הַמַּקְלָהָאם וְהַבַּנְגָדוּבְלָה הַדִּיבוֹנִי

הָאַףְעַלְמִינְגוֹ הוּא בֶּן דּוֹד רָחוֹק שֶׁל הַפְלָמִינְגוֹ
בַּהַצָּגוֹת הוּא תָּמִיד יוֹשֵׁב שׁוּרָה אַחַת לִפְנֵי הַפְלָמִינְגוֹ
הַפְלָמִינְגוֹ אוֹמֵר לוֹ יַא אַלְלַה שֶׁלְּךָ אַףְעַלְמִינְגוֹ
אַתָּה מַסְתִּיר לִי אֶת כָּל הַהַצָּגָה שֶׁל הַבַּנְגָדוּבְלָה הַדִּיבוֹנִי
הָאַףְעַלְמִינְגוֹ שְׁמַנְמַן וּבְעִקָּר גָּבוֹהַּ, הוּא לֹא אָשֵׁם
הַפְלָמִינְגוֹ חֲסַר טַקְט כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ

לַמַּקְלָהָאם שְׁלוֹשָׁה זוּגוֹת עֵינַיִם
הַמַּקְלָהָאם אוֹמֵר לָמָּה מִי זֶה הַזַּמָּר הַזֶּה שֶׁשָּׁר לָנוּ שִׁירִים
זֶה חוֹכֵךְ בָּאָזְנַיִם
וְהוּא מְמַצְמֵץ הַמַּקְלָהָאם
בְּכָל אֶחָד מִשְּׁלֹשֶת זוּגוֹת הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ,
כָּכָה בַּטֶּבַע שֶׁלּוֹ לְעַפְעֵף, הוּא לֹא מִתְחַנְחֵן
וְהוּא גַּם לֹא שׁוֹמֵעַ טוֹב
רוֹצֶה לוֹמַר: אֲנִי לֹא נֶהֱנֶה אֲבָל לֹא נָעִים לִי

הַבַּנְגָדוּבְלָה הַדִּיבוֹנִי מַפְלִיא בְּכִרְכּוּרָיו הַמְּשׁוֹשִׁים
שׁוֹשׁ הַשּׁוֹשַׁנִּית שׁוֹשָׁה בַּשּׁוֹשַׁנִּים שִׁשִּׁיּוֹת שִׁשִּׁיּוֹת
שׁוּב וָשׁוּשׁ
אֶל מוּל זֶה קָשֶׁה לָאַףְעַלְמִינְגוֹ לָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט
לָכֵן הוּא קָם מִמְּקוֹמוֹ וּמְכַרְכֵּר הֵדִים בְּקֶצֶב שֶׁל שֵׁשׁ לַבַּנְגָדוּבְלָה
כְּשֶׁהַפְלַמִינְגוֹ מִתְרַגֵּז הַוָּרֹד שֶׁלּוֹ נִהְיֶה שָׁנִי עַז־אֲדַמְדֶּמֶת
זֶה לֹא חָדָשׁ שֶׁהֵם עוֹשִׂים אֶת זֶה כָּכָה
זֶה בַּטֶּקֶס שֶׁלָּהֶם

הסוס הססגוני

(יש לקרוא ללא אוּכּף)

מִין הָעֲצַלְתַּיִם בָּא הַנֵּר /// בּוֹהֶה בּוֹ הֵד מִזְּמַן אַחֵר ~ הַכֹּל כֵּהֶה / זֵהֶה / זוֹהֵר … כְּמוֹ מַחֲזֶה מִזְּמַן אַחֵר . אַךְ מִין הַצְּלִיל לִי בָּא הַנֵּר > שֶׁאֶל צְלָלִים עַתָּה חוֹזֵר (( )) כִּי זֶה – הַסָּאוּנְד – מֵאֶשְׁתָּקַד.

פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם

מְ־אַזְּ־נִים־אֶת־הָ־אֻ־כָּף . מַ־זְמִי־נִים־אֶת־הַ־דֻּ־כָּס . זוֹ־מְ־מִים־אֶת־הַ־קֻּנְ־דָּס. הַקִּרְקָס הַמְּזַמֵּר מוּכָן וּמְזֻמָּן . כָּל הַבִּיזְנֶס מְדֻרְדָּס . וְהַסּוּס הַזֶּה מִזְּמַן כְּבָר מְשֻׁנָּס…! הוֹ הַסּוּס הָאַרְבָּעָעָשָׂר הוּא סוּסוֹ שֶׁל הָאַבִּיר הַסָּר זֻמָּן וּמְמֻכָן לִרְכֹּב לַכְּפָר עִם זַיִן קַר וְלִתְקֹף אֶת הָעִקָּר אֵאאאיזֶה סוּס חֲסַר מוּסָר אֵאאאיזֶה סוּס חֲסַר הִסּוּס אֵאאאיזֶה בָּאסָה…. הַסּוּסָה > מְהֻסָּסָה:((( אֲבָל לָמָּה הַסּוּסָה מְהֻסָּסָה? זֶה לָמָּה הַסּוּסָה מְהֻסָּסָה: הִיא סוֹבֶלֶת מִמִּקְרֶה קְלָסִי שֶׁל תִּסְמֹנֶת הַיַּלְדָּה הַיָּפפפָה; הִיא תַּעֲדִיף תָּמִיד לָלֶכֶת יְחֵפָה; אֲבָל עַכְשָׁו הִיא.. עֲיֵפָה; הִיא דּוֹפֶקֶת בְּ[מַפְתֵּחַ פָה] הִיא הַפֵיָה הַמְּעוֹפֶפֶת הִיא חוֹפֶפֶת רַק בַּחֹרֶף רַק בַּחֹרֶף הִיא חוֹפֶפֶת הִיא חוֹלֶפֶת הִיא… חוֹלֶ..פֶת הִיא שׁוֹלֶפֶת <כַּף> מָתַי מָתַי תָּעִיף אֶת הָאֻכָּף??? הַסּוּס הַסַּסְגּוֹנִי כִּמְעַט כְּבָר עָף לַעֲזָאזֵל עִם הָאֻכָּף!! אָז זֶהוּ. זֶה – הַסָּאוּנְד – מֵ־אֶשְׁ־תָּ־קַד. וּמֵעַכְשָׁו – אֻ־כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס

כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס……………………………………
מָנִיפֵסְט לִפְנֵי הָאֲפֵלָה
מִתְפַסְפֵס לִקְרַאת צְלִילָה אֶל
הַס וְהַשָּׂטָן
סְתָר הוֹלֶכֶת אֶל הַקִּיר בְּקֶרֶב
אוֹתִיפֵל תּוֹפֵס בְּצַוָּארֶיהָ עֶרֶב
יֵצֶר חֶרֶב שִׁיר קוֹרֵא לִקְרָב

קְרָב לַלִּוְיָתָן
הַתּוֹלָע הַמְּטֹרָף בּוֹעֵט בְּדֶלֶת הַטִּירָה
עֲטַלֵּף רִאשׁוֹן מוֹפִיעַ עַל מִפְתַּן הַמְּעָרָה
שְׁנֵי סוּסִים כְּמוֹ טַוָּסִים שְׁחֹרִים בִּסְעָרָה
וְנַעֲרַת לִילִית רוֹקֶדֶת עַל תִּלְתָּן
בַּעֲלוֹת הָרַאַוְתָן
הַנָּחָשׁ לוֹבֵשׁ רַגְלַיִם
מְגַלֶּה שִׁנַּיִם רְעֵבוֹת
הַצְּלָצַל רָץ עַל הַמַּיִם
שֶׁבַע זְאֵבוֹת קְרֵבוֹת
וְזֶהוּ שַׂר הַיָּם
זֶהוּ שַׂר הַיַּעַר
וְזֶה הַשַּׂר הָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת

וְזֶה הַסָּאוּנְד מֵאֶשְׁתָּקַד

עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא ~ הָאַרְיֵה הָרָה קָרָה בְּכָּל הָעֲיָרָה _ הָאַרְיֵה הָרַע קָרָה בְּכָּל הָעֲיָרָה _ הָאַרְיֵה הָרַע קָרָא בְּקוֹל הָעֲיָרָה /// לִפְנוֹת הַבֹּקֶר _ בְּבַת אַחַת _ כְּהֶרֶף עַיִן \\\ הָאַרְיֵה הָרַע קָרַע אֶת כָּל הָעֲיָרָה עִם הַשִּׁנַּיִם || טָרַף בַּבֹּקֶר > גִּשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם > חִרְבֵּן בָּעֶרֶב > וְיָשַׁן יוֹמַיִם. אַחַר כָּךְ קָם; הִרְתִּיחַ תֵּי; וְהֶעֱלָה גֵּרָה; נְקֻדָּתַיִם ~ All The Nightmares Came Today! ~ וְנִרְאָה שֶׁהֵם הוֹלְכִים לְהִשָּׁ.stay־ הֲרֵי כְּבָר שׁוּב עָטוּר קַדְרוּת וּמְקֻשָּׁט סְרָטִים שְׁחֹרִים אֲנִי רוֹכֵב עַל כָּל סוּסוֹת הַלַּיְלָה־כְּמוֹ פָּרָשׁ בְּלִי רֹאשׁ־מִתְלַחֵשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן־תּוֹקֵף אֶת הַקִּיר־תָּקוּעַ בַּאֲלַכְסוֹן־נִלְחָם בַּמֶּלֶךְ עַכְבְּרוֹשְׁמְאֹהָב……….. בִּנְסִיכַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!!! עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא קוֹרְאִים שִׁירִים שֶׁל סָאפוֹ "כְּלַפֵּיכֶנָּשִׁים יָפוֹת אֵין עוֹד דַּעֲתִי הֲפַכְפַּכָה" יֵשׁ לְךָ תִּסְמֹנֶת הַיַּלְדָּה הַיְּחֵפָה יֵשׁ אֵשׁ נוֹאֶשֶׁת יֵשׁ אִישֶׁקֶט אִישְׁפִיּוּת אִישֶּׁלֶג יֵשׁ אִישַּׁחַר מְפֹאָר יֵשׁSailors! fighting in the dance hall יֵשׁ אֲרָיוֹת מִשְׁתּוֹלְלִים בָּעֲרָפֶל מֵאֲחוֹרֵי הָהָר עַתָּה אִישֶּׁלֶג עִם קוֹלָר¬ כָּל אַרְיוֹתֶיךָ מִתְקַבְּצִים בָּעֲרָפֶל מִשְׁתּוֹלְלִים מֵאֲחוֹרֵי הָהָר מִשְׁתּוֹלְלִים בָּעֲרָפֶל הַמִּתְקַבֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר בָּעֲרָפֶל הַמִּשְׁתַּבֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר מֵאֲחוֹרֵי הָהָר הָהָר הָהָר הָהָר וְזזזזזזזֶה – הַסססָּאוּנְד – מֵ – אֶשְׁ – תָּ – קַד!

I could make the transformation as a rock'n'roll star

עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר¬־עַר הָאָסוֹן הָרֵאָלִיסְטִי הוּא סַמָּוֶת לַחֲלוֹם הַמִּתְנַפֵּץ לִפְנֵי עֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת לִפְנֵי עֵינַי הַמְּגַלְגְּלוֹת סִיגַרְיָה לִכְבוֹדְכֶנָּשִׁים יָפוֹת "אֵין עוֹד דַּעֲתִי הֲפַכְפַּכָה" אֲנִי נִשָּׂאִים עַל גַּב הַלַּיִת נִשָּׂאִים בְּלֹא סִירָה שְׂרוּעִים עַל הַנָּהָר הָרַע אֲנִי נוֹפֵל תָּמִיד קָדִימָה אֲנִי> נוֹפֵל תָּמִיד קָדִימָה לֹא נוֹפֵל רוֹכְבִי אָחוֹר; לְהִתְנַפֵּל אֶל הַמַּפָּל וְלֹא לִסְכֹר אוֹתוֹ אֵינֵךְ רוֹצָה לָעוּף? עֵינֵךְ הַנְּבוֹכָה – עֵינְךָ – עֵינְכֶם הֲלֹא־רוֹאוֹת – עֵינִי הַמְּשֻׁבֶּשֶׁת כְּבָר הָעֲיֵפָה וְהַיָּפָה – נַפְשׁוֹ הָעֲרוּפָה שֶׁל אָחִי – הֲלֹא הִיא בָּבוּאַת נַפְשִׁי הָעֲרוּפָה אַיֵּה אַיֵּה הִיא הָרוֹפְאָה שֶׁתֶּאֱנֹס אוֹתִי אֶל הַחָפְשִׁי אוֹתָנוּ אֶל הַפַּעַם־בָּם־בִּי־פַּעַם שֶׁתִּגְאַל אֶת כָּל הָרֵאָלִיסְטִים מִמַּחְשְׁבוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלָּהֶם שֶׁתַּפְלִיג אִתָּם אֶל אַשְׁ־לָ־יוֹת וְתִטְרֹף אֶת שִׁירָתָם בַּדֶּרֶךְ שֶׁתִּקְבֹּר אֶת הַמְּצִיאוּת בַּיָּם שֶׁתַּצִּית־עַצְמָהּ לְמַעַן הָעוֹלָם:::
נָשִׁים נָשִׁים יָפוֹת וַאֲרָיוֹת מִשְׁתּוֹלְלִים ררַעעֲממַתתְככֶןן תִּתשְׁשאַאגְגנָנהה עַַעעעעעעעערררררררררררררר

