• גיליון

  • שם

  • סוגה

מקרה מנוון

השאלה שמעסיקה אותי כאן, בסרט הזה, בווידאו ארט הזה, שאתן צופות בו עכשיו, בשעות הפנאי שלכן, היא לא שאלה למרחב הטיפולי. האם שמעתן על גדי אלכסנדרוביץ'? האמת היא שרציתי לכתוב לגדי אלכסנדרוביץ' מייל ארוך, אבל פחדתי מהתגובה שלו, אז החלטתי ליצור אומנות חזותית דיגיטלית וללוות אותה בקריינות הזאת. ממילא גם חלמתי, פעם, מזמן, לעסוק בקולנוע, להופיע על מסך קולנוע, ואולי ביום מן הימים לאחוז באיזה פרס, אבל זה איכשהו לא קרה. אני חוזרת ושואלת: האם שמעתן על גדי אלכסנדרוביץ'? כאן אתן רואות את הכריכה שגדי אלכסנדרוביץ' עיצב לספר הבדיוני שלו, ספר שהוא מעולם לא כתב אלא המציא. לגדי אלכסנדרוביץ' יש בלוג שעוסק במתמטיקה. הוא דוקטור למדעי המחשב. יום אחד, לפני שנים – אני מתלבטת אם לספר את זה, ובעודי מתלבטת אתן מביטות בדימוי הזה של התלבטות ובצבעי ההתלבטות הללו, המתמזגים יחד לכדי גוון שבעבר כונה "צבע גוף" והיום כבר לא נהוג לכנותו כך, שהרי ידוע שלכל גוף צבעו שלו, אבל הגוון שיוצרים יחד צבעי ההתלבטות הללו שבהם אתן מביטות מזכיר, מה לעשות, את צבע הגוף שלי, ובדימוי ההתלבטות הזה בצבע הגוף שלי אתן מביטות בעודי מתלבטת אם לספר שיום אחד – לפני שנים – גדי אלכסנדרוביץ' כתב בבלוג שלו פוסט קטילה על הספר של גדי אלכסנדרוביץ'. גדי אלכסנדרוביץ' כתב בבלוג האנונימי שלו משהו כמו "מישהו צריך אחת ולתמיד לפרק עד היסוד את הטענות של הגדי אלכסנדרוביץ' הזה, שחושב שלהיות דוקטור במדעי המחשב מקנה לו זכות לכתוב ספר על מתמטיקה", ואני קראתי את הפוסט הזה, בבלוג האנונימי, ולא ידעתי שכתב אותו גדי אלכסנדרוביץ', משום שהיה אנונימי. קראתי את הפוסט הזה אף על פי שלא התעניינתי במתמטיקה, ובעודי קוראת את הפוסט הזה התחלתי אט־אט להעלות על דעתי את האפשרות שאני בעצם כן מתעניינת במתמטיקה, שבעצם החמצת חיי היא שנשרתי מהתיכון ועשיתי רק שלוש יחידות במתמטיקה. כל כך הייתי מרותקת לפוסט הביקורת שלו על ספר המבוא של גדי אלכסנדרוביץ' למתמטיקה, שממש, כמו שאתן שומעות, התחשק לי פתאום ללמוד מתמטיקה, או לפחות להתחרט על שמעולם לא למדתי מתמטיקה. כמו כן יצא קצפי על גדי אלכסנדרוביץ', מחבר הספר 'חשבון נפש למתמטיקה', וקיבלתי לחלוטין את כל טענותיו של כותב הבלוג האנונימי. ככל מי שיוצא קצפו עקב פוסט, בגינו או בגין תוכנו, התעמקתי בתגובות, שהיו רבות, אך אחת עלתה על כולנה. "היי", היה כתוב בה, "אם עוד לא ראית, גדי אלכסנדרוביץ' הגיב בפוסט משלו". בלי לשים לב למניין הפרצופים הנקרעים מצחוק, שהיה גבוה ממספר הלבבות, לחצתי כמובן על הקישור כדי לקרוא את תגובתו של גדי אלכסנדרוביץ' על הביקורת שהוטחה בו, ומייד עברתי צד. השתכנעתי שכותב הבלוג האנונימי לא הבין נכון את מסגור הדברים בספרו של גדי אלכסנדרוביץ', ומכיוון שהבין לא נכון את מסגור הדברים, תקף אותו בגינם. והינה אתן רואות את גופי עירום בספרייה. חזרתי אפוא אל הפוסט שמתח ביקורת על ספרו של גדי אלכסנדרוביץ'. קראתי עוד תגובות. מישהו כתב: "היכן אפשר לרכוש את ספרו של גדי אלכסנדרוביץ'?" ומישהו מתחתיו כתב: "בכל פעם שגדי אלכסנדרוביץ' פותח את הפה לומר משפט אתה מייד נכנס בו. אני מתחיל לחשוד שיש לך משהו אישי נגדו". הזדהותי עם גדי אלכסנדרוביץ' הלכה וגברה, ועם גילוי חדוות המתמטיקה החדשה שלי, בכוונת רכישה, הקלדתי בשורת החיפוש את שם הכותר ואת שמו של גדי אלכסנדרוביץ'. יעלה כמה שיעלה, חשבתי. ואולם מקץ כמה רגעי בלבול התחוור לי כי גדי אלכסנדרוביץ' לא כתב שום ספר, וכי מפעיל הבלוג האנונימי הוא גדי אלכסנדרוביץ' בעצמו, שכתב, נגד עצמו, ביקורת ארסית על הספר הבלתי קיים שלו. כאן אתן רואות את גופי העירום בשדה, והעדשה הולכת ומתקרבת אל הפנים שלי, שמבצעות חיקוי של התגובה שלי על אותה ההתחוורות באותו הרגע. אני לא יודעת לומר לכן אם פרצתי בבכי או בצחוק. אני יודעת להגיד לכן שמאז ועד עתה אני ככל הנראה מאוהבת בגדי אלכסנדרוביץ', לא מפסיקה לחשוב על גדי אלכסנדרוביץ', ומצד שני, לא מצליחה לכתוב לגדי אלכסנדרוביץ' הודעה. כאן אתן רואות לוח מכוסה משוואות פולינומיות. נדמה לי. אני לא חושבת שגדי אלכסנדרוביץ' היה מתעניין בי או במה שיש לי לומר, ואפילו לא במה שיש לי לשאול, גם אילו הייתי מגייסת לשם כך את כל החריצוּת שלי ומחדדת את השאלה. ולכן אני לא מדברת אל גדי אלכסנדרוביץ', ומבקשת שלא תספרו לגדי אלכסנדרוביץ' על הסרט הזה, שאני עדיין מתלבטת – וכאן אתן שוב רואות את דימוי ההתלבטות – אם לקרוא לו 'גדי אלכסנדרוביץ" או 'גדי אלכסנדרוביץ' ואני' או 'גדי אלכסנדרוביץ': מש"ל'. אני מבקשת שלא תספרו לו. הוא לא ינחש. אני לא מדברת אליו – וכאן אתן רואות אותי מתעוררת בתוך שלולית של קיא – אלא אליכן. כפי שאתן רואות, יש לי גוף לא רע, ולכן אני יודעת שהסרט הזה יצליח, אבל לא תמיד היה לי גוף כזה. כשהייתי נערה (אני לא מדברת אל גדי אלכסנדרוביץ', אני מדברת אליכן), הייתי גרועה מאוד בהפרעות אכילה. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא אומרת שאי אפשר להיראות טוב בלי הפרעות אכילה, אבל אני כן אומרת שאי אפשר להיראות טוב ולהיות גרועה בהפרעות אכילה. אני אומרת בהחלט: אין דבר שמזיק יותר להופעה החיצונית מהפרעת אכילה לא מוצלחת. שלא לדבר על ההופעה הפנימית. ואם כבר הזכרנו את ההופעה הפנימית, אז כן, גם בלימודים הייתי גרועה. כמו שאמרה דמות שאני לא זוכרת את שמה בתוכנית טלוויזיה עלומה שאיש לא מכיר חוץ ממני, אנשים חושבים שאני חכמה, אבל אני לא חכמה, וכיום, כאומנית וידאו ארט – החל ברגע זה לפחות, וכאן אתן רואות את גופי העירום בחניון התת־קרקעי של דיזנגוף סנטר – אני יודעת איך להתמודד עם זה, אבל בתור נערה לא היה לי סיכוי, מה גם שהפרעות האכילה הפריעו לי להתמודד עם העובדה שאני פחות חכמה ממה שחושבים שאני ואולי לא חכמה בכלל, והפער בין האינטליגנציה שיוחסה לי ובין האינטליגנציה שעמדה לרשותי הפריעה לי להתמודד עם הכישלון המהדהד בהפרעות אכילה. חלק מכן בוודאי זוכרות (ולגדי אלכסנדרוביץ' בוודאי אין מושג, והוא יהיה אדיש לחלוטין לגילוי), שבשנות האלפיים המוקדמות, בתיקיות מחשב מסוימות, תויקו תמונות של ילדים רעבים בכפיפה אחת עם תמונות של דוגמניות מסלול על תקן "השראה", כלומר, על תקן "הַשְׁרָזָה", כלומר על תקן thinspiration. בתיקייה שלי היו קייט מוס, ג'מה וורד, נטשה פולי, אי־אלו נערים אפריקנים מזי רעב מתגוללים בבוץ, שביליתי שעות בניסיונות להבדיל ביניהם ולחלופין להכריע אם הם אותו אחד, בלוגרית אחת מהקריות שהיקף המותניים שלה היה 50 סנטימטר ותמונות של כמה בנות לוהטות מבית הספר, שצולמו בטיולים שנתיים ובמסיבות בריכה והנגטיבים שלהן הועברו מיד ליד בשלמותם, לא בגלל הבנות הלוהטות בהכרח, אלא סתם כך, כי ברקע היו גם תלמידים אחרים, ובהם גם מי שאכפת לו מזיכרונות הנעורים שלו, ובהם מי שתכנן להדביק ראש של חזיר ב'צייר' למורה למורשת ישראל וכדומה. חוץ מאיסוף תמונות ההשרזה בתיקייה, הייתי טובה גם בהטיית אוזן קשבת, וכאן אתן רואות את פנים תעלת האוזן של ג'מה וורד. לג'מה וורד לא יכולתי להטות אוזן קשבת, ומטבע הדברים גם לא לילדים מזי הרעב, אבל לנועה ינקו, שלמדה איתי בכיתה, יכולתי גם יכולתי להטות אוזן קשבת. לג'וי תורג'מן, שלמדה שנה מתחתיי, אבל היה לה חבר שלמד שנה מעליי – כנראה הגבר היפה היחיד שראיתי במציאות עד אז, כי העולם היה אז מלא בנשים יפות, אבל איכשהו ריק מגברים יפים – יכולתי גם יכולתי להטות אוזן קשבת. בשל כך היו מי שנהנו מחברתי לפחות לזמן מה. כאן אתן שוב רואות את הדימוי הזה של ההתלבטות. הוא דימוי חזק. בו גלומה האומנות החזותית הטהורה שלשמה התכנסתן כאן, משום שאתן נשים משכילות, עם טעם משוכלל, ואינכן רוצות לשמוע עוד ועוד סיפורי התבגרות, עוד ועוד סיפורים על חברויות ויריבויות בין נשים, שלא לומר חברויות ויריבויות בין נערות בבתי ספר יסודיים ועל־יסודיים. אילו הייתן יודעות שאלה הסיפורים שאתן הולכות לשמוע כאן, לא הייתן טורחות לצאת מהבית ולבזבז על זה את הזמן. לעומת זאת, אתן משוגעות על הדימוי של ההתלבטות, ואני אתן לכן ליהנות ממנו עוד כמה שניות, כי זו אכן התלבטות גדולה: לדבר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן או לא לדבר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן? מצד אחד, אנחנו יודעות שלא עשינו צעד אחד בחיינו הבוגרים שלא היה רווי בנועה ינקו ובג'וי תורג'מן. ומצד שני, מה עוד יש לומר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן? האם עליי לעשות מעשה גדי אלכסנדרוביץ' ולכתוב בעיתון טור ביקורת נוקב נגד סרטה של פלג שלג, שמפליג למחוזות בנאליים וחוגגי בוּרוּת, וחוגגי נועה ינקו, וחוגגי ג'וי תורג'מן, וכל זאת בלי שפלג שלג יצרה אי פעם סרט כזה, וכל זאת כשאני בעצמי פלג שלג? אני חוששת שגדי אלכסנדרוביץ' לא רצה לזכות בפרס כשהוא בחר בדרך הזאת, שהיא ללא ספק הדרך הנכונה, וללא ספק הדרך שבה אני לא הלכתי, משום שאני רוצה, בכל מאודי, לזכות בפרס. ואני יודעת שאזכה בפרס. אני מדברת אליכן ויודעת בכל מאודי שאזכה בפרס, כי חיים שלמים של כישלון בהפרעות אכילה ושל פער מופלג בין האינטליגנציה המיוחסת לי ובין האינטליגנציה העומדת לרשותי הבעירו בי אש מספקת ליצירת וידאו ארט שיזכה אותי בפרס. יש רזות ממני, יש חכמות ממני, יש שטובות ממני בווידאו, יש שטובות ממני בארט, אבל אין כושלת ממני בהפרעות אכילה, ואין מטומטמת ממני שבה בעת נחשבת לחכמה ממני. ועל כן אזכה בפרס, ואעמוד בשורה אחת עם נועה ינקו, שהצטיינה גם בהפרעות אכילה וגם במתמטיקה. נועה ינקו הייתה סוג של גאון בהפרעות אכילה. נדמה לי שהיא חיה כיום, אך לא ידוע באיזה מצב. היה שלב, כבר בבגרותנו, אם כי בבגרותנו המוקדמת, שנודע לי כי היא מתניידת בכיסא גלגלים, ובאותו שלב, בערך, בבגרותנו המוקדמת, נודע לי שהוציאה את הציון הכי גבוה שאפשר להוציא בפסיכומטרי. כן. נכון. נועה ינקו הוציאה 798 בפסיכומטרי על כיסא גלגלים ולימדה את כולנו, למפרע, שאין דבר כזה "המוח שלי נאכל", כפי שטענתי אני בשנות בגרותי המוקדמת, כשהבנתי לראשונה שלַחֶברה האזרחית אכפת יותר מהכישלון שלי בלימודים מאשר מהכישלון שלי בהפרעות אכילה. וכאן אתן רואות את השחקנית המנוחה שלי דובאל. שלי דובאל נולדה ומתה עם אותה מנת IQ, שהרי זו מנה שאין מפחיתים ממנה לעולם, כפי שהוכיחה לנו נועה ינקו כשהוציאה 798 בבחינת הפסיכומטרי שהגיעה אליה על כיסא גלגלים כי שקלה 27 קילוגרם. כושר הריכוז של נועה ינקו לא נפגם לרגע. שמעתי שבדקו את זה. שמעתי שניסו אותה. שמעתי שבזמן הבחינה מישהו אמר לה, "תראי, ציפור", והיא אמרה, "אני יודעת מה אני, אבל מה אתה", בלי להרים את עיניה מהשאלה בהסתברות – או, יש האומרים, הסקה מתרשים. לעומת זאת, בערך באותו הזמן, אני הוצאתי את הציון הבינוני ביותר שאפשר להוציא בפסיכומטרי, וגם זה נושא שנחקר. שאלו אנשים מהו הציון הבינוני ביותר שאפשר להוציא בפסיכומטרי, והתשובה הייתה הציון שלי, וכך היה גם בכל אחת ואחת מבחינות הבגרות, שאליהן ניגשתי אחרי שעזבתי את התיכון, כשכבר ידעתי עד כמה עמוקה הבינוניות שלי, אבל האחרים עדיין לא ידעו. אם כי היו לי, כמו לכל אחד, כמה רגעי ברק. ובדיוק בהם הייתה נעוצה הבעיה. הפעם היחידה שבה הברקתי בשיעור ספרות, למשל, הייתה כשקיבלנו עבודה בזוגות, ואני מיניתי את עצמי להיות בת הזוג של נועה ינקו. נועה ינקו לא הייתה בכיתה. בשלב הזה היא כבר לא הייתה בכיתה כמעט אף פעם, כי כבר שקלה רק קצת יותר משלושים קילוגרם, וברגע שהמורֶה לספרות אמר "עבודה בזוגות", הרמתי יד והתנדבתי להיות בת הזוג של נועה ינקו. המורה לספרות החמיא לי על רוח ההתנדבות, אבל נועה ינקו בקושי ענתה לטלפונים. כשסוף סוף תפסתי אותה, היא אמרה "אוקיי". אחר כך שוב לא ענתה. חשבתי שאני יכולה להתחיל את העבודה בעצמי, ונועה ינקו תצטרף בהמשך, וכך עשיתי. העבודה שהתבקשנו להגיש הייתה "שני צדדים של אותו הסיפור", כלומר, לא עבודה בנושא "שני צדדים של אותו הסיפור", כי אם גילום בפועל של הרעיון הזה, שהיה עלינו להפנים בדרך לרעיונות מורכבים יותר, כגון "שלושה צדדים של אותו הסיפור". בשלב א' התבקשנו לבחור יחד ספר שיש בו שתי דמויות מרכזיות; לכתוב יחד דו"ח קריאה ככל דו"חות הקריאה; להוסיף פסקה על הבחירה שלנו בספר ועל חלוקת העבודה בינינו. בשלב ב' היה על כל אחד מבני הזוג לכתוב בנפרד את הצד שלו בעבודה, משמע את המונולוג הפנימי של דמות אחת מן השתיים; להגיה זה את חיבורו של זה; ולבסוף לכתוב יחדיו את הסיכום, וכן תשובה לשאלה "מה למדנו מהתהליך". הרבה תלמידים התרעמו על כך שלא קיבלנו רשימה סגורה של ספרים לבחור מתוכה. היו אף אימהות שהתקשרו למורה לספרות, שהטרידו את מנוחתו בשבת אחרי שהטרידו את מנוחתו ביום ראשון, והוא הבטיח שיחזור אליהן במהלך השבוע, אך לא חזר, ואז התקשרו למחנכת, והיא גיבתה אותן מול המורה לספרות, אך לשווא, ובסופו של דבר התקשרו גם למנהלת, והיא גיבתה את המורה לספרות ושמה סוף לעניין. המנהלת אמרה לאימהות: דמיינו שיש לנו בבית ספר תקציב לשיעור חיפוש ביבליוגרפי, ושאת הסעיף הראשון בעבודה הם קיבלו בשיעור חיפוש ביבליוגרפי. בתור אימהות, מה הן יכלו לומר? המשפט "דמיינו שיש לנו תקציב" הפנט אותן. כך יצאנו לדרכנו, זוג־זוג וחלוקת העבודה הפנימית שלו. היו לנו חודשיים. אפשר לומר, לתפארת המליצה, שהסתיו היה אמור להתחלף בחורף, אבל הסתיו עמד על כנו, הבשר בין השלד לעור בגופה של נועה ינקו הלך ונעלם באֵתֶר, ואני חיפשתי אחר ספר הזוגות המושלם בפורום 'ספרים וספרות' ב'תפוז פורומים'. הדפתי הודעות מתולעות ספרים פדופיליות. קיבלתי כל מיני הצעות, אבל אף אחד מהספרים לא נראה לי מתאים. כתבו לי "רומיאו ויוליה", וזה נראה לי אינפנטילי. כתבו לי "שני אנשים" של ז'ורז' דיאמל, שעותק מתפורר שלו היה בביתי ודחה אותי פיזית. כתבו לי "אין דבר כזה, יש דבר כזה" של לאה אילון, שנראה לי מתחכם. כתבו לי על כל מיני רומנים לבני הנעורים עם שמות של שני אנשים בכותרת שלא התאימו למשימה, לא לי ולא לנועה ינקו. התלבטתי רבות, אבל אינכן רואות כאן דימוי של התלבטות כי אם דימוי של עבר, ובעודי מתלבטת, ובעודי מחפשת, ובעודי מצטיינת בשיעור חיפוש ביבליוגרפי שאיננו, הלך הסתיו והתחלף לתפארת המליצה בחורף, הלכו הימים ולתפארת המליצה התקדרו, ונועה ינקו רק לעיתים רחוקות ענתה לטלפון והבטיחה שהיא לגמרי איתי בזה, וקולה הלך ונעשה חלול יותר, ופחות ופחות ניתן היה להעלות על הדעת שעבודתנו המשותפת תבוצע ותוגש כדרך הטבע. שלושה ימים לפני מועד ההגשה התעשתי. הספר האחרון שקראתי בשלמותו היה 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד', לבוק ריפורט בשיעור אנגלית מתקדמים, ולא נותרה לי ברירה בשלב הזה אלא למחזר ולקוות לטוב. תרגמתי את הבוק ריפורט לעברית, ובאותו הלילה כתבתי גם את הסעיף השני, שהתארך לכדי מסה בדיונית על תהליך הבחירה הבדיונית בספר ועל חלוקת העבודה הבדיונית ביני ובין נועה ינקו. עם שחר התחלתי לכתוב את "הצד שלי בעבודה", את המונולוג הפנימי, ואז נתקפתי עוויתות בקיבה וכמעט התעלפתי כי לא אכלתי מאז ארוחת הצוהריים שהיו בה לבדה פי שניים קלוריות ממכסת הקלוריות היומית הרצויה שלי כולה. כעבור שעות אחדות הגעתי טרוטת עיניים לבית הספר, והופתעתי לגלות שגם נועה ינקו הגיעה טרוטת עיניים לבית הספר. שאלתי אותה, "עשית משהו בבית בזמן הזה?" והיא אמרה שלא. אמרתי, "טוב, אנחנו כותבות על 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'". תווי פניה לא העידו על הקשבה. אמרתי, "אני כמעט סיימתי, רוצה שאני פשוט אמשיך לבד ואכתוב את השם שלך?" ונועה ינקו אמרה "אוקיי", כאילו היא עושה לי טובה, ואז הניחה את ילקוטה על השולחן ונעלמה מאחוריו היעלמות מסוג ג'ירפה בספר הילדים 'מיץ פטל', ואילו אני התגברתי כארי לעבודת השם של נועה ינקו. כל אותו היום כתבתי את צד' ב' ואת הסיכום וכן תשובה לשאלה "מה למדנו מהתרגיל הזה". נשאלת השאלה: מניין נחלתי את שיר ההלל הזה למה שהתרחש, כביכול, ביני ובין נועה ינקו כאשר חילקנו בינינו את 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'? בתיכון שלנו לא קראו הֶגֶל. מהי דיאלקטיקה לא ידעתי. סינתזה הייתה רק בפוטוסינתזה, שקיימת בהחלט בחומר הלימודים של מקצוע הביולוגיה לכיתות י', אך גם אותה לא הבנתי. ועם זאת, משהו כנראה ידעתי. משהו בי כנראה היה מוכן למשימה. וכאן אתן רואות את גופי העירום מודבק ברישול על גופו הלבוש של טום קרוז, שנתלה ביד אחת על צוק תלול בצבע אוכרה בפארק הלאומי דֶד הוֹרְס פוינט שבמדינת יוטה. זה באמת גופו של טום קרוז מתחת לגופי העירום. אתן יכולות לשפוט את טום קרוז כאוות נפשכן, לקרוא לו סהרורי, לכעוס עליו בשם קייטי הולמס, לכעוס עליו בשם סוּרי, אבל את הפעלולים אתן לא יכולות לקחת ממנו. את היותו הוא עצמו אתן לא יכולות ליטול. האיש הסהרורי הזה סירב לכפיל. והוצע לו כפיל. למעשה, כמעט נכפה עליו כפיל. בעודו מתאמן ומתכונן למשימה הבלתי אפשרית היה הבמאי מתקשר אליו בעיקשות שבה התקשרתי אני לנועה ינקו ואומר לו, "כל זה לחינם, אתה מכלה את כוחותיך בטיפוס על צוקים לחינם, כי אנחנו לוקחים כפיל". אבל כוח רצון של סיינטולוג זה לא כוח רצון של אדם מן היישוב. הזרוע השרירית, הנאחזת שם בחתכת צוק, היא זרועו של טום קרוז. האם הוא היה מחובר לכבלי בטיחות דקים במיוחד, שעשויים מחומר חזק מאוד, אך כמעט בלתי נראה למצלמות? ודאי. האם הכבלים הוסרו בעריכה הדיגיטלית? הוסרו. האם כל סלע וכל חור אחיזה עברו בדיקות עומס כדי לוודא שהם יציבים ויכולים לתמוך במשקלו? אין שום שאלה. ובכל זאת, אותו מעצמו אין לגזול. מלוא הקרדיט מגיע לטום קרוז על הפעלול, כשם שמלוא הקרדיט מגיע לי על העבודה שלי ושל נועה ינקו. והעבודה הזאת זהרה. המורה לספרות ציין אותה לשבח בפני הכיתה. "כפיים לנועה ינקו ולפלג שלג", הוא אמר. המילה "כפיים" עוד לא הפכה מזוהה עם קהלים שהודרו מבית הספר הזה. לא נראה שלנועה ינקו זה הזיז. היא ממילא כמעט נפחה את נשמתה שם, ומהר מאוד אושפזה. אני המשכתי בהרגליי. אספתי את גזרי ההשרזה. נשקלתי ושקלתי. מדדתי במידה אשר מדדתי בה. חיברתי וחיסרתי. סכמתי וקיזזתי. וכל זאת בהעמדת פנים שאני קוראת ספרים. אחרי ההצלחה המסחררת, הכפיים, השבחים – הקרדיט, אף שהיה חצוי – כמעט לא הייתה לי ברירה. מדובר במערכת תגמול. המסלול המזולימבי שלי לא השאיר לי ברירה. האונה הפריאטלית שלי, לעומת זאת, התנגדה בתוקף. הבנת הנקרא שלי הלכה והידרדרה. עד מהרה התחוור לי כי המורה לספרות לא נשבה בקסמי, ויתרה מזאת, התחוור לי כי הוא היחיד שיודע שאיני קוראת את הספרים באמת, כי במבחן בקיאות אמריקאי על 'הדֶבֶר' של קאמי לא עניתי על שום שאלה. תחת זאת כתבתי מנשר. "מבחני בקיאות הם מנגנון פשיסטי", כתבתי. "איזו חשיבות יש לפרטים הקטנוניים, הזניחים, כגון מי אומר מה ולמה, מי עושה מה ולמה", שאלתי. "הלא מה שחשוב הוא היכולת להבין את מעמקי היצירה", כתבתי, "את הרוחש בה מתחת לפני השטח של הטקסט, את תילי התילים של המשמעויות שבהם אפשר לדון בלי להזכיר עובדה יבשה אחת". חשבתי ששנית ימחאו לי כפיים. לא מחאו. חשבתי שייתנו לי מאה. לא נתנו. כן נתנו לי לבחור בין אפס מאופס, אם נותיר את העניין מאחורינו, ובין ציון עובר, חמישים וחמש ולא יותר, אם אצליח לומר משהו על תילי התילים של המשמעויות. שילבתי את ידיי ושתקתי את שתיקתי. "פֶּלֶג, האם קראת את הסֵפֶר?" שאל המורה לספרות. "פֶּלֶג שֶלֶג, האם קראת את הסֵפֶר 'הדֶבֶר'?" שאלה המנהלת. "כמובן שקראתי", אמרתי. וזה לא היה שקר, אכן קראתי אותו, אלא שחשבתי, תוך כדי קריאה בו, על דברים אחרים. אוצר המילים שלי התרחב בוודאי, מבנים תחביריים נטמעו אולי, ואילו היו מבקשים ממני לכתוב דיגום סגנוני, אך לבחור בעצמי את התוכן – למשל קלוריות, למשל נועה ינקו, למשל ערוץ E! – היה לי סיכוי. אבל הם לא רצו דיגום סגנוני. הם רצו בקיאות. בקיאות או פשרה. בקיאות – או תילי תילים של משמעות. תילי תילים של משמעות – או בקיאות. "יותר לא תראו אותי פה", אמרתי. "איבדתם לקוחה". כעבור חודש צלצלה אליי המנהלת וביקשה שאפגוש את המורה לספרות בכיתה ריקה, ואני החלטתי לתת לו ניסיון נוסף. המורה לספרות לקח אותי לכיתה ריקה, השאיר את הדלת פתוחה, התיישב על שולחן ואמר, "את עושה טעות. אל תעזבי את התיכון". אמרתי, "אה־הא". הוא אמר, "אחותי עזבה את התיכון והיא מתחרטת על זה עד היום. היא בת שלושים וחמש, משוררת וסופרת עטורת פרסים וציונים לשבח, ועדיין מתחרטת על כך שנשרה מהתיכון. היא תסכים לדבר איתך אם את רוצה". אמרתי שאין צורך. הוא אמר, "זה פשוט רעיון גרוע. זה כנראה הרעיון הכי גרוע שהיה לך, ואם תעשי את זה יהיו לך עוד המון רעיונות גרועים, ובאיזשהו שלב ייגמרו לך הרעיונות