• גיליון

  • שם

  • סוגה

המשפט והנפש

But if you can stand the test
You know your worst is better
Than their best
The Human League

מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה שָׁנִים אֲנָשִׁים
חֲבוּקִים יִהְיוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
דליה הרץ

 

1. זלדה רותקה למשפט אייכמן. "גם אותי בלע 'המשפט'", כתבה לחברה, "ואני הולכת מאפלה לאפלה, ממוות למוות, משרֵפה לשרפה". רושם מיוחד עשה עליה יהודי אחד שנצטווה לעקור את שיני הזהב מן המתים. אחרי ששמעה את עדותו כתבה: "נדמה לי שהאסון הכי גדול בימינו קורה לאדם שנולד גרמני. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו גרמני".

2. הפלסטינים הוציאו מקרבם, מצאו בקרבם, 3,000 משפדי תינוקות, מיָירֵי רוקדים, מכי קשישות. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אינני יודע אנה יוליכו את הבושה. יעבור דור עד שיימחה האות. ועד אז הם יתהלכו כמצורעים. כשילחצו את ידיהם ייזכרו בסרטונים. כשישמעו את דבריהם ייזכרו בסרטונים. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני.

3. אך כאנשי שמאל הסבורים כי אין פתרון מעשי או מוסרי זולת עצמאות פלסטינית, זוועתם היא גם זוועתנו. המשיחיים – המונים כבר כשליש עד חצי מעַמנו (לבושתנו), פוטרים עצמם מן העניין בטענה שהפלסטינים נאצים. שהם תמיד היו נאצים ותמיד יהיו נאצים ואין מה לעשות בזה. זאת בדיוק התפיסה הא־היסטורית שהורידה אותנו שאולה. אבל שמאל (אמיתי) מאמין בקִדמה. ושמאל (אמיתי) מאמין בשינוי. ושמאל (אמיתי) לעד עומד על המשמר מפני מהותנות וזהותנות, או "טבע" ו"מנטליות", שמפקיעות מהאדם את הסוכנוּת הסוכנות שלו (האחריות שלו), ומההיסטוריה את היסטוריוּת שלה. במשפט אייכמן אמר ק. צטניק שאושוויץ הייתה "פלנטה אחרת". תיקנוֹ דן פגיס בסרקזם מריר: "לֹא לֹא / הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי־אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם. / אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם".

4. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אך דורנו זה אינו הראשון גם לא האחרון. באחת האזעקות סיפרה השכנה בחדר המדרגות שהבניין שבו אני גר כבר הופצץ פעם: בידי חיל האוויר האיטלקי, ב־1940. מי זוכר את זה היום? טייסים איטלקים הפציצו בסביבות הרחובות טרומפלדור ובוגרשוב בתל אביב. סתם כך. ללא הבחנה. 137 אזרחים נהרגו. בימים אלה של "לא נשכח ולא נסלח" חשוב לזכור שכן נשכח וכן נסלח, כי הכול נשכח ונסלח בסופו של דבר.

5. כי שמאל (אמיתי) מאמין שאנשים משתנים ועמים משתנים והעולם משתנה. "היצור האנושי מסוגל בנקל להיות אוכל־אדם כשם שהוא מסוגל לאמץ לו את 'ביקורת התבונה הטהורה'", לימדנו מוסיל. "מתוך אותן האמונות ואותן התכונות מסוגל הוא לשני הדברים – הכול לפי הנסיבות". שמאל (אמיתי) מאמין בנסיבות. ושמאל (אמיתי) מאמין ביכולת (האדם, לא האלוהים) לשנות את הנסיבות. איטליה הפאשיסטית ייצרה פאשיסטים, גרמניה הנאצית ייצרה נאצים ומדינת חמאס מייצרת חמאסניקים. לכן שמאל (אמיתי) תומך במיטוט שלטון חמאס.

