פריקת עול הרודן הקטן – לא סד עינויים אלא גומי תחתונים לוחץ תמיד – משמחת ומשחררת ויהי מה. למשל, לדעת שניצלנו לעת עתה מגורלה של טורקיה. למשל, לדעת שבני ציפר כבר לא ימונה לנספח התרבות בטורקיה. כל זה משמח אבסולוטית. אבל העידן הפופוליסטי־סמכותני ודאי אינו תלוי בכך וכך אצבעות הקואליציה. למעשה, מושג זה יפה לספרות לא פחות מאשר למדע המדינה, הווה אומר: נפטרנו מביבי, לא מהביביזם כזרם אומנותי.
"אדם כותב בנוסח ימים רעים (או ימים טובים) כשאינו יודע לחשוב", טען אהרן שבתאי במאמרו המכונן מ-1985, "לקראת שינוי הנוסח", והתכוון לשירת זך. אלא שאין תועמלן־להטוטן מוכשר מבנימין נתניהו בסוגת ה'טוב' וה'רע'. הסכם הגרעין? "הסכם רע". במה רע ההסכם? "פקה פקה שאשא שאשא". ומהן החלופות להסכם? "נה נה נה". אל לנו לשאול שאלות, שהרי "נתניהו טוב ליהודים". איך טוב? בכול. מה זה טוב? כל מה שביבי עושה למען עמו ישראל. ומי שבסך הכול ביקש פרטים נוספים על הטוב העליון ועל הרע התהומי, השואתי, הוקע מיד כבוגד, כחמוץ, כשמאלן.
אותה הדיכוטומיה שרירה וקיימת גם בשירה הפופוליסטית־סמכותנית. כך עברנו מ"שָׂנֵאתִי אֶת אַבָּא / שֶׁלִּי / יוֹתֵר / מִשֶּׁאָהַבְתִּי אוֹתוֹ. / אַךְ פַּעַם, / בִּזְמַן מֵהַזְּמַנִּים שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֵר / כִּמְעַט, / כַּנִּרְאֶה אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בְּכָל מְאֹדִי, כַּנִּרְאֶה רָצִיתִי אוֹתוֹ, / קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁעָרַגְתִּי אֵלָיו, וְזֶהוּ" (חזי לסקלי), ל"כִּי אַתְּ עִמָּדִי, / תָּמִיד אִתִּי, אִמִּי / אִם אֵין אַתְּ לִי / מִי" (רומן אייזנברג). תסלח לי אמא של רומן, אבל משורר שלא קצת רוצה לרצוח את אימו, וגם קצת לשכב איתה, וגם קצת להיוולד לאחרת – כנראה שאינו כותב על אימו אלא על אימהות (על משקל נשיות, יהדות, מזרחיות וכו').
האידאליזציה של החיים מובילה כמובן לתמונת מציאות מפוקסלת ("כל אפריקה מתרגשת, גם אני מתרגש" – נתניהו על ביקורו במדינות אפריקה), ולמשיחיות אינפנטילית שאינה מבדילה אלא בין שחור כללי ללבן כללי. שלומי חתוכה: "אֱלֹהִים יֵשׁ לְךָ תַּחֲרוּת / וְאַתָּה מַפְסִיד" (חבר'ה, תעצרו הכול – אלוהים מפסיד!). משורר שכותב "אלוהים מפסיד" (במקרה דנן, אלוהים מפסיד ל"אֱלֹהֵי הַקַּפִּיטָלִיזְם", השם ישמור) – הוא משורר שעולמו שטוח כיקום הקולנועי של מארוול (אלוהים שלנו נלחם באלוהים שלהם). באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק (אלוהים שלנו ינצח – אבל חכו לסוף. הניצחון הסופי מושג רגע לפני ההפסד הסופי, כשהמצב נראה חסר תקווה).
