בִּרְגָעִים כָּאֵלֶּה, עָלַי לְהֵאָחֵז
בַּדְּבָרִים שֶׁאָהַבְתִּי.
– דליה פלח
שמה של תעלומה ספרותית מושך אותנו מייד – כמו במיתוס קדום שעל אודותיו שמענו בילדות, וכמו בכתבות צהובונים. לאחרונה התחלתי לשמוע את שמה של דליה פלח בחוגים הסגורים של חובבי הספרות, אבל נדמה לי שהם שוב מלהגים, נהנים לחזור בלי הרף על שיחותיהם: ״כן, קראנו את שיריה של דליה פלח״ – ״כן, היא פשוט נהדרת״ – ״זוהי תעלומה, כמובן; לזכות בשבחים מכובדים בלי להיראות לפני קהל…״ – ״פסבדונים״, יגידו הם ברצינות, ״עלינו להתחקות על שמה הבדוי של משוררת״. או דווקא בהבטחה חמורה, בלשון שבועה: ״ידענו מי הייתה, ולא נפר את אלמוניותה לעולם״ – ״ובכן, זוהי צרה בנוסח שם המחבר; ועם זאת, אין לנו ספק: מדובר באישיות עילאית״.
מתי פרצה לחיינו דליה פלח – דמות שאין לה קיום במציאות? בפברואר 1978 פרסמה לראשונה שני שירים במוסף הספרות של עיתון הארץ. אחר כך, כעבור זמן רב, בא ספרה הראשון 'דודי השופט המחוזי דורבן' (עם עובד, 1997). באופן מהיר ושגוי, לדעתי, נדחקה עבודת השירה של פלח מפני התחקיר הביוגרפי. העיתונות היומית ביקשה להתחקות על זהותה של המשוררת. מכתבים נשלחו, תחינות הובעו. מישהו סיפר שפגש בה בתחנת אוטובוסים ישנה. אחרים העידו שהיא גבר ערבי או משורר אלמוני הכותב מפריז. בשנת 2003, גם כן בהוצאת עם עובד, ראה אור ספרה השני, '2003', שכבש את ליבי מייד. אחרי כן פרסמה עוד שירים בכתבי עת, ולבסוף נעלמה כליל משורותיה של הספרות העברית.
אלא שכבר אז, עם פרסום השירים בעיתון, כססה חרדה נוספת בלב אזרחי הרפובליקה הספרותית; אותה חרדה שניעורה בקרבי כאשר קראתי לראשונה בשיריה של פלח. ״אומר אני לעצמי״, כתב אז משה זינגר, ״כי בעצם השירים הם החשובים… ומתעוררת אפילו חרדה מסוימת: ומה אם אפגוש את המחברת, והיא תפתח מגירה ותשלוף עשרות, מאות – ים של שירים כאלה? מי יוכל לעמוד בזה?״ חרדתו של זינגר מפני ים של שירים פרי עטה של פלח, עשרות או מאות שירים כאלה, בלתי נסבלים ביופיים, המאיימים למוטט את המגירות שמתוכן יבקעו – זו הסיבה שבשלה אני כותבת. התעלומה הגלומה בדמותה הביוגרפית של פלח כלל אינה נוגעת לליבי, ואין לי כל עניין בה; ומכיוון שאני חושבת שיש עניין למסה להיות אישית, אני מנדבת בחיבה את הקריאה שלי בשיריה, ובייחוד את אלה ששינו בעבורי דבר־מה. יהיה אשר יהיה היחס לתעלומותיה.
חמישה חודשים בלבד אחרי שעזבתי את בית הספר התיכון קראתי לראשונה את שיריה של פלח. יום אחד גיליתי את הכותרת בראש אחד השירים: "אל תחזרו אל חברי הילדות". אני, שכבר זיהיתי את הזדון המסתתר מתחת לילדות והשקפתי על רָעותיה החולות מפסגת הנעורים, הבנתי כיצד יכול גילוי כזה ללבוש ארשת תוקפנית. פלח מצווה: ״אַל תַּחְזְרוּ אֶל חַבְרֵי הַיַּלְדוּת, / אֶל חַבְרֵי הַיַּלְדוּת אַל תָּשׁוּבוּ. / אַל תִּמָּשְׁכוּ לַקּוֹל הַקּוֹדֵם, / לַיְּלָדִים שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶם / לְכָךְ שֶׁהֵם לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ הֵם סִלְּקוּ אֶתְכֶם, / כָּל אֶחָד מִסִּבָּתוֹ – מִזְּמַן״. את שורות השיר הראשונות היא מפלסת במאמץ דידקטי, לא מתפשר. ואז, בבת אחת, היא זולגת אל הקונקרטי. אלה הם קסמיה ההזויים של שירת פלח: דווקא האישיות נטולת הביוגרפיה, החבויה מאחורי שם המחבר האלמוני ״דליה פלח״, נוטה אל הספציפיקציה, אל האישי. החפצים שנשזרו בתבונה בשירתה מתגלים כדימויים מלאי עצמיות. בזה אחר זה מופיעים נייר הטואלט, נעלי ההתעמלות, המיטה הכפולה הטובה. וכך, בדרך כלשהי, מלמדת פלח את קוראיה לזכור את מה שלא חוו מימיהם, מגישה אל עיניהם פיסות מציאות זעירות בפרוזה אינטימית – ומשכנעת אותנו, באמת ובתמים, שאירעו לנו דברים זהים. נדמה לנו שאין מדובר בזיכרונותיה של פלח עצמה, שעל זהותה הביוגרפית איננו יודעים כאמור מאומה, אלא בזיכרונותינו שלנו:
וְאָז, פִּתְאֹם, אַחֲרֵי נִתּוּחַ־שָׁוְא, נִפְטֶרֶת אִמָּא שֶׁל ר.,
וְאַתֶּם נִתְקָפִים בְּמַנְיָה: חֲרָטָה, כְּאֵב, תּוֹדָה.