6. כתב העת שלפניכם הוא כתב עת אנטי־פוליטי במובהק ובמוצהר, אך במשך עשור ויותר הוא היה קול קורא כמעט בודד בקריית ספר בעד שינוי המציאות – ולא שינוי ייצוגיה. התעקשנו שפלסטינים הם בני אדם ממשיים, לא "נרטיבים". חזרנו והתרענו על הניסיונות להפוך את הפוליטיקה שלנו לספרות ואת הספרות שלנו לפוליטיקה, ובכך לעקר את שתיהן. ימנים ראו בנו שמאל הזוי. ושמאלנים ראו בנו ימנים, שמרנים, נאו־ליברלים ואפילו ציונים (זאת הייתה קללה עד לא מכבר). האמת היא שמאז ומעולם היינו שמאל ציוני הזוי.

7. כתב העת שלפניכם מייצג את מה שכל הצדדים מבקשים לשרש מן הארץ הזאת: אומנות לשם אומנות, מוזיקה, פסיכדליה, רוחניות חילונית, אינטלקטואליות (האף כמעט מתעקם מעצמו כשהוגים היום את המילה הזאת שהפכה עלבון, "אינטלקטואל"), בתי קפה, רביצה בבתי קפה, קיומיות אבודה, חלום, גוזמה, רצון עז לטעות ושיוכיחו אותנו על טעותנו, אופטימיות קוסמית, גאווה שווה באומה ובאנושות, נאורות, פלורליזם שאינו רלטיביזם, פשרנות בענייני המדינה וקנאות פנאטית בחיי הרוח, חיי רוח וחיי שכל וחיי נפש וחיי רגש פרטיים (כן, כשהאישי אינו הפוליטי).

8. "הַאִם זֶה הִשְׁתַּלֵּם?" שואל פרננדו פסואה בספרו המיסטי־פוליטי "מֶסר", אחרי שגולל את כל ההיסטוריה של עַמו פורטוגל. הרי האומה אינה ממשית. היא חלום, הזיה קולקטיבית. האם משתלם להילחם על חלום? האם כל זה היה כדאי – הקרבות, הדמעות, ההפגנות? כן, עונה פסואה, "כָּל דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם / בִּתְנַאי שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ קְטַנָּה מִדַּי".

9. תפקיד כתב העת שבידכם לדאוג שהנפש לא תהיה קטנה מדי.

קרה לנו דבר רע: טור מיוחד מאת דביק גרוסמן

ב־7 באוקטובר קרה לנו דבר רע. דבר רע מאוד. פיללנו שיקרה לנו דבר טוב כקבלת פרס נובל לספרות, אך תקוותינו נגוזו. התנפצו אפילו. קרה לנו, לכולנו, דבר איום ונורא. מי נהיה כשנקום מהשבעה הלאומית? מי נהיה כשננער את האפר? מי נהיה כשאלחץ את ידו של המלך? שנים רבות יעברו עד שנצליח לחשוב על פיוס בארץ הזאת, שותתת הדם. שנים רבות יעברו עד שנצליח לדמיין עתיד אחר, לשני העמים, ופרס נובל לספרות, לי.

אש מוגשת קרה – שיחה שבועית בטון נמוך על יהדות ולאונרד כהן עם המשוררים עמיחי (לייב) כהן ונדב (לייב) כהן

שלום עמיחי
שלום נדב
אנחנו כאן בכאן, באולפן המיוחד שלנו בירושלים, שמרוחק מעל ארבע אמות מבית קברות
נכון, ובכל זאת שנינו נטלנו היום ידיים
אני רוצה לספר לך שהיום יש לנו פרק מיוחד ליום כיפור
נכון, ואתה ידעת שלאונרד כהן הופיע ביום כיפור בפני החיילים?
מה אתה אומר?! לאונרד כהן?
לאונרד כהן!
וואו
וואו…
לאונרד כהן
כן, לאונרד כהן
טוב עד כאן להיום, תודה לך נדב
תודה גם לך עמיחי
בפרק הבא נדבר על לאונרד כהן, ובפרק אחריו כמובן, ספיישל בוב דילן!, ואחריו לאונרד כהן! שבוע טוב

מדורי: דורי מינורי ממליץ על עצמו

השבוע אני ממליץ על שירתי! מה יש לומר על שירתי, היא מזכירה לי את שירתו של המשורר שארל בודלר, בתרגומי!
גילוי נאות: אני עורך את שירתי! ואת המדורי (דורי מינורי ממליץ על עצמו)!