הגרועים החדשים ותהיי לכודה בסחרחרה של אותם רעיונות גרועים חוזרים ונשנים, ואת תהיי לבד, ואת תישכחי מלב, ואת תשאלי את עצמך אם מישהו מתגעגע אלייך, והתשובה תהיה שלא, אף אחד לא מתגעגע אלייך, אף אחד לא זוכר שעזבת כי אף אחד לא זוכר שהיית, ויהיה לך קשה מאוד להשתלב במסגרות, ולא יהיה לך מוסר עבודה, ואולי גם לא מוסר אחר, וזה אולי נראה לך לא חשוב, אבל זה כן". שאלתי, "זה הכול?" כי חסַר לי שם משהו. היה עליו לשלם איזה מס כדי שאקשיב לדברי ההבל האלה, ואת המס הזה הוא לא שילם. אילו אמר, "דווקא את, פלג שלג, דווקא עם הכישרון שלך, הייחודי; דווקא עם הקסם האישי שלך, היוצא דופן; והיופי שלך, המרהיב; והאינטליגנציה שלך, הפרועה – שעשויים להכשיל אותך אם לא תרתמי אותם לשירותך – דווקא את צריכה להישאר פה, ואני אעשה הכול כדי שתרצי לבוא לכאן, כי אחרת תחסרי לי, כי אני חושב עלייך, כי איני מפסיק לחשוב עלייך, כי אני מאונן עלייך", אולי אז הייתי נשארת. אילו היה צועד צעד לקראתי, או שלרגע היה מתחלף מבטו ממבט מפעיל סמכות למבט מנצל סמכות, ייתכן שהייתי נשארת. אבל הוא אמר, "כן, זה הכול, אני מקווה שתישני על זה". עזבתי אפוא את התיכון. ונועה ינקו עזבה את העיר. על כך שמעתי באחת משיחות הטלפון שניהלתי עם אחת החברות האחרות מבית הספר, שהיו לא רזות דיין ולא חכמות דיין בשביל לתת בהן סימנים. את שיחות הטלפון הייתי יוזמת אחרי לילות שבהם איומיו של המורה לספרות גזלו את שנתי. הייתי חושבת, "אכן נראה שאף אחד לא מתגעגע אליי", ולא נרדמת, ואז נרדמת, ואז מתעוררת בערך בשעה שבה חבריי לכיתה סיימו את יום הלימודים שלהם, ומצלצלת לאחת החברות הלא רזות, הלא חכמות, ושואלת, "מה נשמע? התגעגעת אליי?" ונענית ב"ברור", ב"הכי בעולם", ואז פחות או יותר מפסיקה להקשיב, עד שהוזכר משהו חשוב, כמו השמועות על כך שג'וי תורג'מן עשתה הפלה, והשמועות הסותרות על כך ששום הפלה ושום נעליים, שהרי ג'וי תורג'מן לא קיבלה מחזור מאז הצונאמי של 2004, שהיה בהחלט המחזור האחרון של ג'וי תורג'מן שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, הודות למשפט "אם כבר מדברים על צונאמי", שהיה נדמה לה שהיא לוחשת לחברתה הלא כל כך רזה ולא כל כך חכמה באמצע שיעור לשון, אבל חברה לא רזה ולא חכמה אחרת שמעה את המשפט מקצה אחר של הכיתה וגם הבינה אותו, ופרצה בצחוק, ומאז רחשו השמועות שהטראומה חָבְרה לתת־התזונה והעלימה את המחזור החודשי של ג'וי תורג'מן כליל, אבל כעת צצו שמועות שכנגד על היריון והפלה. וכאן אתן רואות מונטאז' של אזורים מוכי אסון מהעשור הראשון של שנות האלפיים – לפני, תוך כדי ואחרי. הינה סרי לנקה לפני הצונאמי, הינה ניו אורלינס תוך כדי הוריקן קתרינה, הינה סצ'ואן לאחר רעידת האדמה, וכן הלאה וכן הלאה, והינה גופִי העירום. באחת משיחות הטלפון ההן נאמר לי גם שנועה ינקו עברה דירה. מה זאת אומרת עברה דירה, אפשר לשאול. כיצד אדם שמאושפז בכפייה ומחובר לזונדה עובר דירה? אפשר לשאול, אך לא צריך. אין חידה ואין מסתורין. הוריו אורזים את ארגזיו. זה הכול. נועה ינקו עברה דירה, משמע משפחת ינקו עברה דירה. מהעיר אל המושב. זה הכול. אלא שהמאזין לשיחות הטלפון של נערות יכול לשכוח שהן מחוברות בכלל לתא משפחתי כלשהו ולטעות במחשבה שהן פועלות כסוכנות חופשיות בעולם, כאחד היתומים בספריו של צ'רלס דיקנס. לא ולא. לנועה ינקו הייתה משפחה, והמשפחה עברה מהעיר אל המושב, וכשעלתה נועה ינקו במשקל ושקלה סוף־סוף לא פחות מאחד היתומים בספריו של צ'רלס דיקנס ושוחררה לסופ"שים בבית, לא אל העיר היא שוחררה אלא אל המושב. ופייסבוק עוד היה בחיתוליו. ואינסטגרם עוד לא היה בכלל. ואנחנו – אני והחברות שלא התגעגעו אליי, אני והחברות שהתגעגעו אליי הכי בעולם – לא ידענו עוד איך נועה ינקו נראית. לא ידענו עליה יותר שום דבר. לא ידענו גם מתי השתחררה סופית מן האשפוז, אם בכלל. חלף הזמן והתוודענו לפייסבוק. התרגלנו להקליד את שמה של נועה ינקו בסרגל החיפוש פעם ביום, אך לשווא. את ג'וי תורג'מן ראינו שם, שרועה על כיסאות חוף צהובים, נעשית צהובה יותר ויותר בעצמה, שותה בקשית משקה מתוך דלי עם עוד עשרה אנשים, נשארת מודל לשיעור אנטומיה – כבר לא לשיעור על עצמות, כעת לשיעור על שרירים – תלויה תחילה על זרועו של החבר שלה, שלמד שנה מעליי, ולאחר מכן תלויה על זרועות גברים רבים אחרים. ולנועה ינקו לא היה זֵכֶר. באחד הימים צצה איזו נועה ינקו אחרת, שכתבה את שמה בעברית, אבל היא הייתה בת עשר, ולא היה מקום לבלבול. כאן אתן רואות את נועה ינקו שהייתה אז בת עשר. היא שמנה. ובדיוק כשהתחלתי להשלים עם המחשבה שלעולם לא אראה שוב את נועה ינקו, ביום אביב נאה של השנה שבה רוב בנות כיתתנו כבר השתחררו מהצבא, ראיתי אותה. את נועה ינקו. בעיר. בתור לנוירולוגית. מה יותר הגיוני? אין יותר הגיוני. המתנתי לד"ר דקל בתקווה שיימצא מרפא למיגרנות שלי, בתקווה שמאחורי המיגרנות נמצאים מאגרים של אינטליגנציה שעד כה לא היו נגישים לשימוש, ושעצם סכירתם של מאגרי האינטליגנציה הללו היא מחוללת הכאב, ולא, כפי שטען רופא המשפחה, התמכרותי מגיל צעיר למשקאות נטולי קלוריות ועתירי קפאין. ישבתי על ספת עור אדומה וצפיתי בטלוויזיה עבת מסך, ששידרה חדשות פושרות של אמצע היום. הגעתי לסוף הדיווח על כך ששר האוצר השעה את עצמו מתפקידו, ומייד לאחר מכן החלה כתבה על שינייד אוקונור, שהוציאה אז אלבום בשם 'תאולוגיה' ודיברה בשל כך על תאולוגיה. בכל דתות העולם יש משהו שמרתק אותה, אמרה שינייד אוקונור, והוסיפה שלמעשה אין ביניהן כל סתירה, ושלמעשה עולה הדומה ביניהן על השונה, וציינה אגב אורחא שהיא מתמודדת עם מחלה של כאב ועייפות כרוניים (מייד עלה על דעתי שגם אני מתמודדת עם מחלה של כאב ועייפות כרוניים), ולכן היא רק מבקשת להשתייך לדבר מה גדול, עוצמתי וטמיר ממנה עצמה. גם אני לא יכולתי לחשוב על הרבה דברים גדולים, עוצמתיים וטמירים יותר משינייד אוקונור עצמה. גם אני הגעתי מייד אל מחוזות התאולוגיה שאליהם הגיעה שינייד אוקונור, כשאמרה, בחיוך מבויש, "אחת הדתות הגדולות, למשל", כי עוד לא החליטה איזו, כי עוד לא עמדה על השונה המכריע בכל זאת את הדומה, שהרי אילו היה הדומה מביס באמת את השונה לא היו הדתות הגדולות אלא דת גדולה אחת, והיא לא הייתה ניצבת מבולבלת ומתלבטת ונבוכה נוכח ההיצע. את כל זה קראתי בכתוביות, שכן הווליום היה נמוך מכדי לשמוע את שינייד אוקונור מדברת, אך לא נמוך מכדי לשמוע את השיר שבו בחרו עורכי מגזין התרבות לחתום את הכתבה, שהיה כנראה השיר היחיד של שינייד אוקונור שהכירו, שהיה, כמובן, Nothing Compares 2 U, כלל לא מתוך האלבום 'תאולוגיה', וכלל לא השיר שהייתי רוצה להיזכר באמצעותו אילו הייתי שינייד אוקונור. האם שינייד אוקונור הייתה זקוקה לאחת מדתות העולם להתנחם בה אילו השירים שכתבה והלחינה היו מזוהים איתה יותר מגרסת הכיסוי הזאת לשיר של אומן אחר שלעולם לא תשתווה אליו? כך תהיתי כשישבתי שם על הספה האדומה. למעט המייתה של החילוניות הגוועת על מסך הטלוויזיה והרמוניית הניירת וההקלדה של פקידת הקבלה, המרפאה דממה. יום האביב היה יפה כל כך, שלא היה צורך בחימום ולא בקירור. תכול השמיים שמחוץ להישג ידינו ופריחת הפרחים שפרחו לא בשבילנו היתרגמו במרפאה שבבניין המשרדים לדממה קטיפתית שעמדה נינוחה וניצחת מתחת לכל צליל אחר. ולכן, בשל הדממה הזאת, נדרכתי לשמע הפעמון החשמלי של דלת הכניסה כשצלצל, והוספתי להידרך לשמע זמזום ההרשאה שזמזמה מזכירתה של ד"ר דקל, גברת הד, ומבחינה עצבית, מבחינה מוליכית, לא הייתה לי ברירה אלא להסיט את מבטי מהטלוויזיה אל עבר הדלת הנפתחת. מבעדה נכנסה זו שבכל מקום חיפשתי, הנערה שלה פיללתי, היא ולא מלאך, ואני הבטתי בה ודמעתי. הבטתי וחשבתי: בוודאי. הבטתי בבגדים שלבשה – סמרטוטים שהיו עשויים אך ורק מכותנה, חן וחסד, בגוונים דהויים של סגול. המכנסיים היו גדולים עליה, ועם זאת, הגומי היה בדיוק בגודל הנכון, והשילוב הזה, של עודף בד וגומי בגודל הנכון, יצר גלישה מפוארת מעל האגן שלה, מעל הירכיים שלה, שהרווח ביניהן היה כה גדול, מעל האגן והירכיים המרווחים שנראו יחד כמו שולחן, ממש כמו שולחן, כמו שולחן מתכוונן של איקאה, שיש לו שתי רגליים ממתכת ופלטת עץ, והרגליים ממוקמות בדיוק באמצע הפלטה, והעצמות, עצמות האגן שלה, אלוהים, הן היו כחזית הפלטה, שבולטת הרבה מעבר לרגלי המתכת. וכאן אתן רואות את גופי העירום נשען על שידת איקאה. הייתן מעדיפות שיהיה זה גופה העירום של נועה ינקו, לפחות כדי להבין על מה אני מדברת, אבל זה גופי העירום על שידת איקאה, ובעומק השדה אתן רואות דמות מטושטשת באפודה צהובה ששועטת לעברי בניסיון לתפוס אותי ולהביא אותי למעצר על ביזוי פתרון אחסון. חשוב לציין שהיא נראתה הרבה פחות חולה. רזונה היה כרזונה כאשר הכרנו ביום ההיכרות של בית הספר ולא כרזונה לפני שאושפזה. עורה היה כמוש ופצוע, אבל הוא היה כזה גם לפני שמצבה החמיר. שְׂערה היה מדובלל כמתחייב, אבל גם שׂערי היה מדובלל, אף שכבר מזמן הודיתי בכישלוני בהפרעות האכילה ופרשתי מהתחום כדי לפנות מקומות לכישלונות חדשים. קולה היה חרישי ומתרשרש, ובקושי, בקושי, בקושי הצלחתי לשמוע כשרכנה אל עבר גברת הד עם כרטיס קופת החולים בידה ומלמלה רק "נועה". את שם המשפחה לא שמעתי. דמעתי והודיתי לאלוהים על שזימן לי הזדמנות נוספת להביט בחן הזה, בחסד הזה, בגשם הסגול הזה. לחזות שוב בגאון בפעולה. האמנתי שאני מתוגמלת על משהו. עוד לא יכולתי להעלות על דעתי שזה פשוט צירוף מקרים, צירוף מקרים צרוף, שהיום נראה לי ולכל מי שאני מכירה לא יוצא מגדר הרגיל, אבל אז היה נשגב מבינתי לחלוטין. היא טמנה את כרטיס קופת החולים שלה בתיק צד מתפורר, וגם כשפנתה מאזור הקבלה אל אזור ההמתנה ליוויתי אותה במבטי, עד שעמדה ממש מולי והתלבטה אם להתיישב לימיני או לשמאלי – שכן ישבתי במושב האמצעי מבין שלושה – ובכל זאת מיאנה לזכות אותי במבט. עיניה הירקרקות־עכורות דילגו מעליי שמאלה וימינה, רצוא ושוב, ואני לא יכולתי שלא להבחין כי משהו במבטה התבהר מאז הפעם האחרונה שראיתיה. לא יכולתי שלא לחשוב שהקילוגרמים הללו, שהעלו אותה בחזרה מדרגת רזון עולם שלישי לרזון עולם ראשון, הדליקו בתוך תוכה משהו שהיה כבוי עד אז, ותהיתי אם מדובר בדבר מה גדול, עוצמתי וטמיר, והאם בשל כך היא מתעלמת ממני, או שמא היא מתעלמת ממני כהמשך ישיר לאדישות שגילתה כלפיי מרגע שהפסיקה להזדקק לאוזן קשבת. לא יכולתי לשאת עוד את אי־הוודאות. וכאן אתן רואות דימוי של אי־ודאות, שאינו זהה לדימוי ההתלבטות, אבל כמה מכן בוודאי יכלו להתבלבל, או פשוט לא לשים לב. וכאן אתן רואות דימוי של בלבול, וכאן אתן רואות דימוי של חוסר תשומת לב, ואתן בוודאי שמות לב שהם שונים בתכלית ושאי אפשר להתבלבל ביניהם. "נועה", אמרתי, והיא אמרה "כן", ולרגע חשבתי שהיא אומרת זאת באדישות הטיפוסית, באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה "אנחנו זוג", באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה, "אני פשוט אעשה הכול ואתן לך חצי מהקרדיט", אבל לא יכולתי שלא לשים לב למשהו נוסף, נוגד אדישות – לא גדול ולא עוצמתי, אך במידה מסוימת טמיר – שצץ מבעד לאדישות שבה אמרה לי "כן" בחדר ההמתנה לנוירולוגית. עיניה הירקרקות משזכרתי התמקדו בי לבסוף, לראשונה מאז שהייתי לה אוזן קשבת. אמרתי "היי", ועמידתה על טיבי העמיקה. ראיתי כיווץ דק מן הדק של גבה. אמרתי "וואו", והיא נשכה שפה. אמרתי "מה נשמע?" והיא אמרה "בסדר", אך לא שאלה אותי בחזרה. ושוב אמרתי "וואו", אבל הוספתי, "כמה טוב לראות אותך", והיא כבר פרעה את תווי פניה בחוסר סבלנות, הביטה לכיוון אחר ואז שוב בי, כמעט הוציאה הגה, אך נמלכה בדעתה. "את נראית כל כך טוב", אמרתי, והיא כמעט חייכה, אך שוב נמלכה בדעתה. "אפשר לחבק אותך?" אמרתי, "אני פשוט לא מאמינה". וכבר הושטתי את ידיי, אך עוד לא קמתי, כשהיא אמרה, "סליחה, אבל מי את?" חשבתי, אלוהים, מה עושים להן במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל השומר? אולי הנוירוזה התפתחה לפסיכוזה והיא חזרה אלינו מתת־עולם נפשי נוסף המצוי מעבר לתת־העולם של תת־המשקל ותת־התזונה? אבל גם אם כן, חשבתי כשישבתי שם עם זרועות מושטות על הכורסא האדומה, גם בהשפעת כל טיפול תרופתי שאפשר להעלות על הדעת שתציע הרפואה המודרנית לאדם בתת־עולם, כיצד הגיעה למצב שאינה זוכרת בן אדם שלם, חברה שלמה לכיתה? כיצד הגיעה למצב שאינה זוכרת אותי? האם הטיפול בנזעי חשמל חזר לאופנה? לובוטומיה? בתוך שניות ספורות כבר הייתי על סף בכי ורציתי לנשור מהתור וללכת בלי לומר שלום. המחשבה על חיים שלמים של מיגרנות חשוכות מרפא ובינה מנוטרלת העציבה אותי פחות מהמחשבה על הישכחות גמורה כל כך מליבה של נועה ינקו. בכל זאת נשארתי, ואת דמעותיי בכל זאת כבשתי. אמרתי "פלג", והבעת פניה השתנתה באחת, וחשבתי שהינה היא נזכרת, הינה היא מזהה, אבל היא לא נזכרה, לא זיהתה. היו אלה רק מבוכה ורגשי אשמה שהמסו כל קור קודם בפניה. ואמרתי "פלג שלג", והיא שאלה "פלג שלג?" כמתפלאת, בעליזות, כמתפעלת, וכמעט איבדתי תקווה, אך בכל זאת אמרתי "למדנו ביחד". אמרתי זאת חרש. כבר לא הבטתי בה. כבר לא יכולתי לשאת את מבטה. "אני לא חושבת", היא אמרה. נשמתי עמוק. התאפקתי לא לצרוח. מה שרציתי לצרוח היה "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", אבל לא צרחתי, ולא את זה. "עזבתי בכיתה י'", אמרתי בווליום סביר, והתכוונתי לומר, "אבל את נעלמת עוד קודם", כי דבר אחר לא הייתי מוכנה לשמוע, והוא שהמורה לספרות צדק, שנבואתו התגשמה, שבשל נשירתי מבית הספר נשתכחתי מלב. הרי ידעתי בוודאות שגם נועה ינקו לא חזרה ללמוד שם, ולפיכך לא ייתכן שבשל כך נשתכחתי מליבה. לא הספקתי להשלים את המשפט. היא שאלה "איפה למדת?" ואני אמרתי איפה. "לא למדתי שם בחיים", היא אמרה, קלילה וזוהרת, גדולה ועוצמתית ולא טמירה בכלל, והקור שהיה בה, הנוקשות שהייתה בה, העוינות שהייתה בה כלפיי – כולם נעלמו בן רגע. "את לא נועה ינקו?" שאלתי. היא אמרה "לא, אני נועה מילר, נעים להכיר", והושיטה לי את כף ידה הכתומה וחייכה חיוך לבבי, עם שיניים שבאמת לא דמו כלל לשיניה של נועה ינקו. כך הפכה נועה מילר לחברתי הקרובה, לנפשי התאומה, לבשר מבשרי, במשך עשור. אלמלא היה השם נועה נפוץ כל כך, לא הייתי מוצאת לי נפש תאומה או חברה קרובה אף פעם. כך חשבתי, על כל פנים, במשך עשור. חשבתי שאלמלא היה שמן נועה, לא היה סיכוי שתהיינה גם כה דומות וגם בעלות אותו שם. עולמי היה צר כל כך אז, שלא הבנתי עד כמה נפוצים צירופי המקרים הנדירים האלה. הייתי צעירה ובורה ביחס לסטטיסטיקה הטריוויאלית שכולם נולדים בורים ביחס אליה, אך מפתחים כלפיה חוש, כשלוחה מעודנת יותר של חוש זמן, ויודעים בסופו של דבר מתי להתרגש מצירוף מקרים ומתי להישאר שווי נפש. נועה מילר הייתה עתה בלתי נפרדת ממני, ועם זאת, המשכתי להקליד את שמה של נועה ינקו בתיבת החיפוש ולהתאכזב. נועה מילר מילאה כל חלל וכל שתיקה במלל אין־סופי, ועם זאת, שמעתי את שתיקותיה של נועה ינקו בכל מרווח. גם את ג'וי תורג'מן ראיתי, בפינות בתי הקפה שבהן התכוננה החברוּת האמיצה שלי ושל נועה מילר, שנראתה ככל החברויות האמיצות האחרות. בתי הקפה היו מרוהטים באוצרות שהוצלו מגריטה והעלו ריח חלודה ועובש, ונועה מילר ואני בלענו את הפיתיון והתמוגגנו מן האחדות שנוצרה בתוך המגוון הסגנוני הודות לזוהמה ולבלאי. בינות לכורסאות זהות מרוב יושן ראיתי את פניה של ג'וי תורג'מן מבליחים לרגע כלהבה בחשכה ומייד נעלמים. ראיתי גם את מי שהיה החבר שלה, שלמד שנה מעליי. ראיתי את כולם בכל מקום. נועה מילר כבר הכירה את המבט המזהה, את הידרכות הגוף לקראת זיהוי, ולכן אתן רואות עכשיו אייל דרוך – לקראת טרפו? לקראת טורפו? – ביער. נועה מילר כבר התרגלה לשאול "את מי אנחנו מזהות סלש הוזות עכשיו", בגוף ראשון רבים, כפי שדיברה אליי בדרך כלל. את מבט האייל הדרוך שלי היא כללה ביצירת הווידאו שליוותה את הגשת מועמדותה לעשרות בתי ספר לאומנות ברחבי העולם, ולרובם היא התקבלה. בזו אחר זו היא קיבלה את התשובות בדואר, ואני קיבלתי בדואר את ציון הפסיכומטרי הבינוני שלי. תחילה ניסתה נועה מילר לעודד אותי במישרין. היא ערכה רשימה של כל חוגי הלימוד הסגורים בפניי והסבירה לי מדוע ממילא לא הייתי רוצה ללמוד באף אחד מהם. רק לאחר מכן, כשראתה שאיני מתעודדת, הציעה לי להתנחם בחופשה בברלין, ואני כמובן שאלתי, "ברלין? מי נוסע לברלין?" מכיוון שהשנה הייתה 2008. נועה מילר אמרה, "ברלין היא הדבר הבא", ואני אמרתי, "אבל קפוא עכשיו בברלין", בלי להיות בטוחה שזה נכון, מתוך אינטואיציה בלבד, ואכן, היה חודש מרץ, היינו חברות כבר שנה, ובתל אביב השמש זרחה ובברלין היה קפוא, ונועה מילר אמרה, "בכל זאת", ורתמה לכך את כוח השכנוע שלה ואת יכולת הביצוע שלה, ותוך שבוע כבר נטשה אותי בברגהיין, זאת אומרת כבר דרשה להינטש על ידיי בברגהיין, זאת אומרת לא הסכימה לעזוב איתי את הברגהיין. לעבור את הסלקצייה היה קל מאוד. נועה מילר הלא ידעה הכול תאורטית ופרקטית, ידעה שצריך להתלבש כך וכך וידעה כיצד להתלבש כך וכך, וגם אמרה לי, "פלג שלג, ככה את צריכה להיראות תמיד", כשעמדתי מולה בחדר המלון לבושה כמו שצריך להיות לבושים בתור לברגהיין. ואולם, כשלא הסכמתי להישאר איתה וללקק גופים של אנשים שנראו לי שקועים בתרדמת, היא אמרה שהיא בכל זאת נשארת והזכירה לי לאסוף את המצלמה שלה, שהופקדה כמובן בדלפק שמירת החפצים. בית המלון שלנו היה מעל פארק, ואני הלכתי דרך הפארק הקפוא, הלא באמת קפוא כי אין בברלין שלג רציני, הסתם קר, הסתם קר מדי, ובפארק הסתם קר מדי ראיתי מרחוק הליכה שזיהיתי כישראלית. השנה הייתה 2008. עוד לא הייתי הרבה בחו"ל, ועוד התלהבתי כשזיהיתי ישראלים מרחוק. על כן הוצאתי את מצלמת הווידאו של נועה מילר וצילמתי את האיש. "תראי איך אני מזהה שהוא ישראלי", קולי נשמע עד היום בהקלטה. "תראי, תראי, תראי אותו הולך, כולו כזה, 'אני גבר ישראלי'. בואנה, נועה מילר, אני נראה לי מכירה אותו. זה הגיוני? זה, נועה מילר, פאקינג שיט, זה המורה שלי לספרות". אצבעותיי החשופות הכחילו ופרקי ידיי כאבו, כי לא הייתי מורגלת בנשיאת מצלמה. המורה לספרות נראה בלונג שוט במוניטור שלי, מסתכל ימינה ושמאלה, בוחר לו ספסל, משפשף כפפות, נושף, מעלה אדים ופותח ספר. נראה שלא הבחין בי. נראה שלא הבחין במצלמה המכוונת אליו, גם לא כשהתיישבתי על הספסל שכנגד. "אני לא צוחקת", לחשתי למצלמה, "אנחנו לא הוזות. זה פאקינג הוא. קלטת את הספר בעברית שהוא פתח? קלטי אותו. זה בעברית, זה עברית בוודאות, לא? אני לא מצליחה אבל לקרוא את הכותרת. עוד שנייה הוא קולט שאני מצלמת אותו, אמאל'ה. אני צריכה לסגור? אבל פאקינג מה כתוב שם, דאם איט נועה מילר, את בדוק תצליחי לקרוא, כתוב שם 'דיוקן'? הוא קורא את 'דיוקנו של דוריאן גריי'? מה הוא מפגר? לא, אומייגד, פאק, נראה לי כתוב שם 'אלבר'. נראה לי כתוב שם 'אלבר קאמי'. זה הזוי. אין מצב. את מכירה את הסיפור". בלחישה עבה חיקיתי את המורה לספרות אומר, "פלג, את קראת את הספר?" ובלחישה דקה חיקיתי את המנהלת אומרת, "פלג שלג, את קראת את הספר 'הדבר'?" ואז נזכרתי שהמצלמה מצוידת בפונקציית תקריב. קירבתי, קירבתי, קירבתי, ואמרתי, "את מתה, נועה מילר, את מתה. זה לא אלבר קאמי. זה אלבר ממי. הו דה פאק איז אלבר ממי, נועה מילר? מה זה 'דיוקן הכובש ולפני כן דיוקן הנכבש'? האם אנחנו בכל זאת הוזות, נועה מילר? אני פאקינג חולמת?" התיעוד הזה, שאתן צופות בו, רועד עכשיו ולא בכדי. אני זוכרת את הרעד שאחז בי, עמוק ואימתני מכל פרכוס של הרעלת קפאין על קיבה ריקה, וגם אפשר לשמוע זאת בקולי שמפסיק לעלוץ ונעשה חלול כשאני אומרת, כפי שאתן שומעות, "את יודעת מה? אני פשוט אגש אליו". כך נגמר הסרט, שצפיתי בו עשרות פעמים מאז כדי לשרוף כליל את צריבת ההשפלה. נשמתי עמוקות והתיישבתי לידו על הספסל. הוא הפנה אליי מבט רווי גועל, גלש אל קצה הספסל ושוב נתן עיניו בספר. "כולם נשא הרוח", אמרתי. הוא פזל אליי ונשך את שפתיו כדי לא לצחוק, אבל אני המשכתי. "כולם סחף האור", אמרתי, ועצרתי, כי לרגע לא זכרתי איך זה ממשיך, כי עברו בכל זאת כמה שנים מאז שלמדנו את השיר ואף שלא התבקשנו לשננו בעל פה אני שיננתי. עברו כמה שנים מאז שבכל זאת ששיננתי, ולקח לי רגע להיזכר. "שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה", אמרתי, וקמתי, ונעמדתי מולו, ובעומדי מולו צעקתי, "ואני גוזל רך נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה". וכאן אתן לא רואות את פניו. אתן רואות את פניי. המורה לספרות רואה את פניי. נועה ינקו רואה את פניי. ואני לא כותבת מכתב לגדי אלכסנדרוביץ'. גדי אלכסנדרוביץ' רואה את פניי.

