ג'רמי פוגל
א.
אני אוהב תנ"ך. קורא תנ"ך. לפעמים, באמצע היום, אומר לעצמי, יאללה, בוא נרביץ לנו איזו תורה. בוא ניתן איזה פסוק. בוא נכייף עם איזה כתובים! בכל פסח אוהב לראות את צ'רלטון הסטון נותן שם בסנה הבוער. מה, מי לא אוהב תנ"ך? איזה משה רבנו להיזכר בימים הטובים! איזה בראשית ברא לחזור להתחלה המרהיבה! איזה שיר השירים ככה להרים ולהתרגש! איזה ירבעם בן נבט ככה פתאום לפנים! ירבעם! גם כן איזה אחד זה. איזה אחד שחי פעם, ירבעם. בן של אלמנה מצרדה שם, באזור בית שאן. עולה בדרגות תחת שלמה. מנסה למרוד עם השבטים הצפוניים. בורח למצרים. מנהיג מרד בבית דוד אחרי ששלומפי מת. פיצול הממלכות. נהיה מלך בממלכת ישראל. מרים שם שני מזבחים מפנקים עם עגלים יפים מזהב, אחד בבית אל אחד בדן, שהחבר'ה יוכלו להמשיך להקריב מבלי להתקרב לירושלים. חכמולוג. פועל ירבעם. איש שטח. יודע את העבודה זה. מתחתן עם איזו נסיכה מצרית ככה בכיף. אוכל מאכלים. מאכלים שהיו כאן. מחרבן אותם. המאכלים שירבעם אכל, הוא חירבן אותם, בין השאר, בשכם, אותה הפך לבירת ממלכת ישראל. הוא חירבן אותם בשומרון בו הוא הסתובב לו, ירבעם. האדמה בשומרון היא היא לכאורה האדמה שבה לפני כאלפיים תשע מאות שנים ירבעם חירבן.
מה קרה לחירבונים של ירבעם? בואו ניקח, לדוגמה, איזה חירבון שטח. נגיד חירבון ככה בהפסקה של השיירה. אכל, שתה, נלקח באיזו מרכבה עם איזה כמה פרשים, כמה חיילים אולי עוד מסביב, אולי איזה חמור או שניים עם לחם, מים, יין וכל טוב, עוצרים, המלך הולך רגע לאיזה מקום, מתיישב בנחת באיזה שדה, רואה בזווית העין שועלים בורחים ליער, הגבעות מלאות חיים, נמלים לרגליו, הוא מחרבן. ככה, רגע של נחת, חירבון בטבע. ואיזה טבע. מסוכן, פראי, וכל כך שקט. שמיים פעורי פה. לפני חורבן הבית הראשון, לפני חורבן הבית השני, לפני ישוע, לפני הנשר הגדול, לפני הנחיתה על הירח, לפני רצח רבין, לפני כל כך הרבה בלגן ותנועה. אבל אחרי כל כך הרבה בלגן אחר. מאות אלפי שנים אחרי שכל מיני חברס יצרו כלים ראשוניים באותם האזורים, ואכלו, וחירבנו חירבונים משלהם, חירבונים של ראשית דורות האדם. החירבונים הללו, כמו זה של ירבעם, הם חלק מרצף אינסופי של קיום. החירבון של ירבעם בשטח הוא רגע. רגע כלשהו בזמן. ירבעם טמון במרחב־זמן, יושב בשטח, מחרבן. באמצע היש. בעובדה של הקיום הביולוגי של היש, ירבעם בן נבט מחרבן. ברגע מסוים מבין הרגעים כולם של הקיום האנושי, גם זה קרה.
תוך דקות ספורות, המלך קם, השיירה ממשיכה, צורות חיים קטנות של אז חוגגות את הצואה. כל מיני תולעים, חיפושיות, וזבובים; חגיגה בגלל שהניח ירבעם. מלא חיים סביב צואתו של המלך. חיים של לפני אלפיים תשע מאות שנה. מה עם הזבוב ההוא, ללא שם, שזה היה הרגע שלו, הרגע ההוא לפני אלפיים תשע מאות שנה? מה עם הנמלים שחקרו שם את האירוע? טירוף! כך או כך, תוך יומיים כבר אפשר להבין את הכיוון. החרא הזה הולך אל תוך האדמה, נטמן, איזו עונה, איזו עונה נוספת, פרח, עץ, פרפרים, ירח, יום, לילה, ימים ולילות, ובווינה של המאה ה־19 איזה הרצל לומד משפטים, שואה באירופה, מדינה יהודית והיא מדינת ישראל – אטומי גלל ירבעמי בינתיים בסין ובבורה בורה. הצואה התפרקה והתפרקותה התפרקה והתפרקותה התפרקה שוב ושוב ושוב ושוב. אטומי הצואה המלכותית כבר ננשמו על ידי אטילה ההוני ואלטון ג'ון, ג'ינגיס חאן ואורי גלר, חנה סנש והמלכה אליזבת השנייה.
