איך יכול משה סרטל להישכח, אם משה סרטל לא זז מן המקום הזה. איך יכול משה סרטל להיות משורר נשכח אם משה סרטל ידע להמתיק את מי הים הגדול. הרי אנחנו עסוקים במעשים, וסרטל עסוק בדיבור. אנחנו עושים את הדברים מתוך דחק ומתוך טלטול ומתוך שאין לנו מִחיה. לסרטל אין כוח סבל לשאת את המראה הזה שלנו. ישנה מחיצה בינו ובינינו כמחיצה של ברזל. סרטל הוא האיש ששוכב שיכור בשוק בתוך אמת המים, וקר לו בדיוק כמו שקר לכל העולם. סרטל לא יזוז מן המקום הזה, סרטל לא יזוז מן המקום הזה עד שאלוהים יעשה לו שלושה ניסים במקום הזה. ואלוהים עושה לו שלושה ניסים במקום הזה, ובכל זאת סרטל לא זז מן המקום הזה. מושך ברזל, נושק קר אל־, מושל בּתר־אל, מוחה נסתר־אל, נושם סַר־צל, משה סרטל לא זז. הוא מגיב בצורה היחידה האפשרית בעבורו. הוא מדבר דיבור אחד, דיבור ש"נִּקְצָר וְנוֹפֵל כְּמִי שֶׁנּוֹפֵל מִמַּגָּל שֶׁל יָד". על אף הדיבור, מוסיף להיות לו קר. מוסיף להיות לו קר כי העולם כולו אחוז קור, מצומרר, מסוחרר. אנחנו מכירים את הדיבור הזה האחד, קראנו בשיר "אבן פרוסה על פי הבאר" בספר 'כי לא תחשך השמש' (ספרית פועלים, 1979).
זהו ספר עולמי, כלומר זהו ספר על אודות מצב העולם וכל מה שמוצב בו. זהו ספר שמגלה לנו ש"אָבַד טַעְמוֹ שֶׁל עוֹלָם אָבַד טַעְמוֹ". זהו ספר שמגלה לנו ש"הָעוֹלָם מִתְעוֹפֵף סְבִיב עַצְמוֹ כְּמִין עוֹף הַפּוֹרֵחַ". זהו ספר שמגלה לנו ש"הָעוֹלָם סְבִיב עַצְמוֹ מִסְתּוֹבֵב וְהָאָרֶץ יַחַד, יַחַד עִמּוֹ מִתְעוֹפֶפֶת". השיר הפותח את הספר, "אבן פרוסה על פי הבאר", מגלה לנו שכל העולם מלא בארות, אבל אבן גדולה פרוסה על העולם. בשל כך, אפשר להניח, מכוסות כל הבארות, ואי אפשר לדעת כמה עושר יש בעולם, ואי אפשר להגיע אל מעמקי העולם. גם המשורר מתקיים כמו אבן על פי הבאר. הוא שוכב שיכור בשוק בתוך אמת מים. שִכרותו, הצדדיות שלו, היותו שוכב ולא זז, כל אלה אינם מפריעים לו לדעת הכול על אודות העולם. לדעת את מה שכולנו איננו יודעים, כלומר: שלא נדע עד שנקרא.
אין זה משורר שמתבונן מבעד לחלון, אין זה משורר שחוצב מן הלב. סרטל ממשיך ליידע אותנו על האבן המכסה, שקווי מתארהּ הם קווי מתאר העולם האבוד. "אֶת אוֹר הָעוֹלָם יְכַסּוּ כַּפַּיִם. וְאֶת הַפָּנִים יְכַסּוּ בַּכַּפַּיִם. וְאֶת אוֹר הָעֵינַיִם / יְכַסּוּ כַּפַּיִם". אם אנחנו קוראים את התיאור ושומעים מחיאות כפיים, אלו הן מחיאות הכפיים שלנו. במופע השירה של משה סרטל אנחנו נקבל מידע ודיבור, אנחנו נקבל לשון ועולם, כמה עולם, כָּלְעוֹלָם. לא זו בלבד שמקורות העושר של העולם מכוסים, הבארות המכוסות באבן, גם האור מכוסה. האנשים מכסים על האור של העולם בכפות ידיהם, וגם על הפנים שלהם עצמם הם מכסים בכפות ידיהם, וגם על אור העיניים שלהם, שמשקף את אור העולם, אולי, הם מכסים בכפות ידיהם שלהם. זהו המצב המכוסה, העולם הסתום, העולם הגלוּל, העולם החסום. לעומתו שכוב משורר שיכור בתוך אמת מים בשוק, ורואה הכול, ויודע הכול, והוא קרוב לעולם כולו, והעולם כולו כמותו, וצינה אוחזת אותו ואת העולם. משורר בתוך אמת מים. משורר בתוך אמת.