אֵיךְ אָמְרָה עַל נַעֲלֵיכֶם הַחוּמוֹת,
(בְּנֵי 7, עוֹמְדִים בַּדֶּלֶת שֶׁל בֵּית הַחֲבֵרָה,
הַנַּעֲלַיִם הַחוּמוֹת עַל הָרַגְלַיִם שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַמִּפְתָּן):
"הֵן יָפוֹת מְאֹד, וְהַתֶּפֶר שֶׁבַּחוּץ – זֶה טוֹב,
זֶה חָזָק יוֹתֵר".
וְתִזָּהֲרוּ, אַתֶּם לֹא הֲפַכְתֶּם אֲהוּבִים יוֹתֵר, עִם הַשָּׁנִים.
אַתֶּם נִדְחָפִים, גַּם אַתֶּם רוֹצִים אֶת הָאִמָּא הַזֹּאת שֶׁמֵּתָה,
שֶׁלֹּא כָּעֲסָה כְּשֶׁדָּם שָׁטַף מֵהָאַף, פִּתְאֹם,
וְלִמְּדָה שֶׁאֶפְשָׁר לִלְחֹץ קְצָת נְיַר טוּאָלֶט,
זֶה כְּלוּם.
אני רוחשת חיבה ללשון הקולקטיבית של פלח, שבאמצעותה היא מצליחה למסור עדות תקפה על נעורינו, לזמן אותנו אל השיר. ״אַל תַּחְזְרוּ אֶל חַבְרֵי הַיַּלְדוּת״, היא מדריכה אותנו; ״אַתֶּם נִתְקָפִים בְּמַנְיָה״, היא מגלה לנו על עצמנו; ״אַתֶּם לֹא הֲפַכְתֶּם אֲהוּבִים יוֹתֵר״, היא מזהירה, לטובתנו. בשנים שבהן קראתי את שיריה של פלח לראשונה הייתי עדה למריבות ראשונות בין הוריי, שהתמידו למרות הכול באהבתם השברירית, הנוגעת ללב; ופלח הקרינה את חולשותיי הכמוסות, את הזדקקותי לכל מילה של שבח, לכל ליטוף. חשתי שאיני אלא בעלת ברית תמימה לידידה עוקצנית ונלהבת, מפותחת ממני פי כמה. היא הביעה את התשוקה לאֵם שאל חיקה כמהתי להידחף, ואת הרצון להתגורר בבתים של אחרים, של כל האחרים – לשוטט בדירות ריקות, במלונות הומי אדם, במסדרונות בתי חולים במין ייאוש אורבני. כמו בשיריה של פלח, שבהם שבות ומופיעות נעלי ההתעמלות המנחות את ההליכה ללא גבול, אותה ״גַּאֲוָה בָּרַגְלַיִם״ – כך הלכתי גם אני, גאה וריקה. מאחר שהאמנתי שהיה לי הכול, נתתי לכולם בלי גבול. אבל בה בעת הבטתי בעולם מתוך חמדנות, כי חיפשתי משהו אצל הזולת שטיבו התברר לי רק כעבור שנים.
האֵם, שאינה אלא ״הָאִשָּׁה הַמְּשֻׁנָּה הַזֹּאת״ (כך בשיר ״אם כן, זה היה כישלון״), לובשת אצל פלח קיום תכליתי, גופני. היא ״טִפּוֹת אָזְנַיִם בְּלֵיל כְּאֵבִים / הַיָּד הַתּוֹפֶרֶת, עִם הָאֶצְבָּעוֹת / הַשְׁחָלַת הַחוּט – מִקְּצֵה הַמִּשְׁקָפַיִם״. היא מצמידה נייר טואלט אל אפינו הדולפים דם. זוהי אם שֶׁכולה אומרת עשייה חרוצה נוכח בריאותנו הרופפת, אם שהיא טִרחה לא פרסונלית – עבודת כפיים ותו לא. ובכל זאת, בלעדיה ״זֶה לֹא הִצְלִיחַ״. כמו בשירה של פלח המדווח על הכישלון, היעדרם של ההורים הותיר אותנו להתנסות לשווא בתנועה חלקה ומתמשכת, אין־סופית: ״כְּמוֹ יְלָדִים עַל מִשְׁטַח בֶּטוֹן וּסְקֵטִים – / נוֹסְעִים וְחוֹזְרִים, לְאֵין סוֹף״. ואולם, בחשבון אחרון, האימהות הן ״נָשִׁים שֶׁנִּלְחַמְתִּי בָּהֶן פַּעַם, / וְעַכְשָׁו הָיִיתִי רוֹצָה לִלְמֹד מֵהֶן / הַכֹּל״.
כאשר אני שבה לקרוא כיום בשיריה של פלח, נדמה לי שכאלה היו מבחינתנו הנעורים: העמידה על סיפם של אחרים. התחינה, הדם הנוזל מן האף. טיפות האוזניים בלילות כאבים. וגם אני נתקפת פתאום במניה: חרטה, כאב, תודה.