איפה הצואה של ירבעם איפה? איפה ירבעם איפה? הוא בתנ"ך, כמובן. לא דבר של מה בכך. רב מכר לא קטן זה, השובבון הזה התנ"ך. ספר קודש. אם איכשהו אתה בספר קודש, אחד שמוכר, יזכרו אותך איזה רגע – אי אפשר להגיד שלא.
אנחנו, אבל, לא חיים בתנ"ך. אנחנו חיים בשטח. בשטח ירבעם התפרק והתאדה כמו צואתו. ירבעם בעבר. מרוב שירבעם התפרק בשטח, האטומים שבו ושבצואתו לא נותרו יותר בשטח הזה מאשר בשטח אחר, נגיד, באלסקה. ירבעם שם בכלל משתתף בדוב גריזלי. גריזלי ירבעם.
בשטח, חשוב לציין, ירבעם לא היה חי באותו השטח שבו אפשר לגעת היום. בשטח, ירבעם חי בנקודה אחרת לא רק בזמן, אלא בחלל־זמן. החלל של ירבעם והחלל שלנו לא אותו חלל. שכם של היום היא לא השכם שלו. השכם של היום היא התגלגלות של התגלגלות של התגלגלות של התגלגלות של השכם שלו. היא לא שלו יותר משהאטום של חירבונו שמשתתף בג'ין אנד טוניק של אליזבת השנייה שלו. ירבעם בשטח הוא הדהודי תודעה.
אפילו לא עפר ואפר ירבעם. ירבעם הוא נגזרת של התודעה שלנו. ירבעם מת? מה זה מת. התפרק אל תוך עצם היש. לא זכר, לא צל. כלום. כלום ושום דבר בשטח ירבעם. התפרק לרסיסי זמן. הם כולם מתים. מי שהכיר אותו, ההורים שלהם, הסבים שלהם, הנכדים שלהם, הנינים שלהם, ניני ניניהם וניניהם, לא נשאר מזה כלום בשטח. דוד מלך ישראל חי? איזה חי איזה. דוד מלך ישראל מת. מת מזמן. שוכב עם אבותיו כמו שאומרים. אבל תכלס בשטח אין שום דבר ששוכב. יש אטומי דוד באשכי חתולים בסין. יש אטומי דוד באמבטיה לבנה בקופנהגן. יש אטומי דוד בקונדום בסיאטל. בארטיק בחוף הים בטוניס יש אטומי דוד. דוד, אם היה, התפרק. ההפגנה הזאת פוזרה. מזמן.
הצואה של ירבעם הייתה. גלל שהה שם בשטח. לא נותר ממנו דבר. לא זכר. נעלם לגמרי, נעלם לגורמים שנעלמו לגורמים שנעלמו לגורמים. בדיוק כמו ירבעם עצמו. אלוהים, אגב, מה זה מסכים. כאילו, אדרבא, זה לא שאני אומר, זה אלוהים אומר. היות שלא אהב את הקטע עם העגלים, ביקש יהוה בתנ"ך מהנביא אחיה לומר לאשתו של ירבעם, אותה ירבעם שלח לנביא כדי לברר מה יהיה עם הילד שלהם שחלה, שהחדשות מהכוכבים לא משהו. לא יישאר כלום מבית ירבעם. הבוס מנקה את השטח מבית ירבעם: "וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ" (מלכים א', פרק י"ד, פסוק י').
"כאשר יבער הגלל עד תומו". ירבעם והגלל גם יחד, בוערו עד תומם. אטומים בבנגלדש ובפרו. אטומים של ירבעם בקוטב הצפוני אטומים של גללו בקוטב הדרומי. בעבר היה ירבעם. לא נשאר. אין ירבעם.
אז מה נגזר עלינו מקיומו של ירבעם בשכם בעבר? בשטח ההוא? שום דבר מאוד ברור. שום דבר מאוד חד. שום דבר באופן ישיר. ירבעם הוא סיבה שהיו לה תוצאות, שהיו לסיבות ולתוצאות, שהיו לסיבות ולתוצאות, שבסופו של דבר זרמו להווה ויזרמו לקץ הזמנים. אתה רוצה להיות רלוונטי שואל שפינוזה? תתמקד בסיבות הקרובות. אם נשאל אותך מאיפה אתה, ותגיד מהמפץ הגדול, אתה לא טועה, אתה פשוט לא מאוד אינפורמטיבי. אתה רוצה לדבר לעניין על מיקומנו בשטח? נדבר, למשל, על האימפריה העות'מאנית. נדבר, נגיד, על הבעיה היהודית במאה ה־19. נגיד הלידה של אחד כמו כרמלי בכפר סבא של שנות השמונים – צבר בין צברים, שמה לעשות כאן נולד, ואיתו צבריות וצברים רבות ורבים. נדבר, נגיד, על סידורים שוויוניים בערים מעורבות בין אנשים שנמצאים כאן עכשיו, ללא כל קשר למה בדיוק חולל ירבעם או איפה בדיוק מוקמו גלליו לפני יותר מאלפיים שנה.