בשירה כמו בפוליטיקה, הביטול המתנשא־בכסות־עממית של כל דבר המריח מלבטים וממורכבות (אהבה היא תמיד נצחית, בלי שמץ שנאה או קנאה, קנאה היא תמיד מוחלטת, יוקדת, שורפת וכיוצ"ב), מחייב מידה מסוימת של סמכותנות ("אָז יֵשׁ לִי חֲדָשׁוֹת / בִּשְׁבִילְךָ, יַקִּירִי: / כְּבָר לֹא" – דורי מנור). מאחר שהשיר לא מעניק לנו אף גישה לדיונים הפנימיים של השיר (אם אומנם נערכו כאלה), עלינו להסתפק באימוץ או בדחיית החלטות השיר על סמך האותנטיות של מחברו. מסיבה זו מקפיד הפופוליסט־הסמכותני להעמיד את הצלב במרכז יצירתו, למען יראו את סבלו וייראו – שכן בהיעדר ממשות רגשית או שכלית, הסבל הוא שמתקף את הסמכות ("סַבָּא שֶׁלִּי הָיָה וֵטֵרָן / שְׁתֵּי חֲזִיתוֹת, שְׁנֵי אוֹתוֹת מִלְחָמָה / וּמִשְׁפָּחָה אַחַת מֵתָה" – אלקס ריף, "בני גנץ, תתבייש לך… כמעט איבדתי את חיי בקרב אש בתעלת סואץ למען ביטחון המדינה שאתה רוצה לסכן" – נתניהו).
התמונה המצטיירת אפוא היא של אדם שטוב ורע לו בחיים לסירוגין (שערים בספר שירה), תמיד בהגזמה ולרוב בסדר הזה: בהתחלה רע לו בחיים כי הרעים הרסו את העולם (אוריג'ן סטורי) בהמשך הוא מתחבר למהותו הפנימית, הטבועה בו מקדמת דנא (ההפיכה לגיבור־על), ועכשיו הוא נלחם ברעים לבדו – ויום טוב לו ויום רע לו, כלומר יום אחד הוא מנצח ויום אחד מפסיד, אבל לעולם לא יחד. כמו ברשתות החברתיות: יום אחד אני בוכה ("הַזִּכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי / הוּא כְּאֵב" – שרון אריק כהן) ויום אחד אני בביקיני ("שֶׁמֶשׁ שָֹמַי מַצְהִיבָה / שׁוּב שָׁכַח אֱלֹהִים / לְהַקְדִּיר חֹרֶף. / זַיִן עֲלֵיכֶם, שִׁירִים עֲצוּבִים, / זַיִן!" – יודית שחר), אבל לעולם איני בוכה בעודי בביקיני.
מצבי הרוח הסתומים וההחלטיים האלה מבלבלים את הקורא כמו את האזרח. תחת שלטון נתניהו לא היה ברור באף שלב אם אנו אזרחיה של אימפריה ("ישראל היא המעצמה השמינית בעולם") או דייריה של וילה בג'ונגל הנמצאים על סף טריפה ("אסור שתקום בעוד שבוע ממשלת שמאל חילונית, חלשה, שסומכת על הערבים שרוצים להשמיד את כולנו – נשים, ילדים וגברים – ותאפשר אירן גרעינית שתחסל אותנו" – הצ'טבוט של נתניהו, בחירות 2019 ב'). הניסיון לעקוב אחר דפי המסרים המאניים־דפרסיביים של ביבי ("אולי המשבר הגדול ביותר לאנושות מאז ימי הביניים" ו"יהיו 10,000 מתים", וגם: "אנחנו מאחורי זה" ו"צאו לשתות בירה!") דמה לגלילה בפיד של משפיענית רשת בת־עשרה – או כמו דפדוף בספרי נעם פרתום.
כידוע, מי שלא מסוגל לנהל שיחה מקיים "שיח", דהיינו מתקשר בקודים תרבותיים עמומים, ופעמים רבות סותרים, באורח צד־צדדי. לליכוד הביביסטי – כמו לרפובליקאים הטראמפיסטים – אין מדיניות להציע (אתוס), יש רק תחושת בטן של צדק (מיתוס) המעורבבת במיצי כיב מדומיין של השפלה. הם מדברים/כותבים ב"קריאייטיב" מחושב־היטב, אבל שומרים על זכותם לטעון שהדברים נאמרו/נכתבו מ"דם הלב" (מיקי זוהר: "הדברים נאמרו בעידנא דריתחא", כאילו לא הוקראו מדפא דבלפוריא). זה סוד טפלוֹנותם של הפופוליסטים על דוכן הכנסת ועל מדף הספרים: כשמאשימים אותם בעשיית אומנות פשטנית, הם מתעטפים באצטלה של אמת ("וְאִם נְסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּר / הַאִם מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לְהַקְשִׁיב? / וְאִם נְסַפֵּר / הַאִם יַאֲמִינוּ לָנוּ?" – עדי קיסר), וכשמאשימים אותם בסילוף – הם שבים להתעטף באצטלה של אומנות (""אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן / אַל תִּתְוַכְּחוּ אִתִּי" – רועי חסן).
