גיליון זה של כתב העת הבה להבא נבדל מכל 22 קודמיו. כיאה לכתב עת לספרות ניסיונית, הוא ניסיון, אולי חד־פעמי ואולי תקדימי. הפעם לא תמצאו פה את הקדמות הנאצה והדאגה שלי, את מדור הסאטירה האהוב והשנוא "תשדורות מלוויין ריגול", גם לא את האבן היפה שאנו מניחים בסוף כל חוברת על קברי המתים – מדור "העברגרד". חשוב מכך, מגיליון זה נעדרים לחלוטין שירי וסיפורי חבורת הבה להבא הנפלאה שאספתי בדי עמל ב־14 השנים האחרונות. הינה מחשבה מבעיתה בהחלט: זהו הגיליון הראשון מאז הגיליון הראשון ב־2011 בלי שירי המשיח, יואב "יהוה" עזרא!
את הרעיון הציע נדב "השפמנון" נוימן, ראש דסק הפסיכדליה אצלנו: להקדיש גיליון לנשכחים, לגיבורים הלא־מושרים של השירה העברית החדשה. והתאהבתי בו מייד. בהחלט יש טעם לפקפק בכנות אמירתה הנודעת של דליה רביקוביץ, "שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר". אך טבעי להניח שאת שיריה שלה אהבה יותר. אבל יש אהבה אחת מיוחדת במינה, שמתקיימת אך ורק בשירים של אחרים: ההרגשה הנפלאה שבקריאת משורר נידח כל כך, שאין איש נוסף בעולם הקורא אותו ברגע זה. שהוא שלך ורק שלך. שאתה והשיר מצויים על פסגה או על אי, שרויים בבדידות מזהרת.
אנחנו חלילה לא גילמן. הכוונה אינה "לאתגר" את הקאנון או "לרצוח" אבות. הקאנון שלנו בסדר גמור, תודה רבה. ובכל זאת אין להכחיש שהזמן רצחני וקברני מטבעו. פרננדו פסואה החרד לגורלו תהה: "טניסון, בתור שלם חסר תועלת, ממלא כמעט אלף עמודים דו־טוריים. כמה מקום יוקצה לטניסון באנתולוגיה עתידית לשירה אנגלית שתקיף, אולי, פחות מאלף עמודים פשוטים?" ("למילה מציאות אין משמעות: פרננדו פסואה – מניפסטים", הבה לאור, 2022. מאנגלית: ארז וולק). "הדורות הבאים", סיכם פסואה – אחד הגרפומנים הגדולים בהיסטוריה, כן? – "רוצים שנתבטא בקיצור ולעניין".
אמת, ובכל זאת יש מקום לטניסון כזה. הקאנון הוא מפה, לא אפליקציית ניווט. ויש עוד זמן להישכח ולהיזכר, להיאבד ולהימצא, אלף פעמים ואחת. ואף לאבודים ביותר הזכות להתנחל בלבבות ולהישגר על הלשונות. לעיתים זה משורר שהיה נודע בשעתו ונשכח במרוצת השנים, ולעיתים משוררת שפרסמה שני שירים בסתיו 1964 ונעלמה מהנוף. אנחנו נקשרים לשירה באופנים נפשיים ורגשיים ושכליים ודתיים וטקסיים העולים במידה רבה על כל בחינה אובייקטיבית חיצונית שלה. אנחנו קוראים כקוראים, לא כשופטים. אסור שנקרא רק כשופטים.
לכן המסות שלפניכם לא נועדו לשקף קו מערכתי כלשהו – איזה מעשה זך בפוגל – אלא המון קווים פרטיים, וקטורים. מן הסתם גם איננו מתיימרים (משימה בלתי אפשרית כשלעצמה) להקיף את כל הנשכחים הראויים ליום זיכרון. לא נכללו כאן, למשל, אריה זקס ובת־שבע שריף, וגם לא עזרא אוריון, שאם וכאשר אעמוד על סף מוות, לא אדקלם את "שמע ישראל" הנפסד אלא את שירו המושלם: "שַׂמְתִּי אֶבֶן עַל אֶבֶן – / עָבְרוּ חַיַּי".
בגיליון תמצאו ריאיון היסטורי שערכה שני פוקר עם סיגלית דוידוביץ, לצד שירים שכתבה בשלושת העשורים מאז נאלם קולה; מאמר עקרוני של גל עזרן שמטהר את שמו של המשורר־הלוחם איתן איתן, ושופך אור יקרות על מלחמה ושלום בשירת "הכנעני האחרון", לצד שירים מעיזבונו בפרסום ראשון; ומאמר של נדב נוימן על האור והחושך בשירת רִנה שני, שהייתה משוררת מחפשת והפכה לגורואית מוצאת. תמרור אזהרה לכל המחפשים.
כדי להיפתח לאובססיות שלא היינו מעלים בדעתנו, אף הכרזנו לצורך הגיליון המיוחד על תחרות נושאת פרס (בעילום שם כמובן. הפרס היחיד שמכבד את בעליו הוא הפרס־בעילום־שם). הומטרנו בעשרות מסות זוכרות, עניין משמח כשלעצמו, וכשפתחנו את מעטפת המייל גילינו שאת המסה הזוכה כתב לא אחר מדרור בורשטיין. בורשטיין בדה מליבו אגודת סתרים המקדשת את שירת עוזי בהר, ואת הפרוזה הנפלאה שלו מלווים שלושה שירים בפרסום ראשון מעיזבון המשורר. שתי מסות נוספות מהתחרות שבחרנו לפרסם, מעין מקומות שני ושלישי, כתבו אוֹרי שגב ונוית בראל. שגב כתבה על שיר אחד יפהפה של שם העט הנשכח דליה פלח, ובראל על המשורר הגדול (בטיב שירתו וברוחב יריעתה) משה סרטל – הנביא הנחבא אל הכלים.
שלמי תודה לענת ולשירה איתן, ולדניאל בהר, על שפתחו בפנינו את דלתותיהם ואת אוצרותיהם. תודה גם למכון גנזים של אגודת הסופרים, שומרי אוצרותינו המשותפים. כל הדימויים בגיליון מעשי ידי המאסטר אפרים משה ליליין, באדיבות ארכיון ניל כהן.
ובכן הינה הוא לפניכם, ספיישל הנשכחים. ומאחר שכבר ציטטתי מפסואה (לעד אצטט מפסואה), הינה עוד אחד, מתוך "חנות הטבק" ("מה עשיתי מן החיים?", כרמל, 2006. מפורטוגלית: רמי סערי): "וְהַהִיסְטוֹרְיָה לֹא תִּרְשֹׁם, מִי יוֹדֵעַ?, אַף אֶחָד".