קיומו של ירבעם, איזה אחד, בשכם, לא הופך את שכם לעירם של מי שקורא עליו בתנ"ך. אנחנו לא חיים בתנ"ך. אני אוהב תנ"ך. אבל זה שירבעם חירבן בשטח, בנה בשטח, שהה בשטח – זה הדהודי תודעה. זה לא פותר לי שום בעיה.
לכבד את העבר? ועוד איך! ללמוד מהעבר? ועוד איך! לקחת דברים שאוהבים, בטח! לשחרר דברים שלא, ברור! ויפה שעה אחת קודם! להכיר את העבר? כמובן! להיות מחויב לו? סליחה, אבל למה ואיך? למי בדיוק? לְמה בדיוק? העבר כולו בוער כמו גלל עד תומו. אלוהים הבטיח לבער את בית ירבעם כגלל? אגלה לכם סוד! השועל הוותיק הזה מבער כל בית ובית ובית כמו גלל, עד תומו. הביטו בבית שלכם. שמעתם על יהוה? הוא יבער לכם אותו עד הסוף! עכשיו אם זה האל יהוה או האל קרונוס או האל או הטבע, דיון לפעם אחרת, אבל הבית שלכם יבוער עד תומו כגלל ויישאר איפשהו, קיים לא קיים בעבר. העבר חלום שלאט לאט מפסיקים לחלום. קיום שהוא אי־קיום. לכבד? בסדר! אבל את מה בעצם? את העבר? בסדר, מכבד את העבר. מחויב? מה זה להיות מחויב לעבר? מה זה בכלל, העבר? נראה שהוא לא סוג של משהו שאפשר באמת להיות מחויב לו.
בואו נכבד רגע את ההווה. בואו נתחייב רגע לרגע הנוכחי. קודם כל, תמיד, הרגע הנוכחי. הרגע הנבחר הוא הרגע הנוכחי!
למה התנהלותנו ברגע הנוכחי צריכה להיקשר להתנהלותו של ירבעם כך או כך ברגעיו? או שלמה? או חזקיהו? או של דבורה הנביאה? מכבד, מוקיר, אוהב פחות או יותר, אבל בגלל שההוא חירבן בשכם אני צריך לשלוט על שכם? בגלל שיעקב ביקר ליד רמאללה, קוראי תנ"ך צריכים לשלוט על רמאללה? חברון יותר קדושה מתל אביב כי יש שם הדהודי תודעה של כמה קברים שמהם, בשטח, לא נשאר כלום? קברים שבוערו כגללים, עד תומם? האם עליי לכבוש כל שטח שהוא התגלגלותו של שטח שעליו חירבן ירבעם? השתין שלמה? התנשק דוד?
הודו לאברהם אבינו על כך שלא לקח את שרה לנופש רומנטי ליד נהר פרת, שאם כן היינו צריכים לכבוש גם את עיראק.
ב.
בירושלים של אז, לפני אלפיים חמש מאות שנים, קאסטה כוהנית שולטת במקדש לאל הניזון מקורבנות. איך אומר ניטשה? מיד לחשוש. מיד להבין שיש לנו עסק עם זן מאוד מאוד ערמומי, לטוב או לרע, של יצור אנושי. איך אומר בורוז? אם אתה עושה עסק עם איש דת, "תדאג להעלות הכול על הכתב. המילה שלא לא שווה שיט, לא כשהאל הטוב יושב לו על הכתף ואומר לו איך לדפוק אותך". הכוהנים שלנו, אם הבחנתם של האחים ניטשה ובורוז צודקת או לא, יושבים שם יפה במקדש, עובדים את האל, מקשקשים, מנהלים, מנהיגים, וגם, חייבים להודות, חיים טוב. תעזבו שמחוץ למקדש לא מקבלים ביכורים עם מיטב הירקות והפירות ככה בכיף כמה פעמים בשנה ואין, בשום פנים ואופן, בשר כל יום בתפריט. בחוץ, חייבים להניח, ממש אבל ממש מסריח. לכל אחד יש אולי איזה בגד אחד, והמצב – איך נאמר – מאוד שונה מהיום מבחינת הבנה, חשיבה, תיעדוף או הערכה של היגיינה. אני לא אומר את זה בשום פנים ואופן כשיפוט ערכי בנוגע לטיב המצב, אולי עדיף בלי כל המקלחות והסבונים האלה, זה דיון אחר, אני רק אומר שלפי התיעודים שלהם את עצמם, הם הלכו עם חרא על הבגדים שלהם.