רון לגחלילית

שֶׁמְגֶּה רַע
עַשׁ רָשֶׁמְגֶּה
שַׁעַר רַעַשׁ שַׁל לָשׁוֹן
בְּלִילְשׁוֹנוֹת שָׁרִים לַשֶּׁמְגֶּה
בְּמִשְׁגַּל גָּרוֹן גַּע רֹן

גַּע לַגַּחְלִילִית
גַּע לַגַּחְלִילִית בַּשָּׁג
אָז בְּנוֹת לִילִית וּבְנֵי אֲגַג
יַפְלִיגוּ אֶל הַלּוּל
הַמְּזֻרְגָּג
הַצּוּפָג יָגִיץ פָּעוּר
עֵץ הַצִּילִילִיר יִשְׁאַג
בְּרֹאשׁ גָּמוּר
מֵעֹשֶג
גּוֹעַ וּוִירָג

עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָיוֹת וְעֻבָּרִים
חֲזִירוֹת וְחַיְזָרִים
תּוֹגַרְמִיּוֹת וְכּוּזָרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
אַבִּירוֹת וּמַזְכִּירִים
חֲמוֹרוֹת
מַמְזֵרוֹת וּמַמְזֵרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים

כּוֹזָלִי הַמְּאֻשֶּׁרֶת
בֵּין עָלִים וּבְנוֹת אֵלִים מוּשֶׁרֶת
דַּת עָתִיד בְּנוֹף אֲשֶׁרֶת
הָאָדָם מִן הַמִּלָּה נִמּוֹל
עוֹלִים לְמַעְלָה
הָאָפֹר הוֹפֵךְ סָגֹל
הוֹפֵךְ לְעַל־סָגֹל
עוֹלִים לְמַעְלָה אֶל מֵעַל לָעֹל
גַּע לַגַּחְלִילִית
גַּע לַגַּחְלִילִית בְּקוֹל

לְהַפְלִיג אֶל תּוֹךְ הַלּוּל
לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַשַּׁבְּלוּל
לַחֲצוֹת אֶת הַמַּבּוּל
– אֶרֶץ – אֶרֶץ
אֶרֶץ אֲפֹהֶרֶת
עֵץ הַצִּילִילִיר
כּוֹזָלִי הַמְּאֻשֶּׁרֶת
מְאֻשֶּׁרֶת לֵגוֹבִיר.

הרוצחים

זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים בְּאוֹתָהּ שָׂפָה
זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ בְּאוֹתוֹ רֹאשׁ
וְרֹאשׁ
וְרֹאשׁ
הָרֹאשׁ
שֶׁלְּךָ
הָרֹאשׁ
שֶׁלִּי
זֶה לֹא אוֹמֵר
שֶׁאֲנַחְנוּ בְּאוֹתוֹ רֹאשׁ
אֲבָל אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים בְּאוֹתָהּ שָׂפָה
אָז מָה
אָז מָה
שָׂפָה
הִיא
כְּלִי־נֶשֶׁק
שֶׁל רוֹצְחִים
בְּשֵׁרוּת מַמְלָכָה עֲלוּמָה
אֲנִי אֲחַסֵּל אוֹתָהּ בְּאוֹתָם מְקוֹמוֹת
שֶׁהֵקַלְתָּ בָּהֶם רֹאשׁ

גדילן הזהב

1.
כאשר בני אדם חולים בנפשם או בגופם ממליצים להם על צמחי-מרפא, ולא רק על אכילתם או לגימתם, אלא אף מספיקה, כפי שיטענו מומחים בעלי-שם, חזרה על שמותיהם הלטיניים בעל-פה; ובעזרת הדרכה מעטה של הדמיון יכולות המילים להשתרש בפה כצמחים מאוירים במגדיר ישן; כדי לחוש בטעמם הירוק, הצומח; פורח בכל חלקי הגוף פרח-תרופתם האדום; כשעלי-כותרת מכסים כיד מנחמת לב; גבעול נשלח מטה למקור הכאב – אל השיתין האפלים שמתחת לחיים – ונמזג עמו. לרוב צמחי-מרפא לא יפים כלל, הם צומחים למרגלות גזע-עץ, או בחורשה על דרך צדית, בחצר מוזנחת שלא טופלה כראוי, נדמים לעשבים שוטים ושעירים ביחס למראם של הפרחים האציליים מלאי שיעור הקומה שלבלבו בתנאים מושלמים. אולם השמות שניתנו להם מכסים על מראיהם, כמו שמותיהם של קדושים, של מלאכים.