בהיעדר נמענים ממשיים, פנימיים או חיצוניים, השיח מסמן אויבי־רפאים, חסרי צורה ודמות, שישמשו 'הם' ל'אנחנו' ("זה אנחנו או הם" – קמפיין הבחירות של נתניהו ב-2013), כגון "הקיבוצים", "הפטריארכיה", "הניאו־קפיטליזם", אפילו מלחמת הקודש של יהודה ויזן ב"נאורות" ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים" – סליחה, זה שוב ביבי. זה ויזן: "דואג – משום שאני אוהב את אחיי היהודים בכל לבי ומשום שעודני מאמין שהמפנה הנחוץ לשירה העברית יכול, ואולי אף צריך, להגיע מן האגף הדתי־לאומי, מן המקום שבו הקשר ללשון ולמסורת טרם נותק, הציניות טרם שיטחה את הכול, האון והגבְרוּת עדיין אינם מגונים, והפרוגרסיביות טרם חילחלה והרעילה את מי התהומות"). כן, במפת הפופוליסטים נעוצות רק שתי נקודות: הרע שיש לצאת ממנו (ההווה) והטוב שיש להגיע אליו (העבר המדומיין, לפני שהרעים הרעילו את מי התהומות), ואף אפשר להגיע אליו ב-68 ש"ח לעותק. לא קנית? הרע עשית, יד אחת עם ה"הם".
ואני נטפל פה לשירה אך ורק מפאת קוצר היריעה. הנה רון דהן: "אני עובר על שולחנות התצוגה ומגחך לעומת הכיעור הנשקף אליי מהכריכות הצעקניות. מופת של טעם רע שמעיד רק על רפיסות הסופרים מול מפלצת המסחר. אני מרים ספר של בחור צעיר שאני מכיר מהפייסבוק וקורא כמה שורות, בחודש אוקטובר של שנת 1999 התחיל הכלב שלנו לדבר, כל זה היה מפתיע מאוד, אבל מה שהותיר אותנו פעורי פה והמומים הוא העובדה שהוא דיבר רק בשפה צבאית ונבח עלינו פקודות אין קץ. אני סוגר את הספר. כמה זה מביך. ספרות של מצביעי יאיר לפיד".
מביך? בהחלט, אבל במה עדיפה ספרות של מצביעי יאיר לפיד על ספרות של ביביסטים שאפילו אינם מודעים לביביותם השורשית, העמוקה? שימו לב לכושר הניתוח של הסופר הסולד "מהכריכות הצעקניות", לדקות האבחנה של הסופר שאינו נכנע (הוא הגיבור כמובן) ל"מפלצת המסחר": לא "מופת של טעם רע שמעיד על רפיסות הסופרים", אלא "מופת של טעם רע שמעיד רק על רפיסות הסופרים". וזהו, דוקטור לסוציולוגיה, אחר כך התעוררתי ולא זכרתי דבר מעבר ל'טוב' ול'רע', ל'אנחנו' ול'הם'. דהן זרק שם גם את המילה 'זין' איפשהו, בשביל הרדיקליות, אבל באמת שאין מספיק זין בעולם כדי לכסות על הערווה.
ובכל זאת, נפילת הרודן הקטן נוטעת תקווה. ראשית, היא מוכיחה שהפופוליסטים לא פופולריים כפי שהם דואגים להציג את עצמם, משמע שיש רוב ללא־צודקים־תמיד ולא־נרדפים־כליל, רוב לתפיסות עולם הדורשות מאמץ לנסח ומאמץ נוסף לפענח בקריאה שנייה ושלישית. שנית, לרוב המוחץ של הציבור הישראלי התברר שהדיון האינסופי בשאלה מי רשאי לדבר, וכיצד, ומי שומה עליו לגנות, וכיצד, ולמי יש להאמין, ותמיד, נועדה להסוות את העובדה הפשוטה, החותכת, שלשופרות אין מה להגיד. מי ייתן וגם שופרות השירה יפסיקו לתקוע 'טוב' ו'רע' כשאין להם מה להגיד. זה יהיה טוב, כלומר ההפך מרע.