אנשים בתנ"ך הולכים עם "בְּגָדִים צוֹאִים" (זכריה, פרק ג', פסוק ד'), בגדים מלאי צואה. הרי אין להם תחתונים, ואין להם שירותים. חברים! אין מים זורמים לכאלה שלא גרים קרוב לגוף מים! יש להניח שההמון מעביר איזה אבן שם בפי הטבעת, מנגב שם בחומוס פעם פעמיים, מעביר איזה ניגוב ידני אולי לסיום, עושה איזה ויש ככה עם היד על האדמה, ואז מנגב רגע בתחתית של הבגד וככה וממשיך ביום שלו. אולי מרכז את השימוש לדבר ביד אחד, אבל איך שלא תחשבו על זה, על הלבוש יש צואה.
עכשיו שימו לב, הכוהנים אבל? הם לא. להם אין חרא על הבגדים אלה. יש להם גישה למים. בבית שני בכלל, יש להניח שיש שם סוג של בית שימוש. חז"ל יודעים לומר לנו במשנה שהיה לרשותם, הכוהנים המתוקים, "בֵית כִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶה הָיָה כְבוֹדוֹ, מְצָאוֹ נָעוּל, יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ שָׁם אָדָם. פָּתוּחַ, יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם." (תמיד, פרק א', משנה א'). שירותים פרטיים יא אלוהים! ועוד קרוב למקווה, מקור מים, ולידם מדורה להתחמם – אמריקה! או, נכון יותר לומר, אתונה! או רומא! עכשיו עם כל הכבוד לבית הכיסא של כבוד, ויש לי כבוד, כבוד רב מאוד לבית כיסא עם מקור מים (אני יודע לומר, למשל, מתוך עניין אישי עמוק בדבר, בנוגע לרוב הברים בתל אביב אם אכן יש או אין מקור מים בבית כיסאם), אני לא רוצה להבטיח שבקטריות לא חגגו להן שם ואנשים לא מתו משלשול כאילו אין מחר. אבל עדיין, חרא על הבגדים של הכוהנים שלנו? פחות מאצל שאר החברס.
דיברנו למעלה על ירבעם וגלליו. יאמרו לי אנשים חכמים, תעזוב את ירבעם וגלליו, זה לא מה שאני מחויב אליו. אני מחויב למה שהקאסטה הכוהנית הזאת במאה החמישית לפני הספירה החליטה שקדוש. זה מה שקורה כאן. הם לקחו כל מיני מגילות – כאלה שהן מדהימות ומרהיבות ומנכיחות את הבל ההבלים ואת פני המים ואת הנשגב, וגם כאלה שהן סוג של אלבום משפחתי. הנה הדודה רבתא קלרה, היא הולידה את אנט. והנה מולו, הוא התחתן עם סילביאן, הולידו את אלברט וסרג', האבא של מרילין ורפאל. כזה. אני לא נגד, גם טוב. לקחו אבל כל מיני מגילות, מעניינות יותר ומעניינות אולי טיפה פחות, ועשו תנ"ך. יופי טופי! אוהב תנ"ך! לומד תנ"ך! איך הולך השיר, "טיצ' מי תוירה, טיצ' מי תוירה!" – לָמד אותי תורה, בבקשה, בטח, אוהב תורה! הקאסטה הכוהנית שערכה את התנ"ך הזה, ביושבם כעורכים, הייתה מבין חבורות השירה הטובות בהיסטוריה של הספרות העברית, ברור. עכשיו, אם אתה שואל אותי, הייתי אומר שהערבים שלנו ב"הבה להבא" יותר כיפיים, אבל על טעם וריח וכו'.
לכוהנים היו כמובן גם כל מיני מחשבות על איך להקריב, ועל מחויבות של העם לחוק כלשהו, שהם שייכו למשה רבנו ולאירוע על־טבעי כלשהו שקרה בסיני. היום, מן הסתם, חבר שמדווח על אירוע על־טבעי בסיני מיד חשוד במינון לא מדויק של אמדי בסופ"ש הארוך האחרון בראס אל שטן. אבל אז, היה לזה קונוטציה אחרת מן הסתם. חשוב לציין שבזמנם של הכוהנים הללו, משה התאדה מזמן מהר נבו. בוער מהר נבו כגלל עד תומו. משה, המקל שלו, אשתו האהובה ציפורה, הזקן שלו, השיער שלה, החיבוק שלהם, ההתעלסות שלהם בסיני אחרי המפגש עם הסנה הבוער, התאדו. משה רבנו, אם היה, התאדה לגמרי, התפרק לגורמי גורמים, רסיסי רסיסים של זמן. מה שלא קרה שם בסיני, לכוהנים יש סיפורים על משה, שאם היה התאדה לגמרי, ויש מגילות ומחשבות והם עורכים איזה תנ"ך.
