• גיליון

  • שם

  • סוגה

Fiscus Judaicus

לפעמים יש לאשרר גם מושכלות יסוד. דורי מנור אומר על הוצאת 'אלטנוילנד' שלו: "עד מלחמת העולם השנייה, התקיימה באירופה ספרות שוקקת שנכתבה בעברית". נו כן, אבל מה קרה במלחמת העולם השנייה? מה קרה לכל אותם סופרים ומשוררים שפעלו בברלין, בוורשה, בווילנה, באודסה? מי שלא עלה למדינת היהודים – נרדף ועונה והומת. הפרס המתחרה שלהם לפרס ספיר נקרא "פרס פוגל", על שם דוד פוגל, שעליו נכתב במגזין 'שפיץ' העברי־ברלינאי שהוא "כתב את יצירתו בעברית בווינה, ברלין ופריז". יש להזכיר שהוא גם נרצח בגרמנית באושוויץ.

אינני יודע כמה כסף קיבל הזוג מנור את סקאל מאותו נדבן גרמני פלמוני כדי לייסד את הוצאתם האנטי־ציונית. אומרים מיליון יורו (עם ישראל שְׁנוֹר!). ההוצאה החדשה נקראת 'אלטנוילנד', דהיינו הארץ הישנה־חדשה היא גרמניה. לו היה חי, נדמה לי שהרצל היה תובע את הצמד מנור־סקאל על העיוות הנורא של מורשתו, אבל זה היתרון הנודע של כלבים חיים על פני אריות מתים.

'אלטנוילנד' מגדירה את עצמה "ההוצאה העברית הראשונה שפועלת מחוץ לישראל מאז 1948", רוצה לומר: אנחנו – דורי ומושיק – חיים מדהים בברלין על חשבון הפריץ הגרמני. יפה אנחנו משכשכים את רגלינו באגמיה הבדולחיים, שעה שאתם מזיעים מהגבות בשבוע הספר (שוויצבאד). בריאיון לרונן טל (אלא למי?) ב'גלריה' (אלא איפה?) סיפרו השניים שבשנים האחרונות התבססה בברלין "קהילה מגוונת של יוצרים ואומנים דוברי עברית". כמובן. לכן הכותר הראשון בהוצאה הוא רומן של לאה איני. לאה, נו. לאה שלנו. מתל אביב.

"יותר ויותר כותבי עברית חיים כיום מחוץ למדינת ישראל", משקר מנור הנהנתן, שיחזור לארץ ביום שבו ייגמר הכסף. אלא שיש יותר דוברי עברית בקרב ערביי ישראל מאשר ב"דיאספורה" שלהם כולה. אילו מטרתה של 'אלטנוילנד' באמת הייתה לקדם את הספרות והשפה העברית, היא הייתה מטרגטת אותם במקום קהילות של כמה אלפי אקס־פטריוטים בברלין, שרובם ככולם מבקרים בארץ מדי כריסמס (קר, האגמים קפואים) ויכולים לקפוץ לחנות הספרים ולהצטייד בכל החסר להם (שלא לדבר על המצאת האינטרנט, דואר אוויר וכו'). צריך לומר: סופרים עבריים שמפרסמים ספרים פה וכותבים אותם שם אינם "העולם הגדול", הם ההגדרה המילונית לפרובינציה: לוויינים של הרפובליקה הספרותית העברית, שקיומם תלוי בקיומה.

אלמלא היה המפעל כולו ציני ונצלני עד הסוף, הוא היה כמעט מכמיר לב: יהודים שחושבים שאם הם יקראו לעצמם "דיאספורה" במקום "ישראלים", מישהו יאהב אותם. "הבעיה הגדולה ביותר הניצבת לפני השמאל הישראלי", אמר לי ג'ושוע כהן, חבר המערכת החדש של כתב העת שלפניכם, "היא שמה שנותר ממנו איבד את הקהל הבין־לאומי שלו ולעולם לא יקבל אותו בחזרה". הם בקושי מוכרים לנו תרגומים, אז אנחנו נמכור להם מקור? איזו חנות בניו יורק תפיץ היום את לאה איני? איזו חנות בלונדון?

מסכנה לאה. מסכנים כולם. מוכרים להם אמריקה. שוב מוכרים ליהודים אמריקה. האמת היא שכל קוראיהם כאן. אבל המו"לים שלהם שם. הם לא יזיעו עימנו בשבוע הספר. הו לא. Ach so.

הוצאת 'תשע נשמות' לא טובה

הכותרת לא מוצלחת. רוצה לומר: הוצאת 'תשע נשמות' אקלקטית ולכן סטנדרטית, אקראית ולכן בינונית. אם היה לה קו, הוא מזמן נשטף בבולמוס הדפוס של המו"ל אוריאל קון.

לקון זכויות מסוימות כעורך. בסדרות 'ליברו' ו'אלדורדו', ואחר כך בהוצאות 'סמטאות' ו'זיקית', הוא חשף את הקורא העברי לסופרים עכשוויים מעניינים מאמריקה הלטינית, כגון ססר איירה, סרחיו ביסיו ומריו לבררו (הם לא בולניו, אבל מי כן?). לסופרים אלה היה סגנון מובדל של ריאליזם מאגי ופנטסטי (אם להאמין לבחירותיו של השגריר קון למען הכלל, בעולם שמדרום לארה"ב מעולם לא השתחררו מהשפעות בורחס ומארקס). גם אם העורך הציג עצמו כממציא התרגום או כפטרונו, שני רק להירונימוס הקדוש, היו אלו ידיעות חשובות, ולכל הפחות ראויות, שהביא לנו מעבר לים.