מדורי: דורי מינורי ממליץ על עצמו

הפעם אחרוג ממנהגי ואמליץ מראש על ספר שירה שתהיה לי הזכות (וההנאה הגדולה!) לערוך בתשלום 🙂 זוהי שירה ייחודית, יונקת ממקורות, אדנים של מוזיקליות. מזל טוב!
*לתייג את פרדס הוצאה לאור Pardes Publishing*
*שנת יופי*

מדורי: דורי מינורי ממליץ על עצמו

הפעם אחרוג ממנהגי ואמליץ על הגולה. גילוי נאות: אני בגולה 🙂 קיבלתי מלגה להיות בגולה 🙂 מפה אני כותב את המדורי (דורי מינורי ממליץ על עצמו)!

מבוא

יוֹם אֶחָד עָזַבְתִּי אֶת הַסִּפְרוּת
וְעָבַרְתִּי לַמֵּטָא־סִפְרוּת
וְהַכֹּל בִּגְלַל רַעַשׁ אַהֲבָה
לֹא־מְצִיאוּתִית וְחַד־סִטְרִית
שֶׁבִּשְׁמָהּ לֹא הָיְתָה יוֹתֵר סִפְרוּת
כִּי בִּשְׁמָהּ בְּלִי כָּל קֹשִׁי הִסְכַּנְתִּי
לִזְרֹק אֶת הַסִּפְרוּת כֻּלָּהּ
כָּךְ
לְאַט לְאַט
לְהִמּוֹג בְּאָהֳלָהּ

שֶׁל הַמֵּטָא־סִפְרוּת

חֵי נַפְשִׁי
הִסְכַּנְתִּי כָּךְ לְהִזָּבַח
לְאַט, בְּעֹבִי אָהֳלָהּ

לִטֹּשׁ כָּל מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁרָצִיתִי
נַחֲלָה
וְכָל זֶה כִּי נִקְּרָה בִּי
אַהֲבָה
עַרְטִילָאִית
רֵיקָה כַּיָּד

שֶׁהוֹבִילַתְנִי בְּעִוְּרוּת פָּרִים
שֶׁנִּשְׁלְחָה בִּי בִּמְאוֹרֵי אוֹרוֹת
שֶׁהִתְגַּלְּתָה בִּי בִּבְשַׂר בְּשָׂרִים
שֶׁלְּחָשַׁתְנִי בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת:

לֹא לִכְתֹּב סְפָרִים –
לִכְתֹּב עַל סְפָרִים!

וּמֵאָז כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שֵׁן
אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת קִדּוּחַ הַשֵּׁן
וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת צוּרוֹת
אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת דְּבָרִים
וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת הָרִים
אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת עַכְבָּרִים
וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת עוּגָה
אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת פֵּרוּרִים
וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שִׁירָה
אֲנִי סוֹפֶרֶת בְּשֶׁקֶט
עַד עֶשֶׂר, עַד מֵאָה, עַד רִבּוֹאוֹת
עַד פְּקֹחַ עֵינָהּ שֶׁל הַלָּה
שֶׁבִּשְׁבִילָהּ
עָזַבְתִּי אֶת הַסִּפְרוּת וְהָפַכְתִּי לְמֵתָה

בְּצָרוּת הַמּוֹחִין הַגְּדוֹלָה
בָּאֲוִיר הָעוֹמֵד הַמְּיֻבָּשׁ
וּמָתוֹק הָעוֹלָם
מָתוֹק לִי מִדֶּבֶק הַדְּבַשׁ