ההפסקה נגמרה

עדו: תדאג לסבן בין ה…

 

יניב: כן, עדו.

 

יותם: איזה חלום מוזר היה לי.

 

רון: מה שלומכם?

 

ששי: טוב, חבר'ה, אנחנו מפוזרים, בואו נתפקס.

 

שני: כן, אני מסכימה.

 

רוני: שני, בואי רגע הצידה.

 

שני: את לא רואה שאני כרגע עם שון?

 

שון: מה נשמע? מה קורה, שני?

 

שני: ואו, שון, לא ראיתי שאתה שם, לא מנומס מצידי…

 

רוני: ההפסקה עוד רגע נגמרת, אתה רוצה לבוא, שון, או שאני אלך שנייה לעדו?

 

(שון ועדו צוחקים)

 

רון: חבר'ה, ההפסקה נגמרה, בואו נחזור.

 

עלמה: גם אני פה, גם אני פה.

 

יותם: ההפסקה נגמרה, חבר'ה.

 

פיתה: חבר'ה, ההפסקה נגמרה.

 

המורה: ריכוז! ההפסקה נגמרה. ריכוז.

 

(נשמע צלצול)

 

המורה: ההפסקה מתחילה. תחזרו בזמן כי ההפסקה נגמרה.

 

יוני: חבר'ה, ההפסקה נגמרה.

 

פיתה: (לעלמה) החלטתי להתגבר על הפחד ולהציע לך חברות.

 

עלמה: ההפסקה נגמרה.

 

יוני: אני חושב שההפסקה מתחילה.

 

המורה: שיעורי בית – אחרי ההפסקה. נגמרה ההפסקה. כיתה – ריכוז. צאו להפסקה ותחזרו עם שיעורי בית…

 

(פרק ב')

 

(יותם דוהר על סוסו הביתה)

 

אימא שלו: בוא מהר, הארוחה מתחילה.

 

(יותם דוהר, צועק)

 

יותם: אני מגיע אני רעב אני רוצה

 

אבא של יותם: בואו מהר, הארוחה מתחילה!

 

יותם: אני נוסע הכי מהר שאני יכול, אני חייב להגיע, אני יודע שהארוחה מתחילה.

 

רון: כאמור – הארוחה נגמרה.

 

שגיא: מהר, מהר, הארוחה הייתה טעימה.

 

(יותם נשכב במיטתו ומבין שאת עלמה יפגוש רק בהפסקה הבאה. הוא נעצב פתאום וניגש לשיר לקהל:)

 

כולם רוצים את עלמה

כולם רוצים את עלמה

כולם רוצים את עלמה

לפני שאתה ניגש אליה

ומציע לה חברות

ההפסקה נגמרה

ואז ברגע

ההפסקה מתחילה

 

אלירן: ומה איתי? מה אני, כיסא?!

 

כיסא: ואני מה? אלירן?

דמויות ונשים

היו לי מורות לא טובות לספרות בנעוריי.

אם לדייק, הייתה לי מורה אחת נפלאה, עליזה וסרמן. שלומית נבון, לפניה, גם כן הייתה בסדר. כל השאר היו מקור צער, טיפשות או שניהם.

אני יודע שאני לא אמור לדבר ככה, בגילי, במצבי. אבל אני מרגיש צורך להאשים מישהו, להשליך משהו על מישהו, והן ממילא לא יקראו את זה. אני רוצה להצטדק, לומר: עד ליאורה אהבתי רק בנות שלא הכרתי, שמראש עשיתי מהן דמויות ספרותיות. לא הייתה לי הכנה. לא לימדו אותי איפה עובר הגבול. אבל להצטדק בפני מי? למה עכשיו? על מה?

התקווה הגדולה שלי באותן שנים הייתה להכיר אנשים מרחוק, מזרוּת, ולגלות שהם קרובים לי. דרך מילים, דרך מסך. בגיל 12 גיליתי פורומים ובלוגים. זאת דרך די מוזרה להכיר את העולם: אתה משקיע את מיטב שעותיך בקבוצת עניין, אבל העניין שלך לא נמצא בנושא הקבוצה אלא במי שנמצא בה. למשל פורום קורין אלאל: בגיל 12 רציתי להכיר בנות 15 שלא היו סגורות על הזהות המינית שלהן, שיאמצו אותי כמו האחות הגדולה שרציתי תמיד, ומצאתי אותן שם, בלי להכיר את רוב השירים של קורין אלאל. הערצתי אז מישהי מהפורום שצבעה את השיער באדום, אושפזה לא פעם ועברה מנערה לנערה. היום היא נשואה לגבר, אם לשתיים, אחות במקצועה. כל מה שאמרה לי לשמוע – שמעתי. כל מה שאמרה לקרוא – קראתי. בנוגע לקריאה זה לא היה קשה, כי היא המליצה לי רק על ספר אחד שהיה לה אורים ותומים: "הִנה אני מתחילה" של יהודית קציר.

לא היה בעולם הזה טקסט – ספר תהילים, הנחיות בש"ג, תרסיס לשירותים, דברים שכתבתי – שקראתי פעמים רבות יותר מהספר "הִנה אני מתחילה". גם לא יהיה. לא הייתה לי מורה דומיננטית יותר לספרות מריבי שנהר, הגיבורה והמספרת, שהספר מתחלק בין יומן שהתחילה לכתוב בגיל 14 ובין מחשבותיה מגיל 38.

לכאורה מספיקה עלילת הרומן הבסיסית כדי להבין למה יכולתי להיפגע ממנו: בת 14 נכנסת למערכת יחסים עם מורתה לספרות, אישה נשואה בת 27, שנמשכת שנים עד התגלותה. "סצנת הספרות בישראל היא עת דוֹדים", אמר לי פעם ידיד שנון. "חצי ממנה היו עם ראש פתוח ונהיו דודים בגיל ארבעים בערך, החצי השני נולדו דודים". ובאמת, אחרי שהספר יצא הזהירו מבקרים וצדקנים שכתבו עליו משני תרחישים: עידוד לפדופיליה ועידוד להומוסקסואליות בגיל צעיר. השמרנים חששו שקוראים, בעיקר קוראות, יזדהו עם ריבי שנהר ויימשכו אל מושאי משיכתה. הבעיה שלי הייתה שנמשכתי אל ריבי שנהר.

חיפשתי את ריבי שנהר בכל מקום. נערה ממושקפת, רגשנית, תכולת עיניים, אוהבת ספרות בכל ליבה. מעט חבוטה מהחיים, ובכל זאת בת טובים גמורה. כמו בכל התאהבות, התעלמתי מנורות האזהרה שהבהבו לי סביבה. אני לא מדבר על הקשר עם המורה: בגיל 12 חשבתי שנערה בת 14 יכולה לעשות הכול, אפילו לתת למורה שלה ללקק לה ריבת תות מאותו המקום (זה כתוב שם). אני מדבר על בעיות בעיצוב הדמות של ריבי. באופן דומה לעיוורון שלי סביב מערכת היחסים הזאת, סביב מערכות יחסים בכלל, נטיתי אז לכתוב בלשון שהייתה נפוחה ועילגת בו בזמן. לכן נראָה לי הגיוני שבת 14 תכתוב צירופים כמו "מכמורת של מילים" או "הים מהבהב כמו מורְס".

אבל זה לא היה רק אוצר המילים, אלא התובנות המנטליות שעלו מהלשון. לא תשכנעו אותי שילדה בת 14, גם אם יש לה ניסיון חיים, תכתוב משפט כגון "גם אני מרגישה בתוכי את הסערות ואת הסתירות, ובעיקר את ההשתוקקות העזה למה שעוד אין לו שֵׁם, שאולי הוא הטבע ואולי הוא האהבה ואולי הוא אלוהים ואולי הוא החיים בעצמם". גם אני הרגשתי ככה אז, בסדר. גם אחרים. אבל בהתנסחות הזאת? לא תשכנע אותי גם העצה של המורה, מיכאלה ברג, לריבי, שהיא צריכה להיגמל מ"הזהבים של הלשון". גם לא התירוץ של העורך, מנחם פרי, באחרית הדבר, שלכאורה אי אפשר לקבוע אם באמת לפנינו יומן של בת 14 או עיבוד של המספרת בגיל 38. יהודית קציר התרשלה בעיצוב של ריבי. וזו רשלנות ממדרגה ראשונה. כי היא גרמה לי, בגיל פריך, להאמין שאולי יש נערה שחושבת ככה, כמוני, ומביעה את זה טוב יותר ממני. שיש לאן לשאוף. שיש למי לכוון את האהבה. במקום להבין שכל הספר הזה כל כך לא אמין, כל כך בלתי אפשרי, עד שאין לראות בו אלא משל לדברים שאנחנו מונעים מעצמנו בהיותנו אנשים מן היישוב.

או במקום להבין שזה בסך הכול ספר. ספר אפשר לסגור. ספר צריך לסגור גם, בסוף.

ספר, כמובן, יכול להציב גם עבר והווה על אותו המישור. היו תובנות של ריבי, תובנות ששבו את ליבי, שלכאורה דיברו גם מתוכי. כמו "נדמה לי שכל שיר שאני כותבת הוא האחרון, ואני צריכה להכניס לתוכו הכול־הכול, כמו מכתב התאבדות". או, בווריאציה מעוותת לתומאס מאן, "איך אפשר לא לאהוב את מי שכל כך אוהב אותך". אבל תובנות כאלה יכולות להתגבש, להתייפות, רק לאחר מעשה. רק בדיעבד. במרחק שספרות מאפשרת מהחיים, שאף על פי כן מציע אשליה של נגיעה בהווה. בספרות מה שמביא אותך לכתוב שיר עוד חי בך בשעת הכתיבה, אבל בחיים הוא כבר מתחיל למות. כי אילו היה מתממש כל־כולו, אילו נראתה לו סיבה להתמשך, לא היה הופך לספרות.

ולהבדיל, "איך אפשר לא לאהוב את מי שכל כך אוהב אותך". משפט איום ונורא. משפט ששבר לי את הלב כל כך הרבה פעמים בגיל ההתבגרות. כי באמת האמנתי בו. מצד אחד, בחיים בכלל, במה שנוגע לאחרים, אין הבטחה שהמשפט הזה יתממש. מצד אחר, בחיים שלי הוא נכון לגמרי. מי שבא אליי במילות אהבה, גם אם אני יודע שהן צבועות, כמעט תמיד אני שלוֹ. הרבה כבר ניצלו אותי בגלל זה. גם בזה אני מאשים את ריבי שנהר. אותה ואת המחסור הארוך במישהו שיראה לי אהבה בשנים האלה. אפילו שעכשיו אני מגלה כמה הייתי אז אהוב בדרכים לא רומנטיות.

אבל במישור הספרות זה משפט מלא תקווה. עובדה: אני רוצה להעלות ממעבה הזיכרון את חברתי ליאורה שמאסה בי לפני שנים, שכמעט אין לה עניין בי בהווה. אני שולף שברי פרטים על נעוריה, על בני זוגה, על רצונות שהיו לה פעם. אף שסלדה מזה תמיד, שנזקקה לפרטיות. וכל זה כדי לכתוב לה: חצי חיים אני חוזר בגבולות הספרות למשהו שפתחת בי. את חשובה לי. גם אם אני כבר לא מכיר אותך בכלל. ולכן לא נדבר על זה בחיים. ורק מתוקף האמונה שלי במה שכתבתי עכשיו אני יכול להרגיש כאן, בזמן שאני כותב, שמתחת לטינה ולמרחק, בין שליאורה תהיה בחו"ל ובין שתחזור לרמת גן, ברגע ההוא האחד, שיהיה כאן בינינו, היא תאהב אותי גם. ואף על פי שלא אדע על זה, המחשבה שזה יכול לקרות מנחמת אותי. זאת מחשבה שהשאירה בי ריבי שנהר.

ליאורה לא הייתה ריבי שנהר. ראשית, יש לה עיניים חומות, וזה חשוב לענייננו. שנית, ריבי אהבה ספרות ונשים ודמויות סמכותיות, וליאורה העדיפה מדעים מדויקים ובנים באזור גילנו. שלישית, ליאורה הייתה מצחיקה ומרחפת, ריבי לקחה את עצמה יותר מדי ברצינות. רביעית, ליאורה הייתה חברה של מישהי שהלבשתי עליה את תסביך ריבי שנהר. שהתאבססתי עליה כמעט כל כיתה י'. בהתחלה אפילו ראיתי בליאורה דרך להגיע לאותה מישהי, שלא העזתי להחליף איתה מילה שפויה. לכן לא היה חשש שארגיש משהו דומה גם כלפיה. ובאמת לא הרגשתי. סתם פתאום, ביום אחד, בתחילת כיתה י"א, הבנתי שאני מאוהב בה. פשוט במי שהיא. כמה פחד. ועיקר הפחד לא היה לומר לה שאני מאוהב בה, היא הרי הרגישה, אלא לומר לה שאני רוצה לחיות. ורק אז הבנתי שמעולם לא הכלתי בתוכי אהבה חוץ מלדמויות ספרותיות.

אני רוצה רגע לכתוב גם בשבחה של ריבי. כל ספר שהמליצה עליו, כל סרט שהזכירה – הלכתי וצרכתי. לרוב אין לי כוח להשכלה תרבותית מסודרת. אני הולך אחרי מה שמושך אותי. אבל כאן הייתי תלמיד צייתן. וגם האמונה שאפשר להיות מוזר, מחוץ למעגל, ועדיין להיאהב, להיראות, לבלוע מישהו מאהבה ולהיבלע בו. האמונה שאהבה תבוא. גם את כל זה קיבלתי מריבי, וגם עצב, כי היה בהבניית הדמות שלה עוד צד שלא הובלט: מה בנוגע למי שרצה אותה, שראה אותה בכיתה וחשב שהיא דווקא מיוחדת – אבל היא בכלל לא ראתה אותו בגלל המבט אל החוץ, אל מיכאלה? הזווית הזאת בספר, שהגעתי אליה רק אחרי עשרים או שלושים קריאות, הרחיקה מעט ביני ובין ריבי. פתאום הזדקרו לעיניי המשפטים המזלזלים שאליהם צמצמה את בני גילה. כשבכל זאת נעתרה להתנסות באחד מהם, היא בחרה באבשלום. אבשלום היפה, הגברי, היתום. ואני, אני אין בי שום אבשלום. אני רק עומר. אני דומה לה. איך הייתה רואה אותי? האם הייתה רואה?

ומה קורה למי שלא לומד, כמו ריבי שנהר, להתיישר, לחיות עם בן גילה, להביא שתי בנות, להוציא שני ספרים, לחייך לסמכות, להסתדר עם מסגרות? למה מיכאלה קיבלה רק בן אוטיסט וגלות וסרטן ומוות בגיל חמישים? האם זה לֶקח טוב שלמדתי מריבי, להבין שכדאי להתיישר, לפחות מבחוץ? האם היא בכל זאת היטיבה איתי?

הארכתי כי רציתי להבהיר את המלכוד: השוויתי כל נערה שראיתי לריבי שנהר. או למה שהדליק אותי בה. מי שנראתה קרובה לריבי הייתה רק מושא הידלקות, מושא לאובססיה, כי הייתי משוכנע שלא תרצה אותי. שתרצה איזה אבשלום או מיכאלה. אבל מי שלא נראתה לי קרובה לריבי – לא עניינה אותי. ואז באה ליאורה. באה משיכה אל המציאוּת. והייתי לא מוכן. לא הייתי מוכן.

לימים שאלתי את עצמי אם רק בגלל זה, בגלל התאונה הזאת עם ליאורה, התחלתי רק בגיל 17 לצאת עם בנות. אפילו שלא ממש רציתי אותן באמת, כי רציתי את ליאורה, אבל פתאום הבנתי שצריך לחיות. אני חושב שהתשובה היא כן. אבל זה לא קשור רק לליאורה או לריבי, אלא לקריאה מדרדרת אחרת: ליום הולדתי ה־17 קיבלתי מתנה, כל כתבי חנוך לוין. קראתי הכול בקיץ אחד. והקריאה הדחוסה, במחשבה של בן 17, גרמה לי להאמין שרוב האנשים נמצאים בקשרי פשרה. שמעטים זוכים לאהבה ממי שהם רוצים. ושאני לא יוצא מהכלל הזה. אם יצאתי מהמחשבה הזאת אחרי שנה בערך, זה כנראה בגלל אחת משתיים: או שאני באמת אופטימי, או שכמעט כל אמת של מתבגרים היא אמת לשעתה.

אבל מהרצון להיקרא, בכל אופן, לא נגמלתי. שיקראו אותי וגם שיקראו לי. שיגידו לי: אני רואה אותך מרחוק. שיגידו: בוא נקום ונלך. בוא נקום מתוך עצמנו ונלך.

אני כבר לא יודע אם כל כך בקלות הייתי קם עכשיו. אבל אני רוצה להיקרא. ועוד לא מצאתי דרך אחרת לבקש חוץ ממילים. לכן אני תקוע בספרות.

***

מגיל 17 עד גיל 19 כתבתי לליאורה מכתב. בהתחלה זה היה חלק מפרויקט. בחופש הגדול שבין י"א לי"ב הבנתי שיש לא מעט אנשים, בעיקר נשים, שלא אצליח לומר להם מה שרציתי בזמן אמת. אבל גם לא חשבתי שאצליח להחזיק את זה בבטן. אז ישבתי כמה שבועות וכתבתי לכל אחד מהם מכתב קצר. המכתבים עוד שמורים במחשב הישן, בבית של ההורים. בעוד שנה, בסוף י"ב, אמרתי לעצמי, אשלח אותם. בקיץ הבא אלטש ואשלח אותם. כל מכתב תפס עמוד אחד. לא הרגשתי צורך להרחיב. ורק למכתב של ליאורה הוספתי והוספתי. הוא נהיה מעין יומן למה שהרגשתי כלפיה במשך השנה, וגם לדברים שאמרה לי, שאמרתי לה, שהיה לי חשוב לזכור גם בלי קשר אליה. חשבתי שבסוף י"ב אכריע: או שאביא את עצמי לדבר איתה פעם אחת באמת, או שאשלח לה את המכתב; או שאתגבר על האובססיה שלי לדמויות, או שאהפוך גם אותה לדמות.

אבל המציאות, ספונטנית כזאת, מכעיסה. פחות משבועיים אחרי סוף י"ב התגייסתי במפתיע. וגם הייתי שקוע באהבה אמיתית. לא היו לי זמן וכוח למכתבים. אבל את המכתב לליאורה בכל זאת המשכתי לכתוב, גם כשידעתי שכבר לא אשלח אותו. כי מהר מאוד עברתי מבדידות כמעט מוחלטת למצב שבו אני מופקע כמעט לחלוטין מהלבד שלי. אבל זה לא פתר את סימני השאלה שנשארו בי. אז אמרתי, זה המקום שלי מעכשיו. זה המפלָט. לא חשוב עכשיו ממה. וניסיתי לנחם את עצמי במחשבה שעוד מעט כבר אמצה את הדיבור אל ליאורה הדמות. וכשזה יקרה, הרגשתי, יגיע מיצוי של הקשר עם ליאורה בחיים. וזה מה שקרה בסוף. יותר נכון, קרתה הבושה. מה שהוציא אותי בסוף מהספרות אל החיים הוא הבושה.

***

באביב 2016 שוב הרגשתי את עצמי לבד בירושלים. חצי שנה לפני כן, כשהתחלתי ללמוד, הייתי לבד לגמרי. הבלבול שמתוכו הגעתי לירושלים הניח אותי שם בלי סדר, בלי דירה נורמלית, בחדר ריק במעונות הר הצופים. וכמו בבסיס צבאי שנקלעים אליו פתאום, או בחילופי סטודנטים, השקעתי בכל מיני קשרים שקרוב לוודאי לא היו נרקמים אלמלא הבדידות. אחד מהם הוביל אותי בשידוך (את כל מערכות היחסים שלי יזם מישהו אחר) אל סטודנטית להיסטוריה שלרגע נתנה לי בית. היא נתנה לי מעגל חברתי מלאכותי. היא הייתה כלפיי, יחסית להרגלהּ, כמעט נחמדה. והיא נפרדה ממני אחרי ארבעה חודשים. הייתי נואש לבני אדם עד כדי כך שהמשכתי לבוא אליה, כידידים, או משהו כזה. וחזרתי לפגוש אנשים שלא התעניינתי לפגוש. אחרי חודש בערך הודעתי לעצמי על פרישה מבני אדם בגבולות ירושלים, ובימים שלא עבדתי בהם נשארתי בספריית האוניברסיטה עד שעת הסגירה.

בספרייה הייתי משוטט הרבה, פותח וסוגר ספרים שעניינו אותי לרגע. כדי להעביר את הלילות במעונות התחלתי לחשוב על השלמת פערים. בעיקר בפרוזה. ספרים שנחשבים קריאת חובה, אבל בכל זאת לא קראתי. בהתחלה קראתי את כל הפרוזה של עגנון. אחר כך, כשאריאל הירשפלד נזף בשיעור בתלמידה שלא קראה את "אנה קרנינה", קראתי את "אנה קרנינה". אחר כך קראתי את ברנר. אחר כך אני כבר לא זוכר מה קראתי בגלל הבושה שבאה מבפנים, מתסמונת המתחזה.

אחרי חודש־חודשיים נזכרתי שפעם גם ליאורה המליצה לי לקרוא ספר, ולא קראתי אותו. נזכרתי שהוא היה יקר לליבה, ובגלל זה כבר אז אמרתי לעצמי שצריך לקרוא אותו, ולקחתי את העותק הישן מהספרייה של סבתי. אבל תמיד היו ספרים דחופים יותר. החלטתי שהגיע זמנו. הספר היה "מאה שנים של בדידות".

באותו אביב ידעתי שהספר אמור להיות חשוב לי רק על סמך אינטואיציה, זיכרון רחוק, בעיקר געגוע לליאורה שלא ראיתי כבר שנה וחצי. קיוויתי שאולי אמצא בספר דרך לדבר איתה כמו פעם. אפילו שהשתנינו, אפילו שהתרחקנו. יותר מדי לבד הייתי. מזמן כבר לא חשבתי על ליאורה בכיוון רומנטי. במישור הזה נתקעתי אז על חברתי לשעבר מהאוניברסיטה, למרות הקשר הפושר, הבינוני. כי התגלה לי פתאום שהיא אדם עמוק ומעניין הרבה יותר משידעתי. עכשיו, אחרי שגיליתי איך ומתי המליצה לי ליאורה לקרוא את הספר, שוב מתברר לי כמה בגרעין, למרות ההתבגרות והעבודה בתקשורת, אין בי יכולת לשאול שאלות נכונות בזמנן הנכון.

השיחה ההיא הייתה באביב, ב־23 במאי 2011, זמן קצר אחרי שליאורה ואני חזרנו לדבר, אחרי שהתנתקתי ממנה כי לא הצלחתי להשתלט על הרגשות. ליאורה סיפרה לי שהתחילה לקרוא את "אהבה בימי כולרה". שאלתי איך הוא וענתה לקונית. הרגשתי צורך להמליץ בתמורה על ספר חדש שקראתי – "יולנדה" של משה סקאל. והוספתי: "יש לו האופי שלך". ליאורה שאלה: "מה האופי שלי?" ועניתי: "כמו של הספר הזה". אני שואל את עצמי אם כעבור שש שנים, בסוף הפגישה הראשונה עם ולרי אשתי, כשבמקרה שמענו יחד שיר שגרם לי להשאיל לה את "יולנדה", הייתי משאיל אילו זכרתי את השיחה עם ליאורה. אני לא אוהב לחזור על עצמי במודע, ואני תוהה כמה פעמים עשיתי את זה עם "יולנדה" אחרי ליאורה, שהייתה הראשונה. אבל ולרי קראה את "יולנדה", והיה לספר חלק חשוב ביחסינו, וליאורה – אומנם השאלתי לה את הספר, והיא החזירה לי אותו, אבל כתבה קודם לכן שהוא "קשה לה" כי הוא "לא בסגנון הבדרך־כלל־י" שלה. ומעבר לזה לא ידועה לי דעתה עליו, כמו על רוב הדברים שהיו חשובים לי.

מהשיחות עולה ביתר שאת נטייתי המעיקה להרעיף על ליאורה המלצות קריאה וציטוטים מעשרות ספרים שקראתי, כמו אלה שהזכרתי קודם, בניסיון להרשים אותה או לומר לה מה שלא יכולתי להגיד במילים שלי. לעומת זאת, לפחות לפי שיחות כתובות, "מאה שנים של בדידות" היה הספר היחיד שליאורה המליצה לי לקרוא אי פעם, ולא קראתי אותו כשיכלה להיות לזה משמעות בעיניה. גרוע מזה: היא לא סתם המליצה לי לקרוא. ב־24 במאי 2011, שוב בלי הקשר מקדים, היא שאלה בעוקצנות או בחוסר ביטחון: "אתה קורא ספרים עלילתיים לא מסובכים?" כשעניתי: "נראה לי שכן", כתבה: "לא נראה לי שזה בטעם שלך אבל אני ממש אוהבת את מארקס". במקום להתעכב על האפולוגטיקה עניתי בחוסר ביטחון משלי, כלומר בשקר: "אה קראתי קצת" (לא קראתי כלום). והוספתי: "משהו מיוחד?" ליאורה ענתה: "מאה שנים של בדידות אבל אם קראת קצת אז בטח את זה". עניתי: "כן". ליאורה שאלה: "מה חשבת על זה?" וכדי לצאת מהמלכוד עניתי: "ממה שאני זוכר לא התלהבתי, אבל קראתי את זה בגיל 14. לא התלהבתי מכל הדברים בערך". ליאורה כתבה: "ממש אהבתי אותו". כתבתי: "אז אקרא שוב". ושוב, כנראה בנימה מצטדקת, ליאורה הוסיפה: "לא יודעת מאה שנים של בדידות היה פשוט משמח, אני לא יודעת למה. אבל הסוף קצת עצבן אותי". אחר כך ציינה שכתבה עליו יומן קריאה לשיעור ספרות, "על גילוי העריות במאה שנים של בדידות ואיך הוא קשור לכיליון", ולדבריה אף צירפה ליומן עבודה יצירתית: "יצירה (חרטוט) המגלמת את מוטיב גילוי העריות במאה שנים של בדידות ואיך הוא מוביל לכיליון (ציירתי פרבולה והיו בתוך הפרבולה כל מיני מעברי צבעים עם צבעי מים בגווני צהוב כתום אדום חום שחור)".