2.
אדם, עליו לראות עצמו כגולם: לפתע ניעורו מלאכים במטבח, עומדים סביב לשולחן, מכונפים, מזהיבים בכנפיהם הגדולות על המנורה; מכופפים ראשיהם מטה, באין ברירה, מחמת גודלו של חדר, בעוד הוא יושב תחתם חסר-חיים, סיבי האור היוצאים מזוגות כנפיהם היו לחוטים על גופה של מריונטה חיוורת. למלאכים לא היו פנים, מחוקים כפי תמונה ישנה שהושחתה, ועם-זאת ניחנו במן ארשת צחוק אלימה; תחת כנפיהם עמד השולחן, על ארבע רגליו, והכיור שברז דולף בו, במן טפטוף איטי ולא-פוסק; אף נבלו הפרחים בשל עוצמת המלאכים שהיו סוככים זה על זה עם כנפיהם, וראשם נוגע. אבל האדם, שמא הגולם שיושב שם, זע לפי צחוקם, קם מהשולחן ונשען מוכנית אל אגרטל המרגניות, מריח את עצב הפרחים ופניו נובלות אף הן.

3.
לפתע זעקה עולה, מפציעה מתוך הדממה כצמח שאינו יודע שמש מבין סורגי הכלא, צעקה של אסיר שהוא הכלא עצמו; קול שהוא השלמה על היותו יצור; על הכאב הדורש לריסונו, שלא יהפוך עצמו לרוצח. האסיר הזה, זמן רב מדי סמך על הסוהר; אך מתי ראיתם את הסוהר עוזב את תחומי הכלא, אסיר גם הוא. בלילה, בדממה, לא היו עוד בני אדם, היו יצורים מכונפים, חלושים, מוזרים, פצועים, יפים עד לאין שיעור, ומכוערים עד כדי כך; אבל לעין כבר לא היה אכפת; רק זעקה נשלחת כיד מושטת בתחינה מתוך האלם, מתוך אוקיינוס, מייללת שדבר-מה יפגוש בה.

4.
בלילה שמע, כששר לעצמו בשכיבה, שמצטרפים אליו בשירה כחולה; מקהלה כחולה מצטרפת אליו ברגעי השיא של השיר, שרים עמו בשמחה גדולה, מצטרפים לניגונים; או שהוא הצטרף אליהם, ורק נתנו לו הזכות לשיר את הבתים, והם השרים הכחולים, מצטרפים בין הבתים; עומדים בהיכל כחול, ככוכבים שמבחינים בהם רק בלילה, והם בוהקים בשירתם בצבעי החשמל הזורם מאחורי קירות הבתים. כשעצם עיניים, לא נאבק בשחור, אלא ביקש לשכב בו, להשלים, עם החשכה; וכמעט ויתר, ולו רק לרגע, על העולם הנראה, כדי לשמוע מקהלה כחולה ששרה איתו בהיכלות כחולים, אוספים אותו לשירתם: שירה המהדהדת כמו מפגשים עם אהובים שלא ראינו זמן רב, בלב ים, ועכשיו אנחנו שרים יחד, והשירה היא מצוף, מה טוב ומה נעים.

5.
שיירת מלאכים עומדת לפני המלך. אוחזים המלאכים את כנפיהם בנדנם, כחרבות נופלות, כרצפה הנשמטת; אף המלאכים נופלים, כדי לאחוז תמיד בחרב, בכדי שיוכל המלך לעבור, בכדי שיוכלו לומר: השם וכל צבעיו; כל דרכיו צבע שמח ועליז, ארגמן, זהב וטורקיז; אבל האפור בצד התמונה, כמעט על-יד המסגרת, כבית נטוש ומקולף, אפילו הקירות עוזבים אותו לקור. מתי יסטה המלך ממסלולו לפגוש בעני, בפיסח, בשד – מתי ירד מרכבו ויצטרף לעמוד בצדי הדרך, יסיר מעליו את הכתר כדי שהצבע יימרח לעדי-עד.

החום הקר

הַחֹם הַקַּר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי
לִהְיוֹת מֻצָּג
בָּאָמָּנוּת שֶׁהוּא עוֹשֶׂה
שֶׁל גַּל מֵחֲלוֹם אַחֵר
מֵחֶדֶר אָטוּם מִלִּפְנֵי שָׁנִים
אֲנִי וְהַחֹם הַקַּר
נִכְנַסְנוּ לִתְנוּחָה
מְאוֹד סְפֵּצִיפִית
הִתְהַפַּכְנוּ וְעָשִׂינוּ דָּבָר
שֶׁ אֵינֶנּוּ נָטוּל
וְ אֵינֶנּוּ אַהֲבָה
וְ
הָ אֲנִי בְּמָבוֹךְ וְ
הָ אֲנִי מִתְגַּלֵּשׁ אֶל
תּוֹךְ הַמַּיִם הָעֲכוּרִים וְ
אֵלֶּה יוֹבִילוּ אֶת הָ אוֹתִי אֶל
הַחֹם הַקַּר מְחַכֶּה
בָּאוּלַמּוֹת הַלְּבָנִים
הוּא
מֻחְבָּא בְּקִירוֹת
וּבְסֻלְּמוֹת הַמִּסְתּוֹרִין
הוּא
עוֹלֶה אֶל הָרְחוֹב
בְּאֶמְצַע הַכְּבִישׁ
פִּתְאוֹם
עַלִּיז וְתוֹסֵס
נִהְיֵינוּ אֲנַחְנוּ
הַחֹם הַקַּר
מַסְבִּיר
אֵיךְ מַעֲגַל קֶסֶם
אֵיךְ מִסְפַּר קֶסֶם
הוּא מַסְבִּיר חִיּוּךְ הוּא
הוּא מַסְבִּיר עֵינַיִם הוּא
מַסְבִּיר פָּנִים

שאלות בנושא עקרוני

מָה גָּדוֹל יוֹתֵר תַּגִּיד אַתָּה
הַתָּוֶךְ הַנִּפְעָר בִּתְנוּפָה מֵהַגֶּשֶׁר
אוֹ הַנּוֹף הַנִּסְגָּר מִמְּךָ
לַנָּהָר?

וְזֶה עָנוּד עַל צַוָּארְךָ אֲבָל הַצְּלָב מִתְגַּעֲגֵעַ
לְכֹבֶד קַרְסֻלְּךָ,
לַלַּחַץ בַּצַּוָּאר,
לַלָּמָּה עֲזַבְתַּנִי מִתְבּוֹסְסָה בַּשֶּׁמֶשׁ,
לַבָּשָׂר

וְהַאִם לְדַעַתְךָ נָכוֹן יִהְיֶה לוֹמַר
שֶׁזֶּה רָגִישׁ יוֹתֵר כְּשֶׁזֶּה מַתְחִיל אוֹ
כְּשֶׁזֶּה נִגְמָר?

