א.
מה אם אלוהים היה מבקש מאברהם אבינו לאנוס את בנו יצחק כדי להביע את אמונתו המוחלטת לאל הגיבור והנורא? סיפורים עתיקים זוכים לפעמים ליראת כבוד, הערכה מסתורית למסתורין, אבל אפילו אם יש מידה של צדק בכך שגם עניין שנדמה שהינו, בינינו, לא ראוי בשום צורה, ייתפס כראוי, ואף כקדוש, אם הוא שורד אתנו בשנים, עדיין בריא, או לכל הפחות בלתי מזיק, לתפוס לרגע פרספקטיבה אחרת על הנידון; אלוהים בא לאברהם בבקשה לבצע פשע חמור בבנו. מה אם היה מבקש פשע אחר? פשע שנחשב, אגב, בהרבה ספרי חוקים כאן עלי אדמות כפחות חמור, או לפחות, ככזה הדורש ענישה קלה יותר. אני שואל, גבירותי ורבותי, מה אם אלוהים היה אומר לאברהם "תפוס את הילד, קשור אותו, תוריד לו את התחתונים וכן, תראה לי שאתה אוהב אותי, רק אותי! למען זרעך! עם ישראל!" – אברהם, יש להניח, מתפרק מפנים, צורח "מה?" "מה מה? תראה לי שאתה אוהב אתי! תאמין באלוהיך! אני אלוהיך! אביא לך עם ישראל! תאמין בי! תאהב אותי!" – לבסוף, יצחק כבר קשור, אברהם כבר הפשיט אותו ואת עצמו, זקפתו מתנוססת כסכין שלופה, כשלפתע – ברגע האחרון – מגיע המלאך, "אברהם, אברהם, אל תישלח ידך אל הנער" – ואז, מתוך השקט העמוק, ממשיך "זיין את האיל במקום" – ריקודים, מצילות, וישמחו בתופים וישירו הללויה! עד היום היו מספרים את הסיפור המופלא כסיפור על חמלת האל היהודי, שבתבונת ליבו העילאית, בטובו הנצחי, מלמד שלא רצוי לאנוס את הילד – הרי עוד מעיזים להציג את הרגע הנורא ההוא כרגע מכונן של חמלה! אלוהים מראה לנו שאסור להקריב ילדים (לפחות לא את שלנו, את אלה של המצרים, למשל, כן מותר). אז גם אם נניח שלמדנו והיום ברור שלהקריב ילדים לאל זה לא רצוי או נחוץ, לפחות לא במתכונת הישירה העתיקה ההיא, האם זה בזכות העקדה? האם היה צריך את העקדה כדי ללמד את האנושות לא לעקוד? אולי די בעקדה של סוקרטס? וגם אם היה צריך אז סיפור עקדה, האם עדיין צריך אותו היום? האם זה סיפור שראוי לספר לילדים היום? מה לומדים הם על הוריהם מסיפור זה? על האנושות? על האל? מיהו בכלל אל שמבקש עקדה? למה מה קרה, יהוה? למה מי אתה בכלל, יהוה?
ב.
מדוע הקריבו האוקראינים העתיקים את בתולותיהן היפייפות לחורף? שאלה מצוינת שמציג לנו, אם זכור לי נכון, חוקר תורת הנסתר הבריטי ריצ'ארד קאוונדיש, ועונה שהדבר מתפתח מתוך הבנת החורף כישות צמאה לקורבנות. ראשית שמים לב שהחורף בא כל שנה וגובה חייהם של כמה מחברי הקהילה. מה גם שחרון אפו של החורף לא מבחין בהיררכיות אנושיות, ויכול לקחת באנרכית הכעס הלא מרוסן שלו כל אחד, ובלבד שתסופק צמאת החורף לדם. בואו אם כך, אומרים הכוהנים המקומיים באוזני ההנהגה, נעניק באופן מסודר וטקסי לחורף, אותו הם כמובן מאנישים והופכים לסוג של צ'יפטן שמיימי זועם, מספר בני אנוש מהזן רב הערך ביותר בעיני האליטה הגברית השולטת – בתולות צעירות. אבא חורף הכועס לבטח יבוא כך על סיפקו ונינצל אנחנו.