ציינתי קודם שאלות שלא שאלתי. אתם אולי חושבים שהתכוונתי לשאלות כמו "מה הקשר בין הפרבולה לגילוי העריות?" או "למה הסוף עצבן אותךְ?" או "בכל זאת, מה שימח אותך דווקא בספר הזה?" או "מה הטעם שלי בעינייך?" אם זה מה שחשבתם, לכאורה אתם צודקים. אבל לא לשאלות כאלה התכוונתי. אני חושב על שאלות הרבה יותר פשוטות וישירות. אולי כמעט בהמיות. אבל רק ממרחק הזמן אני יכול להבין כמה הן מה שהיה צריך להיאמר. הייתי צריך לשאול משהו בסגנון "ליאורה, בחייאת, מה עכשיו את אומרת לי לקרוא 'מאה שנים של בדידות'? מה יש לך עם הספר הזה? את בודדה עכשיו? למה את ממליצה לי על זה?" ואולי הייתי לוחץ עוד קצת על הגז ושואל: "אולי תאמרי לי איך את מרגישה באמת ולא דרך ספרים?" ככה לפוצץ את החצ'קון. ואולי אפילו "למה את מדברת איתי על בדידות, כשיש לך את החבר שלך ועוד חברים? למה דווקא איתי?"

כל זה השתכח ממני עד שקראתי את "מאה שנים של בדידות", אבל משהו כנראה ישב בקרקעית הראש. כי אני זוכר שקראתי בלחץ. שלמרות הכול, למרות השנים והמרחק, עדיין היה לי חשוב להבין למה ליאורה אוהבת את הספר הזה. לא רציתי לחשוב על ההבדל בין ליאורה של 2011 לליאורה של 2016. לא חשבתי כמה כל זה לא היה לה קריטי. אולי היא סתם זרקה שם של ספר שהיא אהבה בתגובה על כל ההמלצות שלי. אבל אני זוכר תחושה שאפשר לקרוא לה "הרצון להרגיש שוב שיש לי מה לומר לליאורה". בעמוד 249 נעצרתי:

אמראנטה היתה משוקעת מדי בתסבוכות זיכרונותיה שלה, […] היא זָקנה עם המטען המלא של געגועיה הרוטטים. כשהאזינה לוואלסים של פּיֶטרוֹ קרספי רצתה לבכות ממש כבימי־נעוריה, כאילו לזמן וללקחיו הקשים לא הייתה שום משמעות. […] פעמים כאב ליבה על שזנחה בדרך חייה אותה מקלחת עלובה, ופעמים התכעסה כל־כך, עד שהייתה דוקרת את אצבעותיה במחטי־התפירה. אבל יותר מכול כָּאבה, ויותר מכול נכעסה, ויותר מכול העמיקה מרירותה בשל עץ־הגויאבה הריחני והמתליע של האהבה, […] בזמן שאחיה הצליח לעקֵר את זיכרונותיו, הצליחה היא רק לעשותם למַכווים יותר.

אולי הייתי אז קצת יותר סנטימנטלי. בעצם, די לסרקזם. הייתי בודד. חשבתי שזאת יכולה להיות התחלה של שיחה, השאלה רק איך. המחשבה שאולי, ולוּ באופן החלקי ביותר, ליאורה קראה את המילים האלה כמוני – המחשבה הזאת הלהיטה אותי. ואפילו באופן פשוט יותר, רציתי רק לשלוח לה את הקטע הזה ולשאול מה היא חושבת. הרגשתי שמשהו בי אולי יכול סוף־סוף להבין משהו ממנה, גם אם מפּעם, גם אם עוד אין לי מילים. הרגשתי שאחרי שנים אני יכול לדבר איתה מתוך השאלות הטובות ביותר: אלו שאומנם נובעות ממניע אגואיסטי, אבל יש בהן יכולת לפתוח את מי שמוּלךָ למקום משלו. והנכונות של שניכם להיחשף, גם אם כל צד נפתח לרגע מסיבה אחרת, עשויה להביא למימוש הביטוי "יצא מגדרו" כלשונו: לרגע נדמה לך שיצאת מגדר גופך, מגבולות הבנותיך, וניתן לך לקלוט מאדם אחר משהו כפי שהתכוון לו.

כמובן, לעיתים רחוקות מאוד הצלחתי להפיק ממני שאלות כאלה. לרוב הרי צריך גם לזהות שמי שמולך נכון להן באותו רגע. אבל לפעמים צריך לנסות בכל זאת. בלי לדעת איך תהיה התוצאה. והאמנתי שעכשיו זה מתאים. שלשאול את ליאורה עכשיו, בלי סיבה נראית לעין, אם גם אצלה בלב האהבה צומחת כמו פרי ריחני ואכול תולעים, אם גם היא נכווית עכשיו מזיכרונות (מאילו זיכרונות), אם לפעמים גם היא חושבת שאין משמעות לזמן, מה מעורר בה מרירות, מה מעורר בה מרירות! – משהו זה יעורר. משהו זה יגרום לי להבין. לא רק על עצמי, גם עליה. גם אם באיחור. דווקא באיחור. כי כבר אז הרגשתי אפשרות להתמודד עם הלבד שבהווה דרך בדידויות קודמות, דומות לו מדי.

לכאורה לא היה גיל מתאים לשאלות כאלה מגיל 22, שבו היינו אז. אולי אין גיל מתאים, אבל אם יש – זה זה. רגע אחרי הצבא, כשתהיות דומות גורמות לאנשים לצאת אל העולם, ונפתח חרך צר לשאלות בין כל המסגרות, בין חיילוּת ובין הפרקטיקה שאחריה. כשהתיכון עוד לא כל כך רחוק, בגדר זיכרון שלגיטימי להשחיל סתם בשיחה. האמת, נדמה לי שהשאלות האלה רלוונטיות לליאורה בת השלושים יותר משיכלו להיות בגיל 22. אבל עכשיו נלווית להן בראש שלי רק נימה מדכאת, מכבידה. בגיל 22 לא רציתי לדכא אותה. אפילו שזה לא פשוט עם שאלות כאלה. רציתי להרגיש אותה. רציתי שתגיד לי מה עושים אם היא כמוני בלבד הזה עכשיו.

אז, בגיל 22, סיימתי את הספר בחיפזון. השעה לשיחה עוד הייתה לגיטימית. הייתי נכון לשיחה שהייתה צריכה להיות לפני חמש שנים. לא שיחת וידוי גדול. שיחה קטנה, באיחור, של אמת. שיחה שמחליטים בה להוריד מחיצות. שום דבר לא היה אמור למנוע את זה. כל כך התרגשתי שעשיתי דבר אשר לא יעלה על הדעת אצלי, לא עד אז ולא מאז, והתקשרתי לליאורה.

טוב, גם בלי ניסוח נפוח הפעם. אני פשוט לא מתקשר לאנשים. זה מפחיד אותי. וגם אז פחדתי, ובכל זאת התקשרתי. עד שהיא ענתה ארגנתי מבנה אפשרי לשיחה: (1) שאלות חולין; (2) אזכור הספר "מאה שנים של בדידות"; (3) אולי התעכבות על הקטע שהזכיר לי אותה, אם כי זה מתאים יותר לווטסאפ, אבל בכתב התקשינו לתקשר; (4) ניסיון להבין מה דיבר אליה בספר הזה; (5) בכלל, ניסיון שתסביר לי דברים, כרגיל, כמו שהיה רגיל, כמו פעם; (6) ניסיון להבין מה הולך איתה עכשיו, אבל באמת; (7) קצת צחוקים להקליל את הכבדות הרגילה שלי ואיחולי כל טוב.

אבל לא הגעתי אפילו לסעיף 2. ליאורה אמרה "הלו" בנימה מופתעת, הרי כבר כמעט לא דיברנו. שאלתי מה קורה, ענתה בסדר, עניתי כזה סתם נזכרתי שרציתי לספר לך משהו יש לך דקה, ענתה אני בדיוק במשמרת, אולי אחרי זה? ואמרתי בטח, בטח, לא דחוף. אבל לא התקשרתי אחר כך. משהו בי אמר לי פתאום לוותר. לא דיברנו על זה מעולם. אחרי כמה חודשים הפסקנו לדבר בכל דרך, בלי סיבה גלויה, בלי דרמה. ואת הקול שלה לא שמעתי שוב בשמונה השנים הבאות, חוץ מפעם אחת.

***

קראתי כמעט את כל הספרים שהוזכרו ב"הנה אני מתחילה". כי כשמורים לספרות שרציתי בקרבתם דיברו בדחיפות על ספר – קראתי את הספר. וראיתי בריבי שנהר מורתי. אבל יצירה אחת שמוזכרת ברומן הזה לא קראתי עד לאחרונה, ודווקא היא הראשונה שמצוטטת שם. זו הנובלה "שיר השירים" של שלום עליכם, שמשפט מתוכה הוא מוטו ל"הנה אני מתחילה": "ההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב".

במשך שנים, כשקראתי את המשפט הזה בלי הקשרו המקורי, קישרתי אותו בפשטות לעלילת "הנה אני מתחילה". מיכאלה מתה. ריבי ניתקת סופית מנעוריה, על סף גיל העמידה, ונראה שהיא בטוב. בשונה מן המצב העכור שבו אספה אותה אליה מיכאלה. זה סוף יחסיהן, ובסוף הזה ריבי בטוב, אבל הוא גם מר יותר מההתחלה, כי אין עוד מיכאלה. קראתי את המשפט הזה בזיקה לאהבה שמומשה. אהבה בעייתית, הדדית, שמומשה. שנגמרה.

אבל אצל שלום עליכם המשפט הזה כנראה מתייחס לאהבה לא ממומשת. המסַפר שימק לא רצה לספר בדיוק איך נגמר הסיפור עם אהובתו הלא מושגת לילי, כנראה ברע, ובמקום זה חזר שוב ושוב אל ההתחלה. אל תחילת סיפור המעשה. איך הגיעה אליו לילי. איך נמצאה לו לילי. הוא לא יכול היה לומר אם היא הלכה ממנו וכיצד. למה שימק חוזר שוב ושוב להתחלה – את זה אפשר להבין. אבל למה ריבי? ממה היא רוצה להתנתק בבגרותה, ולו לרגע? למה חשוב לה לספר לעצמה מחדש סיפור על אהבה לא בריאה, לפי כל קנה מידה מקובל?

ההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב. קל לי לחבר את המשפט הזה לשאלות שעלו בי כשחשבתי על ליאורה אחרי שהתנתקנו: מה ראתה בי? למה יצרה איתי קשר? למה הבדילה אותי מחבריי היהירים כמוני, המאוסים עליה? מה המאיס בה אותי ומתי? ודווקא כשאני בטוב יותר, יפה יותר, לא רוצה אותה יותר? אותן שאלות, אותו סדר. כמו שימק, גם אני רק הייתי רוצה לספר שוב ושוב התחלה: הייתי ילד דחוי, משונה. הייתי באובססיה על ילדה שלא הכרתי. לא ידעתי לדבר איתה. תקשרתי איתה באופן מחריד. ילדה אחרת שנקראת ליאורה, חברה טובה של הילדה שרציתי, קלטה אותי בשיעור מתמטיקה והתחילה לדבר איתי בכתב, בתוכנת מסרים. כמו שכדאי להתנהג איתי. אולי הזכרתי לה חיצונית את החבר שלה לשעבר, האח הגדול של הילדה שרציתי, אולי מסיבה אחרת. נהיינו חברים הכי טובים, אני חושב. זאת ההתחלה של הסיפור. אחרי שנה גיליתי שאני רוצה אותה. לא מאובססיה, לא מדמות, אלא פשוט, ברור, על אמת. זה הפחיד אותי על אמת. זאת גם כן ההתחלה של הסיפור. לא נפגשתי איתה עשר שנים. לא דיברנו באמת עשר שנים. לא התכתבנו יותר משנתיים. זה לכאורה סוף הסיפור. אבל ברגעים כאלה באמת נדמה שההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב. קל ליצור קישור כזה.

קל גם לחבר את הציטוט ההוא לשאלה שמעסיקה אותי לעיתים קרובות, אבל ביחס לאנשים אחרים: מה היה קורה אילו הכרנו בשלב מוקדם יותר בחיים? אילו האשך ואני הכרנו בגיל שש ולא בגיל 13, האם הייתי בודד פחות? אילו הכרתי את האווזה לפני האשך, אילו היינו יחד, האם הייתי מרגיש שנעוריי לא הוחמצו? אילו הייתי משלים עם ייעודי בעיני צה"ל, ומתגייס לאולפן תרגום ערבית עם הכריש, ופוגש שם לצידו את ולרי בגיל 19 ולא בגיל 23, האם היינו יחד? האם היינו יחד עד עכשיו? ומה היה עדיף מבחינה אינטרסנטית: שוולרי הייתה איתי בגיל שבו הרגשתי הרבה יותר לבד, או שהייתה איתי בטוב כשהייתי בטוב, כמו שקרה באמת?

אלוהים ישמור אותי מכמה שאני עסוק בשאלות מטומטמות כאלה. אבל רק עם ליאורה, נדמה לי שרק עם ליאורה, הן נעות בכיוון ההפוך: מה היה קורה לו היינו מכירים עכשיו, ולא בגיל 15? האם יכלה להיות בינינו התחלה? האם יכולנו להיות חברים? בלי מוזרוּת כמו שהייתה, בלי מחסומי דיבור, בלי ציפייה למגע. סתם, דרך מפגש של חברים מפעם, או של מכרים מההווה, אשכנזים מהז'אנר הידוע. היא הייתה, נניח, חברה של חבר. אני הייתי באחת הדמויות שיצרתי לעצמי בין אנשים. שנינו לא דברנים גדולים בנסיבות כאלה. אבל אני בטוח בדבר אחד: היא הייתה רואה לי בעיניים שאני צריך חבר. האם היינו רואים זה את זה? האם היינו מעניינים זה את זה? האם לא הייתי חוזר הביתה ואומר לאשתי, כרגיל אחרי כל מפגש חברתי, "רציתי למות"?

זאת האמת: בחיים הבוגרים שלי, בחיים שאני עיצבתי, אין מקום להכיר עוד ליאורה. לא נראה לי שאני נותן עוד למישהו לגשת אליי ככה, להגיע אליי. אני לא יודע איך להפוך את זה. ניסיתי. ההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב. פשוט כי אין לי עוד התחלה. קשרים דועכים, מתרוקנים, ואין לי מה למלא במקומם. אין לי עוד תקווה להימצא. מה רוצה כותב, מה יכול לרצות בן אדם, יותר מהתקווה להימצא.

וכשאני מרגיש שאין לי אפשרות אחרת חוץ מהספרות, זה לא מרומנטיקה. זה מחוסר ברירה. זה לא לדעת לדבר עם אנשים, כנגד הצורך לדבר אל בן אדם, למצות את הדיבור אל בן אדם, לדעת עליו כל מה שאפשר לדעת, לחזור עליו עד שנדמה לי שהבנתי אותו, שהכרתי אותו באמת. לחיות בין דמויות, בין מילים, רק בין מילים, בלי התבוסה האיומה הזאת של גב, של מישהו הולך ממני. איפה אמצא עוד מקום כזה.

ועכשיו אני רואה שבשיחה מ־24 במאי 2011, כשליאורה המליצה לי לקרוא את "מאה שנים של בדידות" וסיפרה על יומן הקריאה, כתבתי על המורה לספרות: "אבל היא מטומטמת נורא, לא כיף להתאמץ בשבילה". וליאורה ענתה: "נכון? אבל כיף להתעסק בזה". ומייד אחר כך הוסיפה: "בספרים".

אחרית

מאנגלית: ארז וולק

 

אני גאה לקרוא לעצמי בנו של אבי

אבל אני גאה עוד יותר לקרוא לעצמי קוראו של אבי

הספרים שכתב

הרומנים הקלסיים שחיבר

הספרות החלוצית שאבא התמיד ויצר נגד כל הסיכויים הייתה קריאה לפעולה

כתב אישום ישיר

ביקורת משולהבת

מחאה משולהבת נגד תרבות שהכיבודים הגבוהים ביותר בה הם במהותם בגידות

 

"אם אפשר רק לשים את זה בצד", אמרה הדיילת, "אנחנו לקראת המראה", ואָקֶר חדל מהקלדתו הרעועה, סגר את המחשב ואפסן אותו בכיס מושב מחלקת העסקים שלו, וכשהמטוס התייצב בתור להמריא, כשהמטוס האיץ והתרומם ונסק, כל מחשבותיו כמו נותרו מאחור על הקרקע, כולן חוץ מאשר: פישלתי בגדול.

למוחרת בערב ייפתח הפסטיבל לזכר אביו המנוח באי מידוֹרְקָה שבים התיכון, ובערב הבא אחריו יישא אקר דברים בבּיבְּליוֹטֵקָה פּוּבְּליקה דֶה מידורקה. זה יהיה הנאום הראשי של הפסטיבל, אמרו לו המארגנים, ההרצאה המרכזית, המארגנים ביקשו את אישורו להקליט את הדברים, אך עד כה הוא הצליח לכתוב בעיקר את הפתיחה הזאת: "אני גאה לקרוא לעצמי בנו של אבי, אבל גאה עוד יותר…"

פרט לכך היו לו כמה אנקדוטות משניות שיוכל לנצל כדי לאלתר את אמצע ההרצאה, כפי שאלתר את אמצע חייו, אבל סוף לא היה לו, וגם לא תקווה לסוף: "בהזדמנות זו אני רוצה להודות ל…" זה לא סוף.

הוא תכנן להשלים טיוטה בנסיעות, לנצל את כל זמן העיכוב המת, המבוזבז לרוב בהמתנה בין טיסות ובטיסות, כדי לדחוס את גבב הגיגיו הצאצאיים לצורה מכובדת יותר – רגישה, אינטליגנטית, האם כבר אמר מכובדת? – אבל כששתה וודקה־סודה הרחק מעל לעננים שנראו כמו מוחות קטנטנים או כמו הגלולות הקטנטנות המחלחלות כעת לתוך מוחו, הוא נעשה פתאום ישנוני ושיכור מכדי להתקדם במשהו, ובמקום לנסות להמשיך להקליד עכשיו בתנאים מלעלעים שכאלה ישב רוב הטיסה מניוארק שקוע באיזה זבל על מסך הטיסה המתכוונן, צפה בסרט המקורי ואז בסרט ההמשך ואז בשאר ההמשכים, אבל איכשהו, באופן בלתי צפוי, צפה בהם שלא בסדר.

"– עוד אחד?"

"מה?"

"– קרח?"

"מה?"

"האם אתה רוצה עוד משקה", נאלצה הדיילת לצרוח, "והאם אתה רוצה בו קרח?"

אילו הייתה זו סצנה באחד מספריו (הקלסיים, החלוציים) של אביו, כך היא הייתה נכתבת: הגיבור, שיכור ומסומם, מלא תיעוב עצמי, מלא גועל עצמי, דוחה ונפוח ובלתי פיכח בעליל, צופה ב"סדרת סרטי גיבורי־על מצליחה", אך כיוון שזו אינה ספרות אלא המציאות, נוכל לומר שאקר, שלא הצליח להשלים את הטיוטה, ישב מסטול מקֵטֶל 1 ומאַמבּיאן וצפה בכל סרטי באטמן. הוא פישל בגדול. כבר שנה בערך ידע על הפסטיבל הזה לזכר אביו המנוח, ועל יום הולדתו המאה של אביו המנוח הוא ידע כבר – מאה שנים בערך? ולמרות זאת, למרות כל ההתראות המוקדמות הללו, הינה הוא טס לאירוע ובאמתחתו רק כמה זיכרונות נעורים רפים, הרגשיים שבהם לא באמת רגשיים והאינטלקטואליים שבהם לא ממש אינטלקטואליים, לצד כתב פלסתר נדוש נגד פוליטיקת הזהויות והבורות התרבותית, כתוב בסגנון שחשב לסגנונו של אביו, ושלא באמת היה סגנונו של אביו. תיאור עצוב־כי־חושפני־מדי של יום הקיץ שבו אביו לימד אותו לצחצח נעליים (ואז נתן לו חצי תריסר זוגות לצחצח והשאיר אותו לעבוד). ניסיון עצוב־כי־חושפני־מדי להפוך את סיפור הצחצוח למטפורה (לְמה?). רישומים קצרים של אביו כנהג גרוע ושחיין גרוע, תיאור מספק אם גם מסופק של התרחקותו כנער מאביו, ובו החמיא לעצמו בתיאורי מזמוטיו עם אחת מחברותיו הצעירות של אביו בסיציליה וחוויותיו המיניות עם אחרת מחברותיו הצעירות של אביו בכרתים, לצד חלק חמוץ־מריר – חלק שאמור להיות הסוף, אבל לא יכול להיות הסוף – שבו סיפר איך גדל במידורקה ואז עזב, כשאימו עזבה והחזירה אותו איתה לארצות הברית, והשאירה את אביו מאחור לכתוב את הספרים שעזרו לפרסם אותו ואת האי.

לפני כעשור חזר אביו למידורקה אחרי שקיבל פרס ספרותי חשוב כזה או אחר ואז, לפי הסיקור בעיתונים, ברגע שנכנס לבית והציב את הפרס על המגש היחיד הפנוי בגומחה הצפופה המוקדשת לפרסים, לתעודות ולשאר כיבודים, לקה בשבץ ומת. הוא נטמן בקבר במרומי צוק בית העלמין, מעל לים, והוספד בפי היפּים עשירים זקנים וידוענים־חברים שבאו בטיסה, ציירים ופזמונאים שהכול מכירים את שמם לצד בנקאי השקעות ומשקיעי נדל"ן, בשעה שהוא, בנו של המנוח, נותר מאחור בניו יורק הצופרת לסעוד את אימו החולה. לא היה אפשר להשאיר אותה לבד. אילו השאיר אותה לבד בחורף ההוא בניו יורק האכזרית הקרה הנוקבת וטס להלוויית אביו במידורקה, האחיות והרופאים הרבים הצובאים על מיטתה היו מספרים לה איפה הוא, והיא הייתה מקוננת וזועמת ותולשת את הצינורות והחוטים מגופה ההרוס וצונחת מתה בו במקום, כפי שמת אביו, וזה בניגוד למה שקרה באמת, והוא שהכרתה הבהבה ודעכה עד שגוועה בשלווה כעבור ימים אחדים.

אביו מת ביום שני, אימו מתה ביום שישי, משהו כזה, ובעיתוני סוף השבוע, הנרחבות שבהודעות על פטירתו של ג׳פרי אקר – "מחבר ספרים עטורי שבחים שקרעו לגזרים אמונות עיוורות קפיטליסטיות" (טיימס), "שתיעד את האמריקניזציה של אירופה ואת הבנליזציה של אמריקה" (גרדיאן) – הוסיפו וציינו בעדכון שאשתו הראשונה האריכה רק ימים ספורים אחריו.

 

אקר מעולם לא הסתדר עם אביו – האיש שאליו התכוונו הכול כשאמרו "אקר", האיש שאפילו הוא עצמו התכוון אליו כשאמר "אקר". הוא היה הבן הראשון של אביו מאשתו הראשונה. הוא היה הבן היחיד למעשה, הצאצא היחיד למעשה, של הרעיה הראשונה מבין שתיים. היו גם שלושה מחברי ביוגרפיות, חמישה מתרגמים וכתריסר חוקרים מדובללים ומבולבלים מאירופה, שכולם נאספו יחד בציריך, ליתר דיוק בנמל התעופה של ציריך, ליתר דיוק בטרמינל קטן ושכוח שממנו יצאו טיסות השׂכר הקטנות יותר בחברות תעופה שאינן אמורות להתקיים, חברות תעופה שאינן קיימות, טיסות שכר מיוחדות שיש להן שמות חסרי פשר וסמלילים חסרי עקביות שמשתנים בלי הפסקה. משהו בשם אירוֹסְקיי עם פרה מכונפת. משהו בשם פְלינְגְלינג בגופן בועות בצבעי אש. השער לטיסת מיד־אייר (המיוצגת על ידי עץ דקל שכפותיו הן גם להבי מדחף מסתחררים, ושמה כתוב באלפבית פרוטו־פיניקי) היה בקצה האולם הרחוק ביותר, נקודת התאספות אפלולית, אפרורית שטיח, חסרת שירותים וחסרת בית קפה אשר לאט, בהדרגה, בנתיבו הטרוט של היום, התאכלסה מומחים, אקדמאים, גברים (רובם גברים) כפסע מהאמריטוס, שכולם כמדומה הכירו זה את זה אישית או לפחות שמעו זה על זה ובירכו זה את זה בלחיצות יד נוקשות (הגרמנים) או בחיבוקים ובנשיקות (הצרפתים והפרנקופילים) והחליפו באנגלית ערבת־מבטא ציטוטים שנונים של שורות אהובות מכּתבי האיש שאחריתו חיברה ביניהם ("בנתיבו הטרוט של היום"). היו שחיכו כבר שעות וחשו הקלה שסוף־סוף אפשר להתלונן – מוכי היעפת שזה עתה נחתו ממקסיקו סיטי, מהונג קונג ומסיאול. מדי יום יצאה טיסה אחת מציריך למידורקה, ונראה שרוב הפסטיבל יטוס בה. במאי הסרט התיעודי על אקר, שירואיין על הבמה אחרי ההקרנה שתהיה הבכורה העולמית של הסרט התיעודי על אקר. מחבר פרקי הזיכרונות הפסיבים־אגרסיביים על ימיו בתור תלמידו הלא־רשמי ואפילו מזכירו הלא־רשמי של "ג'פרי", שהתייחס שוב ושוב לאביו של אקר בשם "ג'פרי", בדפוס ובעל פה, בכל הזדמנות שנקרתה. אקר הגיע אחרון – אחרון ובאיחור – אפילו אחרי הטיסה המאחרת־בשל־הטייס־המאחר מלוס אנג'לס, והטיסות המאחרות־בשל־הר־געש מסקנדינביה. הם חיכו לו, הם כמהו לו, הוא הרגיש את זה. כשהסיע את מזוודתו ההדורה בשריון מתכת במורד הפרוזדור אל עבר השער, הוא חש את עיניהם נוסעות עליו כמו גלגלים, ובקיבתו, ובגרונו, הרגיש בחילת חלחלה גואה. הינה זה בא, חשב. בא הזמן להיות הבן והיורש, ראש בית האב, שומר שער הלהבה, שומר שלהבת השער, נושא הנס של הטוב אלוהים די. כן – יש לך אישור לצטט את כך־וכך שאבא שלי כתב על זה־זה. כן – יש לך אישור להדפיס את הטקסט האמור, להדפיס את התצלום הזה, להפיץ את הסרטון ההוא. אבל לא – אינך רשאי להשתמש באף אחת מרשומות היומן הישנות שבהן המפלצוגרף הפריז בשנאת נשים (אילו רק –– הייתה מקסימה כמו הציצים המקסימים שלה) או בגזענות (נדמה ש–– חושב שמגיעה לו פרנסה רק כי הוא נולד אפריקני בור ושבור). הו אבא! הו ג'ף! בא הזמן להיות הפָּנים שלו – היה דמיון רופף בסנטר רופף, שהכול ציינו מוכנית – הזמן להיות הממשק לקבוצת אנשים שלכל אחד מהם יחסים ועניינים משלו: אנשים שהייתה להם נגיעה מסוימת לאביו ואז ניפחו את השאר, אנשים שניפחו טענה כלשהי ודמיינו את השאר. החוקרים שקנו את קביעוּתם בפרשנות הרומנים המוקדמים של אביו או הרומנים המאוחרים של אביו או הטקסטים הלא־בדיוניים הנעשים מנותקים ואליטיסטיים שכתב לציון השנים שבתווך; המרקסיסט לשעבר בבגדי עור שמתעניין באקר רק בתור מרקסיסט לשעבר; היהודי השמנמן המלנכולי שמתעניין באקר רק בתור יהודי; האסטוני־ג'מייקני הליברלי עוטה הראסטות שכתב את המאמר ההוא על "אסתטיקת היפוך המראָה הגולה" של אקר ונבוקוב; ורוכב האופניים הקירח, הגיי, הבריא מאוד מאמסטרדם שהביא את אופניו המתקפלים לצד עותקים מהמונוגרפיה המז'ורגנת שחיבר, וכותרתה "השפעות הטרו־קונסרבטיביות ברומן הפסבדו־רדיקלי: הסיפורות הסיס/טמיות של ג'פרי אקר", חיבור שכרה משמעויות נפלאות משגיאות הדפסה מופלאות וגזר היקשים פאליים כטוב ליבו של המחבר מכל כלי תחבורה – מונית, אוטובוס, רכבת, סוס – ששימש אי פעם את גיבוריו של אקר.