בשירתו של סרטל תמיד עולם מלא, יֵשׁ שנמתח עד קצה גבול היכולת של היֵּשׁ, וכאילו דבר לעולם אינו נסתר מן השיר. שירתו של סרטל היא אוֹמְנישירה של אומניעולם. כל הלילות נופלים על ראשו. כל האוניות עושות נמל בתוך מוחו. "הָעוֹלָם מִתְעוֹפֵף סְבִיב עַצְמוֹ כְּמִין רוּחַ… וְהָעוֹלָם מִתְעוֹפֵף סְבִיב עַצְמוֹ כְּמִין עוֹף הַפּוֹרֵחַ" ("על ארץ מתעופפת"). בשירת סרטל הכול מה שבעולם, והכול מה שבעולם בשירת סרטל. זה לא מה שקורה ברחוב אחד לאדם אחד עם רצון אחד, אלא "וּבִקַּשְׁנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בָּרְחוֹבוֹת וְלֹא מָצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בָּרְחוֹבוֹת. וְהִשְׁלַכְנוּ / אֶת עַצְמֵנוּ לָרְחוֹבוֹת וְנָעַצְנוּ עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתֵינוּ בָּרְחוֹבוֹת וְלֹא מָצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ / בָּרְחוֹבוֹת" ("פרשים של ניירות"). זה לא מה שקורה לאיש אחד זקן שימיו רבים וארוכים, שאוזניו כבדות ועיניו כבות, אלא "הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ בָּרְחוֹבוֹת וְלֹא יְרֵאִים, רַק הוֹלְכִים בָּרְחוֹבוֹת וּמִתְגַּעְגְּעִים, / כִּי רָאִינוּ אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים בְּלִבֵּנוּ, קֹדֶם שֶׁרָאִינוּ אוֹתָם בְּעֵינֵינוּ וַאֲנַחְנוּ / הוֹלְכִים וּבָאִים בַּיָּמִים הָרַבִּים, בָּאִים וְנִכְנָסִים בְּמוֹרָא גָּדוֹל, / אֶל תּוֹךְ הַיָּמִים הָרַבִּים" ("גושים של עפר"). זה לא איש אחד בעיר, מין הלך אלתרמני ששומע תופים במקצב אחיד וצלילים חוזרים, אלא "וּרְחוֹבוֹת עִירֵנוּ שְׁקֵטִים יוֹתֵר מִן שֶׁקֶט הֲלִיכָתֵנוּ, וְעֵצִים שֶׁבְּעִירֵנוּ מְרַפְרְפִים / עָלֵינוּ בְּשֶׁקֶט עָשָׁן, כְּמִין שֶׁלֶג שֶׁל אוֹתָם מְקוֹמוֹת שֶׁמֵּהֶם אָנוּ בָּאִים. / וְשָׁמְעוּ אַנְשֵׁי עִירֵנוּ קוֹלוֹתֵינוּ וְיָצְאוּ בְּשֶׁקֶט לִקְרָאתֵנוּ וְשֶׁקֶט מוּל שֶׁקֶט / שְׁנֵי מַחֲנוֹת בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וַאֲרֻבּוֹת לַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוֹת מֵעַל רָאשֵׁינוּ. / בְּמִלְחָמָה זֹאת בְּעִירֵנוּ מִי אֶת מִי נִצֵּחַ בָּרְחוֹבוֹת?" ("מעשה האיש ממה שאירע לו"). זה לא איש אחד שרוצה לצעוק בעולם, כי הוא יודע שהקיסר מטורף וקרֵבה שעתו ועלו אויבים לגבולה של המדינה, אלא "וּמִתְרַעֵשׁ הָעוֹלָם בִּצְעָקָה שֶׁעוֹלָה מִן הָאָרֶץ וְנִתְקַעַת הַצְּעָקָה הַזֹּאת בְּלִבְּךָ / כְּמַסְמֵר. נִתְקַעַת וְחוֹלֶפֶת כְּמַסְמֵר" ("הכו על ראשו בחלומות"). ובמקום הצעקה שנתקעה וחלפה, שלא נצעקה, "וְכָל הָאִילָנוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה וְכָל הָעוֹפוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה – / וְנִשְׂרָפִים".