וְזֶה אַלִּים יוֹתֵר כְּשֶׁזֶּה רָפֶה,
וְזֶה יָפֶה יוֹתֵר כְּשֶׁזֶּה יָפֶה,
וְזֶה אַךְ עָדִין יוֹתֵר
רַק
כִּי זֶה שֶׁלִּי,
וְזֶה דּוֹחֵק כְּבָר שָׁבוּעוֹת
כְּמוֹ שְׁתֵּי אֲוָשׁוֹת בָּעוֹרֵק הַכְּלִילִי.

נאום לציפורים על משמעות החיים

נשמות ברבור שלום רב! אינסוף נצחים לא היינו, הנה אנחנו, בוקר טוב! אנחנו כאן! ביש! מודעים ליש. נמצאים ביש. לא יודעים בדיוק איפה ביש , לא יודעים למה, לא יודעים איך, אבל עדים ליש. מתקיימים ביש מיש. נולדים ליש. חיים ביש. תוהים ביש: מה יש? מה יכול להיות? מה נשמע? מה יהיה אחרי היש שלי? מה יהיה אחרי היש שלך? היש שלנו נגמר באין? מודאגים ביש. מרגישים בחילה ביש. דמעות ביש יש. אין משמעות לחיים, נאמר ביש. מהורהרות לפעמים נשמות הציפור ביש, זועקות: מה משמעות החיים?
מה משמעות החיים?

א.
לאחר חקירה ממושכת, יסודית ונועזת של אלפי שנים, אנו אהובי אוהבי החכמה ואוהבי החכמה, הגענו למסקנה אחת ברורה: יש.
אומנם אוהבי החכמה לא מסכימים על כלום. הוא אומר ככה, ההוא אומר לא ככה, והזה אומר קצת ככה אבל גם קצת ככה, וזה אומר יותר ככה מככה וכו'. לא סתם מתאר נשמת השחף עמנואל קאנט את המטאפיזיקה כשדה קרב בו כולם נלחמים בכולם. אבל, נשמות ברבור, אם לרגע נעוף מספיק גבוה, נראה שכל הלוחמים בשדה הנשגב הזה כן מסכימים על דבר אחד: עצם השדה! אף אחד לא מתכחש לעצם הקיום! כולם מסכימים שיש! לא ברור מה, לא ברור למה, לא ברור איך, אבל ברור שיש!
לא בוזבזו 12 שנה במדעי הרוח, אמא! אני יודע עכשיו שיש משהו! יש משהו! אני לא יכול לומר מה יש. אולי גם אנחנו לא בדיוק קיימים. בערך קיימים כן, כאילו כזה, איכשהו, אבל אולי לא מאוד. משהו חולם אותנו. משהו יתעורר מאתנו. אנחנו צורה חולפת של גל הנפרם על אוקיינוס קיומי אינסופי. אנחנו תו בשירי הנצח של תיאורית המיתרים. או שאנחנו בכלל גרעיניים, נשמות עילאיות, עצמים או מונדות עצמאיות. אני לא יודע מה אנחנו. אני לא לגמרי יודע אם אנחנו. דקארט אומר, אני חושב משמע אני קיים? נומבר ואן הרנה הזה! אמר נראה מה יש, וענה: יש אני חושב. אבל אז אומרים, רנה נשמה, מה זה אני? מה זה אני, רנה? יש מחשבה. יש מחשבה ביש. יש. לא יודעים אם יש אני. אבל יש איזה שהוא משהו. על זה כולם כן מסכימים. משהו יש!
יש!
נניח ולא היה. אז לא היה. האין לא סותר את האין. אבל יש. אולי היש לא ישנו בהכרח, אבל אם יש, ויש, אז בהכרח אפשרי שיהיה. לא רק היש, אלא גם האפשרות שיהיה, סותרת את האין, כי גם אפשרות להיות זה סוג של משהו. לכן האין אין כי יש, והאין לא יכול להיות כי אפשרי שיהיה! אין את האין! יש! האין הוא מושג שבא לתאר את ההפך של משהו שאין לו הפך! אין הפך לעצם היש! עצם היש ישנו! עצם היש יש!
אפילו אם נחשוב את הזמן כיוצר אין מיש, כאין ביש אליו אנו נופלים, עדיין יש. וגם אם אנחנו לא יכולים לומר שום דבר על מה בעצם יש, אלא רק על מה שאנו חווים כיש, עדיין יש. עצם היש יש גם אם הוא מעבר לבינתנו. גם אם אנחנו טועים לגמרי לגבי מה הוא – הוא. הכלום זה לא כאן. כאן קורה משהו! אני לא אומר מה, אני אומר משהו. משהו קורה. משהו בקטע הזה של להיות קיים. משהו קיים, נכון? יש. יש יש. יש יש ואין אין. יש.
יש.
יש!