יאמר האומר, כאמור, לא לירבעם אני מחויב אלא לחוקים שבתנ"ך שאותו הם ערכו. עכשיו יש כאן המון הנחות ילדים, ולא זה המקום להיכנס אליהן. החוקים שבתנ"ך? האומנם? הרי בשטח הטקסים שאנשים מקיימים היום הם התגלגלויות מכל מיני מקורות. חז"ל פירשו והציעו והמציאו, וכל מיני חכמים בימי הביניים פירשו והציעו והמציאו, ואז יש "שולחן ערוך" במאה ה־16, שאותו כותב אדם שנמצא בקשר מתמיד בלילות עם ישות על־טבעית שמגלה לו סודות, והוא מסכם את כל העניין, וגם זה עוד רגע היסטוריה עתיקה, ובשטח אנשים מקיימים כל מיני דברים שבאים מכל מיני תקופות, אבל מכל מיני סיבות נוח יותר לקשר באופן שקרי כמעט לחלוטין לאותם הכוהנים, ויחד עם אותם הכוהנים, לקשור את זה לסיני! סיני? לא ניכנס להרפתקה הזאת, חברים, אבל נקודתית, רק כי זו אבן בנעל: מרבים לומר לי שהיו שם שש מאות אלף שראו? כן מאמי? אני יודע רק על תנ"ך אחד. לו היו מוצאים שש מאות אלף יומנים בהם כתוב "יאואואואואואו מה זה הדבר שקרה בהר אתמול יאואוא אלוהייייייםםםםם", הייתי חושב על זה שוב. אבל אין שש מאות אלף יומנים. יש תנ"ך אחד שמדבר על שש מאות אלף איש. אבל ניחא, ניחא, לא נקרא כאן היום את שני הפרקים המבריקים של יוּם על הניסים. קרה מה שקרה, או לא קרה, או קרה ולא קרה, בסיני, הכוהנים לא היו בסיני, מה שלא היה בסיני בוער כליל עד תומו מזמן בזמן כשהם ישבו וערכו שם תנ"ך. אבל אם כל כך דחוף לכולם להתחבר לאותם כוהנים, בואו רגע נחשוב על הכוהנים האלה כפי שהיו בשטח.
וכדי אולי לקוות לחשוב באופן מרנין על הסוגייה, כדאי גם כאן לקבל עצה ממורנו רבנו אנטיכריסטוסנו ניטשה, שהציע פנינה ב"גנאולוגיה של המוסר" על האובססיה שנוטה לאפיין קאסטות כוהניות לטהורה וטומאה. בנוגע למושגים הללו "טהור" ו"טמא", ניטשה מציע לנו "להיזהר שלא להעניק להם יותר מדי משקל ומרחב או אף להגזים בתפיסתם כסמלים. אדרבא, כל המושגים של האנושות העתיקה נתפסו תחילה במדיה שהיא כמעט מעבר להבנתנו, בכל המגושם שבהם, בהוראתם הגסה, החיצונית, הצרה, פשוטם כמשמעם, ובראש וראשונה ובמיוחד כלא סמליים. 'הטהור' תחילה אינו אלא אדם המתרחץ, האוסר על עצמו מאכלים מסוימים אשר גורמים נגעים לעור, הנמנע ממשגל נשים מלוכלכות משכבות נמוכות, והוא סולד מן הדם – ולא יותר מזה, לא הרבה יותר מזה!"
ניטשה כהרגלו מדבר לא יפה, אבל הנקודה כאן יפה מאוד. בואו נחשוב רגע על הטוהרה כלא־סמלית. כגסה, חיצונית, ארצית. מהי טוהרה בשטח? קודם כל, יש כוהנים שלא רוצים שההמון האיכרי שכפוף להם יגיעו לבקר עם קורבנותיהם בעודם מסריחים. תחשבו שלושת הרגלים, העם עולה, מזיע בדרך, כולם שם עם הבגדים הצואים שלהם, לא לעניין. מה יאמר לעצמו כהן עם חוש ריח טיפה יותר עדין? שיעשו טובה ויתרחצו. איך נגיד להם להתרחץ? נגיד להם שכדי שהאל יסלח להם על חטאיהם לא מספיק להביא לכוהנים כל טוב (שיהיה ברור, שורפים בשר ליהוה אבל יש גם מלא בשר על האש לחברס שם, הכוהנים שלנו הפריבילגים, יהודה הראשונה על מלא מלא, במסעדת אכול כפי יכולתך שם על הר הבית), אלא גם להגיע "טהורים". זה לא סתם להתרחץ, זה להתקדש! אם הם "טמאים", אם הם מגיעים מסריחים מחרא, אלוהים פחות יסלח להם. אין מה לעשות. מבין שהתנאים בשטח קשים, אבל זה אלוהים חברס! זה לא בדיוק סתם איזה אחד זה! ואלוהים רוצה שתבוא אליי נקי, מתוק שלי!
אפשר להבין אותם, את הכוהנים. הם יושבים שם טוב, המבנה הפוליטי מדויק להם, נכון להם, רק מה, שהטומטומים שמביאים לנו אוכל מתוך האשמה שאנחנו מלמדים אותם לחוות, שיעשו טובה ויתנו רגע שטיפה לפני שהם עולים למקדש, למה מה קרה!