טייסי הטיסה ואנשי צוותה הגיעו טרודים אל השער והחלו בבדיקותיהם, ואקר הציג את עצמו לאנשים ששכח שכבר פגש והוצג לאחרים שאיתם התכתב במעורפל, וניסה לשמור על כולם מופרדים ומפויסים בנחיל כותבי ההספדים המרופטים שאיתם יהיה מסוגר בשבוע ההלל הקרוב על חוף ושפת בריכה באתר הנופש המכוכב מדי שבו ישוכנו. הוא שאל איפה האיש שערך את האוסף ההוא של מכתבי אביו (אקר היה חייב לו דואר אלקטרוני) ואיפה ההוא שאמור לכתוב כתבת פרופיל עליו ועל הפסטיבל למגזין כלשהו (אקר לא היה בטוח לגמרי איזה מגזין והיה להוט לאשר לניו יורקר). "…אבל סיפרו לך על הפאב שם?" שאל אקדמאי ממוסד כלשהו באנגלִיה שאינו אוקספורד או קיימברידג', "פאב־מסעדה בשם אקר'ס – לא ברור אם זה תמיד היה השם או ששינו את השם לכבוד האירוע שלנו".

בעוד אקר שוקל להתלוצץ אם יוכל לשתות ולאכול שם חינם שאל אקדמאי אוסטרלי, "חזרת לשם מאז מות אביך?"

אך לפני שהספיק אקר לענות הצטרפו לשיחה עוד כמה פרופסורים סביבו ואמרו איך "האי השתנה מאוד, לרעה, כמו רוב הדברים" ו"הוא נעשה כולו תיירותי וממוסחר, עכשיו שהפלגות הנופש התחילו לעגון שם" ו"לא באמת נשאר שום דבר מהתקופה של הוריך, כשהגל של תרבות הנגד סחף את האי, אני מניח שקראת את הספר של…"

"לא יצא לי", אמר אקר, ואף שעדיין ענה על השאלה הקודמת, והתכוון שלא ביקר במידורקה מאז מות אביו, המתרגם הפורטוגלי של אביו חשב שאקר אומר שהוא לא קרא את הספר שהוא המליץ עליו (ואקר לא קרא אותו, בכל מקרה), ספר שהציע לשלוח אליו (ולזה אקר הנהן באופן שהיה עשוי לסמל תודה, בכל מקרה).

איש שהציג את עצמו כ"קול של אביך בפולנית" אמר, "אני חושב שעשו עבודה מעולה, למען האמת, כשהפכו את בית אביך למוזאון ההוא".

"קאסָה אקר", אמר הבריטי. "עבודה מצוינת".

"והם שומרים על הקבר", אמר האוסטרלי. "הייתי שם לחנוכת האנדרטה".

"אתה יודע," אמר אָקֵריסט מפריז, "תרמתי לא מעט מחקר וייעוץ למוזיאון כשפתחו אותו, בזמן שעבדתי על הדיסרטציה שלי".

"אם במחקר וייעוץ אתה מתכוון שתרמת משגלים לעוֹבדות ולתיירות מדנמרק, אז בהחלט, אין ספק שתרמת", אמר אקריסט מפרנקפורט.

החסידים התגודדו סביב הבן החי, שאפו את אוויר הטרמינל המעופש הממוחזר ונשפו אותו בדמות התנצחות ולהג בזמן שהתכוננו להתייצב בתור לעלייה למטוס, הצפינו בתיקי הגב את העותקים המהוהים של ספרי אביו והסיטו את כובעי הקש השחצניים ואחזו בידיות מזוודותיהם החבוטות, כאילו היו מקלות הליכה או הליכונים – עזרי התניידות שהם במקרה גם מזוודות, מכוסים מדבקות הקוראות לשלום עולמי ומכריזות על קשרים למוסדות אקדמיים מהוללים.

כבר עכשיו – מוקדם מדי, מוקדם מדי – חש אקר חשק לנוס, להימלט, אבל זה לא יהיה קל כל כך. מחלקת העסקים בטיסה הזאת לא הייתה מחלקת עסקים אמיתית, לפחות לא כמו בטיסה מניוארק לציריך, שבה היה לו תא פרטי לעצמו, מצויד במסך מסתחרר ובמושב שנמתח ונפרש לכדי מיטה. כאן, מחלקת העסקים שביקש מהמארגנים – שדרש מהמארגנים, מרגע שבתו התעקשה שלא יוותר וימשיך לדרוש – הייתה רק מושב קדמי, בשורה הראשונה לצד החלון, ושם כל מי שעלה חלף מולו ובירך אותו שוב לשלום ושוב החליף איתו כמה מילים או נפנוף ונטר לו טינה על המקום לרגליים.

נוסף על משתתפי הפסטיבל החולפים על פניו הוא הבחין גם בכמה תיירים רגילים או אנשים שהחשיב לתיירים רגילים, רובם בגיל פרישה, שפרצופיהם השזופים להפליא בטרם עת גם נמתחו ומוצקו באופן שרק הגדיש את בלבולם כשנתקלו בתולעי הספרים המרופטות האלה המלהגות זו עם זו וחוסמות את המעברים: חשבנו שאנחנו בדרך לחופשת גולף וטניס ועיסויי ספא! מי כל הלוזרים האלה, שמנסים לדחוס ילקוטים מלאים ספרים לתאי הכבודה?

אקר ישב ליד החלון בשורה הראשונה שהייתה כביכול מחלקת עסקים, לצד מושב מעבר פנוי, וכל הזמן הביט במושב ההוא ובחן את הנוסעים העולים למטוס כשחלפו במעבר וחשב לעצמו: "בבקשה עשה שאשב פה לבד". או "בבקשה, אם לא יתמזל מזלי לשבת פה לבד, עשֵה שאחלוק את השורה הזאת עם אחת מהנשים המבוגרות יותר, ודאי חסרות הבעל, עם המחשוף". הוא לא ידע למי הוא מתפלל ונהנה לרגע להעמיד פנים שהוא מתפלל לאביו.

מחברת אחת הביוגרפיות – לא הביוגרפיה האקדמית כביכול ולא הביוגרפיה הפופולרית כביכול אלא מחברת הביוגרפיה הרוויזיוניסטית כביכול – התיישבה במושב הפנוי לצד אקר. אישה שגינתה את אביו של אקר ומתחה ביקורת על "פנייתו פנימה וימינה", שהוכיחה אותו על יחסו לנשים שהיה "עלוב בסיפורת כמו בחיים", הוקיעה אותו על העמדה שנקט או שלא נקט לגבי תנועת זכויות האזרח בארצות הברית, ובאופן כללי רדפה את האיש בלהט ובשכנוע של אישה שבאמת אהבה אותו בעבר וחשה דחויה, אף כי לא היה ברור לאקר אם השניים אי פעם שכבו. היא מבוגרת עכשיו, חשב אקר, היא בת גילי. "אני תמיד מבקשת לשבת ביציאת חירום או מקדימה", אמרה האישה, "בגלל הברך שלי". אקר אילץ את עצמו לחייך והביט מטה אל ברכה. הברך נראתה רגילה מתחת לג'ינס הנמתחים. אולי קצת גדולה. אולי הברך שלה קצת נפוחה או שהיא לובשת תומך. אקר לא רצה לשאול אותה על הברך וגם לא רצה לדבר על הביוגרפיה שכתבה, שעתידה לצאת במהדורה מחודשת לכבוד חגיגות המאה לאביו, וגם לא על הנושאים האחרים שהיא רצתה לדבר עליהם, החל בעובדה המצערת שהביוגרפיה מתפרסמת מחדש בהוצאה לאור גרועה יותר מזו שהוציאה אותה במקור ("אבל בימינו החלופה להוצאה גרועה זה שאין הוצאה בכלל"), וכלה בעורך המחבל שמסרב לתת לה לשלב שינויים או תיקונים ("הפעם השגיאות לא באשמתי") ומחלקות הפרסום והשיווק הפושעות שפחות או יותר החליטו שהספרות של ג'פרי אקר כנראה לא תצית עניין בבני הדור הצעיר ("שמבלים את כל הזמן ברשת, ואתה אפילו לא סרקת את הארכיונים של אבא שלך…")

בשלב זה הם כבר היו באוויר – מרוב הלהג העיקש של הביוגרפית אקר כמעט לא שם לב להמראה. הוא רצה לראות את ציריך מלמעלה, אבל עד שהרפתה ממנו הביוגרפית ואפשרה לו להביט מהחלון כבר הייתה העיר מאחוריהם. גשם זלג במורד החלון והם היו מעל לגשם, באוויר המטלטל. אקר אמר במעורפל ששיחות בטיסה עושות לו בחילה. הביוגרפית אינה יכולה לשבת בברך כפופה במשך שעות, ואקר אינו יכול לדבר בטיסות, או למעשה, הסביר לה, תוך כדי תנועה מכל סוג.

הביוגרפית הנכלמת משכה בצמתה הלבנה הארוכה והתנצלה, ובעוד אקר מבטיח לה שבאמת אין על מה נפתח כמו פרח בעיני רוחו זיכרון של האישה הזאת מושכת בצמתה באותו האופן לפני שנים, בבית אימו בניו יורק: היה מין מפגש שו"ת שאימו הסכימה לקיים, אם כדי לקדם את האג'נדה שלה נגד המוניטין של בעלה לשעבר ואם פשוט כי רצתה תשומת לב לעצמה, אבל ש' של הביוגרפית עצבנה את אימו, ובמקום לספק ת' היא איימה לזרוק אותה לרחוב, והביוגרפית, כשניסתה לחכות שיעבור זעם אימו, אמרה "סליחה ממש סליחה" ובאותו אופן עצבני־חרד ליטפה את צמתה וצבטה אותה ומשכה בה, בצמתה הארוכה שהייתה שחורה אז, לא לבנה, משכה אותה כמושכת בחבל המצלצל בפעמון בכנסייה לצד בית הקברות במידורקה… ואז מה? אקר לא זכר את המשך היום ההוא… האם אימא נרגעה ונתנה לה להישאר?

בפעם הבא שנפנה אקר מהחלון, הביוגרפית כבר ישנה, היא נחרה, ואז – חרף קוטנו המצופף של המטוס וקוצר הטיסה והטלטלות מעת לעת – גם הוא שקע. בגלל האלכוהול, בגלל הכדורים, בגלל המחויבויות החברתיות המצטברות לצד ההבנה הפתאומית שלא ישן כל הלילה – ראשו נשמט בדיוק כשהאדמה שמתחת התחלפה בים, וגם חלומותיו נעשו מימיים: אימו, לפני שנים, נותנת לו איזה מסמך עורכדיני לקחת כשייסע אל אביו לאחד הקיצים המשותפים באי, מסמך שחשוב שיביא לאביו ויחתים אותו ויחזיר, אסור שישכח, אבל אז הוא שכח… בתו רק אתמול, שלא נראה כמו אתמול, מורידה אותו בניוארק הקרחי, התזזיתי, ואומרת שוב כמה אשמה היא מרגישה שהיא לא יכולה להצטרף אליו, אף על פי שלמען האמת היא לא הוזמנה רשמית והוא עצמו לעולם לא היה מזמין אותה לא־רשמית, ואז אומרת לו, "אני יודעת שלא שאלת אותי, אבל אם היית שואל אותי הייתי אומרת שאתה לא יכול לנסוע ולדבר על סבא בלי להודות איזה חתיכת חרא הוא היה" – אף על פי שלמען האמת היא פגשה את אביו של אקר רק פעם אחת – "שהתייחס לסבתא כמו חרא, שהתייחס אליך כמו חרא, פשוט חתיכת חרא נרקיסיסט מתעלל שתלטני שלך אכפת ממנו רק", וכאן התחלף קול בתו בקול אימו, "בגלל הכסף שהוא מכניס, התמלוגים והזכויות והיוקרה שאתה לא יכול לחיות בלעדיהם", וכאן התחלף קול אימו בקול אביו, "כי אתה עצמך אף פעם לא היית מסוגל לעשות שום דבר… שום דבר משלך… שום דבר מקורי… פשוט שייטת לך בחיים כמו טפיל מיוחס ש…"

הוא ניעור בטלטלה. המטוס היטלטל. ובאופן שאביו המת לעולם לא היה כותב, המטוס רעד. באופן שרק מחברו המת של היקום היה כותב – וכותב בלי שאיש יעיר דבר, כי מי ימתח ביקורת – הוא התנודד ורעד והשתקשק. במה שלימים יכונה, בפי אחד ממארגני הפסטיבל שכבר היה אז על אדמת מידורקה, "התקף זעם של צירופי מקרים", ובפי כתב המגזין שנשלח לסקר את הפסטיבל וביטל ברגע האחרון בגלל וירוס, "עלבון לעידון של גוף היצירה של אקר", הוא נטה ורטט וצלל. המגש מול אקר השתחרר והתחבט ומסכת החמצן שצנחה מלמעלה פרפרה כמו כנף מול פיו כמתחננת שיבלע אותה והביוגרפית סרחה מעוקמת בכיסאה ובהתנשפות, כמו נוחרת מתוך ערות, התחננה בפניו, בפניקה גוברת, הראתה לו דם על מכנסי הג'ינס שלה, דם על חולצתה, דם על ראשה. מצחה נחבט במשהו – במחיצה שמולה, המרוחה עתה בדם. אקר חש כאב בבטנו, בַּמקום שהוטח באבזם חגורת המושב. הוא שלח יד לשחרר את האבזם, לשחרר את החגורה, אבל היא הייתה הדוקה מדי, משקלו נח עליה והכאב נותר. המטוס צלל, הזדעזע וצלל, ותאי הכבודה נפערו כצחוק ותרמילים ותיקים נפלו מהם וספרים נפלו מהתיקים ותיקים אחרים מאחורי המטוס גלשו והתגלגלו במעבר, מתחת למושבים לקדמת המטוס, כשהמטוס התנודד ונטה והמשיך לנטות ולהתנודד לפנים בזווית חדה יותר ולהשתנק ממהירותו שלו, עד שלשבת בו היה לשבת בשיפוע כשכוסות פלסטיק רטובות ופחיות ובקבוקים וקוביות קרח ופופקורן ותערובת אגוזים ונעליים והספרים שהנוסעים גם קראו וגם העמידו פני קוראים ואפילו כתבו בעצמם מתגלגלים מטה אל השורה של אקר ונאספים לרגליו. הביוגרפית לפתה את ברכה הכואבת והטיחה את רגלה האחרת בפסולת שהתגלגלה לעברה על רצפת המטוס, אשר בשל השיפוע ההולך ומקצין נעשתה כמעט לקיר המטוס. עשן שחור סמיך הסתיר את חלון השורה שלהם ואת החלון שבצד הנגדי. מתחת להם, או מאחוריהם, או איך שאפשר לקרוא למקום שכפות רגליהם נמצאו בו, טלפון צלצל, רעד כמו שהמטוס רעד, צלצל. אקר לא שמע אותו מצלצל, אבל הוא רטט והאיר בתוך גל הספרים והנעליים הקלות ונעלי הספורט בשלל מידות שונות, ולרגע הוא לא זיהה שהטלפון הוא שלו. הביוגרפית צרחה – היא ניסתה לצרוח משהו לאקר, ותוך כדי כך ניסתה גם לשחרר את צמתה ממסכת החמצן ולאחוז בידו של אקר, ואקר סילק מעליו את המסכה והרים את משענת היד ואחז בידה של האישה והחזיק אותה בכוח והרגיש את הדם חמים וחלקלק ולופת ביניהם. זהו זה, חשב, זה הסוף – תקוע עם חבורת מומחים חסרי אונים חגורים במושבי אולם הרצאות מעופף הנוטה עכשיו מעבר לצירו, מתהפך שוב ושוב ושוב סביב עצמו ומסתחרר מטה־מטה מבעד לעננים ונבקע באוויר, קורבן ללהקת ציפורים שחורות גדולות שעד לרגע האחרון ממש בחייהן, כשהמנועים ריסקו אותן, לא היו סמל.

ממעמקים

מטח סמיך של דיו החשיך עוד יותר את הים האפל ממילא, שבו היה האמודאי בוחן, לקול נשימותיו שלו, הקצובות, את יצירי המעמקים המשייטים סביבו בסנפירים משוננים, במלתעות מושחזות, בעיניים מזוגגות בולטות, בראשים פחוסים, מחוצים מן הלחץ ההידרוסטטי. בלפיתה דביקה נצמד התמנון אל הקסדה, מסמא כליל את האמודאי, שידיו נשלחו מעלה בבת אחת, מנסות לנתק את מלקחי הבשר; אך מייד התלפפו סביבן שתיים מזרועות התמנון, בזמן שאחרות נכרכו סביב צווארו ומותניו, השתחלו תחת בתי שחיו ומפשעתו. רק רגליו של האמודאי נותרו חופשיות והוא טלטל אותן לשווא, מנסה לבעוט בגוש הלא־נראה, מעלה ענני חול עכורים מן הקרקעית. גם סביב צינור החמצן התהדקה אחת מזרועות התמנון, מצמצמת את הזרימה.

כבול באחיזה המתומנת, מסוחרר מהידלדלות החמצן, הצטמרר האמודאי למגע כפתורי ההדבקה של התמנון, המתכווצים ומתרפים לסירוגין – בתזזיתיות עכבישית פָּרט התמנון על איברי האמודאי, כעוגָבַאי המקיש על קלידים; וכמתוך מערכת חלילים הופקו מגרון האיש השתנקויות, נאקות חנוקות. שבע זרועות היו דבוקות לַגוף האזוק, הרוטט כמו לב עקור, וכל זרוע נחה על נקודה אחרת, שהַלחיצה בה העבירה באמודאי סמרמורת שונה: פרכוס מסוים של אחת הזרועות העלה לעיניו את צללי עברו, כתמי דיו נוזליים, מבעבעים ומפעפעים לכל עבר, ואילו הזרוע השנייה רפרפה על שלפוחית הרעב, פוערת תהום חסרת תחתית, חור שחור הבולע ולא מתמלא; בעוד הזרוע השלישית הזקירה את זכרותו, מעקלת אותה מעלה מעלה, מקו ישר לעיגול, נחש הנושך את זנבו; בזמן שהזרוע הרביעית טפחה על כיס הפחד, מחרידה מרבצה בעתת בלהות, שעיניה נפקחות אל בבואתה ופיה נפער בצרחה חסרת קול; בשעה שהזרוע החמישית מיעכה את בלוטת הזיכרון, מגירה ממנה זרזיף לבנבן, שטעמו משונה וריחו ריח מקומות שפקד נים ולא נים; בעת שהזרוע השישית התחככה בגבשושיות נשיותו, מניפה מתוך חזהו את דגל הבשר השותת של המין שניעור; ובתוך כך העלתה הזרוע השביעית באוב את עתידו, ערפל טְרוף דעת שצללים רוגשים בו.