ב.
ויאמר נשמת האלבטרוס צ'ואנג טסה המבורך ביש: "להשתמש באצבע כדי להראות שאצבע היא לא אצבע, זה פחות טוב מלהשתמש באי-אצבע כדי להראות שאצבע היא לא אצבע. להשתמש בסוס לבן כדי להראות שסוס הוא לא סוס, זה פחות טוב מלהשתמש באי-סוס כדי להראות שסוס הוא לא סוס. היקום הוא אצבע, היש הוא סוס".
מגריט, רנה שלי מתוק, נשמת רוזלה מזרחית נשגבה, אם מקטרת היא לא מקטרת, למה אתה משתמש במקטרת כדי להראות שמקטרת היא לא מקטרת? אם המקטרת לא מקטרת היא לא יכולה מלכתחילה להפתיע באי-היותה מקטרת! אם מקטרת לא מקטרת, אפשר גם לצייר כיסא ולומר זוהי לא מקטרת! יותר טוב להשתמש באי-מקטרת כדי להדגים שמקטרת לא מקטרת, אם אכן מקטרת לא מקטרת! האם הכיסא לא מקטרת כמו שמקטרת לא מקטרת? האם כל מה שאינו מקטרת, לא מקטרת כמו שמקטרת לא מקטרת? אם האצבע לא אצבע, למה אתה מראה לי אצבע? אם סוס לא סוס, למה להמשיל בסוס? למה לא בציפור? האם האי-סוס לא לא סוס כמו שהסוס לא סוס? איזה צחוקים כאן, חבל על הזמן!
צחק, צחק, צ'ואנג טסה ביש! ידע דרך הרי, ידע שהיש שיש יש והאין שאין אין. היקום הוא אצבע! היש הוא סוס! דברים ישנם בישניותם כמו שהיש עצמו ישנו בישניותו – עף שם צ'ונאג טסה גבוהה ביש וצייץ את היש, את עצם היש!
אבל, אומר לנו רנה מגריט המבורך ביש, גם אני צוחק עם נשמת האנפה הנשגבה צ'ונאג טסה! מתפקעים מצחוק אנו ביש! המקטרת בציור היא ציור של מקטרת, לא מקטרת! מקטרת כשלעצמה היא מקטרת. הציור של, הוא ציור של. מקטרת היא מקטרת! מקטרת, מקטרת!
ואז פתאום תהייה ביש יש. שנייה נשמות צדק, נשמות ברבור מתוקות, שנייה. האם המקטרת שעל השולחן, לא המקטרת שבציור, המקטרת מקטרת, האם גם היא לא ייצוג של משהו אחר? הרי מה בעצם קורה כאן? מדברים על מיתרים פנימיים שמתנגנים, על 11 ממדים שמתקיימים, אבל למקטרת שלי, כפי שאני תופס אותה, יש רק 3 או 4 ממדים והיא שקטה. האם הייצוג של המקטרת בתודעתי הוא יותר מקטרת מהייצוג המצויר של המקטרת? המקטרת המקטרטית המתקיימת לה במיסתורין בעל 11 הממדים, היא-היא מקטרת? מה היא? הסוס המתקיים ב-11 הממדים, או בממדים נוספים, או באינספור ממדים, או בגלי גלים, או בקוונטים, במיתרים, בכוחות מסתוריים ביש, המסתורין הזה כשלעצמו, הוא סוס? מה הוא?
הרי התפיסה האנושית היא כנראה פלח דק מאוד של הבנה בתוך אינסוף מסתורי ולא ידוע. הייצוג האנושי של היש הוא פרוסה דקה של אינסוף נצחי נצחים של יש. הלא נודע, מרק הכוחות הבלתי מובן שמתוכו נובטת מציאותינו, הוא, ולא הייצוגים הזמניים והמוגבלים שאנו מסוגלים לתפוס או להשיג, התשתית האמתית למה שאנו חווים כמתחרש.
אז אולי בכל זאת האצבע לא אצבע והסוס לא סוס? אולי הסוס הוא חור תולעת, חור שחור, משהו כזה, משהו משונה ביש. אולי אף אין הבדל בין הסוס לכל מה שלא סוס, אולי אין מחיצה בין סוס לאי-סוס! אולי הפיל לא פיל כי הפיל הוא מיתרים שמתנגנים ביש, נגיד, או נגיד שבעצם הפיל הוא בעצם משהו שבעצם אנחנו, בעצם, אין לנו מושג מה הוא בשום צורה, בעצם. מה קורה כאן, בעצם?
אז קודם כל, יש. זה אמרנו. כולם מסכימים, יש. אמנם מה שאמרים לנו שקיים – חורי תולעת, חורים שחורים, וכמובן גם חורי תחת – כה נפלא ומסתורי, עד שאין ספק שמה שאנו לא יודעים שקיים הזייתי מעבר לכל היכולות האפיסטמולוגיות או פסיכדליות הנוכחיות שלנו. אבל מה שזה לא יהיה, זה קיים. זה יש. יש יש והאין אין, כך שרק מתוך היש תבוא תשובה. רק מתוך היש, המתקיים או האפשרי, תבוא ישועה. רק מתוך היש תבוא משמעות, כי רק היש יש. לא יבוא כלום מכלום. לכלום אין משמעות. משמעות יש כי יש. בזכות היש. עצם היש! ועצם היש ישנו כמו שהוא! ומשמעות היש היא היש!
אז מה עם הפיל? גם אם לא נודע הוא הפיל ואנו בעיקר לא נדע את הפיל, יודעים אנו פיל. הפיל הזה עף ביש, ב-11 ממדים, הוא קוואנטום פיל, חור תולעת פיל, חור שחור פיל, חור תחת פיל, מסתורין בלתי פתור הפיל. אבל כל משמעות שיש לפיל זה פיל. כל משמעות שיכולה להיות לפיל זה פיל. משמעות הפיל, יהיה הפיל אשר יהיה, פיל. במידה ויש פיל, הוא פיל. פיל הנוכח בפיליותו ביש. מעבר לכך, אם בעצם אין פיל, אז אין פיל. אין פיל, אין בעיה. הכל סבבה. חבל סתם לחפש בעיות. חבל להטריד יתר על המידה את היש. מה בעצם אתה רוצה מהפיל כשאתה שואל מהו? מהותו כמהותו ושמו כשמו הוא. מעבר לכך, אין לעצם היש שם. לשם האמיתי הרי אין שם. תתמסר, אם כן, ליש כפי שהוא מופיע. תן לדבר להתקיים. תן לתופעה להופיע! תן לפיל להיות! למה שאין שם אין שם ועצם היש מעבר לכל שם, אבל במידה ויש סוס הוא סוס, אנו קוראים לו סוס, ומשמעותו סוס. במידה ויש יש – ויש – משמעות היש יש. יש חיים? משמעות החיים חיים!
לא טוב? למה לא? מה אמורה להיות התשובה? מאיפה לינוק אותה? מהאין? כששואלים מה קיים מעבר ליקום, שואלים שאלה משונה. אם היש הוא היש, מה שקיים מעבר ליש הוא או יש או שהוא לא קיים. אם הוא לא קיים אז הוא לא קיים. אבל קיים. יש, משמעות היש יש, ומשמעות החיים חיים!
משמעות החיים חיים גם אם יש אלוהים! אתן לך אלוהים! מה משמעות החיים של אלוהים? למה אלוהים? מה, סתם הוא בורא והורס ובורא והורס? מה אלוהים עונה לעצמו כשהוא שואל, מה משמעות החיים? חיים! כמונו! גם אלוהים עונה חיים. למה? כי משמעות החיים חיים! אלוהים לא יגיד משמעות החיים שלי, היא האלוהים שלי מעלי. משמעות החיים של אלוהים חיים כי משמעות החיים, חיים!
לא טוב? אז עצם היש לא מספיק טוב? איך עצם היש לא מספיק טוב? זה מה שיש! זה כל מה יש!
משמעות הפיל, פיל
משמעות הכיסא, כיסא
משמעות העץ, עץ
משמעות החיים, חיים!