יש להניח שגם לאיכרים שהגיעו לשם הדבר לא היה נעים. יש להניח שזה לא בהכרח תמיד הדבר הכי כיף, להסתובב בשטח עם חרא על הבגד. האמת, אני יודע באופן אישי מאוד איך זה מרגיש להיות עם בגד צואה. היה היה, שכה אחיה, קמתי – אני חושב שליום רגיל בכיתה ח' או ט' בבית ספר תחכמוני שבאנטוורפן – ולבשתי את המכנסיים הכחולים כהים והחולצה הכחולה בהירה יותר שהיוו את התלבושת האחידה של בית הספר היהודי ההוא. בבוקר היה שיעור היסטוריה, למדנו על יוון, ואני הייתי אמור לעמוד מול הכיתה ולהרצות על אדיפוס של סופוקלס. נדמה לי רק שבתחילת השיעור שמתי לב לריח נוראי שעולה מהמכנסיים, ואז הבנתי שיש כתם גדול במעלה ירך ימין שלי. כתם שלשולי מצואת הכלבה שלנו, שיבא. כושילרבאק! מיהרתי לשירותים, ניסיתי לטפל בעניין, אך ללא הצלחה מרובה. אני חוזר לכיתה, מוציא את החולצה מבתוך המכנסיים כך שהיא תסתיר את הכתם. חשוב לומר שלא הייתי בין הילדים המגניבים שהיו לובשים את חולצתם כך רוב הזמן. על כל פנים, בעודי מתאר את אדיפוס, חברי אלכס בשורה הראשונה מתחיל להתלונן על ריח. "אתה מפריע", אומר לו המורה. "כן, אלכס", הוספתי, "סתום כבר, אתה מפריע לי נו!". מאוחר יותר, בשיעור תלמוד, ישבתי ליד החבר שלי יוני. באמצע השיעור גיליתי לו את הסוד. "יוני. הכלבה שלי חרבנה על המכנסיים שלי מוקדם יותר היום. המכנסיים שלי מלאים בחרא". "יא מניאק, אני יושב פה חצי שיעור ולא מבין מה זה הריח חרא הנורא הזה. איך אתה לא אומר", אמר, קם ועבר לשולחן אחר.
עכשיו ברור שכל אדם שחי בשטח ההוא ירושלים לפני אלפיים חמש מאות שנה לא רגיש לריח של חרא כמו ילד בלגי משנות השמונים של המאה שעברה. אין ספק! ואולי אף אפשר להניח שצואה של אדם שאכל אוכל הכי אורגני בעולם, חסר כל זיהום תעשייתי, הריחה הרבה יותר טוב מצואתה של שיבא, המתוקונת שלנו, חמודה! אבל עדיין ההמון מסריח. עדיין ההמון בעל הבגד האחד מסתובב לו עם חרא על הבגדים. וכן, הגיוני מאוד לחשוב שעיקר דאגתם של הכוהנים עם מוסר הטוהרה, היה להרחיק את ההמון המסריח מהמקדש שלהם.
מאוד משכנעת, אותי לפחות, ההצעה של ניטשה. מאוד הגיוני לי לחשוב שהעבר גרוטסקי בדיוק כמו שההווה גרוטסקי. שהרבה ממה שהפכו מאוחר יותר לסמלים, כולל סמלים יפיפיים, היו בזמן אמת, בשטח, גסות רוח. טוהרה? שההמון לא יבוא לכאן עם חרא. טריק פשוט, תהליך שכנוע שעובר דרך אלוהים, כפי שנוטה לקרות. בואו נזכור שוב את ברוך: ההלכה ככלי לדיכוי פוליטי! משה מבין שהוא צריך להשתלט על עם קשה־עורף, אז הוא מפיל עליו ציווים בוקר צוהריים וערב, ולכאורה הם מצייתים לאלוהים אבל בשטח אתה גורם להם לפעול מתוך ציות מתמיד לך. ציות לאל בעיני העם, אבל בשטח מצייתים בעיקר למי שמעז לדבר בשמו.
אז למה, בעצם, שאחיה לפי התכתיבים של החבורה הזאת? קודם כל, תודה לאל, אני מתקלח יותר אפילו מהם. ותודה לאל הבעיה שלי היום היא לא שההמון מסריח. אנשים שאני בא איתם במגע לרוב לא באים עם חרא על עצמם. המצב שלי בשטח שונה בתכלית. למה לערב את הכוהנים האלה למה?
ואנשים רוצים לנהל את המדינה לפי חוקיהם? למה זה קשור נשמות צדק, למה? מה אם פתאום הצרפתים יציעו לנהל את הבירוקרטיה שלהם לפי חכמת הדרואידים? אולי על הגרמנים לנהל את מערכת הבריאות שלהם לפי תכתיבים של מרפאים שבטיים שנלחמו בקסמים ונבוטים נגד הלגיונות הרומיים בביצות של צפון גרמניה לפני אלפיים שנה? אולי נאמץ את מדיניות החוץ של שמאן סיבירי מעידן הממותות?