ה"אנחנו" בשירת סרטל אינו תָּחום לקבוצה אחת. כמו אין גבול לאנחנו הזה, הוא נמתח ומתכווץ כמו להקת זרזירים באור אחרון. אנחנו מכירים אנחנו כזה. בסיפורו של ג'יימס ג'ויס, "ערבי", למשל, השלישי ב'דבלינאים', מסַפר נער מאוהב בלשון אנחנו. הוא מספר על הווה מתמשך, על אור בחשכה, על ידיעה שבחוסר הידיעה: "כשבאו ימי החורף הקצרים ירדו הדמדומים עוד קודם שסיימנו לאכול את ארוחת הערב. כשיצאנו להיפגש ברחוב כבר קדרו הבתים. גון פיסת השמים שמעלינו היה סגול משתנה תדיר, ואליה נשאו פנסי הרחוב את אורותיהם הקלושים. האוויר הקר דקר בנו ואנחנו שיחקנו עד שהתלהטו גופינו. צעקותינו הדהדו ברחוב השקט. מרוצת משחקנו העבירה אותנו דרך הסמטאות הבוציות והחשוכות שמאחורי הבתים, שכנופיות הפרחחים מהבקתות התגרו בנו שם, אל פתחיהן האחוריים של הגינות החשוכות והרטובות שריחות עלו שם מבורות האשפה, אל האורוות החשוכות המדיפות את ריחן, שעגלון החליק וסרק שם את שְׂער הסוס או ניער צלילים מהרתמה המאובזמת. כשחזרנו אל הרחוב כבר מילא האור שבא מחלונות המטבחים את חצרות החזית הקטנות" (בתרגום אברהם יבין). ג'ויס אינו מחליף אני באנחנו. להפך. אנחנו הוא אני אחד אפשרי. ג'ויס מודד את ה"אנחנו" בסרגל של זיכרון, והינה זה אנחנו אפוף תנועה, והינה זה אנחנו של מצב נעורים, להט הגוף מצית את האורות הראשונים של הערב. לא משנים הפרטים, זה אנחנו שמעלה באוב אדם ומצב, ספציפי ורב־ממדי.
בשיר "חיים כנגד חיים" מתקיים מין אנחנו כזה, שמחזיק בתוכו הווה מתמשך לחיים צעירים של גברים, שנידונו לצעוק מתוך צער, או להחניק צעקה, אך איש לא ישמע אותם בעולם אפילו יצעקו. "לִבֵּנוּ נִשָּׂא עַל כַּפַּיִם כְּמוֹ הָיָה מֵת וְרָאשֵׁינוּ מִתְמַסְמְסִים, כְּמוֹ הֵם עָשָׁן, / אֲבָל הוֹלְכִים בְּגוּפֵנוּ הַזְּרָעִים, כְּחַיּוֹת רָעוֹת בַּיַּעַר, כִּי עָלוּ מִתּוֹךְ גּוּפֵנוּ / בּוּעוֹת שֶׁל כּוֹחַ, בּוּעוֹת שֶׁל כּוֹחַ כְּסַכִּינִים. / זֶה תְּמוּרַת זֶה. זֶה תְּמוּרַת זֶה וְזֶה כְּנֶגֶד זֶה. חַיִּים תְּמוּרַת חַיִּים / וְחַיִּים כְּנֶגֶד חַיִּים. אֵלֶּה חַיִּים וְגַם אֵלֶּה חַיִּים, / אֲבָל לָמָּה הַחַיִּים הַלָּלוּ נִקְרְאוּ חַיִּים?" החיים הללו, אולי הם מלחמה, שבה מוקרבים חיים כדי שיתקיימו חיים, ואולי זוהי אווירת הקרב עקב אכזריותם של חיים, שגברים צעירים, נאמר ישראלים, נאמר יהודים, נידונים להישבות בהם. אין כאן פחד מפני אסון, אין כאן התבטלות מפני כוחות רעים שמְזמן אלינו אל כועס. יש כאן תיאור קשוב מאוד, מדוקדק מאוד, של השתוממות האנחנו, אוזלת היד של האנחנו בתקופה בלתי אפשרית. "בְּאוֹתָם יָמִים קָשִׁים, עָפוּ מֵעַל רָאשֵׁינוּ צִפּוֹרִים רְעֵבוֹת עַד מָוֶת, נוֹדְדוֹת צָפוֹנָה אֶל / הַקֹּר. וְרָצִינוּ לְעַכֵּב, כֹּה יִתֵּן לָנוּ אֱלֹהִים שֶׁרָצִינוּ לְעַכֵּב, אֲבָל לֹא הָיָה אֶחָד / שֶׁיָּכוֹל לְעַכֵּב, אַף לֹא אֶחָד שֶׁיָּכוֹל לְעַכֵּב". החזרה בשירת סרטל היא הד של ריק, היא צעקה אל קיר, היא תיבת תהודה. התחושה האפית שנוצרת כאן, מזמורים יהודיים מהולים בנאומי נביאים, נוצרת כאן כדי להחזיר את הקריאה למצב התחלתי של ראשית הפחד, ראשית החרדה, ראשית אימת המוות, ראשית כשכל הקבוע מתערער, ראשית הזעזוע.