ג.

"כל האנשים", אומר נשמת עגור אדום הכתר הזוהרת צ'ואנג טסה, "מודעים לשימושיות של השימושי, לא לשימושיות של הבלתי-שימושי". אין משהו פחות שימושי מעצם היש. אין ליש שום שימוש מעבר ליש. החיים האנושיים הם בלתי-שימושיים בעליל. היקום כולו שוהה באי שימושיות זוהרת וברוכה! אין ליקום או לחיים כל שימוש חיצוני להם! כל שימושיותם היא הווייתם! כל משמעותם היא עצם הווייתם! עצם היש! עצם החיים!
אז למה יש? כי יש! להניח מטרה ליש מחוץ ליש פירושו להניח משהו שאין. עצם היש לא ישנו למען משהו חיצוני לו, אין חיצוני לו! יש כי יש! החיים לא ישנם למען משהו חיצוני להם, כי לנו אין חיצוני להם! למה חיים? בגלל ולמען החיים! משמעות החיים, חיים!
בזאת נפתרה, נשמות עילאיות מאוד, בעיית משמעות החיים אחת ולתמיד. משמעות לחיים יש. שאלת הלמה המאיימת, המבחילה נובעת אם כך לא ממשבר של משמעות – משמעות הרי יש, חיים! – אלא ממשבר של, איך נאמר, חיים. משבר של חיוב החיים, של חיוניות, משבר של מבט!
אומרים שאנטי חלקיק הוא חלקיק שנע אחורה בזמן. אבל אם ישאלו אותו: אנטי, לאן אתה נע? הוא יענה – קדימה! כל יש מנקודת מבטו קיים. יש במבטו מתבטא. השאלה, אם כך, היא איך לראות את החיים? מה אנו רואים כשאנו רואים חיים? את עצם היש? את החיים? יש לראות את החיים בחיים, כי אם נחלשת המודעות ליש ולחיים נחלשת משמעות החיים, נחלש חיוב החיים, ואז, נשמות ברבור עילאיות, נזרקים ליש מבלי לעוף ביש. אבל אם נקבל זאת או לא, אנו עפים ביש נשמות קודש, נשמות ציפור! עפים במהירות האור! הרי לא האור אלא אנחנו נעים במהירות האור!
אין בעיה של משמעות לחיים, יש בעיות תעופה! בעיות תעופה ביש! מספר נשמת האור צ'ואנג טסה על הציפור פנג, שהיה פעם לוויתן קונג, במעמקי עומקי הים, עד שהפך לציפור, לפנג. הציפור פנג צמח וצמח ועלה ועלה עד שעלה לאגם השמיימי, שם עף פנג בחורי תולעת ובחורים שחורים והפך פנג למיתרי היש, עף פנג במרחבים אינסופיים ובין נצחי נצחים, הפך פנג לעצם היש, וראה פנג מעצם היש את היש!
אבל היונה, היונה הפשוטה, העממית, המקודשת, על העץ חסר השימוש, רואה את פנג, ואומרת, פנג, פנג, לאן את עפה? אני, מוסיפה היונה, עפה כאן! בחיים! במבט שלי מעץ חסר השימוש! אני, היא אומרת לפנג, פנג! גם היונה פנג! גם היונה יש! היא ציפור בתוך ציפור! וכך גם אנחנו!
כולנו, נשמות ברבור, ציפורים של החיים, וכל הציפורים המודעות לתעופתן מתפללות לשחרור כל הבריות כולן מכל סבל, אמן! ומצייצות לנו הציפורים הנשגבות, אתם, נשמות רוזלה מזרחית, נשמות אלבטרוס, שחף, אנפה, אתם שחיים חיי ברכה ביש! צרו ראייה פיוטית ראויה ליש! צרו מתוך היש! אין מה להוסיף לחיים מהאין שמחוץ להם! ראו, נשמות יונה, את החיים מתוך החיים!
ראו את החיים, נשמות אור, כמו הציפור פנג, עליו מספר צ'ואנג טסה המבורך ביש, שהיה לוויתן עד שעף לו ביש גבוה גבוה, עד שראה את היש מנקודת המבט של עצם היש. ראו את מה שראתה הציפור פנג!
משמעות הפיל, פיל
משמעות הכיסא, כיסא
משמעות העץ, עץ
משמעות החיים, חיים!