עוד יונה

כְּבַחֲלוֹם רְאִיתִיהָ מִבַּעַד חַלּוֹן

מָה שֶׁאֵינוֹ לוֹחֵשׁ מֵחָדָשׁ
אֶת אֶפְשָׁרוּת פְּתִיחַת הָאֲדָמָה
לֹא נְכַנֵּהוּ אֵימָה
יוֹנָה פֶּסֶל מַבָּטָהּ סָתוּם
קָפוּא מֻפְנֶה אֶל פְּנִים הַחֶדֶר
נוֹצוֹתֶיהָ נִפְּחָה לְהָחֵם גּוּפָהּ
לֹא לְהִסְתַּכֵּל עַל הַיּוֹנָה לֹא
לְהִסְתַּכֵּל עַל הַיּוֹנָה לֹא
לְהִסְתַּכֵּל עַל הַיּוֹנָה גּוֹסֶסֶת
לְהַשְׁאִירָהּ פֻּרְעָנוּת לַחֲתוּלִים

הצ'יפסר

מִסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹב אֶל שֶׁמֶשׁ נֶהֱדָרִים מַצְהֶבֶת
עִם בַּת־שִׂיחִי
בְּיוֹם הַחֹפֶשׁ שֶׁלִּי
בְּיוֹם הַחֵרוּת שֶׁלִּי
בְּיוֹם הַשְּׂמָחוֹת שֶׁלִּי
אֲנִי וּבַת־שִׂיחִי
חָפְשִׁיִּים
מִדְּאָגוֹת
חָפְשִׁיִּים
מֵחֲרָדוֹת
חָפְשִׁיִּים
מִכְּאֵבִים
חָפְשִׁיִּים
מִיִּסּוּרִים
חָפְשִׁיִּים
מִפְּחָדִים
הֲכִי כֵּיף לָנוּ בָּעוֹלָם
הִיא עִם כּוֹס בִּירָה שֶׁאִלְתַּרְנוּ מִקַּרְטוֹן שֶׁל צִ'יפְּסֶר וַאֲנִי
רֶגַע אֶחָד עוֹד הִסְפַּקְתִּי לְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל
וְהִיא עָנְתָה אָמֵן

המדיטציה

כְּתִיבָה הִיא מֵדִיטַצְיָה פְּעִילוּת מֵדִיטׇטִיבִית

סִגְנוֹן מְבֹרָךְ עַל עֶקְרוֹנוֹת אוּנִיבֶרְסָלִיִּים
שֶׁל הַכָּרַת הַטּוֹב הָעוֹלָמִי הַטּוֹב לְלֹא הַמַּחְלוֹקוֹת
מַהוּ טוֹב אוֹ בָּאֲמִירָה מָה שֶׁטּוֹב לְךָ לֹא טוֹב לִי
הַכָּרַת הַטּוֹב הַמֻּסְכָּם טוֹב כִּי טוֹב הַטּוֹב מִטּוֹב
עַל הַבְּרָכָה
עַל הַתּוֹדָה
עַל הַצְּדָקָה
עַל הַנְּתִינָה
עַל הַפֶּלֶא
עַל הַהִקָּסְמוּת
עַל הַהִשְׁתָּאוּת
כְּשֶׁאֲנִי סִפְרוּתִית
לָבוּשׁ מְהֻדָּק
שֶׁלְּאַחַר
רַחֲצָה
בְּסִגְנוֹן סִפְרוּתִי מְפֹאָר
מְנַתֵּחַ סִפְרוּתִית בְּסִגְנוֹן מִקְרָאִי חִיּוּךְ זָהוּב
בְּאַחַר צָהֳרַיִם מְסֻיָּם כָּלְשֶׁהוּ נָטוּשׁ כָּלְשֶׁהוּ עָזוּב כָּלְשֶׁהוּ
אַחַר צָהֳרַיִם אֲרֻכִּים לְתִפְאֶרֶת וְלִפְאֵר