בשירת סרטל אין עולם כשלעצמו ובשביל עצמו, אלא העולם קיים רק בהיותו בשביל המשורר, דבריו, צליליו, ויש הבדל בין שירה של אנשים ובין שירת המשורר. הם חוזרים אחר עצמם, הוא מראה מה קורה להם כשהם עושים שימוש כה רפה בלשון. צומחים להם אברים חדשים: "וּמִצְוָה גְּדוֹלָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת אֶת גַּעְגּוּעֵינוּ – / מְהַלְּכִים גַּעְגּוּעֵינוּ כִּנְחָשִׁים עַל הַפָּנִים וְכַחֲצוֹצְרוֹת עַל הָאָזְנַיִם. / וְעוֹלָה שִׁירָה מִתּוֹךְ אֲנָשִׁים. עַל עִיר וְעַל חָצֵר. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּבֹּקֶר בְּקוֹל / גָּדוֹל וּבְאֵימָה קָשָׁה וְחוֹזְרִים אֲנָשִׁים אַחַר עַצְמָם, אַחַר עַצְמָם / אָנָּא אֲדוֹנַי הוֹשִׁיעַ נָא, אָנָּא אֲדוֹנַי הוֹשִׁיעַ נָא / וְכָל הַנָּשִׁים מְגַדְּלוֹת כְּנָפַיִם וְכָל הָאֲנָשִׁים קַרְנַיִם" ("על ארץ מתעופפת"). אצל סרטל זהו מושג האין־סופי שמתגשם בשיר, אין־סופי ובלתי אמצעי כהיפוך של קיום קבוע, מופרד, מכוסה. מול תודעת המשורר קיימת רק תודעה אחרת, של הזולת, של מי שאינו משורר, של מי שעדיין לא קרא את השיר. המשורר מסוגל לצאת אל מחוץ לעצמו, לאבד את עצמו, למצוא את עצמו כמהות אחרת, לראות את עצמו באחרים, אבל המשורר חייב לשים חיץ בינו ובין האחֵרות הזאת. ישנם מעשים בעולם, וישנם שירים. אנחנו עסוקים במעשים, וסרטל עסוק בדיבור שהוא שיר. וסרטל עסוק בשירוּר.
תודעת המשורר אפשרית בתוך העולם הזה רק בהקשר לשוני. דיבור מתפתח מתוך העולם, דרך הניגודים שבו, לכדי צורתו האין־סופית, כלומר: לכדי שיר. הדינמיקה שבין מי שעושה ובין מי שמדבר היא מאבק, ותוצאות המאבק מובילות לשיר. הינה פתיחת השיר "אבן פרוסה על פי הבאר": "כָּל הָעוֹלָם, בְּאֵרוֹת, בְּאֵרוֹת וְאֶבֶן גְּדוֹלָה פְּרוּסָה עַל הָעוֹלָם, כְּמִין / אֶבֶן פְּרוּסָה עַל פִּי הַבְּאֵר וַאֲנִי שִׁכּוֹר שׁוֹכֵב בַּשּׁוּק – בְּתוֹךְ אַמַּת הַמַּיִם". מי אמר גשר צר מאוד? טעה. מי אמר בָּמָה? טעה. כל העולם בארות, בארות. צודק סרטל בתוך אוֹמְניעולם שלו כי יש לו הוכחות. הרי אוחזת בו צינה, אותה הצינה שאוחזת את העולם. עכשיו המשורר מדבר, כלומר: המשורר מתנה תנאים. "לֹא אָזוּז מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, אָמַרְתִּי בַּשּׁוּק בְּתוֹךְ אַמַּת הַמַּיִם כְּמִין שִׁכּוֹר, / לֹא אָזוּז מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה עַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לִי אֱלֹהִים שְׁלוֹשָׁה נִסִּים / בַּמָּקוֹם הַזֶּה". אלוהים שומע ועושה שלושה ניסים, אבל אילו ניסים אלו? הם נראים כמו קללות. הם נראים כמו מכות. "וְהֵחֵלּוּ הָאֲנָשִׁים בַּשּׁוּק מְיַלְּלִים כְּמִין זְאֵבִים שֶׁרוֹאִים בְּנֵי אָדָם – נֵס אֶחָד. / וְחֶרֶב הוֹלֶכֶת וְעוֹבֶרֶת וּמַכָּה כְּנֶגְדִּי בַּשּׁוּק כְּמִין שׁוֹט – שְׁנַיִם. / וְיִסּוּרַי קָמִים וְרָצִים לְפָנַי בַּשּׁוּק כְּסוּסִים – שְׁלוֹשָׁה". אלה הם ניסים ונפלאות וישועות בעיניו של סרטל, כי לפחות יש בהם תגליות, ואמיתות, ופעולות. כנגד כל מה שמכוסה ואטום, שלושת אלה הם מופעים של עשייה. האנשים מייצרים קול יללה מפוחד, החרב המתהפכת מסוף סיפור גן עדן מתגלה בשוק ומקרבת את העדן אל המתבונן, וייסורי המשורר מקבלים דמות וגוף ורגליים ורצים כנגדו. לא עוד שיממון אטום של עולם קר. אבל כל זה לא עוזר, כי המשורר ער. למה הוא ער? לסבל של אדם שהלך בשוק ואנשים התעללו בו. לסבל של אדם שהלך בשוק ואנשים הפשיטו אותו.