ד.
מה זה חיים?
החיים
זה פנג

בין האין לברירה

ג'ון לוק שאל: מה אנחנו באמת יודעים על זהב? אנחנו יודעים שזהב נראה לעינינו בצבע זהב, שזהב אינו מתחמצן, שזהב נמס ב-1,064.18 מעלות צלזיוס. אבל אלה לא התכונות של הזהב. זאת רשימת מכולת של התבוננויות אנושיות בזהב מחוץ לזהב. אמרנו את כל זה ועוד לא אמרנו דבר על הזהב עצמו. כדי להגיד משהו על הזהב עצמו נצטרך להסביר למה הזהב מוזהב, למה הוא לא מתחמצן, למה הוא נמס דווקא ב-1,064.18 מעלות ולא במעלה אחת יותר.
היום אנחנו יודעים להסביר למה הזהב מוזהב. הזהב מוזהב בגלל המבנה המולקולרי של הזהב. אפילו אם לא היה זהב בעולם, אפילו אם לא היה זהב ביקום, היינו יודעים שמולקולות מדומיינות של זהב יתחברו כך שהן יופיעו לעינינו בצבע זהב. אנחנו אפילו יודעים להסביר למה הקוורקים, שמרכיבים את הפרוטונים, שמרכיבים את האטומים, שמרכיבים את המולקולות, שמרכיבות את המבנה של הזהב, בהכרח יוצרים זהב שהוא זהב ולא זהב שהוא אדום.
המצור הזה שאנחנו מטילים על הזהב עלול להיות אינסופי. יכול להיות שהוא לא יושלם לעולם, לא בימי חיינו אנו ולא בימי החיים כולם. אבל מגמת הצבת ברורה: מדעי הטבע מקלפים את התכונות המשניות של הזהב מעל לתכונות יותר ויותר ראשוניות, בדרך להבין את זהב הזהב, בדרך להסביר את טבע הטבע.
מטבע הדברים, המצור על טבע הדברים מעורר בהלה לא רק בקרב הדברים – אלא גם בקרב המשוררים. איזו מילה אנו המשוררים נמצא שתהיה מדויקת יותר מקוורק של פרוטון של אטום של מולקולה של מבנה של זהב? איזו מילה נמצא שתהיה מפוצצת יותר משמש, שמסתה פי 10 ממסת השמש שלנו, אשר התיכה את הזהב במעיה ואז ירקה אותו החוצה בסופרנובה?
הפתרון הקל עבורנו יהיה לברוח מהיקום הנצור. להפקיר את הזהב לגורלו. להסביר שאין אנו, אנשי הרוח, עוסקים בחומר, קל וחומר לא בתכונותיו, ולחטט עד פצע ברוח, כלומר בעצמנו: בפסיכולוגיה שלנו, בסוציולוגיה שלנו, במוסר ובצדק שלנו. היקום למדע והאדם לספרות.
זאת טעות. על מדעני הספרות מוטלת משימה לא פחות מורכבת מזו המוטלת על מדעני החומר. עלינו מוטלת המשימה, המדעית לגמרי, של חקר האפשרות. כי האין הוא כר פורה לאין שיעור יותר מהיש. על כל תכונה אחת שיש לזהב אפשר למנות לפחות מאה תכונות שאין לזהב, אבל היו יכולות להיות לו. חייזרים פרימיטיביים ירצו לדעת מה אנחנו יודעים על היש. חייזרים מפותחים יותר ישאלו מה למדנו על האין.
שירה, אומרים בצדק, לא יכולה לשנות את העולם. אבל שירה יכולה לשנות עולמות אפשריים. בעולמות אפשריים מלחמות עולם פורצות בגלל אי-דיוק באי-עובדות בשיר על אי-זהב. זה עניין של חיים ומוות ביד הדמיון. עלינו להבין את היחסים בין האין לברירה. עלינו לכבד את האפשרות לפחות, אם לא הרבה יותר, מכפי שאנו מכבדים את המציאות.
הגיליון שלפניכם מלא בשירים שמתעלמים מהמציאות. אלה שירים הזויים ומנותקים. אלה אינם שירים צודקים פוליטית ולא שירים טובים מוסרית. שירים אלה נכתבו בעד ונגד נושאים שאין לכם דעה עליהם, כדי שאתם לא תוכלו אוטומטית להיות בעד או נגד השירים. והם עושים את כל זאת, והרבה פחות, אפילו מבלי להיות יפים. הם לא נכתבו כדי להיות יפים. הם נכתבו כדי להיות טועים – ובגדול.
לכן אני מבקש מכם, הומו ספיינס ספיינס ספיינס, לקרוא את הגיליון הבא בידיעה מוחלטת שתצאו ממנו עם הבנה יחסית. אם ברצונכם לצאת חכמים, לכו ללמוד. אם ברצונכם לצאת צודקים, לכו לפייסבוק. אם ליופי חשקה נפשכם, השמש שוקעת וזורחת פה בזהב פעמיים ביום. אבל אם אי פעם חשבתם שהיא יכולה, אפילו צריכה, לשקוע פחות ולזרוח יותר – הגיליון הזה נכתב במיוחד בשבילכם.

קריאה להפלגה

מַכָּה קַלָּה בָּעֹגֶן, וְהוֹפּ! אֲנִי שָׁט.
אֲנִי חוֹתֵר לְאָנְשֶׁהוּ. אֲנִי חוֹתֵר לְמַשֶּׁהוּ.
אֲנִי חוֹתֵר וְחוֹתֵר וְחוֹתֵר – וְהִנֵּה אָנְשֶׁהוּ!
הִנֵּה אוֹקְיָנוֹס שֶׁל מַשֶּׁהוּ!
נִרְאֶה לִי מָקוֹם טוֹב לִטְבֹּל וּלְהָצִיף קָדְקֹד,
מָקוֹם טוֹב לְיַסֵּד בּוֹ אֶת אִיֵּי גָלַפָּגוֹס שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
מַיִם נִקְוִים וְנִגְלֶה אַרְכִיפֵּלָג הוֹמֶה
רַעֲיוֹנוֹת אִטִּיִּים כְּצָב יַבָּשָׁה וּמְגֻחָכִים כְּמוֹ דּוֹדוֹ;
הֶגְיוֹנוֹת טַזְמָנִיִּים וּמַסְקָנוֹת לֵמוּרִיּוֹת;
מִבְנֵי נֶפֶשׁ עֲדִינִים, רַבְגּוֹנִיִּים וּפַטְפְּטָנִים כְּתֻכִּי.
אִיִּים נוֹצָרִים לֹא מִכּוֹחַ טֶקְטֹנִיקָה אוֹ מַגְמָטִיקָה אוֹ בְּאֶצְבַּע אֵל, אֶלָּא
אִיִּים נֶחְלָמִים בְּסַחַף מַעֲמַקִּים. אִיִּים מִתְעַרְטְלִים מִמַּעֲמַקִּים.
בְּגָלַפָּגוֹסִי, זַרְזִיפִים אֵבוֹלוּצְיוֹנִיִּים מַעְפִּילִים לִפְסָגוֹת נִשְׂגָּבוֹת
וּמִתְרַסְּקִים בְּמַפְּלֵי עֲנָק וְזוֹרְמִים לַיָּם.
שָׁם בַּחוֹף, כָּל גַּרְגִּיר חוֹל הוּא מִכְתָּב בְּבַקְבּוּק שֶׁאֲנִי מִתְעַצֵּל לִשְׁלֹחַ.
כָּאן בַּחוֹף, עַל כָּל גַּרְגִּיר כָּתַבְתִּי לִי עֹגֶן.