אוי חברים שלי, יהודים שלי, מתוקים שלי!
חרא בלבן.
ג.
עמכם הסליחה, אבל יש לי חדשות רעות לכל מי שמתגעגע לילדותו. אתה שמדבר על ירושלים של שנות החמישים למאה הקודמת, על היחד, על רוח הקודש ברחובות, על האדון ששתה קפה כל יום באותו המקום, ירושלים של שנות החמישים מתה. היא לא תחזור. לעולם. אף פעם. זה נגמר. זה מת. זה התאדה. יהוה ביער לך את ירושלם של ילדותך כגלל עד תומו. את שמתגעגעת לתל אביב של שנות התיכון שלך בתחילת שנות התשעים, לפני הפלאפונים החכמים, אופטימיות באוויר, זה מת. התאדה. אנטוורפן של שנות השמונים, רחובות ילדותי, התקווה התמימה והשמיים האפורים, זה מת, זה מת, זה מת. אפילו לא עפר ועפר. כלום. קיום אי־קיום. הדהודי תודעה.
אפשר לסובב את המציאות לכל הצדדים, להרביץ לרהיטים, לצעוק על הצ'יפס, לא נקבל את רחובות ילדותינו חזרה חבר'ה. תטיילו בהם בנפשכם. בפנימיותכם. יש לנו תודה לאל מקדש של זיכרון בתודעה, אפשר להשתחוות ולהתפלל שם במקומות שאהבנו, להתפלל לזיכרון של חברים שנעלמו. אבל בשטח? בשטח זה לא. זה לא בשטח. זה בתודעה. זה בעבר.
לנסות לחזור לעבר? גם לי זה כואב, אבל כנראה שזה בלתי אפשרי. איך הם מנסים אבל, איך. שוברים שיניים, שוברים עצמות, שוברים בני אדם, הורסים עולם שלם. לחזור לאן? אנו לא נחזור לתקופת התנ"ך יותר משגלליו של ירבעם יחזרו לפי טבעתו. אומרים שמי שלא לומד את העבר יחזור עליו? אולי דווקא מי שלומד את העבר יתר על המידה נוטה לנסות לחזור עליו? חוזר עליו בכוח, באסונות ובמוות, אבל גם אז, גם אם חוזרים עליו, לא חוזרים אליו.
אין לאן לחזור.
ד.
מהו הזמן, מהו?
מהו הדבר הזה שחולף? מה חולף? הזמן? אנחנו? עצם היש? מסתורין עמוק הוא העבר, בלתי נתפס הוא הזמן. מעציב הוא בחולפו. ואולי כדי לנסות לתפוס את הזמן הבלתי נתפס, להימנע מהעצב של היותו חולף, התפיסה המיתית נוטה לחשוב על הזמן כמעגלי. איך אומר החבר אליאדה ב"מיתוס של החזרה הנצחית", כשהוא חושב על חברות ארכאיות בולטת לו "ההתקוממות שלהן נגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, והנוסטלגיה שלהן לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית, 'הזמן הגדול'". קבלו, למשל, נשמות צדק, את תשעה באב, בו מציינים את חורבן הבית הראשון, את השני, גירושים מפה, אסונות משם – חגיגה של המעגליות של החורבן לסוגו בזמן המעגלי לכאורה של ההיסטוריה היהודית. האם תשעה באב מעודד את הבוכים, המתפללים, האבלים, הזוכרים למנוע אסונות מעצמם וסביבתם בהמשך קיומנו אל תוך היש והאין? ליצור עתיד שונה מהעבר? או שמא תודעת תשעה באב כל כולו שואפת לשחזר את האסון כדי להיות, ולו למראית עין, ולו לרגע אחד, בזמן גדול? מה אם בתשעה באב לא לומדים על חורבן הבית כדי למנוע חורבן בית, אלא זוכרים זמן מיתי בתקוות שווא לחזור אליו?
נשמות צדק! יחס מוטעה לעבר מסכן את ההווה ואת העתיד! האם לומדים בתשעה באב על אהבת חינם ומניעת חורבן נוסף? או שמא לומדים על טבעו האסוני של הזמן המיתי, ומצפים כל כולנו לחזרתו? ואם הזמן המיתי הוא אסוני, אולי אסון יהיה השער אליו? אולי תשעה באב, ותפיסת הזמן שטמונה בו, לא בא ללמד איך למנוע חורבן בית, אלא להפך, מלמד בעצם איך להחריב כל בית שוב ושוב, מעגליות בכל מחיר, מתוך תקוות שווא להימלט מגורל הגלל שיבוער עד תומו? לא רק מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה, אלא בעיקר מי שמקדש אותה נידון לחזור עליה. ולא באמת לחזור, כי אי אפשר לחזור, ולא באמת עליה, כי אין כבר לאן לחזור, כך שבמקרה שלנו, בזמננו אנו, תפיסה מעגלית עלולה ליצור אסון חדש בעצם, חסר תקדים אמיתי, אסון לכשעצמו כשלעצמו. ולמה? כי המעגליות היא מנחמת. כי היא כאילו משמרת את הזמן. כי היא משמרת את הגלל. הזמן לא חולף. הגלל לא בוער.
