מטח סמיך של דיו החשיך עוד יותר את הים האפל ממילא, שבו היה האמודאי בוחן, לקול נשימותיו שלו, הקצובות, את יצירי המעמקים המשייטים סביבו בסנפירים משוננים, במלתעות מושחזות, בעיניים מזוגגות בולטות, בראשים פחוסים, מחוצים מן הלחץ ההידרוסטטי. בלפיתה דביקה נצמד התמנון אל הקסדה, מסמא כליל את האמודאי, שידיו נשלחו מעלה בבת אחת, מנסות לנתק את מלקחי הבשר; אך מייד התלפפו סביבן שתיים מזרועות התמנון, בזמן שאחרות נכרכו סביב צווארו ומותניו, השתחלו תחת בתי שחיו ומפשעתו. רק רגליו של האמודאי נותרו חופשיות והוא טלטל אותן לשווא, מנסה לבעוט בגוש הלא־נראה, מעלה ענני חול עכורים מן הקרקעית. גם סביב צינור החמצן התהדקה אחת מזרועות התמנון, מצמצמת את הזרימה.
כבול באחיזה המתומנת, מסוחרר מהידלדלות החמצן, הצטמרר האמודאי למגע כפתורי ההדבקה של התמנון, המתכווצים ומתרפים לסירוגין – בתזזיתיות עכבישית פָּרט התמנון על איברי האמודאי, כעוגָבַאי המקיש על קלידים; וכמתוך מערכת חלילים הופקו מגרון האיש השתנקויות, נאקות חנוקות. שבע זרועות היו דבוקות לַגוף האזוק, הרוטט כמו לב עקור, וכל זרוע נחה על נקודה אחרת, שהַלחיצה בה העבירה באמודאי סמרמורת שונה: פרכוס מסוים של אחת הזרועות העלה לעיניו את צללי עברו, כתמי דיו נוזליים, מבעבעים ומפעפעים לכל עבר, ואילו הזרוע השנייה רפרפה על שלפוחית הרעב, פוערת תהום חסרת תחתית, חור שחור הבולע ולא מתמלא; בעוד הזרוע השלישית הזקירה את זכרותו, מעקלת אותה מעלה מעלה, מקו ישר לעיגול, נחש הנושך את זנבו; בזמן שהזרוע הרביעית טפחה על כיס הפחד, מחרידה מרבצה בעתת בלהות, שעיניה נפקחות אל בבואתה ופיה נפער בצרחה חסרת קול; בשעה שהזרוע החמישית מיעכה את בלוטת הזיכרון, מגירה ממנה זרזיף לבנבן, שטעמו משונה וריחו ריח מקומות שפקד נים ולא נים; בעת שהזרוע השישית התחככה בגבשושיות נשיותו, מניפה מתוך חזהו את דגל הבשר השותת של המין שניעור; ובתוך כך העלתה הזרוע השביעית באוב את עתידו, ערפל טְרוף דעת שצללים רוגשים בו.