"וְכָל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת הָאֵלֶּה וְכָל הַיְּשׁוּעוֹת הָאֵלֶּה לֹא עָמְדוּ לִי, שֶׁרָאִיתִי / שֶׁצָּרָתִי צָרָה כְּאוֹתוֹ אָדָם שֶׁהָלַךְ בַּשּׁוּק בַּבְּגָדִים שֶׁעָמַד בָּהֶם בְּחֻפָּתוֹ / וּבָאוּ אֲנָשִׁים וְהוֹרִידוּ מֵעָלָיו בְּגָדִים שֶׁעָמַד בָּהֶם בְּחֻפָּתוֹ וְהִלְבִּישׁוּהוּ בְּגָדִים / שֶׁיַּעֲמֹד בָּהֶם בַּקֶּבֶר". ואולי מדובר כאן על רצח, שכן אחרי שהמשורר ער למעשה הזה של האנשים לאדם, לא זו בלבד שאוחזת צינה את המשורר ואת העולם, אלא גם מתיישב לידו בשוק מלאך המוות. מתיישב לידו בשוק מלאך המוות "בתוך אמת המים". המשורר ער לאבן הגדולה הפרוסה על העולם, שהוא בארות־בארות. הוא מסתכל על מה שכובל, על מה שמוטל ואינו מוזז, על מה שמחביא תחתיו מקור של עושר גדול. "וְאִם תִּסְתַּכֵּל בְּאוֹתָהּ אֶבֶן שֶׁפְּרוּסָה עַל הָעוֹלָם / תִּרְאֶה שֶׁקֵּבָתְךָ מִתְהַפֶּכֶת כְּנָזִיד בְּתוֹךְ הַסִּיר וְכָל הָאֵבָרִים סוֹבְלִים / וּמִתְבַּשְּׁלִים. וּמִן רֵיחַ הַתַּבְשִׁיל הַזֶּה שֶׁעוֹלֶה שֶׁעוֹלֶה בְּאַפְּךָ אַתָּה מִתְעַלֵּף". הינה אנחנו מסתכלים. כל הקוראים של השיר מסתכלים. כל הקוראים של השיר מתעלפים.
המשורר ממשיך להביט בקורות השוק. הוא מבחין בכל בני העיר רצים אל השוק ורואים שם את "הגוזָל של בדידותנו". אין זה גוזָל מתוק, עטוי נוצות ועדין. זה גוזל שפיו נחושת וציפורניו של ברזל. "וַאֲנִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְמַתֵּק אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, מִתְעַסֵּק בַּדְּבָרִים הַבְּטֵלִים הַלָּלוּ בַּשּׁוּק / וְנִלְאֶה אֲנִי נִלְאֶה מִן הַגָּלוּת הַזֹּאת בַּשּׁוּק יוֹתֵר מִן כָּל / גָּלוּיוֹת מִצְרַיִם וְרוֹמִי". המשורר מכיר בדברים הבטלים, אבל הדברים הבטלים אינם מכירים בו. הוא מתבונן בבני העיר רצים להתבונן בגוזל של הבדידות ומרגיש שהוא בגלות. החיץ בינו ובין המקום שבו הוא נמצא מעייף אותו. ההתנסות במאבק שבין טוב ורע, שבין היות חלק ובין היות מבחוץ, היא התנסות שסרטל מציע לקוראיו יחד איתו. תודעת המשורר היא התבוננות עצמאית, שהמהות שלה היא השיר. התודעה האחרת, הבלתי עצמאית, מהותה היא החיים, ההוויה.