אל המערב באוויר

הדירה שעזבנו במרכז תל אביב הייתה חיקוי חיוור של הדירה שנאלצנו לעזוב שנה לפני כן ביפו, והדירה שמצאנו בברלין הייתה חורבה, אבל בכל זאת הודינו על מזלנו הטוב כי מצאנו דירה בברלין. יפה מאוד, אמרתי לאחר הבחירות שנערכו בנובמבר, עקפנו את הפקקים. יכולנו לומר שראינו את הנולד, ואפשר היה להאמין לזה, או לכל הפחות להאמין שדניאל ראה את הנולד לבדו. למען האמת, אלמלא היו מסלקים אותנו מיפו לא היינו עוזבים. כשסילקו אותנו מיפו עבדתי בארכיון תמונות של עיתון, ובמקום לבצע את עבודתי, כלומר, לתייק עוד ועוד תמונות של אנשים במסכות כירורגיות חולפים על פני מסעדות סגורות, התבוננתי בתמונות מההתנתקות ושלחתי אותן בקבוצות וואטסאפ של חברים; תמונות של נשים בוכות, נאחזות זו בזו, נאחזות בפיסות בית, מוחזקות בידי חיילים, גופן כמעט נורה קדימה מזרועותיהם מרוב התנגדות. שלחתי את התמונות הללו בצרורות לחברים וכתבתי, "זאת אני", כי לא יכולתי לבקש עוד נחמה אחרי ימים שלמים שביקשתי נחמה, אבל יכולתי לבקש סימון של צחוק, ויכולתי לקבל אותו, ולשם כך היה עליי לבזות את עצמי, ורציתי לבזות את עצמי, כי ידעתי שבארץ הזאת אנשים מפונים מבתיהם פינויים אכזריים כל הזמן, ללא הצדקה, ואלה לא מפוני גוש קטיף וזאת לא אני. מעולם לא הייתה לנו זכות לטעון לטרגדיה משלנו על האדמה הזאת, על אחת כמה וכמה ביפו, גם אם בצפון יפו, גם אם בגבול יפו, ובכל זאת אני בוכה כאילו חרב עליי עולמי, כפי שבכו מפוני גוש קטיף, והלא אנחנו לעגנו להם אז ועודנו לועגים להם ונמשיך ללעוג להם תמיד. מחדר השינה שלנו ביפו ראו מעט ים ועץ דקל גדול שעמד בחצר הפנימית. ראו קצת גגות עקומים ושבורים, שלא הייתי יודעת איך לחשוב עליהם אלמלא היו שירים שתיארו אותם, שירים ששמעתי מאות פעמים. על גג כניסה נפרדת קצת עכור והתקרה יורדת, מרבד מקומט. חדרון קטן על הגג שפוף. שירים כאלה גרמו לי לחשוב בעבר הרחוק שיש חיים שנראים ככה כל הזמן, שפופים ועכורים ונחגגים בשיר, וחשבתי שאחפש את החיים האלה בסיפי העולם כשאגדל, אך מעולם לא היה לי האומץ להרחיק עד כדי סף. מהסלון שפנה מזרחה ראו שדרה, וכל עציה עצומים גם הם, לא דקלים, אולי שקמים, אני אומרת בזהירות מכיוון שאין לי מושג בעצים, אבל נדמה לי בכל זאת ששקמים, זקנים ושמנים ומוריקים מאוד. מוריקות פחות היו הצמרות בשדרה שניבטה מהחלון בדירתנו הבאה, במרכז תל אביב, שאותה כבר עזבנו מרצון, שממנה לא גורשנו כפי שגורשנו מיפו עקב גחמה מתמשכת של בעלת בית תחת השגחה פסיכיאטרית. את הדירה ביפו נאלצנו לעזוב מכיוון שבעלת הבית, בעודה מאושפזת במוסד פרטי יקר במיאמי, ואולי כדי לממן את שהותה במוסד הפרטי במיאמי, החליטה למכור את הנכס שלה, שהיה לנו לבית, ולי אולי לבית הראשון אי פעם. זמן מה לאחר מכן מצאנו העתק חיוור של הדירה במרכז תל אביב. הועמדנו במקומנו. העולם התהפך, אמרו לנו מתווכי הנדל"ן בעיר. תשכחו מכל מה שאתם יודעים על החיים, הם אמרו, יפו יקרה היום ממרכז תל אביב. מהחלון בחדר השינה לא ראינו עוד את הים, אבל מהחלון בסלון ניבטה שדרה נוספת עם שקמים, לא שמנים, לא זקנים, לא מוריקים. אילו רק היו מוריקים קצת יותר הייתי עשויה לשכנע את דניאל שהפוטנציאל האקדמי שלו לא מצדיק את עקירתנו אל ברלין, ולא היינו מגיעים אל הדירה הזאת, שהיא עכשיו ביתנו, שבשביל לראות ממנה חתיכת שמיים צריך לשלשל חצי גוף מחוץ לחלון ולשבור את הצוואר. כל החורף הראשון טענתי שאני רק רוצה לומר משפט אחד בהיר ובעל ערך, אבל בעצם רציתי גם דירה יפה עם נוף לתעלה, שבקיץ תחדור אליה לפעמים קרן אור, כי בדירה הזאת מנורת ה־UVB דלקה גם בקיץ, ובחשכה הזאת, כעבור שנה, דניאל השאיר אותי לבד כשטס ללוס אנג'לס לחודש שלם להתארח במכון מחקר שנטע בו תקוות שווא כשהעריך יתר על המידה את הפוטנציאל האקדמי שלו – תקוות שווא שסופן היה להתנפץ, ותופעת הלוואי הראשונה של התנפצותן הייתה שינוי מוחלט בגבולות הגזרה של מה שהיה מותר לומר לדניאל, הפיכתו לעוד אדם שנעלב בקלות בעולם של אנשים שנעלבים בקלות, אחרי שהיה סביל לחלוטין לעלבונות במשך שנים, ואני הייתי מנצלת זאת. "את כל כך נהנית להעליב אותי מול אנשים", אמר לי לא פעם, "מזלך שאני כזה גוּד ספורט", ואני לא פעם עניתי על כך שלוֹ יש מזל להיות מי שהוא, ולי יש מזל להיות עם מי שהוא; כלומר לו יש מאה אחוז מזל, ולי יש חמישים אחוז מזל, אז אני מנסה ליהנות כמה שיותר מהמזל שלי, שהוא המזל שלו. אבל בסופו של דבר גם במזל הזה חלו תמורות, גם המזל הזה הלך והתכלה, אחרי שגילה שלעולם לא יהיה פרופסור, ולחינם עזבנו את העיר המוכרת ואת הדירה בעיר המוכרת שבחלונותיה צמרות, גם אם לא מוריקות דיין, ולחינם עברנו אל עיר נטולת קסם ואל דירה נטולת נוף וחשוכה תמיד. אל החשכה הזאת חזרתי משיעורי העברית שלימדתי במרכז לחינוך מבוגרים, לא רחוק מרוזנטלר פלאץ, באזור שבו בתור תיירת נהגתי לקנות בגדים ולהתבונן באומנות עכשווית, ומן החשכה הזאת יצאתי מדי בוקר אל שיעורי הגרמנית שלמדתי בבית הספר לגרמנית שמול גשר ורשאוור. בתור תיירת חשבתי שיש חן בגשר ורשאוור, כי הגעתי אליו רק מתוך כוונה לשיר בחברה, בשעות הלילה, לשיר שירים עם חברים ועם זרים, לשתות ג'ין וטוניק ולשיר עוד ועוד שירים, לזלול להיטי פופ משנות התשעים עם כולם, להגניב לרשימה שיר לא מוכר כדי שאף אחד לא יצטרף אליי והבמה כולה תהיה שלי ואז לראות את כולם עוזבים את התא והולכים לקנות עוד ג'ין וטוניק ומשאירים אותי לבד להיחנק עם השיר הלא מוכר. זה מה שעשיתי מול גשר ורשאוור בתור תיירת. לא שמתי לב שהוא למעשה מפחיד, לא שמתי לב שמכורים נרדמים עליו בעמידה. רק בתור תושבת רשומה, רק בתור תלמידה לגרמנית שחוזרת לשם מדי בוקר, שמתי לב שזה מקום שבו המציאות מופיעה בשלה מאוד, כמעט רקובה, וניסיתי להעמיד פנים שאני אדישה לזה כשחציתי את הגשר, שאיני מבחינה בין זהב לחלודה, שהבית שלי אינו מרחב שבו אני מסתתרת מפני סבר פניו המכוערות של גשר ורשאוור אלא רק המקום שבו אני עושה את עבודתי, העבודה המוטלת עליי, להיות מי שאני, להיות אדם עם המזל שלי, שאינו טוב או רע ממזלו של חסר הבית שסנטרו על המעקה ושעיניו עצומות, ואם ינוע לרגע מתוך תרדמת, אם יחלום שמישהו רודף אחריו, אולי ייפול אל פסי הרכבת, אולי בדיוק כשתיכנס רכבת אל התחנה שבה ירדתי מדי בוקר כדי להגיע אל בית הספר ששכן בקצה הגשר, בין מועדון הקריוקי לחנות ממתקים גדולה. שם הייתי מהגרת בין מהגרים. לכולנו היה די כסף לשלם על לימודי השפה ודי זמן להקדיש להם שלוש שעות ביום. מזלנו וגורלנו נדחקו הצידה, היינו כלי קיבול לאוצר מילים ולמבנים דקדוקיים שנערמו בנו זה על זה, והיה עלינו לשמור עליהם כאילו היו מגדל צלחות שהתבקשנו לייצב ולשאת בצעדה ברחובות העיר, ואל להן להישבר, אבל לא ברור מתי ואם בכלל נוכל לערוך אותן על שולחן ולאכול מהן. שֵם המורה היה דניאלה, והיא דמתה לי. לו הזנתי את תמונתה ואז את תמונתי באפליקציה שמצביעה על דמיון לסלבריטאים, הייתי מקבלת בוודאי קבוצה זהה של שחקניות שאיש לא שמע עליהן. אפשר היה להתבלבל בינינו אלמלא הייתה היא מבוואריה ואני מתל אביב, כפי שנהגתי לומר לתלמידיי במקום לומר שאני מישראל. דניאלה לא אמרה שהיא מבוואריה, אבל בשיעור הראשון שאלתי מתחת לשולחן את Chat GPT, "איפה בגרמניה יש רי"ש מתגלגלת", והוא ענה, "בבוואריה". בהמשך שאלתי את Chat GPT אילו סטראוטיפים ידועים יש על בווארים. שאלתי אם בווארים, על פי הסטראוטיפ, שונאים שמתקנים אותם. שאלתי אם יש סטראוטיפ כזה על קבוצה כלשהי בעולם. לפי Chat GPT, אין. עם זאת, עלבונה של דניאלה כשתיקנתי אותה היה ניכר כל כך, שהכיתה כולה הפנתה לי גב לכמה ימים, ובעיניי הייתה זו כפיות טובה, כי לא למעני תיקנתי אלא למענם. ידעתי שאין שם פועל נפרד לעבר פשוט, שהרי שם פועל הוא מונח אוניברסלי שגם המערכת הסבוכה של הדקדוק הגרמני לא תפקיע ממנו את מובנו. ידעתי שבגין הזהות בין שם הפועל לנטיית "אנחנו" ו"הם" בהווה גוזרת דניאלה מנטיית "אנחנו" ו"הם" של העבר הפשוט שם פועל נפרד, וידעתי שכך היא מכשילה כיתה שלמה, טומנת בבלי דעת פח לתלמידיה וגם לעצמה, כי ידעתי מה המחיר שמשלמת מורה מבלבלת על כיתה מבולבלת, אבל התלמידים האחרים לא ידעו את זה. גם לא לין, שישבה לידי שבועיים תמימים, ובמהלכם התחלתי לחבב את ריח השמן שהזליפה על פרק ידה כמה פעמים במהלך כל שיעור. לין מָחקה אותי אחרי שתיקנתי את דניאלה. אחרי שבועיים תמימים לידי היא עברה למקום אחר. "עברת מקום", אמרתי לה כשנכנסתי לכיתה, והיא אמרה, "כן, צריך להחליף מקום לפעמים כדי שהמזל ישתנה. בערבית יש לנו פתגם כזה". כמה ימים לפני כן היא עוד אמרה לי שהיא מעריצה את נטורי קרתא. חשבתי שאני שומעת לא נכון, וביקשתי שתחזור על דבריה, והיא הסבירה לי, בלי סבלנות, שיש אדם בשם נטורי קרתא שהיא צופה בו ביוטיוב, ובהיותה מוסלמית נאו־מסורתית מוצאת את דרכו הרוחנית מעוררת השראה. "אדם בשם נטורי קרתא?" שאלתי, והיא ענתה שמדובר במנהיג של קבוצה רוחנית חשובה מאוד, ונזפה בי בשאלה: "את מישראל ולא שמעת אף פעם על נטורי קרתא?" הייתי אמורה לומר ללין שידעתי על נטורי קרתא כשעוד הייתה בעריסה, והמשפחה שלה עלתה לטיסה מדמשק לדוחא, בתחילת הבצורת על פי חישוביי, אם היא שמעה אי פעם על הבצורת, אבל נטורי קרתא זה לא שם של בן אדם. לא אמרתי את זה מכיוון שלין לא הייתה המורה, ולא היה לי על מי להגן מפני השגיאה. רק שאלתי אם היא בטוחה שזה שם של בן אדם. "הוא כל כך כריזמטי ומעניין", אמרה. אין לי מושג על מי היא דיברה. אחר כך היא הציעה לי פירות, חזרה והציעה, עד שתיקנתי את דניאלה, ואז עברה לשבת במקום אחר, ולא תקשרתי עוד עם איש עד שהצטרף לכיתתנו מוחמד, לא רק באמצע סמסטר אלא גם באיחור. הוא הגיע ליום הראשון שלו באיחור. בשל האיחור התבקש מוחמד רק לגלות במהירות מה שמו ומאין הוא בא, בלי פרטים נוספים, ובלי שנידרש לשאול אותו שאלות כפי שהיה נהוג כשהצטרפו תלמידים חדשים. לרגע הרמנו את עינינו מחוברת התרגילים, והוא רק אמר: "Muhammad, Palestine", ודניאלה אמרה, "יופי, אז יש לנו בכיתה שני פקיסטנים", כי כזו הייתה דניאלה, חרדה ומבולבלת עד כדי אי הקשבה. לעיתים קרובות אמרה Genau על טעות ו־Leider nicht על תשובה נכונה. מה גם שההבדל בין Palestine ל־Pakistan לא היה טעון בשבילה כפי שהיה בשבילי ובשביל מוחמד. "אתם מכירים?" היא שאלה את מוחמד ואת רמה, הפקיסטנית האמיתית, בהצביעה על שניהם, ומאחר שמוחמד היה מנומס מכדי לתקן אותה, הוא ורמה רק הביטו זה בזה וענו שניהם, "לא". שמחתי במוחמד הפלסטיני כי היה גבוה ונאה ולבש חולצה מכופתרת לבנה של מוג'י והרכיב משקפיים במסגרת אצטט מבריקה שדוגמתה שריון צב, ונסיעתו הארוכה של דניאל כבר הייתה באופק, ולנוכח אדם גבוה ונאה ולבוש היטב ועז מבע הוקל עליי לדמיין את התפנות הזמן והמרחב והתיישרות היסודות האחרים לכדי תנאי אפשרות של בגידה בו. מה גם שהיה פלסטיני, ויכולתי לקוות שהתכוון לפלסטין שמעבר לקו הירוק, כי פלסטינים אזרחי ישראל אני מכירה, אבל פלסטינים שאינם אזרחי ישראל פגשתי רק לעיתים נדירות. למענו הייתי משנה את מקום מושבי בכיתה. תכננתי לגשת אליו בהפסקה, להושיט לו יד ולומר, "נעים מאוד, אני מפלסטין הכבושה", כאילו לא לגלגנו בלי סוף על המשפט הזה בדיוק כשיצא מפי מכרים שלנו, כי ראינו בו יותר מאשר איתות סגולה, ראינו בו הצטעצעות, ראינו בו חנופה. תכננתי לשאול את מוחמד מדוע לא תיקן את שגיאתה של דניאלה, מדוע לא אמר, "לא פקיסטן, פלסטיין". תכננתי לצחוק איתו על דניאלה, לגייס אותו לצידי, להזהיר אותו מפניה. בהפסקה אכלתי שקית מרשמלו מחנות הממתקים הגדולה שעל יד בית הספר לגרמנית ומועדון הקריוקי, מכיוון שבבוקר שכחתי כרגיל את העתיד לבוא, את שעת הצוהריים, ולא קניתי סלט ארוז בסופרמרקט. ישבתי במסדרון, על כיסא לא נוח, במקום לאכול את ממתקיי בכיתה ריקה כפי שעשיתי בדרך כלל, כדי שמוחמד יראה אותי בשובו מהפסקת העישון שלו. וכך היה. בשובו מפינת העישון הוא עבר במסדרון. הבטתי בו והוא הביט בי. הוא אמר, "בתיאבון". אמרתי, "תודה". הוצאתי מרשמלו מהשקית והצעתי לו אותו. הוא דחה את המרשמלו במחווה גופנית מזערית, אך המשיך לעמוד לידי, ולא היה לי האומץ לומר את שתכננתי לומר. לא אמרתי, "נעים מאוד, אני מפלסטין הכבושה". אמרתי, "אני חושבת שלא שמעתי נכון קודם. מאיפה אתה?"
"אני מפקיסטן", הוא ענה. "ואת?"
לא באומץ, לא למענו ולא למען אלה שאמרו זאת לפניי ולא למען פלסטין, אלא מתוך תבוסה ומתוך תשוקה לתבוסה, אמרתי שאני מפלסטין הכבושה, והוא נראה מבולבל. הוא נראה מטולטל. הוא נראה כאילו יש לו הרבה מה לומר על כל היבט של הנושא, אבל הוא רק שאל, בגרמנית לפתע, אף על פי שהשיחה התנהלה עד אז באנגלית, אם אני מכירה את עדי. "אני מכירה הרבה עדי", אמרתי בגרמנית, והוא שאל בגרמנית, "הרבה עדי?" ולא הספקתי לענות כי דניאלה סגרה את הדלת. כך עשתה תמיד, גם אם היינו ממש על ידה. היא מעולם לא אמרה "בואו". אילו אמרה "בואו", כפי שאמרתי אני לתלמידיי עשר שניות לפני תום כל הפסקה, היינו אומרים בוודאי "עוד רגע בבקשה", כפי שתלמידיי תמיד אמרו לי. היא סגרה את הדלת. אנחנו היינו נעלבים, ומתוך עלבון היינו ניגשים מייד אל הדלת הסגורה ופותחים אותה. באותו היום גמלה בליבי ההחלטה לעשות כמוה, וכך לראשונה העלבתי את תלמידתי היקרה ביאנקה, מבקרת ספרות נודעת שעברה לברלין מפריולי, אך סירבה לספר לכיתה מדוע, ונהנתה מאוד כשהצטרפו מדי חודש תלמידים חדשים ששאלו, בתחביר פשוט יותר, למה שבן אדם יעשה לעצמו דבר כזה. היא הייתה סמוקה כשפתחה את הדלת, רגע לאחר שטרקתי אני את הדלת בראותי אותה מדדה אל הכיתה בצליעה קלה. היא שאלה אם אני עיוורת, אם לא ראיתי שהיא באה ואם אני יודעת שעברה צנתור בתחילת השבוע, מה שלא ידעתי, אבל פרצתי בבכי בבואי לומר סליחה, וביאנקה אמרה בעברית "לא נורא" והוסיפה, quando si chiude una porta, si apre un portone. כל השיעור נתתי לתלמידים לתרגל בינם לבין עצמם, כי בכל פעם שעמדתי לומר מילה הרגשתי את הבכי הגדול מתרגש עליי שנית. רק אחרי שהציגו בפניי מחזות שלמים של רופא וחולה, מוכר וקונה, שוטר ושודד, רווח לי מעט ומחאתי כפיים ותיקנתי את שגיאותיהם בקול צלול, אבל כשאמרתי "להתראות ביום שני" שוב התרגש עליי הבכי הגדול, ולא יכולתי לו. תלמידיי עזבו את הכיתה בראש חפוי בעודי מוחקת את הלוח ומוחה דמעות, ורק ביאנקה ניגשה לחבק אותי ואמרה, "אני יודעת שלא התכוונתי לפגוע בך", ואמרה שכתבה על זה משהו פעם, בלי להסביר על מה, ושאלה מה מצב הגרמנית שלי. "משתפרת", אמרתי, והיא שוב חיבקה אותי, וכך לראשונה עלה על דעתי לנסות לקרוא את רשימות הביקורת שלה. רשימות הביקורת של תלמידתי ביאנקה, שקראתי לסירוגין בגרמנית ובתרגום מכונה, כיוונו את חיציהן בשנים האחרונות למחלת הנרקיסיזם שפשתה בספרות, ובכולן הייתה טמונה הנחת היסוד כאילו בין הכותב לקורא מונח בהכרח חיץ, מונחת בהכרח הייררכייה, שעל פיה הכותב הוא האדון והקורא הוא העבד. כשביאנקה קראה את המילה "אני" בספר, היא תרגמה אותה, חוששתני, למילה "אתה". זה היה ברור לי כשמש, אף שלא הייתי בלשנית ולא מבקרת ספרות נודעת, מכיוון שכן הייתי מורה לעברית, ובמקרה אפילו המורה לעברית של ביאנקה, והכרתי היטב את גלגולו של הבלבול שבין "אני" ל"אתה" לאורך רמות א', אם כי לאו דווקא אצל ביאנקה, דווקא לא אצל ביאנקה, פחות אצל ביאנקה מאשר אצל כל שאר התלמידים. בשיעור הראשון בעברית, כשכולם מופשטים מבגרותם וניצבים מבולבלים זה מול זה ומול המורה, הם נאלצים ללמוד מתוך חיקוי את הדיאלוג "שלום, מי אתה? אני X, מי אתה? אני Y" ולדקלם אותו בזוגות. המורה מגלמת את שני התפקידים בשני קולות שונים, בעזרת תמונות או בובות, ואז מתחילה לטפטף אותו אל פיותיהם הפעורים. בסיבוב הראשון שבו משתתף אחד מהם מוטל עליה עדיין לגלם את תפקיד Y. אחרי שתנופף כמו אידיוטית באומרה "שלום" ותבצע פנטומימה של תמיהה כשתאמר "מי", היא תצביע על תלמיד מנודב כשתאמר "אתה", ובחמישים אחוז מהמקרים, כמו אידיוט בתורו, יחזור התלמיד המנודב על כינוי הגוף "אתה" במקום להמיר אותו בכינוי הגוף "אני" ויצמיד אליו את השם שלו. הוא יאמר "אתה הַנְס" במקום לומר "אני הנס". ואיך מתחילים להתווכח עם זה? "לא, לא, הנס! אני דניאל, אתה הנס". "אתה הנס", הוא יאמר שוב בחמישים אחוז מהמקרים. "לא, לא, אני – אני – אני – דניאל. ואתה?" בזמן הסיוט הזה, שהתרחש אחת לסמסטר, אני הייתי פורחת. חשה את הסבל ופורחת. אהבתי להערות את החומר אל תוך מוחותיהם. יתרה מזאת, אהבתי לקדוח את החור בגולגולת ואז לשבור את הציפוי מעל המוח בכפית, כן, כמובן, כמו קרם ברולה, ולחצוב בכפית הזאת מנת מוח קטנה שתפנה מקום לחומר החדש. ברגעים האלה יכולתי כבר להריח את השוקולדים שאקבל בסוף רמה א'2, הרמה שבה מתרחש הפלא הפדגוגי האמיתי. לפני רמה א' הם לא ידעו מילה בעברית, לא ידעו לקרוא אות אחת באלפבית. אחרי רמה א' הם יוכלו לומר כמה מילים שבכל שפה לטינית או גרמאנית היו יודעים אחרי שני שיעורים, ובצידן כתב שלם שאין להם מה לעשות איתו, אולי רק לקרוא את Finnegans Wake בעברית ולא להבין כלום כמו כל אחד אחר בכל שפה אחרת. הרבה מהתרגול בשיעורים הוא פענוח הפונטיקה של שרשרות הברות חסרות משמעות, אז למה לא באבאדאדאלגְהאראגְ'טקאמינארונקונברונטונֶרונטוּנת'ונטרוֹבארונקוונסקהוונטוהוהורדֶנֶהת'ורנוּק? אבל לא בשביל זה הם באו. הם לעולם לא יגידו שהם מתוסכלים, אבל לכל אורך רמה א' הם מתוסכלים, והמורה, אני, מחזיקה למענם, כמו שאומרים, את התקווה, את האמונה שיום אחד כל זה יהיה שווה משהו, ואחרי הפסקה של שבועיים הם חוזרים לרמה א'2, ובסוף רמה א'2 כבר מבינים שהאותיות האלה באמת מצטרפות למשפטים שלמים. הם באמת יודעים לקרוא בשפה חדשה. ואז מגיעים השוקולדים. ואחריהם מגיעה כפיות הטובה. שלב המישור. הם מפסיקים להכיר בחשיבותן של מילים חדשות, שהבחירה בהן נשמעת להם אקראית. תמיד ידרשו לדעת איך אומרים משהו שלא נמצא בתוכנית הלימודים ויתעקשו לשכוח את המילים שכן נבחרו להיכלל בה, נבחרו אקטיבית, גם אם לא בקפידה. במסגרת השכחה הדווקנית הזאת גם השליטה שהושגה בכינויי גוף תידרדר ותיסוג. שלב המישור יהפוך לעיתים לשלב ההליכה אחורה. הקושי להמיר גוף ראשון לגוף שני ולהפך במהלך דיאלוג יעמוד שוב בין התלמידים למורה, שכבר יודעת שבתום הסמסטר הזה היא לא תקבל שוקולדים. בכל פעם שתלמיד ישכח להשתמש בכינוי גוף בכלל, וישאל למשל "איפה גרה?" תזכיר לו המורה את המילה החסרה, והתלמיד יחזור עליה כשהוא אמור להמיר אותה לגוף האחר וימיר אותה לגוף האחר כשהוא אמור לחזור עליה. בתרגול של מילות שאלה יופקרו כינויי הגוף לחלוטין.
– הוא גר ביפו. מה השאלה?
– איפה הוא גר?
– פנטסטי. אנחנו נוסעים לאגם – מה השאלה?
– לאן אנחנו נוסעים?
– אתה לא נוסע לאגם. אנחנו נוסעים לאגם. מה השאלה?
המורה תוכל להסתפק בכך שהתלמיד ידע מה התשובה, כלומר ידע מה מילת השאלה, גם אם הפגין אדישות לכינוי הגוף, גם אם ניכר שכינויי הגוף עדיין אינם מציתים בו חוויית אני וזולת, חוויית אני וזולת נוכח, חוויית אני וזולת נעדר, חוויית מין, חוויית מספר. אולם לא כזאת הייתה מבקרת הספרות הנודעת ביאנקה, שידעה עברית היטב, עד כדי כך שחשדתי בה לפעמים שאינה קופצת לרמה הבאה רק משום שאינה רוצה להיפרד ממני, ומעולם לא היה לה קושי בהמרת כינויי הגוף במסגרת דיאלוג. חשדתי שהיא אפילו ממירה אותם שלא לצורך בקוראה ספרות בגוף ראשון. כמו מבקרי תרבות רבים אחרים, היא הלינה ברשימותיה על כך שצעירים בימינו חושבים שהם אמורים לזהות את עצמם בכל יצירת אומנות. הם קוראים ספר ומצפים שיהיה מראָה, בעוד ספר לא אמור להיות מראה אלא דלת. כשהרחקתי נדוד בעקבות ביאנקה אל פורומים עלומים וסרטוני יוטיוב, ראיתי סופרת קנדית צעירה מצטטת אותה ומבהירה לסיכום, בגרמנית, לא ברור לאיזה קהל: Nie ein Spiegel, immer eine Tür. לרגע הופתעתי, שהרי בין ספריה של הסופרת הקנדית הצעירה היה גם בהחלט ממואר על החלטתה שלא להפוך לאֵם ועל הפיכתה לאם מייד לאחר מכן, ורבות מפסקותיו היו כתובות בגוף שני. עם זאת, היא אכן כתבה גם ספר נהדר הנושק לדיסטופי, וברי היה לכול שהיא קוראת רצינית של ז'אנר הספרות הדיסטופית, ובכלל שהיא קוראת רחבת אופקים, שאינה מפחדת מתחומי ידע או מחומרי מציאות או מחומרי דמיון שאינם מוכרים לה, ועל כן, חרף הממואר, ודאי שהיא מעדיפה דלתות. רק כמה ימים לאחר שהרפיתי מקריאת הארכיון של ביאנקה, כשהייתי משוקעת כבר בעניינים אחרים, הבנתי שהחמצתי את העיקר בדבריה של ביאנקה כי הייתי עסוקה מדי במחשבה על סוג הטקסטים במקום לחשוב על סוג הקריאה. הסופרת הקנדית לא אמרה שהיא מעדיפה ספרים מסוג מסוים, אלא שהיא מעדיפה לקרוא אותם במצב דלת ולא במצב מראָה. כלומר, בין שאנו קוראים על המרוחק ביותר מאיתנו, ובין שאנו קוראים על אחינו התאום, שיכול גם להיות בעצמו הדבר המרוחק ביותר מאיתנו, יש לחפש את האחר, את הבלתי מוכר, ולא את המשקף־את־עצמנו. תלמידתי ביאנקה ביקשה כנראה לצעוק מעל כל גג את מצב הדלת שלה כתגובת נגד על מצב המראה הפושה בכול, אבל היא ניסתה להוכיח שבספרות עצמה פשה נרקיסיזם חריג במקום לטעון שהוא פשה מסביבה, בשוליה, בקוראיה. וזו הייתה ההוכחה לכך שמצב הדלת יכול להיות קצת עצי מדי, כפי שהוא נשמע, ולזמן ריבוי תאונות מסוג "נתקלתי בדלת" שהן תמיד, כידוע, שקר. תמיד משהו אחר קרה. האם יש טעם לקרוא טקסט אינטימי בגוף ראשון כדו"ח אנתרופולוגי גרידא? שאלתי את עצמי, והנחתי בצד את שאלת הסגנון. ביאנקה ידעה להעריך איכויות פואטיות, אבל חתכה בעדן ישר אל התוכן, ואם התוכן היה נגוע במחלה שפשתה לדידה בספרות, היא לא נכנעה לפיתוי והמירה כל "אני" ב"אתה", כאילו לא ייתכן שהחוזר ואומר "אני" אומר דבר מה שנכון גם לגביה, ומכאן שבעצם מראש לא דיבר על עצמו אלא עליה, אבל היא לא יכלה לראות זאת, משום שהייתה מחויבת כל כך למצב הדלת וסלדה כל כך ממצב המראה. שאלתי את עצמי אם בקוראנו טקסט בגוף ראשון לא מוטל עלינו להמיר את כל כינויי הגוף בכל כינויי הגוף האחרים במקביל, כאילו היינו תלמידים סבלניים מאוד בשלב המישור של לימוד שפה.

המטרה מקדשת את האמצעים

נזם זהב באף חזיר, ברק עמום באפלולית החוטם; שחורה עֵין החזיר, יהלום בוהק בין קפלי העור. כדרך החזירים הוא בוטש באדמה, מתפלש בבוּצה, מבקע מֵלוֹנים בלוֹעוֹ. כמצוות אנשים מלומדה נחטט נא בפסולת, נחפור נא בידיים, לא נבחל במקקים, לא ניגעל מפיגולים, לא נקוץ בשיקוצים.

טבילת הכנרת בעצמה

א.
נגיד שאומר כי המרחק ממני אל הים הוא כקילומטר.
זו אמירה בהירה.
ואם אומר כי ביני לבין אַמת הלב המרחק המפריד הוא כשלוש שמשות וירח אחד, יהיה זה בגדר ענן מתפרס בשמיים.
והמרחק ביני לבין בשלות הוא ככמה פעמים הכנרת. לולא הייתי יודעת את מספר הכנרות (כנרת ברבים?) במדויק, אולי הייתי קרובה יותר אל אותה הבשָלה.
אני משערת שכוונתי היא שהמצאנו אמות מידה ומרחקים כך שתתקיים בינינו הבנה ברורה של היכן אני נמצאת ביחס לים למשל.
אך לגבי הרגש אין הבנה בהירה.
איך מרגיש אדם הנמצא כקילומטר מהים?
עד כמה הוא מרגיש כחול?
אולי זהו הקסם, מהות הרגש. הגישוש לפענחו, השינוי באינדיבידואל, החקירה והסקרנות שבהבנת האחר.
כשאני כותבת שכמה שמשות מפרידות ביני לבין אמת הלב, איני מתכוונת רק לשמש עצמה. אני מתכוונת לעטיפת העלטה הדקה שסביבה. אני מתכוונת לכל קרן שהיא שולחת, אני מתכוונת לתהליך שלי מולה בעולם. וכאשר אני מדברת על הצהוב שלה, אני מדברת על מה שהצהוב מביא איתו לאחר שנגלָה, לאחר שמתקיים. התגובה אליו.
יכולתי לכתוב שאני נמצאת בנקודת הקודש, היכן שהחלל מחבק את הזמן והים שולח דרישת שלום אל קו השמיים, היכן שכל זקני הרחוב הם כוכבי לכת מדיפים קמטים של אור. יכולתי לכתוב שאני בנקודת המגוז המנקזת המפגישה בין קצות אצבעות מלאך (יהושע בן נון) לבין גל גועש שהופך לבן כולו (ארלוזורוב) לבין מהות ההשרשה, לב המרפסות העגולות ורגש האהבה (שלמה המלך).
אנו עוסקים בחקר העולם, בעוד הוא אינו חדל להתקיים.

ב.
כשאני אוחזת בעט, והדף לפניי, יש רגע שמכיל ומחולל בתוכו את המפגש בין ריקות נפשי לקיים בעולם. מרוב סוסים (דוהרים ועומדים), כיצד מתמקדים באחד? באחד נכון, לכתוב עליו, להתמסר אליו. כאן אין נכון. הספרות היפה היא הסוס הלא נכון, והמילים הנכונות.

ג.
סוחר נשען על הטנדר הפתוח, שבו שקים מסודרים של תפוזים ותפוחים. אור השקיעה נופל בצורה נינוחה ומופתית על הסוחר ועל התפוזים במיוחד. גם התפוחים הם חלק ממארג נפילתה של השמש, אך רגש אחר התפזר ממני כאשר האור הכתמתם פגש בסוחר, בקמטי פניו ובתפוזים.

ד.
מובן שאין ביכולתי להתעלם ממשאית חונה, שהופכת לחנות כפפות צמר, מונחת בצד הכביש. ופתאום מכונית היא חנות, וילד הוא קשיש, וזה מסתובב וחוזר ונגמר ומתחיל.

ה.
הפרח הוא מים והוא אדמה והוא צבע ותולדה והתפתחות וחירות. הוא פשטות וטבעיות והוא פלא ופרא. את כל זה אנו כולאים במילה "פרח" . פ – פלאי, ר – רואה מעבֶר, ח – חוצה גבולות. רגשות גועשים וצבעים מתפרצים מתמזגים בפשטות למילה בעלת שלוש אותיות, וכשהיא נאמרת (דרך הפּליאה שהיא הקול וגוף האדם והאדם עצמו ולהיוולד ולמות), זו התגלמות אלוהית של כאלֶה בצורה ערפילית, מגששת. הירוק של תל אביב מפעים.

ו.
על התרגום העברי ל'יוליסס' כתוב כי זהו תרגום קריא במיוחד. אני מסיקה מכך שהספר אינו קריא במיוחד. המקבילה לכך היא הכתוב על שלט הכניסה למעלה אדומים: עיר ללא אלימות.

ז.
בכל פעם שאני באוטובוס הנוסע במהירות אני מדמיינת שהוא מתחיל לעוף. כמו אתמול, למשל, כשכמעט עפנו מעל חולון.