המשגת האל ככוח צמא לדם היא אם כך חשיבה השלכתית, המאנישה גורמי טבע ומעניקה להם רצונות והיגיון פרסונלי שמשקפים תכנים פסיכואנליטיים הטמונים בנו, מנגנון המאפשר לכאורה להתמודד עם כוחותיו ההרסניים של אותו גורם טבע ובתקווה גם לרסנם. יש להניח שאל הר הגעש שלנו צמא לדם מאותן סיבות. יאמרו לי, אבל יהוה לא רוצה את יצחק, הרי הוא ויתר עליו בסוף! אם כך למה לא כעס על אברהם, שבכלל הסכים לטירוף הזה? איך אלוהינו כן מקבל באהבה אבא שמוכן לרצוח את בנו התמים? מפני, עם ישראל, שעם כל הקטע שלו נגד הקרבת ילדים, אנחנו עדיין חושבים את אדונינו ככזה המוצא לנכון לבחון באמצעות העקדה אם אברהם באמת בקטע. אלוהינו אולי ויתר, ברגע ההוא, על הדם המתוק של ורידי הילד, אבל עדיין מאוד מעריך את הנכונות לשפוך אותו. כמובן, במקומות אחרים בספר הקודש המסוכן שלנו (ומי שלא מבין את התנ"ך כמסוכן לא מעריך אותו באמת), משתולל יהוה כבריון רעב ומתוסכל, ובזאת מזכיר את אל החורף האוקראיני או את אל הגשם ופוריות האצטקי טלאלוק, שהיה ניזון לא רק מדמם אלא גם מדמעותיהם של ילדים, כך שאם הפעוטים התמימים כפרחי האביב לא היו בוכים גם ככה בדרך למזבח, היו תולשים להם את הציפורניים כדי לוודא שהאל הצמא ירווה גם מדם וגם מדמעות.
היהוה ההוא עדיין חושב, אם כן, כמו מולך או בעל זבוב – החבר'ה מהשכבה – שאין כמו מוכנות להקריב בני אדם כדי להוכיח נאמנות ודבקות, וכל עוד נחשוב אותו ככזה לא נתעלה על התיאולוגיה הרצחנית של הכהונה האוקראינית או האצטקית. יתכן ואנחנו כבר הודרכנו בעולם ואל תפיסות עולם מתוך תיאולוגיה זו. אנחנו כבר אבודים. אבל מה עם הילדים? מה קורה לפעוט שלומד שכך פועלת האלוהות? מתוך איזה ערכים הוא יצמח? איזה ערכים הוא יצמיח? איזה סוג של תרבות צומחת מתוך אלים שכאלה?
ג.
אם לאריות היו אלים, צחק קסנופנס, הם היו אריות. לחמורים היו אלים חמורים, לדבורים אל דבורים. כידוע, בדיחותיהם של אוהבי החכמה היוונים הן לרוב בעלות עומק עילאי. אולי באמת האל דומה יותר לדוב או לדבורה מאשר לאדם! אולי הפיל נברא בצלם לא פחות מאשר רונית או אבי. אדרבה, מאחר שבני האדם האלימים ממשיגים לעצמם אלים אלימים, האם לא עדיף לנו לחשוב את אלוהים דרך בריות פחות נוירוטיות, אלימות וצמאות דם? תיאולוגיה חייתית לא רק תתעלה מעל התסבוכות הפסיכולוגיות הקשות שספג האדם כנראה בתהליך תירבותו, היא גם תצביע על יסודות משותפים לכל הבריות במפגשן עם הבורא שברא את כל הבריות – ובכך תהיה יסודית ומקיפה הרבה יותר.
לא מתוך זלזול נעשה העניין; הרבד הפסיכואנליטי האנושי נתן לנו דרך הסובלימציה את דוסטוייבסקי, את הפולנייה של שופן, את כל הנשגב והעילאי שבורא האדם. ואילו הרובד המדעי פותח לנו את היקום, הולך ומקרב אותנו למפגש עם זן חייזרי – המהפכה הקופרניקאית הבאה שתבוא עלינו במהרה! אבל בעניינים תיאולוגיים, בני האדם הלכו והולכים למחוזות כה חשוכים, עד שדרושה, או לכל הפחות לא תזיק, התעלות מידית מעל הרבדים הפסיכואנליטיים והמדעיים גם יחד בחשיבתנו את האל. לחשוב את יהוה מעבר לכל השלכה אנושית! מה גם שאין סיבה טובה לחשוב שיהוה לא מתקיים עבור החיות. אם הוא קיים, איך בעלי החיים יפספסו אותו? למה שיפספסו אותו? מי אמר שהפילים אינם דתיים? מי אמר שנמלים לא מתפללות? יהיה אשר יהיה, יהוה הרי ברא את כל מה שהיה, יש ויהיה – יהוה! כך שכל המשותף לתפיסת האל שלנו, של הנמלים ושל הפילים, הוא היסודי ביותר והאלוהי באמת. די עם הנרקיסיזם של הברייה אדם! אפשר ללמוד מנמלה על יהוה, לחלוק עם פילים את נוכחות האל!