יגידו, משה סרטל כותב כמו נביא, אבל אין זה נכון. סרטל אינו כותב אפוקליפסות, הוא אינו מפחד מפני אסון מוגדר שיסיים את העולם. יש לו תמיד עולם, והעולם תמיד יש לו. אפוקליפסות נוצרות בדרך כלל מהקשרים של דיכוי, רדיפות, התפכחות וייאוש. הן נכתבות על אסונות קוסמיים, על תנועות מעידן ישן לעידן חדש, על מאבקים שבין כוחות טוב ורע, על תשוקה לגן עדן מוחלט, על סערת ליבם של אנשים שנפשם בוערת במשבר בין תקווה ובין סימנים לאחרית הימים. נביא מאמין שהחברה האנושית סביבו על סף קריסה, ועליו להתריע. סרטל אינו מתריע ואינו מריע. סרטל כותב, מכליל, מעליל. למה לסרטל להפוך כל הקיים והיציב לזורם ולנזיל. למה לסרטל לשורר את ההתפוררות כשלעצמה, למה לסרטל האימה מפני הלא־ידוע, למה לסרטל ראשית החוכמה. הלא זה הכול בשבילנו. הינה סרטל כשאנחנו מניחים שתי אצבעות על וריד כחול של פרק כף היד. הולם הדופק הסרטלי כך, בעריצות התמימות: "אֵין בָּעוֹלָם כּוֹחַ כְּסַכִּינִים שֶׁגָּדְלוּ בְּגוּפֵנוּ וְאֵין גַּם כּוֹחַ מִן סַכִּינִים בְּתוֹךְ גּוּפֵנוּ, / חַיִּים, חַיִּים, הַכֹּל חַיִּים חַיִּים וְתָם תָּם, / שִׁיר זֶה שֶׁל סַכִּינִים, תָּם, תָּם" (סוף "חיים כנגד חיים").
שירת סרטל מקבלת לתוכה את ריבוא החיים, את בבת־אחת שלהם, את גלגולו הבלתי פוסק של העולם. דליה רביקוביץ הרבתה לכתוב על תנועה סיבובית שמתקיימת בעולם־לא־עולם, כלומר: בשיר בלבד, כתנועה שמפצה על היעדר תנועה בעולם. ("סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, / סוֹבֵב וְשָׁב וְחַג הוּא עָלַי" ב"העיגול"; "יֵשׁ רַכֶּבֶת שֶׁסּוֹבֶבֶת וְנוֹסַעַת / בַּלֵּילוֹת סָבִיב / לִירוּשָׁלַיִם" ב"סביב לירושלים"; "סוֹבְבִים וְהוֹלְכִים בְּגַלְגַּל הַשָּׁנָה" ב"תקופות השנה"; "רֹאשִׁי סוֹבֵב הוֹלֵךְ בְּאַוָּתִי" ב"מתנות מלכים"). לעומתה הסיבובים של סרטל מזכירים את תנועתו התמידית של חומר השיר, את יכולתו להקיף שלוש מאות ושישים מעלות העולם. "וְהָעוֹלָם מִסְתּוֹבֵב סְבִיב עַצְמוֹ, וַאֲסוֹנוֹ מִסְתּוֹבֵב כְּגַלְגַּל / סְבִיב עַצְמוֹ. / וְאֶת אֵלֶּה רַק אֶת אֵלֶּה אֲנִי כּוֹתֵב" ("על ארץ מתעופפת").
סרטל מתחיל מן המשורר שמסוגל לדווח על כל העולם, להביט על כולו, לכתוב אותו כישות, כהוויה, כנוכחות פשוטה, להביא בחשבון את אין־סופיותו וגם את המהלכים, הטפלים והחשובים, שמתבצעים בו. הקיום המשוררי בעצם אינו התעלות אלא יצירה מילולית על אודות כָּלְעוֹלָם, יצירה מילולית של כלעולם, כדי לעצב בו, להתגעגע בו, להתייסר בו. אנשים מתייסרים בלשון קיימת, "אנא אדוניי הושיע נא", ואילו המשורר מנפק לשון אחרת, של תגליות ושל ידיעה, לא של ספק ושל תחינה. "וּלְאִישׁ חֲמוּדוֹת, מְשׁוֹרֵר, נִגְלָה רָז –" ("על ארץ מתעופפת"), המשורר יודע את סיוטיו של הנער שהלך לקבר אימו כדי להזמין אותה לחופתו, את מכות מצרים שנגלות לו בחלום: "הַלַּיְלָה יִשְׁרְקוּ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד נְחִילִים שֶׁל צְפַרְדְּעִים / אָבִיו מַשְׁקֶה אוֹתוֹ יַיִן וְאִמּוֹ מַשְׁקָה אוֹתוֹ חָלָב. / אָבִיו מַאֲכִילוֹ בָּשָׂר וְאִמּוֹ מַאֲכִילָה אוֹתוֹ דָּגִים / וְהַלַּיְלָה יִשְׁרְקוּ בַּחֲלוֹמוֹ הַצְּפַרְדְּעִים".