ח.
כל חלל הנפער ביני לבין הרחוב הוא כחסד, ואני גומעת את המרווח.
קרבת האדמה לרגליי ממַתקת את קרבת השמיים אל ליבי.
האיזון בין מחוזות הטבע הוא הטבע עצמו.

ט.
הדקלים,
התמרים והתמרנים,
פותחים כפות (ידיים, כפות דקלים)
אל עבר המידות הטובות
של שעות אחר הצוהריים של יוני.
היום אני מלאת ציפייה
לשיחה בארבע עיניים עם תמרן.
למעשה, אני פוגשת היום את תמר (חברתי)
וזהו מפגש תמרי בהחלט.

י.
האדמה בורחת
או מתפשטת?
נמלטת היא לא.

י"א.
פיסה מבת ים
נראית כרסיס כנרת.
חניית הכחול לבן, היונה האחת מטפסת באצילות על חוט החשמל, הים (שבבת ים הוא האינסוף), האור של השמש שנכנס מהחלון אל חדר המלון הזול והרנסאנסי בשקל, עיטורי זהב מקלקר וריח של סיגריות ושתן וכולם נמלאים רוך של ילדות, טוהרת נשיות שמשתקפת מול כל גל, וככל שהשמש מעמיקה בחומה, ברדתה, ככל שהיא מתקרבת אל הקו־לא־קו בין המים לשמיים, בת ים מצטנעת ועוטה סדין סגלגל, אותו הסדין שעוטה הכינרת מוקדם בבוקר. ואז מגיעים הצבעים והתשוקה והפשטות המצויה בכול, היא בת ים של הים. מעבר לכך כבר כולנו זולגים.

י"ב.
ברצוני להביע אהדה
אל השעה הדקיקה שבין שקיעת החמה לעליית הלבנה
לאחר מופע האורות הכתמתם
התופס כל נפש בעודה נפש
מגיע צבע כחלחל עמום
מרַגש
מתערסל אל כהות שתיקתו

לראות את הים מההר
לטבול בים, להסתכל על ההר
להיות מהולה באחד
ולהתבונן באחר

שיבולים של חלימת החלומות
הדָרת יוסף
סיגריות מעוכות בדשא קמל
תלתלים נפתחים ברוח.

י"ג.
תכף מגיע יום השוטטות שלי בחיפה.
אני מתרגשת להר.
ומתרגשת לים.

חייל אחד הולך על סלעי החוף.
חוף הכרמל.
חוף ההר.

ואז מתחילה חיפה.

י"ד.
צורתו של עלה נקבעת על פי החללים הריקים. ייתכן שכל החסר, הביש מזל, אינו אלא קריאה לייחוד.

החמישים ואחת

פרקים מהרומן 'החמישים ואחת', שעתיד לראות אור בהוצאת הבה לאור

ממנה עד עולם
בבניין דירות במרכז העיר ב' נכנס גבר לראות חדר למגורים והוא משונה למראה וזעף ייחודי בפניו. הראו לו חדר בקומה הראשונה ובו ריחות עיפוש ושתן ועשן שעוד הקשה על הנשימה. צֶלֶם תלה שם על הקיר בצד החלון וציור אישה עם תוכי במסגרת וכתמים בשירותים ועובש במטבח. הסתכל הגבר סביבו והסתכל באישה עם התוכי ואמר שאינו זקוק לשינה גם לא למזון, והכניס את חפציו. וערם ערמות שאינן שוות בגובהן וגם כאלה שדווקא שוות בדיוק ובהן חוברות וספרים ועוד חפצים רגילים. ובלילות רועדות הערמות והספרים מתנועעים, והגבר מתהפך בשמיכות ובסדינים. ובימים הוא הולך בחדרו שמונה צעדים מקיר אל קיר, ועל הקירות מוסיף ותולה ניירות וציורים. ותלה בהם גם מרקדניות הבלט המצוירות בחוברות והתעסק סביבן במבטים.
בדלת ממול גר שכן פרוע שיער והוא משונה במידה שאינה פחותה ונוקש בשיניו תמיד, גם בשנתו, וישן לעתים רחוקות. נכנס פרוע השיער להסתכל בחדר וראה את האישה עם התוכי ונקשר בה לבו וראה את שכנו החדש עוסק ברשימות וכתבים ואמר לו שהוא אוהב אישה זו. ועוד הוסיף ואמר על שכנו החדש שדומה הוא לעוף, והוסיף וחידד שדומה אדם זה לעורב, ושב ונתן את עיניו באישה עם התוכי. וראה לנכון להוסיף שדומה שכנו החדש דווקא לעורבני, כי יש בו דבר מה קיקיוני. עמדו שני השכנים בחלונות והסתכלו בקירות, ומקקים עוברים בין חדריהם מבעד לדלתות הפתוחות. ורבצו במיטה העשויה סדינים ודפים וצפו באישה עם התוכי לילות וימים. וראו בחלון משאית חוצה וחונה תחת הבניין, ויוצאים ממנה ראי גדולה וארגזים וגבר בריא עצמות ומשופם, המחווה תנועות ריקוד מול הראי ולבוש כולו בלבן.
נכנס הגבר המשופם בבניין הדירות והסתכל בשכניו, והציץ בחדר פרוע השיער שחפצים וכלים בו והציץ בחדר השכן העורבני שקירותיו מלאים. והתנועע ונגע בכלים ובחפצים ובא להסתכל בקירות ובציורים. הסתכלו בו העורבני ופרוע השיער והציעו משקה ושתו בשוכבם תחת שמיכות וניירות והסתכלו אל האישה עם התוכי. כך עברו ימים ולילות בבניין הדירות ושלושת השכנים אינם ישנים. צפו בהם דרי הבניין הולכים במסדרונות נוהמים כחיות ועומדים בפתחים.
יום אחד חלה השכן העורבני וטיפס בו חום. כעוף הנצלה שכב בתוך סדיניו וניירותיו וישן שינה מפרכת, ונסחט מאיבריו והתהפך ביצועיו ושמע צעדים מלמעלה והטה אוזן והאזין. נרחץ הלילה בגשם ונמלא בהדים ונשמעים בו צער ודמעות וצעדים. נאנח העורבני ושוב רבצה דממה על חדרו וכל משקלה על גופו וקולות באים בה כחפצים. נכנס בו צמא ועלו בגרונו קולות חרחור ויבבה וקם אל החלון לתפוס גשם בפיו, אבל יבְשה העיר ב' ומתקרת חדרו חדר טפטוף פנימה ומטה טיפה אחר טיפה. נשכב העורבני על גבו ופתח את פיו לגמוע מים ונרדם על הרצפה. וראה שנוקשים בדלתו והוא מתגלגל על הרצפה כביצה ואישה שחורת שיער עומדת בפתח וידה על לבה. והעורבני טפטוף וטרטור באוזניו וחצץ ומלח בפיו והוא מעולף על הרצפה.
נכנס הגבר המשופם בחדר ובא פרוע השיער ועמד במטבח ובחש מרק כמכשף. עזרו לעורבני ללגום מהמרק והוטב לו וגנח והקיא ועישן. ובלילה שכב שוב ביצועיו וצפה אל התקרה שכן משהוטב לו שוב לא הצטרך לשינה. ובעומק הלילה אותם צעדים מלמעלה ודמעות וצער הנכפל בין הקומות. נאנח העורבני ונרעדו ערמות הספרים ונפלו חוברות פתוחות באמצען ובהן נחבטו ספרים על כריכותיהם. צפו הרקדניות על הקיר והסתכלו האישה והתוכי זו בזה ועברו מבטים בחדר הלוך ושוב והופיע טפטוף מהתקרה. קם העורבני וזחל על הרצפה להסתתר ולשתות מן המים האלה ושכב על גבו ער ופעור פה ועיניו מעלה.
עברו ימים ובמסדרון נראה איש צנום ועיניו כהות כאילו יש בן צל, והוא לבוש בשחורים ומחודד כעיפרון. גר איש זה במרתף והיה עולה אל פני האדמה וראה את דלת חדר העורבני פתוחה ונכנס בה. הסתכל בקירות וקרא בכתבים וראה מקרבה את הציורים והיה הכול טוב בעיניו. והתכרבל ביצועים העשויים סדינים ושמיכות ודפים וחוברות ומצא שם סיגריה ועישן. עמד העורבני בצד החלון ונכנסו המשופם ופרוע השיער וטוב היה בעיניהם שכן זה וטוב היה להם לארבעתם לרבוץ בשמיכות ובניירות ולצפות אל האישה עם התוכי. ורבצו כך לילות וימים עד שהבחין פרוע השיער בכתם הרטיבות בתקרה והחווה בסנטרו והמהם. הנהן העורבני ונעמד על כיסא תחת הכתם המטפטף והצביע מעלה.
הלכו הארבעה במסדרונות והצמידו אזניהם לדלתות ושמעו מיני נחרות ואנחות. ועמדו בפני דלת בקומה השנייה וממנה נשמעות פסיעות ובכיות. התגודדו שם הארבעה באוזניים כרויות והמשופם יצא מפיו צחוק. במרפקים בצלעות ניסו להשתיקו והסתובב מפתח בחור המנעול ובפתח עמדה אישה שחורת שיער. מעל כתפיה ראו שמיכות ומגבות על הרצפה ותצלומים על הקירות. שאלוה שאלות והחוו לעברה מחוות ויצאו עיניהם אליה. והוסיפו ודיברו אליה במילים יפות ולא רצתה לענות. והלכו במסדרונות והשמיעו נהמות ועמדו בפתחים ובחלונות.
בבוקר יצא העורבני אל הרחוב והסתכל מעלה אל הבניין בן חמש הקומות ובשובו לחדרו יצא מהחלון וטיפס אל חלון החדר שמעליו ונכנס בו. שמיכות ומגבות על הרצפה ותצלומים על הקירות, ושידת מגירות ובה ספרים וחוברות. נדהם העורבני והוציאם. וקרא ביומניה של אותה אישה וגבר עליו יצרו וקרע מהם דפים ותחבם תחת חולצתו ורץ ומיהר לזנק מהחלון ולשוב לחדרו.
ימים רבים התבודד והתגולל בניירות לא לו ולא פתח את דלתו. וכתב בחוברות ובמחברות עד שכאבו אצבעותיו וקרא וברר ותלש ותלה, וקימט והשליך אל ערמת יצועיו. וסביב האישה עם התוכי ותחת הצֶלֶם תלה את כתביו, מהתקרה ועד הרצפה, וכדי לקרוא בם מוכרח היה לעמוד תחת כתם הרטיבות שמעל. באו שכניו והניחם לקרוא את הכתוב. ודיברו בכתבים כל דרי הבניין עד שהגיע הדבר לאוזניה של שחורת השיער והיא משכה באפה וירדה אל החדר לקרוא בם.
רבצו הארבעה בין שמיכות וספרים ואפר סיגריות בבקבוקים ריקים, ובהיכנסה נתנו בה מבטים. עזר לה העורבני לעלות על כיסא כדי לקרוא בדפים העליונים והניח בידה המשופם כוס משקה והזהירה פרוע השיער בנקישות לשון שלא תיפול וחג סביבה הדר במרתף במעגלים. רע היה הכתוב בעיניה ועיקמה באפה. ניסו למשכה מטה לשמוע את דעתה אבל לא רצתה לרדת מהכיסא. והביאו לפניה בזה אחר זה דפים על דפים לקרוא גם בהם והייתה רוכנת מעל ראשיהם להתבונן בכתוב. הביא לה המשופם דף שנתלש מיומנה. ראה זאת העורבני ממקומו לצד החלון ומיהר לחטוף את הדף מידה ורצה הגורל והפילה מהכיסא. ניסו לתפוס בה כל הארבעה וצעקו ונהמו סביבה, ותפסו ברגליה, בידיה, במתניה ובצווארה. זעקה האישה ונמלטה מכפותיהם ורבה ההמולה בחדר. והושיבוה על אותו כיסא והתחננו למחילתה. והוסיפו והפצירו בה עד שעייפה מהם ונעתרה לסליחותיהם. ונשאוה אל יצועי הסדינים והניירות והשמיכות והחוברות וכיסוה בקפידה. ולא ישנו לילות וימים והפכו בסדר הדפים, את העליונים העבירו מטה והזיזו לצדדים וציורים ותמונות נעו בחדר מקיר לקיר והרקדניות עברו הלוך ושוב מפינה לפינה, והיו מחכים למוצא פיה שתאמר שטובים הדברים בעיניה. ישבה שחורת השיער על אדן החלון מנענעת ברגליה ומפילה בעקביה ערמות ספרים, והעורבני מסתכל ומזעיף פנים.
יום אחד מצאה את הדפים שנתלשו מיומנה ונתנה בהם סדר וביקשה לתלותם בקיר. שמחו השכנים למעשיה וסבבוה בדבקים ונעצים והעורבני עוד מזעיף פנים. וכשלא הסתכלה היה תולש את דפיה מהקיר, וכשלא הסתכל הייתה תולה אותם חזרה. וידעו כל דרי הבניין שעניין רב בחדר זה, ואמרו שכך תמיד יהיה, מכאן ועד עולם.
נהפך החדר ולא נמצא בו עוד סדר ונתגלה דף תועה ובו ראשיתו של סיפור ישן. קראו בו החמישה ונפלה עליהם שתיקה וחיפשו אחר המשכו והפכו שוב בחדר ונעו ונדו כל החפצים. צחקה שחורת השיער ואמרה שהמשך הסיפור כתוב ביומניה. ונקש בשיניו פרוע השיער ואמר ששמע סיפור זה בעבר, ורק חציו נכתב. התנועע המשופם ואמר שנגמר כל סיפור היכן שנגמר הנייר. לגם הדר במרתף הלבוש בשחורים והסכים ואמר שמה שאבד אין לו המשך וזה מובן מאליו. ופנה העורבני לשחורת השיער ופנתה והסתכלה בו חזרה. ואמנם לזמן מה הכול היה טוב בבניין הדירות, ובעיר ב' כולה.

דלק
היה בניין בעיר ב' במרכזה שכל העובר תחתיו נופלים על ראשו חפצים וכלים. מהומות עלו מבניין זה וצעקות נשמעו ברחוב כולו, כי באחד מחדריו ניסו את כוחם גבר ואישה באהבה וקשתה עליהם המלאכה מאוד, עד שחלמו בלילות על מעשי שנאה ונקמה ובבקרים היו הומים כיונים ובצהריים היו עומדים בחלונות ולעת ערב הייתה פורצת בניהם מריבה.
בקומה השנייה גרו והאישה צהובת שיער והיא עושה ככל העולה על רוחה ולכן נכתבו על אודותיה רשימות בפנקסי משוררים ושוטרים. מנהג היה לה להתגנב לחדרים לא לה בכל הבניינים בקרבת בניינה ולהתקין לעצמה סעודה מכל הבא ליד. הייתה יושבת בחדרי אחרים וסועדת ומציתה סיגריה ומניחה יד אחת על בטנה, ומדיחה את הכלים בקפידה.
והגבר איש גבוה וכהה שיער ועין והוא מזעיף בגבותיו לעתים קרובות ובכך מבטא את חוסר שביעות רצונו מכל הדברים. דבר לא היה לו עם משטרת העיר ב' אבל לעתים קרובות אמר שאת עצמו הכניס לכלא למאסר עולם, ובימים גרועים היה אומר שגזר על עצמו דין מוות. והיה כרוך אחר אותה אישה כנער והייתה משתרבבת לשונו למראיה ככלבלב.
לילה אחד לאחר מריבה יצאה צהובת השיער מהבניין והיא רוטנת ומדברת מילים קשות, ופגשה בנעליה שהושלכו מהחלון אל המדרכה, ואיתן שמיכות וכריות וכיסא. ובתוך החדר שוכב הגבר זעוף הגבות על הרצפה וכל גופו פועם בכוח ושעות רבות שכב כך וייחל למותו ולמותה. נשמעו צפירות תחת הבניין והן נמשכות וקודחות בראשו עד שקם אל החלון וצעק וראה שזוהי צהובת השיער במכונית לא לה. מיהר זעוף הגבות ורץ וקפץ אל תוך המושב ונסעו בכבישי העיר ב' ופתחו את כל החלונות ושרו בקולי קולות עד שנגמר הדלק וצעדו חזרה אל הבניין עד הבוקר.
ובשובם אמר זעוף הגבות שעסוק הוא בשאלות על אודות חיים ומוות והרי בכל רגע יכולים שניהם או אחד מהם למות. התכרבלה צהובת השיער במעילו כי שמיכות לא היו עוד בחדר והסתכלה בו ושאלה מה בעצם העניין כאן, כי גם ככה אין בשביל מה לחיות. התעטף הגבר בשמלותיה ואמר שאין באמת עניין חדש כאן, ועדיין גוף זה שיכול לחשוב שאין בשביל מה לחיות, יכול למות. ואמר שהגוף הוא כמו דלק, ואם צריך אדם להגיע למקום שהוא מן ההכרח להשתמש בו, לשרוף אותו ולגמור אותו, ובלבד שיגיע אדם למקומו. והפחד מפני סופו של גוף זה עליו לפוג כאשר יודע אדם עבור מה הוא מכלה אותו, ולכן אם יידע לאן עליו להגיע, לא יפחד עוד ממותו שלו.
נענעה צהובת השיער בראשה ואמרה שתמיד יפחד אדם על גופו, והגוף אינו הדלק אלא המכונית. שוב הזעיף בגבותיו ואמר שלא, הגוף בדיוק אינו המכונית אלא הדלק. המכונית אפשר למלאה בדלק פעם אחר פעם, וחייו של אדם וגופו אי אפשר למלאם מחדש, הם מתחילים פעם אחת ונגמרים, ואין פעם נוספת. נו, אמרה צהובת השיער, אז ברור שתמיד יפחד אדם על גופו, שימות לו.
ולאחר עוד חילופי דברים שכאלה הגיעו השניים למסקנה שטוב להם כל־כך ורצויים להם חייהם כל־כך ועל כן מוכרחים הם לבזבזם כדלק ולא לחסוך בהם, וכל עוד ראויים החיים לחיותם יש לחיותם במהירות ובכוח. והיו מאז מריבותיהם איומות והיו מנופפים בסכינים והופכים ברהיטים ופותחים וסוגרים את החלונות, וכשהייתה נחה עליהם הרוח לפיוס ואהבה היה בניין הדירות כולו מזדעזע.
ערב אחד וצהובת השיער תלויה על גב מאהבה ומנסה להטיח את ראשו בקיר, נקש בדלתם שכנם פרוע השיער מלמטה ונקש בשיניו והביע דאגה. הזעיף הגבר בגבותיו והסתכלה צהובת השיער בשכן בעיקום אף. דיבר פרוע השיער על לבם בדברי היגיון וטעם, וצחקו לו. והמשיך ודיבר מדם לבו ואמר שדואג הוא פן ייפגע מי מהם באורח בלתי הפיך, והלך צחוקם וגבר כקולם של תנים וזאבים. הכניסוהו בחדר ומזגו לו משקה ודיברו עמו בגילוי לב על החלטתם לחיות במהירות ובכוח פעם אחת בלבד. האזין פרוע השיער לדבריהם ונקש בשיניו וצקצק בלשונו וביקש שיניחו לו זמן מה להגות בדברים.
דן בדברים פרוע השיער עם דרי הבניין ודפקו שכנים בדלתם של צהובת השיער וזעוף הגבות בקומה השנייה ושוחחו עימם בעניין זה. ולמשך זמן מה הגו דרי הבניין במרכז העיר ב' בחיים וכיצד ראוי לחיותם, וכל עובר אורח ברחוב שנפלו על ראשו נעל או כוס היה נתפס פתאום למיני מחשבות כאלה, והגתה בהן העיר ב' כולה.

העלייה
בבניין דירות במרכז העיר ב' התגורר אדם דוחה על פי כל הדעות ושנאו שכניו בקומה החמישית את קול צחוקו, בין היתר. היה אדם זה צוחק בקול רם במין צרצור העולה מהגרון אל האף וממשיך בחרחור קצר המשתהה מאחורי השיניים ומתפוצץ לבסוף במטחי רוק וליחה. והיה מכנה נשים בשמות מאכלים וגברים בשמות כלי מטבח, וכינה את שכנתו מימין פשטידה ואת שכנו שמשמאל תרווד. והיו צעדיו רועשים וגסים והתלוננו שכנים בקומה השלישית על צעדיו בפני שכניהם מהקומה הרביעית, לקול צחוקו הדוחה מהקומה החמישית.
ערב אחד נכנס איש זה לבניין הדירות בחברת אישה שאינה מבניין הדירות ושניהם שתויים כעיזים. וטיפסו ועלו במסדרונות ובמדרגות לחדרו בקומה החמישית, וצחקו בקול וחיפשו להם עניינים. בקומה הראשונה פגשו בשכן פרוע שיער ולעגו לו ולשערו עד שעמד בוהה על מקומו ומפתח חדרו עוד בידו. כינה אותו הגבר מזלג עקום שיניים וחיטטה האישה בחפציה ושלפה מסרק קטן, וקרבה אליו והחוותה לעברו במסרקה כבסכין. נקש פרוע השיער בשיניו ובדלת שכנו ויצא השכן העורבני וניירות דבוקים לבגדיו ושיערו ככרבולת. צחק עליו האיש הדוחה מהקומה החמישית וחבק את מתני האישה. התפתלה האישה וחמקה תחת ידו וזינקה אל פרוע השיער וסירקה במרץ את שערו. נדהם העורבני וניסה למשוך באישה, ולמגעו החלה לצווח. כינה אותו הגבר מהקומה החמישית צלוחית ונגע בכתפו נגיעה שאינה משתמעת לשתי פנים. השמיע העורבני כמעין קרקור ודחף בו. נזעק פרוע השיער ונכנס ביניהם, והאישה עוד מכרכרת סביבו עם המסרק. והניח לה לסרקו ונקש בשיניו ורקע בעקביו, וכל זאת למען השכנות הטובה. צפה הגבר מהקומה החמישית וצחק בצרצורים היוצאים מן האף ופרצי ליחה היוצאים מן השפתיים.
עלו השיכורים במדרגות ודיברו בשבחו של פרוע השיער שאינו רע מראה כששיערו כך מסורק היטב.
ובקומה השנייה נפתחה דלת ומתוכה הושלכה בפרצופו של הגבר השיכור שקית אשפה. נשמעו קללות וגידופים ויצאה אישה צהובת שיער בתחתוניה, והיא צועקת ורוטנת במילים קשות. פנה אליה השיכור וכינה אותה כרובית, ויצא מהחדר גבר זעוף גבות ותפס בה בכתפה. היא סטרה לו על לחיו, הוא נופף מולה באגרוף, וביניהם נכנס השיכור והתערב ושאל אם זו דרך לנהוג באישה, ואיזה מין גבר, שהוא כולו מועך פירה, מנופף באגרופו מול אישה. הסביר לו זעוף הגבות ביישוב דעת כי אישה זו איומה ונוראה ומרושעת עד לקצות אצבעותיה, והתערבה צהובת השיער ואמרה שאינה אלא אישה מרושעת שנועדה לגבר מרושע, והסבירה לשני השיכורים שגבר זה תמיד היה רע אליה וכיצד לא תהפוך רעה בעצמה בחברתו של אדם מנוול כל כך. אמר אז זעוף הגבות שהיכולת להבחין בין טוב ורע אינה מיכולתה של אישה רעה כזו, וענתה צהובת השיער שמרוב שהוא רע והיא רעה בגללו, הרי שהטוב כבר שינה את מקומו ביחסיו עם הרע וייתכן שטוב להם מאוד. פערו השיכורים את עיניהם בפני דיון זה שהתנהל בקולי קולות במסדרון. פסק אז זעוף הגבות שאמנם טוב להם מאוד, ונכנסה צהובת השיער בזרועותיו ונסגרה עליהם דלת חדרם.
המשיכו השיכורים במסדרון הקומה השנייה ושמעו פסיעות ודמעות מחדר אחר ולא נתנו דעתם על כך, וצחקו במדרגות לקומה השלישית.
בקומה השלישית התנגנה מוזיקה שאינה נעימה לאוזן ונשמעו פסיעות וקפיצות ותנועות מאחד החדרים. עמדו השיכורים והאזינו ועקמו באפם. דפק השכן מהקומה החמישית באגרוף על הדלת וורידי צווארו תפוחים. פתח את הדלת גבר משופם לבוש בלבן והוא רוקד לצלילי אותה מוזיקה במחוות גסות. דחף בו השיכור מהקומה החמישית והוכיח אותו על המוזיקה העולה מחדרו והיכה אותו. דחף המשופם בשיכור ובעט בקרסולו והבחין באישה העומדת במסדרון ונתן בה מבטים והחווה לעברה מחוות וביקש לנשק על ידה. קיללו השכן מהקומה החמישית ורחקה האישה מעליו אבל היו עיניה בעיניו והיא כרוכה במבטו ומשוכה אליו. הבחין השיכור במבטיהם וקיפץ על רגלו האחת ליד האישה ונתמך בכתפה. והמשופם עיניו עוד בעיניה. כך עמדו השלושה פרק זמן. דחף השיכור את דלת חדרו של המשופם באיטיות, טיפין טיפין, עד שנדחק המשופם לאיטו פנימה ועמד מול דלתו הסגורה.
הסתכלו השיכור והאישה זה בזו ושינוי נכנס בהם, והשתרכו במעלה המדרגות לקומה הרביעית.
במסדרון הקומה הרביעית ישב בפתח חדרו אדם בעל דעות וצפה אל הבאים. הכיר דעתן זה את שכנו מהקומה החמישית, והכיר השכן מהקומה החמישית את בעל הדעות ושילב את זרועו בזרוע האישה לזרז בה לחצות את המסדרון לפני שיפתח אותו שכן בשיחה, וקרסולו כואב והוא צולע והאישה מסבירה פנים לאדם היושב בכיסא בפתח חדרו.
שאל אותה בעל הדעות על טבע אמונתה ונדהמה האישה ופערה פיה. חזר על שאלתו בעל הדעות ועמדה האישה על מקומה והצביעה מעלה ושאלה אם לזה הוא מתכוון. נענע בראשו בעל הדעות ושאלהּ על אודות טוב ורע. ביקשה האישה להצית סיגריה ונאנח השכן הדוחה ואחז בראשו. מצד אחד, סברה האישה, יש להיות אדם טוב, ומצד שני, כל אחד רוצה ליהנות מהחיים. הקשה עליה בעל הדעות אם אמנם ישנה סתירה בין הדברים, ואם כן, מדוע, ומפה החלו לדבר בטבע האדם. הכריז בעל הדעות שאין דבר כזה בנמצא. חישב ראשו של השכן מהקומה החמישית להתפוצץ והתערב באומרו כי מטבע האדם לעשות בדברים שממין נייר הטואלט, ועוד דברים שהשתיקה יפה להם. נענע בעל הדעות בראשו ואמר שזה אינו טבע האדם. חשבה האישה על הדברים לעומקם ונטתה להסכים והוסיפה לדבר עם בעל הדעות בדברים ברומו של עולם. נאנח השכן מהקומה החמישית וקרסולו נפוח והוא נשנק מכאב. ראתה האישה בסבלו ונפרדה מעל בעל הדעות והחוותה לו בידיה שאין מה לעשות.
דידו השניים במעלה המדרגות והגיעו לקומה החמישית. הזיע השיכור וחש ברע בנפשו ובכל גופו והסתכל באישה לצדו והיא כתפוח אדמה מטוגן ולא רצה בחברתה עוד. והסתכלה בו האישה והחליטה שתעזור לו לשים קרח על קרסולו ותצא מחדרו ותרד חזרה את כל חמשת הקומות ותצא מהבניין. וחלף על פניהם שכן קודח מבט, הטרוד תמיד בענייניו, ואמר שהשעה מאוחרת מאוד ומיהר במדרגות. הסכימו השניים שאמנם התאחרה השעה ופיהק הגבר בקול רם ונורא.
ירדה האישה בקומות לבדה ובקומה הראשונה פגשה בגבר המשופם ועמו גבר הדומה לעורב ואחד צנום ולבוש בשחורים ועוד שכן מסורק היטב, והם בדרכם החוצה. הזמינהּ המשופם לבוא איתם ויצאו החמישה ללגום בבר תחת הבניין, ושתו שם עד לשכחה. ולמשך מספר שעות הכול היה טוב בבניין הדירות, ובעיר ב' כולה.