אבל הזמן כן חולף. הגלל כן יבוער. עד תומו. גם אם יהיה אסון, הוא יהיה אנושי, אנושי מדי. יהיה את האסון, בלי המיתוס. זה יהיה מאכזב יותר משאפשר בכלל לדמיין. רוצים זמן גדול? תקבלו אסון גדול בזמן שלנו. ואז גם האסון הגדול יבוער כגלל עד תומו. אסון או בריאות, שפיות או טירוף, חיים או מוות, כך או כך הרי הכול יבוער כגלל.
זכור לי מסע אל אס די בשפת הירדן. בתחילתו, חירבנתי לתומי חירבון שטח, כמה פסיעות מהמחנה הקטן שהקמנו עם חבריי המציצים בפרדס. כמה שעות אל תוך האירוע, אמרתי לעצמי, בואנה, מעניין מאוד מה עובר על הגלל! האם הנמלים כבר עובדות? האם החיפושיות והזבובים כבר פתחו את מתנתי הצנועה להם? התרחקתי מהמחנה לכיוון המעשה והתחלתי לחפש בלילה המרהיב. מחפש, ולא מוצא. מחפש, ולא מוצא. מנסה למצוא את הגלל בתוך הצמחייה הלילית. מחפש, ולא מוצא. עד שתפסתי את עצמי, ברגע של בהירות בתוך הטירוף של הזמן מרחב, ואמרתי לעצמי – או מה שנותר מהעצמי באותם רגעים – מה בשם האל הטוב אתה חושב שאתה עושה אתה? מחפש את צואתך בתוך היש? שחרר, יהודון, שחרר! שחרר את גללך אל תוך האין, ותמשיך הלאה, הבה להבא, חבר, "הבה להבא"
שחררו חברים, שחררו את העבר! ייתכן שעצם היש מעגלי – אני לא אומר. נגיד צמצום סופני של היקום חזרה לכדי סינגולריות שבתורה מובילה מחדש למפץ גדול וכך לאינסוף. נגיד חזרה נצחית של כל קונסטלציה אטומית אפשרית בתוך רצף אינסופי של חומר וזמן, שבו הכול תמיד חוזר על עצמו לבסוף. אבל הזמן הקטן שלנו? אין בו חזרה לזמן גדול, קודם כל כי מלכתחילה הזמן שבאופן מוטעה לגמרי רוצים לחזור אליו לא היה גדול. הוא היה זמן אנושי, אנושי מדי. זמן של הפרשות, ריחות, ובני אדם. ירבעם שמחרבן בדרכים. כוהנים שעושים לעצמם על האש יום אחר יום במקדש שהוא מסעדה להם ולאל. גללים, חברים, גללים שבעורו עד תומם. תשחררו את צואתכם, נשמות צדק. לא להידבק לה. לא לאחוז בה. גלליכם אבודים בעבר, ומי שטוען שאפשר לשחזר אותם טועה בנוגע לזמן. טועה בנוגע לעבר. מתיימר להבין את מה שאינו מבין!
ה.
מה הוא העבר?
מהו הזמן?
האם הווה הוא ממשי שבאופן מתמיד נעלם? ממשי, נעלם, ממשי, נעלם. האם אתה צודק, הרקליטוס? הכול זורם, אי אפשר לדרוך באותו נהר פעמיים – לא אותו נהר, לא אותם אנחנו – הווה כל הזמן מפסיק להיות, מתקיים מתוך אי קיומו המתמיד, ממשי שלעולם נעלם?
או שמא הכול קיים ואנחנו חולפים על פני הכוליות הסטטית של עצם היש? האם אתה צודק, פרמנידס? היש ישנו והאין איננו. שום דבר לא בא מהאין. כל מה שיש כבר יש ותמיד היה ותמיד יהיה, כל מה שלא איננו, לא יהיה ולא היה. העבר הוא המעבר המתמיד שלנו על פני הנצח. האמנם?
מהו הזמן, מהו?
מהו העבר?
חלום שלאט לאט מפסיקים לחלום? שקט? יש? אין?
מסתורין עמוק העבר.
שתיקה של נצח, העבר.
לא משהו שאנחנו מבינים, אז אדרבא, לא משהו שאפשר בכלל להיות מחויבים לו.
מהו העבר?
מים שזרמו?
רחוב ממנו פנינו הלאה?
מהו העבר?
גלל שבוער עד תומו?
גלל שבוער עד תומו ועדיין ממשיך לבעור?