"כל מה שיש מונחֶה על ידי אור". כך, בשפה היוונית, נחקק על קורת העץ מעל משקוף הדלת הירוקה בבקתה הקטנטנה והאפורה של מרטין היידגר בטודטנאוברג שביער השחור. היידגר כתב בבקתה שלו את 'היות וזמן'. הבקתה הייתה המקום שלו. תחושתו כלפי עצם קיומו בעולם התעצמה בשעה ששהה בבקתה שלו. הבקתה האירה בפניו אופקים רחוקים, מואפלים, של מחשבה. כאן הוא הרגיש שהעולם קרוב אליו. אומרים שאי אפשר לדמיין את 'היות וזמן' נכתב בדירת בטון ואבן בתוך עיר גדולה. הרי הוא לא סבל את רעשי הרחוב של העיר. כשנסע אל הבקתה כתב שהוא נמצא "שם למעלה". בעז נוימן כתב בספרו 'להיות־בעולם' שהיידגר היה מאושר. הוא רצה להיות על ההר ולא על המישור. לחנה ארנדט כתב ב־1925: "ההרים שלי מעניקים לי מנוחה, שקט ותנופה, שהופכים כל משא לאפשרי". אלה החיים, הקרובים לטבע, שהצמיחו את הפילוסופיה שלו. בבקתה שלו למד היידגר כיצד נראה העולם כפי שהוא נראה לאיש ההרים. הבקתה מנותקת מהחיים המודרניים, מ"ההיות בתוך ההתרחשות ההיסטורית". בבקתה, ורק בה, כל מה שנדמה בעיר מעניין ומרתק – הופך מיותר. הוא כתב ליאספרס ב־1926: "בבקתה חורקות קורות העץ, החיים מופיעים טהורים, פשוטים וכבירים אל מול הנפש". בעיר, כלומר, "שם למטה", "אפשר עוד לשחק במשחקים המוזרים של החיים".
סרטל ניהל ספרייה עירונית בפתח תקווה. "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מְרַקֵּד כְּמִין דֹּב בְּכִכָּרָהּ שֶׁל עִירִי", כתב ("הִכּוּ על ראשו בחלומות"). מהי ספרייה אם לא בית ספר. לנהל ספרייה, משמע לבנות בית לספרים, בית לקוראיהם. "לֹא בַּיִת בּוֹנֶה בַּיִת אַחֵר, בַּר מִינָן, אֶלָּא אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת. / וְאֵין בַּיִת נִבְנֶה מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת" ("חיים כנגד חיים"). בריאיון לכתב העת 'מאזנים' לכבוד צאת הקובץ 'הִנה האש' כתבה המראיינת יהודית רותם על המשורר כאילו עמדה לפני קיסר: "ספרים מקיפים אותו. בהינף קולמוס הוא רשאי לרכוש ספרים בסכומי עתק". היא רצתה לשאול אותו אם זה עושה אותו מאושר. היא נזהרה. הריאיון נקטע כי כמה מחמישים עובדיו צריכים היו לשוחח איתו בענייני עבודה. הוא אמר לרותם: "אין לי קושי לעבור מעולם לעולם. העבודה והשירה מרכיבות את חיי, אבל אין מלכות נוגעת בחברתה". סרטל ביטא את החיץ בין שני העולמות, עולם המעשים ועולם הדברים. במסכת יומא ראשית המשפט היא "אין אדם נוגע במוכן לחבירו", כלומר אין צורך בתחרות, הכול קבוע מראש ממילא. אבל סרטל טוען דבר שאינו מובן מאליו. אף שהוא עובד בין ספרים, אין קשר בינם ובין עבודתו כמשורר. אחרי שהוציא ספרים בספריַת פועלים עבר סרטל להדפיס בעצמו את ספריו כי הבין ש"אין שום ביטחון שלשירתי תימצא גאולה". הוא הקפיד על איכות הנייר והעיצוב, חילק את ספריו לאנשים שבחר, "ובכך יצאתי ידי חובתי".