מלמעלה

על הבמה גבר ואישה (דניאל ולילי) בשנות הארבעים לחייהם. דירת חדר. מצידה השמאלי של הבמה יש פתח לשירותים ולמקלחת. בחדר מיטת יחיד, שתי כורסאות, מדף ספרים, טלוויזיה ועליה בד שמכסה אותה, מדף עם קלטות וידאו, ערמות של עיתונים וספרים. מנורה קטנה שמורכבת על חצובה מאירה חלושות את החלל. נראה שהגבר ממעט לצאת מהבית. יש לו זקן קצר ובהיר, לא מסודר. הוא לובש טרנינג וחולצה מכופתרת בלויה. האישה, בשיער כהה שמגיע עד כתפיה, לבושה בבגדים שמתאימים למשרד או לעבודה ייצוגית. הוא יושב בכורסא השמאלית. היא עומדת ליד החלון ומסתכלת החוצה.

מהחלון בוקע אור בוקר חלש וחיוור.

 

 

לילי

עדיין חשוך.

שתיקה

לא אמרו שיסדרו פה תאורת רחוב?

היא זזה מהחלון ופוסעת בחדר, מחפשת מקום לעמוד בו. פתאום נראה שהחליטה משהו. היא מתקרבת לדניאל

 

דניאל    מזדקף בכורסא

לא סיפרתי לך? נזכרתי אתמול בסרט…

 

לילי

איזה סרט?

 

דניאל

לא סיפרתי לך? הייתה שם אישה אחת, מאוד זקנה. היה לה תפקיד קטן ולא ממש חשוב. היא לבשה מין שמלה שחורה ענקית והיה לה סל מלא במצרכים. התפקיד שלה היה ללכת לאורך הרחוב ולחזור. אבל אני לא יודע מה קרה לה, היא כנראה נבהלה. אולי. בכל מקרה היא לא רצתה ללכת. זה קורה לפעמים, במיוחד עם אנשים שכל העניין הזה חדש להם… אז היא עמדה באמצע. כולם התרוצצו מסביב כמובן. ורק היא עמדה תקועה באמצע. זה כמעט דפק את כל העסק. בכל מקרה בסוף היא איכשהו התחילה לזוז, היא השתכנעה איכשהו… היא הלכה לקצה הרחוב, ליתר ביטחון אני עקבתי אחריה… ליוויתי אותה עד סוף הרחוב. היא התרחקה לאט ואז היא הסתכלה ככה אל מעבר לפינה ונעלמה מעבר לבניין… זהו. היא כבר הייתה רחוקה מאוד. מאותו הרגע לא ראיתי אותה יותר.

 

לילי

ואתה אמרת לה משהו. מה אמרת?

 

דניאל

לפני שהיא נעלמה, היא הייתה כבר רחוקה, היה איזה רגע שהיא כאילו היססה, כאילו היה בה מין ריחוף, ואז אמרתי לה "שיהיה לכם בהצלחה" או "שאלוהים יעזור לכם יא בני זונות". משהו כזה. אבל היא לא נעצרה היא המשיכה. כלומר לרגע היא כאילו לא ידעה אם להמשיך. אפשר להגיד שהיא הייתה משותקת מאימה. הגיוני להגיד ככה? בכל מקרה זה היה רק לרגע. אחר כך היא המשיכה ונעלמה מעבר לפינה.

שתיקה

 

לילי

איפה זה היה?

 

דניאל

איפה? בטח באפריקה, או אולי… כן, באפריקה.

שתיקה

לא סיפרתי לך על אפריקה? הייתי שם די הרבה זמן.

מגחך

אחד מהקצינים נתן לי עוזרת בית כזאת.

מגחך

נדמה לי שזאת הייתה אשתו. אולי אחותו. היא הסתובבה בבית עם מין סינר, שהיה קשור לה כאן על המותניים… וזהו! כלומר זהו! כל השדיים שלה היו בחוץ. קשה להאמין מה הולך שם. הייתי חייב לצלם אותה…

מגחך

את יודעת מה היא אמרה כשביקשתי לצלם אותה? שזה אסור כי זה גונב את הנשמה. הם מאמינים שהנשמה נלכדת בתוך המצלמה, אבל אם אתה משלם להם אז זה בסדר. שמעת פעם כזה דבר? אישה של קצין עם כל השדיים בחוץ אומרת דברים כאלה. פשוט מדהים.

שתיקה

 

לילי

איפה אני הייתי אז?

שתיקה

מה שאני בעצם שואלת אותך זה אם כשהיית שם באפריקה… אתה… כלומר, ראית כל מיני דברים… או… או שזה היה לתפארת המדינה? אתה מבין לאן אני חותרת? למשל הסטודנטית הזאת. שצילמת. אתה אומר שתיעדת את חייה? את מה שהוא כל ההוויה שלה בעצם? זה מה שאתה אומר? או שבסוף היית צריך לשלם לה?

שתיקה

או שאתה מתכוון… אם אתה בעצם אומר שהכול התחרבן שם. שהביקורות היו קטלניות.

שתיקה

אם אתה מתכוון שהביקורת הרגה אותך…

שתיקה

 

דניאל    רעש בדלת. דניאל קם מוכנית ומשפשף את ידיו

הנה הגיע העיתון!

פותח את הדלת, מביט ימינה ושמאלה אל תוך המסדרון. ממתין רגע ומרים את העיתון. נכנס ופותח אותו. קורא את העיתון בעמידה

 

לילי

יש משהו?

 

דניאל

מאוכזב

לא, שום דבר.

 

לילי

אולי בדפים האחוריים?

שתיקה

 

דניאל

לא.

שתיקה

מתי מזיזים את השעון?

הופך את העיתון אחורה וקדימה, בודק בעיתון אם כתוב שם משהו

 

לילי

כבר הזיזו.

 

דניאל    מוריד את העיתון בהפתעה

מתי?

 

לילי

נו לפני כמה שבועות.

 

דניאל

לאן?

 

לילי

לאן?

 

דניאל

כן לאן הזיזו את השעון?

 

לילי

מתי. אתה מתכוון למתי הזיזו? הזיזו קדימה.

 

דניאל

אה קדימה? טוב, לפחות הרווחנו כמה שעות שינה…

 

לילי

הפסדנו!

 

דניאל

כן, כן. ברור.

שתיקה

 

לילי

מה מצאת?

 

דניאל    קורא

מה?

מחליף דף

אה הנה יש פה משהו נחמד על איזה כלב.

 

לילי

מה?

 

דניאל

סיפור נורא. ילדים זרקו אותו לאש… אני לא מבין למה הם עשו את זה. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים. אולי לא הייתה סיבה. הם פשוט נהנים מזה.

קורא

מוזר. אני לא רואה שיש… לא כתוב אם נתנו להם עונש בכלל.

מחפש

כן, לא כתוב. לא מזכירים את העונש בכלל.

 

לילי

אולי זה בכלל לא הם. אולי אלו לא הילדים בכלל… אולי פשוט הייתה שריפה בבית שבו הכלב ישן והוא לא יכל לצאת? רוב הכלבים לא יודעים לפתוח דלתות וגם אם כן הם לא היו יודעים לאן ללכת.

 

דניאל    קורא

בכל אופן מישהו לקח את הכלב וטיפל בו. מישהו שׂם הון כדי להחזיר לכלב את המראֶה שלו. כתוב שהוא פרסם תמונה של הכלב בעיתון ואנשים שלחו לו כסף. מצחיק שמישהו יבזבז על כלב כל כך הרבה. הכלב בכלל לא יודע איך הוא נראה.

 

לילי

בעיניי זה דווקא יפה מאוד.

שתיקה

אני מתכוונת למעשה שהאיש עשה.

שתיקה

אתה לא חושב שמה שהוא עשה זה דווקא יפה מאוד?

 

דניאל    בודק מקרוב את העיתון. ואז קם, הוא מניח את העיתון על הספה, פתוח על הדף שקרא. הוא יוצא אל המקלחת. עולה משם רעש

נו איפה המספריים האלה?

 

לילי

מה אתה עושה שם?

 

דניאל    יוצא

חיפשתי את המספריים.

 

לילי

מה קרה לך? הזקָן שלך נראה נורא.

 

דניאל

אני לא מוצא את המספריים.

 

לילי

איפה חיפשת אותם?

 

דניאל

במקלחת.

 

לילי

לא מצאת?

 

דניאל

לא, אין לי מושג איפה הם יכולים להיות. חיפשתי בכל מקום. השתמשת בהם?

 

לילי

מה אני צריכה מספריים?

 

דניאל

לא יודע, לגזור דברים.

 

לילי

יש לי את המספריים שלי.

 

דניאל

אני משתגע.

 

לילי

איפה הם היו?

 

דניאל

במקלחת.

 

לילי

אז הם בטח שם. אתה רוצה שאני אחפש?

 

דניאל

לא, לא אל תיכנסי לשם.

 

לילי

למה?

 

דניאל

הכול שם…

מחווה ייאוש עם הידיים

 

לילי

מה קרה?

 

דניאל

יש שם נזילה מהצינור, הכול מלא מים.

שתיקה

הרגליים שלי רטובות לגמרי…

שתיקה. הוא עומד ורוכן מעל העיתון המונח על הספה. מעביר את משקלו מרגל לרגל כדי לייבש אותן קצת

או! הנה עוד משהו.

הוא מתיישב חזרה בכורסא עם העיתון בידו כדי להיטיב לקרוא

מסתבר שערכו איזה ניסוי מדעי על נמלים באפריקה. יצורים קטנים וחמודים… שפכו לתוך הקן שלהן בטון. עשר טונות שפכו שם. משאיות שלמות. הכול הם הזרימו פנימה… זה עצום. הן בונות ללא הפסקה.

 

לילי

למה עשו את זה?

 

דניאל

כדי לראות איך הן גרות. כדי לברר את התנאים שלהן: מה הגודל של הבית, מי גר שם, מה התנאים, דברים כאלה. הם אספו עליהן מידע. חרקים שחורים ומכוערים.

 

לילי

ומה אתה חושב שהתנאים שלהן? טובים?

 

דניאל

נו איך אפשר לדעת? ברגע ששפכו בטון לתוך הבית שלהן הרי הכול נגמר.

שתיקה

אני הרי נסעתי הרבה אז. הייתי בכל האזור. הייתה אז הרבה עבודה. ובגלל ההצלחה שהייתה לי אז נתנו לי… הייתה לי כיתה של סטודנטים שם. הם אהבו אותי מאוד. הייתי מגיע כל בוקר, הם היו נעמדים עם הידיים מאחורי הגב. "כן המורה". "שלום המורה". העריכו אותי מאוד. אם מישהו היה מתחצף היו נותנים לו כזאת סטירה שהיה עף לו הכובע לעזאזל…  הבעיה הייתה שהם לא באמת הצליחו ללמוד. הם היו מאוד לא מדויקים. למשל תאונות העבודה… טוב אין הרבה מה לצפות מאנשים שגרים בפחון. הייתי צריך ללמד אותם הכול מאפס. אבל בכל אופן, הם היו קשובים מאוד. זאת הייתה נסיעה מוצלחת. המספרים שלהם עלו יפה.

שתיקה

כן. שם זה הרבה יותר פשוט. לא כמו פה. מי שהיה מתחצף פשוט הייתי נותן לו סטירה כזאת שהיה עף לו הכובע!

שתיקה

כמובן שבסוף צילמתי אותה. כשהיא ישנה צילמתי אלבום שלם שלה, תפסתי את כל הכיוונים. כמובן שאסור היה לי להביא את הפילם חזרה – אבל זה לא משנה.

שתיקה

 

לילי

למה זה לא משנה? כי זה לא יוצא לך מהראש? כי ממילא אתה חושב כל הזמן על התמונות האלה…

שתיקה

אני בעצם שואלת אם אתה לא מרגיש שאתה חוזר לתמונות האלה עוד פעם ועוד פעם.

 

דניאל

איזה תמונות?

 

לילי

לתמונות משם.

 

דניאל

לא.

 

לילי

עכשיו אני מתכוונת. אם אתה חוזר עכשיו לתמונות.

 

דניאל

לא.

שתיקה

דרך אגב, רציתי לספר לך. אתמול בלילה שמעתי בכי. חלש מאוד. נשמע קצת כמו יללה.

 

לילי

איפה?

 

דניאל

מהצינור של המקלחת.

 

לילי

לא נכון!

 

דניאל

חשבתי שלא גר פה אף אחד… בכל מקרה אחרי ששמעתי את זה ראיתי משהו מוזר… מהחלון של הבית. שני רכבים עמדו בצומת. כל אחד בכיוון אחר. הם לא זזו המון זמן. הם לא היו תקועים או משהו הם פשוט חיכו שהאור יתחלף. אבל זה לא קרה. כנראה הייתה תקלה במנגנון ולכל הצדדים היה אדום. באיזו שלב לשניהם זה נמאס והם החליטו לנסוע בדיוק באותו הזמן והם התנגשו. אני פשוט נשפכתי מצחוק!

 

לילי

לא נכון!

 

דניאל

כן! אחד מהנהגים נפצע וירד לו המון דם מהראש. זה העציב אותי מאוד. הם כל הזמן התווכחו. כל אחד טען שהשני עבר באדום. אבל בעצם שניהם היו אשמים. או אולי זכאים. אי אפשר היה לשפוט את המצב. לקח המון זמן עד שהגיע האמבולנס, והבנאדם שכב שם על הכביש באמצע הצומת…

שתיקה

 

לילי

אני בטוחה שהוא בסדר. אני בטוחה שהוא כבר בבית שלו חזרה עם המשפחה שלו.

שתיקה

אתה היית רוצה את זה? כלומר לחזור לבית שלך אל המשפחה שלך?

שתיקה

אני שואלת את זה רק כדי שתבין שאני דואגת לך. אתה מבין? בעצם זה מה שנשאר. אתה מבין. זה מה שנשאר לך. שאני דואגת לך. מותר לך להיות תלוי בי. אני אשמח אם תגיד לי שזה הקשר בינינו.

שתיקה

אתה יודע לצייר? אתה אמרת לי פעם שאתה יודע.

חושבת

כן! זה היה בוונציה. עשינו שייט בגונדולות. שטנו בתעלות ממקום למקום ואז הלכנו לאחד המוזיאונים. היה תור ארוך מאוד. אבל אנחנו לא עמדנו בו. נכנסנו מכניסה צדדית ישר לחדר סודי עם פסלים לבנים נהדרים. אמרת שהפסלים נותנים לך השראה. אמרת שתצייר אותי. אבל זה לא הסתדר. כשחזרנו הייתה בעיה במלון והפקיד לא מצא את השמות שלנו ברשימה ואמרת שבכל מקרה אין לך את הצבעים שלך… אז אמרת שנדחה את זה לפעם אחרת…

שתיקה

 

דניאל

אני לא יודע לצייר. תמיד רציתי לצייר. אבל החיים הובילו אותי למקום אחר. לפעמים זה מה שקורה. הייתי יכול להיות צייר נהדר. דווקא יש לי קשר עין–יד יוצא מגדר הרגיל. אבל אני לא יודע לצייר.

שתיקה

 

לילי

כל אחד יודע לצייר. אין כזה דבר שמישהו לא יודע לצייר. ילד קטן יודע לצייר. הוא לא יודע מה הוא מצייר, זה נכון. אבל הוא יודע לצייר.

שתיקה

אתה רוצה שנדבר על דברים יותר נעימים?

חושבת

מה היינו עושים פעם?

חושבת

טוב היינו עושים הרבה דברים. למשל הלכנו לסרטים. אתה זוכר שהלכנו לראות את "האיש שלא היה שם"? אני חושבת שראינו אותו אולי מאה פעם. עד שהוא ירד. עם המעילים ומשקפי שמש. לא זיהו אותנו כמובן, למרות שהיו שם הרבה אנשים שהכרנו. אתה אפילו בקושי זיהית אותי. הייתי טובה בזה מאוד. היית מסתכל עליי מהצד השני של האולם. ואתה ידעת מה יש לי מתחת למעיל. אתה זוכר?

 

דניאל

זה לא הייתי אני. אני אף פעם לא נהניתי מסרטים.

 

לילי       לא שומעת אותו

מי הייתי אז?

חושבת, נזכרת

אה! סקרלט ג'והנסון! הייתי מעורבת בתאונה…

שתיקה

נפגשנו בשדה התעופה. בגרמניה. או אולי בפולין. באחת מהשתיים.

שתיקה

באמת שעד היום לא ברור לי למה לא הפציצו אותם…

שתיקה

 

לילי

הלכנו לראות את הבונקר. הכול שם נראה בדיוק אותו דבר כמו שהיה. יש להם מוּדעות לדברים האלה. זה בונקר מצויד היטב. היה לו ברז ואספקת אוכל. אפשר לחיות שם שנים בלי לצאת. לחכות פשוט שהכול יעבור ואז לצאת החוצה. איך הם השאירו את זה! המדים תלויים על הקיר, מגוהצים, מגפיים מבריקים, אזיקים. כאילו עוד רגע מישהו ייכנס ויילבש אותם. מעניין איך זה לחיות בבונקר.

שתיקה

 

דניאל

קשה לי להחליט. אולי חסרים נתונים, בסוף היינו שם רק למעט זמן ואני לא יודע איך זה לחיות שם. עד שלא חיים בצורה הזאת לא יודעים. ואין את מי לשאול. פעם אנשים חיו ככה, במאה הקודמת. הרומנטיקה הזאת, היום זה יהיה פשוט מגוחך. היום אנחנו נדע מה קורה בחוץ…

שתיקה

 

לילי

זה לא חסר לך? לצאת החוצה, לאכול, לראות סרט. הילדים.

שתיקה

 

דניאל

כן. כמובן שלפעמים אני חושב על זה… שהם היו אמורים להיות גדולים כבר. הייתי רוצה לראות אותם גדלים… הייתי רוצה… לראות תמונה שלהם.

 

לילי

בתמונה אי אפשר לראות שהם גדלים. היית צריך כבר להבין את זה.

 

דניאל

באיזה גובה הם?

 

לילי       מסמנת גובה מסוים עם היד

פחות או יותר ככה

 

דניאל

הם יודעים כבר לקרוא?

 

לילי

לא, לא ממש. זה די קשה להם. אבל הם משחקים. זה כן. כשהם לא רואים טלוויזיה הם משחקים מחבואים, תופסת. הם צועקים הרבה יותר מדי. יש גם רגעים של שקט. כשהם מתחבאים. אבל כשיוצאים לחפש הם כבר לא יכולים לעצור את עצמם. הם צועקים: "איפה אני? איפה אני?" צורחים, ממש שופכים את הריאות! לפעמים קשה להבין אם הם נהנים או ששוחטים אותם.

שתיקה

כשמוצאים אותם שוב יש שקט. עד הפעם הבאה. סיוט. לפעמים הם לא חוזרים. הם שוכחים לצאת אפילו כשאומרים להם שהמשחק נגמר. ואז צריך ללכת לחפש אותם.

שתיקה

עכשיו אני מחבקת אותך. בהמשך אני אגע בך. אני אומרת את זה רק כדי להכין אותך, לא כי זה קשה לי. אני עושה את זה כי אני רוצה. אני בוחרת לעשות את זה. כי יש בך משהו שמאפשר לי לגעת בך. אתה מבין את העמדה שלי? זאת אולי הזדמנות.

שתיקה

זאת אולי ההזדמנות האחרונה.

שתיקה

אני מתכוונת שזאת הזדמנות…

שתיקה

טוב. אתה רוצה לשחרר אותי. אני מרגישה את זה. אז אני אלך בדרך שלי. אי אפשר לגרום לי להחליט משהו שאני לא רוצה. ולכן אין לך אחריות. אני חופשיה ממך.

שתיקה

אתה מבין?

שתיקה

 

דניאל

היא אמרה לי משהו.

 

לילי

מי? מי אמרה לך?

 

דניאל

היא דיברה אליי. כלומר… היא הייתה רחוקה אז לא שמעתי. או שאולי זה רק נשמע ככה. עמום. היא אמרה לי משהו מתוך הבית. היא אמרה… בהתחלה לא הבנתי מה היא אמרה. היא אמרה לי משהו שלא הצלחתי… זה היה מוזר. מהדברים שאתה שומע ולא מאמין ששמעת. כאילו זה בא ממתחת לאדמה. בהתחלה חשבתי שאולי היא ידעה על כל מה שקרה. אולי היא קראה בעיתון. אבל איך היא תדע? בכל מקרה אמרתי לעצמי לא להתעסק במחשבות מיותרות…

 

לילי

מה היא אמרה לך?

 

דניאל

היא אמרה: עדיף ככה, שאין אף אחד בבית.

 

לילי

זה נשמע לי כמו דבר רגיל לגמרי.

 

דניאל

אולי.

 

לילי

ובאמת הילדים לא היו בבית…

שתיקה

נכון?

שתיקה

נכון?

שתיקה

נכון?

שתיקה

 

דניאל

אני לא הצלחתי להבין מה שהיא אמרה. אולי בגלל שהייתי רחוק. הייתי במרפסת והסתכלתי למטה על האנשים הולכים ממקום למקום. נקודות קטנות ושחורות שמתרוצצות. נשענתי על המעקה כדי לראות אותם מלמעלה. הם בכלל לא ידעו שאני מסתכל עליהם.

שתיקה

אגב זה קורה לי די הרבה. שאני מרגיש שיש מישהו שמסתכל עליי. וזה כמובן לא נכון.

 

לילי

כלומר, זה בעצם אתה.

 

דניאל

נו אל תדברי שטויות…

 

לילי

אתה אומר שאתה חי חיים כפולים.

 

דניאל

לא. אני לא אומר את זה.

 

לילי

למה?

 

דניאל

כי אני לא מאהב בסתר של איזו בחורה. זה לא חיים כפולים.

 

לילי

מוזר שאתה אומר את זה.

 

דניאל

מה מוזר?

 

לילי

שאתה אומר שאתה לא מאהב של איזו בחורה.

 

דניאל

בשביל לחיות חיים כפולים צריך מאהבת, ובשביל שתהיה מאהבת צריכה להיות אישה חוקית.

 

לילי

היא לא חייבת להיות חוקית.

שתיקה

 

דניאל

היא הלכה לעשות אמבטיה. היא השאירה את הדלת פתוחה.

שתיקה

 

לילי

למה? למה היא השאירה את הדלת פתוחה? היא רצתה שתראה אותה עירומה? היא רצתה שתראה אותה נקייה ורטובה מהאמבטיה?

 

דניאל

אני ראיתי אותה. ראיתי שהיא צפה במים. הראש שלה היא מתחת למים וכל הגוף שלה היה בחוץ. היא הייתה בעולם משלה. אבל הגוף… השדיים שלה היו מעל המים… זה היה… פתוח לגמרי.

 

לילי

ומה עשית? הלכת לשם? אתה רצית לראות אותה ככה?

 

דניאל

אני עמדתי עם העיתון. לא רציתי לקרוא יותר. החזקתי את העיתון באוויר. למטה היו המון אנשים. לא היה להם מושג מה יש מעליהם. גם אם היו יודעים אני חושב שזה לא היה מפריע להם בעצם. ופשוט זרקתי אותו. וככה הוא נפל. די לאט. טוב לא הייתה לו ברירה. זה נצח מהקומה הזאת לרחוב.

 

לילי

זה אומר ששחררת אותו. ובעצם רצית להודיע. זה קורה במקרי אסון. כשאין חשמל וכשכל הקווים תפוסים. אז מפזרים כרוזים מהאוויר. לוקח לזה המון זמן לרדת. כמה שעות בעצם. אם זה לא נסחף לים בגלל הרוח. אבל אולי זה מגיע. ואז הילדים מתרוצצים ברחוב, הם קופצים ואוספים את זה ישר מהאוויר. ואז הם יודעים. אם הם יודעים לקרוא. כמובן שהרבה פעמים הם לא יודעים לקרוא. אבל ההורים שלהם. האנשים ברחוב. הם קיבלו את ההודעה וככה הם ידעו באיזה בית אסור להם להיות… כמובן שלפעמים הם לא בבית מלכתחילה. ואז הם לא מקבלים את ההודעה. אבל זה עוזר זה מעדכן את האנשים במצבם. הכרוזים מודיעים להם שהם בסכנה.

שתיקה

מה ראית שם? מה ראית באמבטיה? ראית משהו שלא היית אמור לראות? או שכן היית אמור לראות? אתה רואה? אני מנסה לא להכאיב. כי אני מנסה לעזור למישהו אחר, שזה אתה, להגדיר את ה… את כל הכאב שלו בעצם.

 

דניאל

היא הייתה באמבטיה היא עמדה על ארבע בתוך האמבטיה.

 

לילי       חושבת, חולמנית

היא שכבה באמבטיה על הגב.

 

דניאל

האדים הגיעו עד המרפסת ויצאו מהחלון כמו עשן. זה היה סמיך כל כך שבקושי ראיתי מה קורה בתוך הבית. הייתי צריך למשש את הדרך כמו עיוור בתוך הבית.

שתיקה

בגלל זה גם לא שמעתי מה שהיא אמרה לי. הלכתי דרך העשן למקלחת. לראות מה היא עושה שם. זאת הייתה מקלחת ארוכה מדי. שאלתי את עצמי מה היא עושה שם? מה לוקח לה כל כך הרבה זמן? חשבתי שאולי היא רצתה להתנקות טוב טוב מכל הצדדים. הרטבה משמעותית.

שתיקה

בכל מקרה אני לא ידעתי ולא ראיתי כלום בהתחלה. אבל אז ראיתי אותה. היא צפה בתוך האדים הרותחים. היא הייתה בעולם משלה. פתוחה לגמרי. העור שלה היה אדום. ממש בוער. הפנים שלה היו מתחת למים. אני התקרבתי אליה מאוד לאט. בהליכה שקטה מאוד. בגלל האדים היא לא ראתה אותי אבל אני ראיתי אותה. ואז אני נכנסתי פנימה והחזקתי לה את הראש בעדינות מתחת למים.

 

לילי

פניה נחו בזרועותיך.

 

דניאל

החזקתי לה את הפנים מתחת למים. ככה בשתי ידיים. הידיים שלי עטפו לה את הפנים משני הצדדים כמו שמחזיקים פנים של מישהו ובגלל שהפנים שלה היו מתחת למים אז הבטן שלה… הרגליים שלה ממש סירבו לתנוחה הזאת. והבטן שלה התקמרה כלפי מעלה.

שתיקה ארוכה

 

לילי

אתה לא יכול להגיד את זה. אתה לא יכול לעשות את מה שאמרת עכשיו.

שתיקה

 

דניאל

למה?

 

לילי

כי, כי… כי אתה מנסה להעלים אותי.

שתיקה

 

דניאל

אני לא ממש זוכר מה קרה.

 

לילי

אל תגיד דברים כאלה ואז תגיד שאתה לא זוכר… זה כמו להגיד שזה לא קרה…

שתיקה

אנחנו נפסיק עכשיו. המעשה שעשית היה גועלי מאוד. אין לך זכות לעשות כזה דבר. אתה עושה צנזורה. זה כאילו היית הולך לספרייה ומוחק משם את כל השמות של כל הגיבורים. מה היה נשאר אתה חושב? רק פעלים, מילות יחס וזה הכול. זה היה אסון גדול. אי אפשר היה אז לצאת לטייל ואי אפשר היה לעשות אהבה. לא משנה את מי היית פוגש. כל מה שהיה זה רק מכות יבשות על הגוף.

שתיקה. היא מתארגנת לצאת. מסתכלת עליו מפתח הדלת

שתיקה

היא יוצאת, הוא נשאר לשבת

 

 

סוף