מהנמלים למדתי על אלוהים והשואה, כאשר נמלים הפכו לעם חזק מאוד במטבח שלי וכל בוקר העפתי אותן מצלחות ומחבתות. בתחושה עמומה, שתתברר כמוטעית, שאמצעי אקולוגי יהיה בהכרח גם מוסרי יותר, במשך שלושה ימים האכלתי אותן קמח תירס מפני שהאינטרנט הסביר שכאשר נרטב פתית הקמח בקיבתה הקטנטנה, הוא מתנפח וקורע את הנמלה מבפנים. הבטתי שעות כיצד בשקידה טראגית הן עמלו להביא את הקמח לחברתן הצודקת, לילדיהן ולמלכתן. אבל זה לא הספיק. בלית ברירה התחלתי לשפוך מים רותחים אל פתחי קניהן, מה שגרם ליציאות מצרים של רבבות נמלים על הקירות שלי, מסע של פליטים נואשים אותו שטפתי בצונאמי של אקונומיקה. אבל הן המשיכו לצאת מתוך הקירות, יצאו לנוס על נפשן, ואף ראיתי אותן סוחבות, ביראת קודש, את מלכתן. תפסתי את המלכה בין האצבעות ושטפתי אותה בכיור. ואז, לסיום המלאכה, מרוב מיאוס וכדי שלא אצטרך לעשות זאת שוב, כפיתרון סופי, הבאתי עליהן את הגז הרעיל. למרות כוונות צמחוניות טובות יחסית, חוללתי לנמלים במטבח שלי שואה.
הנמלים, מבחינתן, נפגעו על ידי כוח עליון להן שהרעיל את מזונן, שרף אותן במי אש, צד את מלכתן ולסיום השמיד אותן בגז. אבל האם כוח עליון זה הוא יהוה? לא, הוא בסך הכול ג'רמי. יהוה לא אחראי לשואת הנמלים, לפחות לא באופן ישיר. הרי גם אם ג'רמי במובן פנתיאיסטי מסוים הוא יהוה, יהוה הוא בוודאי לא רק ג'רמי. מכאן ניתן גם להסיק שלא יהוה חולל את שואת העם היהודי. לחשוב את יהוה כמשמיד היהודים הופך אותו לסוג של ג'רמי ברובד עליון לנו, לא ליהוה – טעות קטגורית! זאת אומרת, גם אם היטלר וההמון שלו לא אחראים לשואת היהודים, והאחריות איכשהו מוטלת על כוח עליון כלשהו, הרי שכוח עליון זה דומה במקרה הטוב לסוג של ג'רמי שנאלץ להשמיד את היהודים בצער כי הם נכנסו לו למטבח (או התבוללו, או לא התפללו יפה, או כל סיבה אחרת). בכל מקרה, כוח עליון זה איננו דומה ליהוה. מי שהורג נמלים או יהודים מלמעלה, אם יש כזה, שונה מיהוה. יהוה זה סוג של דבר אחר. יהוה הרי לא עוד אחד, הוא אחד ייחודי. הנמלה מלמדת אותנו שיהוה לא קשור לשואה, לא של הנאצים ולא של החורף, ובמובן הזה פוטרת אותנו מהקרבת קורבנות.
אז אם לא לשואות, למה יהוה כן קשור? לפילים. הרי יהוה אל לכל הבריות כולן. מה שבאמת תקף לגבי יהוה חייב להיות תקף גם לפילים. אבל איך להסביר לפיל מיהו יהוה? איך ללמוד על יהוה ממנו? איך להשתתף בדיאלוג רוחני עם הפיל? מצד אחד, מה שלא ניתן להסביר לפיל על יהוה מאפיין רק אותנו, לא את יהוה. מצד שני, האל המשותף לנו, לנמלים ולפילים, איננו אל של מילים. אז מה עושים?
לוקחים את הפיל לחוף הים גאולה. אני עומד שם כהומניסט הגדול של חוף הים, נמשך לכל גוף כול אדם – את, הזקנה עם עור משי שרוף ורפוי, את אימא מאריה שלי עכשיו עם הזיע על ירכייך העתיקות, אתה, איש דב אמיץ וכן, צעיר בשנים, שעיר בכתפיים ובגב שערות צדק אנוש, אתה אזרח למופת ביקום. לכולם אתן מכולם אקח. בואו המון, בואו היפופוטמים, בואו איתי, ההומניסט הגדול של חוף הים, אנחנו שוחים עד לקפריסין, אנחנו שוחים עד לקדוש ברוך הוא, בואו המון, בוא כוסיות וכוסונים, בוא הזקנים, בואו ילדים, בואי תמימות, ארטיק לכולם, בואו איתי, אני נשטף באהבה לכם, מאוהב בכל גוף כול אדם כל גרגיר, אני ההומניסט הגדול של חוף הים.
הפיל קולט אותי. יחד אנחנו נכנסים למים. שוחים במים. אנו שנינו תפילות, צפים כמדוזות בים, אופנים לנצחי נצחים מודים ליש ולגלים. מבינים את אל הפילים. לא מקריבים אף אחד לשום דבר. פשוט נהנים מהמים. יושבים שם טוב במים. צפים ביקום. מתפללים.