גם הכותבת קיבלה ממנו פעם במתנה את ספר ביכוריו בתוספת קלטת שבה הוא קורא משיריו. את הספר קראה שוב ושוב, אבל את הקלטת לא שמעה, כי כבר לא היו בסביבה מכשירים להשמעת קלטות. קלישה גורסת שמשורר, אולי כמו פילוסוף, חייב להישאר בודד, בהתאם לבדידות המהותית שלו, ואין הבדידות מצב שהוא רוצה אלא מצב שנכפה עליו. זו הסיבה, אומרים, שמשורר חייב תמיד להציב את עצמו ברגעי הכרעה, אישיים והיסטוריים. אבל זו איננה בדידות שמתבטאת בנסיגה, פרישוּת או הרפיה מן העולם. הרי המשורר אינו יכול לגמרי לעמוד מהצד אם הוא מתבונן בעולם ומייצר עולם, כלומר: שיר. שני משפטים ניסח סרטל בריאיון זה, והם עיקר שירתו במילותיו שלו: "אני היסטוריון ששר את ההוויה, מביט במציאות ומפרש אותה. הממדים המרכיבים את שיריי הם הזמן – ההולך ומתכלה – ההוויה והתודעה. דרך השירים אני מתמודד עם המציאות ועם עצמי".
מי יוכל לשכוח את סרטל אחרי שנתן לנו את העולם. שירתו סיפקה צורכי עצמה, שירתו המתמידה, שירתו הנשארת בדבקות עצמית עיקשת. סרטל אהב שירה ארוכה, את רוחב הייאוש של אליוט, אפוסים הומריים בשורות ממוספרות, אבל בניגוד עליהם לא השתמש בפרסונות שונות ולא ייצג קולות שונים בתוך השיר. אצל סרטל רק סרטל ועולם מיילל "הוֹ רוּחוֹת הַצָּפוֹן הֵילִילוּ לוֹ יַלֵּל הֵילִילוּ לוֹ הָה. / תָּמִיד הִלְּכָה הַדַּלּוּת בְּבָתֵּינוּ וְתָמִיד הָלַךְ בָּנוּ הַכְּאֵב לַצָּפוֹן / וְהוֹלֵךְ הַחֻרְבָּן בְּדָמֵנוּ כְּחֻרְבָּנָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, / שֶׁכָּל מָה שֶׁעָבַר הָיָה עָפָר, וְגַעְגּוּעֵינוּ עָפָר, וְתִקְוָתֵנוּ עָפָר / וִישׁוּעָה כֶּעָפָר וָאֵפֶר" ("על ארץ מתעופפת"). בשיר "אחר כָּתלנו" כבים הנרות סביב המשורר בביתו, ומעבר לכתפו מתיישב "כמין שטן". "וְצֵא צֵא אֲנִי אוֹמֵר לוֹ וְרוֹקֵק עָלָיו מִתּוֹךְ פִּי רֹק", אבל היצור משלח יד אל כתפו וצווארו ומניח פרי מר על שפתיו ומלחש מילה רעה באוזניו ומלקק את פניו ולחיו. המשורר תופס בידו ומבקש ממנו להוליך אותו "לארצות החיים": "לִחְיוֹת לִחְיוֹת שֶׁאֵין יָכוֹל כָּאן אָדָם לְהַאֲחִיז אֶת הָאוֹר עַל פָּנָיו". הבקשה מתמלאת. נופל אור בהיר על פניו של המשורר, אבל הוא ממשיך במאבקו הפנימי. "לָשִׁיר אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים יֵשׁ לְמִי כֹּחַ? לִשְׁתֹּק אֶת אֵלֶּה הַדְּבָרִים, / רִבּוֹא שֶׁל לְשׁוֹנוֹת פּוֹרְחוֹת עַל קֻלְמוּסָיו וּמְפַטְפְּטוֹת".
מה צריך לעשות, אפוא, כדי לחיות? להתמודד עם היצור שמגיח מאחורי הגב מדי פעם, לצרוח ששולחן הכתיבה שלך הוא כל העולם. בשביל לחיות יש לעקור עין, לבלוע אגרוף, להתבצע בתוך גוף אחר, עם חושים אחרים: "וּמוֹשִׁיט אָדָם אֶצְבָּעוֹ בְּתוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל עַצְמוֹ – וְעוֹקְרָהּ, וּמוֹשִׁיט אָדָם / אֶגְרוֹפוֹ אֶל תּוֹךְ פִּיו – וּבוֹלְעוֹ בִּשְׁבִיל לִחְיוֹת וְלָשִׁיר לִחְיוֹת".