ב'תשע נשמות', לעומת זאת, כשהוא משוחרר מכל עול של מו"ל או עורך שותף, נתן צ'ילי קון קרנה דרור למאניה שלו והחל מדפיס כל ספר שנתקל בו (אין הסבר אחר לעניין), תוך הטפה (הטפה? מבול בראשיתי) שהוא גאוני, מבריק, חושף את ערוותה של הספרות העברית (ספרות שהוא כפי הנראה לא קרא מעולם). במו אוזניי שמעתיו מצהיר ש"ברנר מיושן". ברנר! מיושן! האם זו עמדתו הממשית או ניסיון־נפל לזעזע את הקהל כדי למכור כמה עותקים? פרדוקס הטרול.

'תשע נשמות' מוגדרת כהוצאה ל"ספרות עולם" (שנו את "ספרות" ל"מוזיקת" ותיווכחו עד כמה ההגדרה נלעגת). בתפיסת העולם הקון־ארטיסטית, ישראל = ארה"ב = רע, משמים, ריאליסטי, בורגני־ציוני־דכאני, שעה שכל שאר העולם הנאור (דהיינו מערב אירופה ודרום אמריקה) מקושר ברשת קריאה וכתיבה תוססת (המילה "תוססת"!) של ספרות אמיצה וחדשנית. אך אבוי, המאה אינה ה־19. יש לנו אינטרנט ולא ימכרו לנו שמן נחשים. אנחנו יודעים שהזבל שיוצא כאן זהה לזבל שיוצא שם. זאת ועוד, ישראל היא מעצמת תרגום, ושוק הספרים המקומי מוציא יותר כותרים מתורגמים לנפש מארה"ב, מקנדה או מברזיל, לרבות כותרים רבים – ולרוב החשובים יותר – של סופרי הוצאת 'תשע נשמות', למשל נטליה גינצבורג, יוזף רות או כן, הו כן, שטפן צווייג.

כל העסק הופך מביך שבעתיים כשבוחנים את תרגומי ההוצאה מספרות אנגלית. נבחן, למשל, את 'המופע של גארי' לנל ליישון. זהו ספיישל חג מולד בערוץ הולמרק, ממתק על בסיס סוכרזית שעד לפני עשור וקצת היה נחשב ספרות לבני הנעורים. אם זו הבשורה הגדולה מהעולם הגדול, כבר עדיף לקרוא גרוסמן. וחשוב מכך: איך זה לא גרוסמן? הינה ציטוט מייצג – לא משהו שנשלף באקראי, כן? סוף פרק שאמור לסכם ולרגש ולעניין: "אל תשכח את זה, ילד. אל תשכח. ואני לא אשכח. זה אחד מהרגעים האלה שאתה יודע שלא תשכח אותם. שלא משנה מה יקרה לך בחיים זה יישאר תקוע לך בראש". לא, זה לא.

כדי להוסיף גלגול עיניים להקפצת רגל נבוכה, קון מרבה לתרום לספרי ההוצאה (הדקיקים, הסובלים משחפת) רישא או סיפא פרי עטו (למטרות ניפוח הבלון). אצטט מאחרית הדבר ל'עם הזרם' של הויסמנס בתרגום בני ציפר (בבחינת מצא טרול את טרולו), שלדעתי מתמצתת יפה את תפיסת העולם הלקונית:

"במבט חטוף על הפרה־היסטוריה, אל הקומונה הפריזאית, ועד לאדם שהזמין חתיכת גבינה אצל הויסמנס, נראה כי בראשית היה ההומו סאפיינס". אתנחתא מתודית: באמת נזקק הכותב לקומונה הפריזאית ולהויסמנס כדי לדעת כי בראשית היה ההומו סאפיינס? על אותו משקל אפשר לומר שבמבט חטוף מהקוסמולוגיה, דרך המהפכה הבולשביקית ועד אומן התענית אצל קפקא, נראה כי בראשית היה המפץ הגדול. הלאה לשלב המסקנות: "ברגע קצר של השראה ואקטיביזם נוצר ההומו ליבראטוס". אתנחתא אינטלקטואלית: גם הנאצריזם נולד ברגע קצר של "השראה" ו"אקטיביזם". מה לא? כלומר, מה זה אומר? נמשיך: "אך מאחר שהחופש אינו דבר פשוט להכלה, נולד לו הגולם, הדופלגנגר שלו, ההומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה". הבנת את זה, יובל נח הררי? הקומונה הפריזאית (!) הייתה רגע יחידני של חופש בקורות האדם, "חלון הזדמנויות יחיד בהיסטוריה". אבל מאחר שחופש "אינו דבר פשוט להכלה" (מה לעשות), היא חוסלה ועל חורבותיה קמה חברת הצריכה המודרנית.

בשלב זה יניח הקורא התם ש'עם הזרם' מגולל את חיי הקומונה הפריזאית. אבל לא. הו לא. בצירוף מקרים חי הויסמנס בימי הקומונה הקצרים, וקון שלנו מת על צירופי מקרים: "הקומונה הפריזאית התקיימה בין 18 במרס ל־28 במאי, תקופה התואמת לימי הסגר הראשון בגל הקורונה. קומונה־קורונה לכאורה. כדי להפוך קורונה לקומונה נדרש מאיתנו להחליף אות אחת, אך בפועל מדובר במלאכה בלתי אפשרית". מילים כדורבנות! או מילים כדורבנים! הבדל של שתי אותיות.

לאחרונה התרחבה הוצאת 'תשע נשמות' גם לספרות מקור, ובעברית, עפעס, אין אפילו מחסום שפה לכסות על המבושים. האומנם 'שרב ראשון' של דורי מנור הוא הבשורה האומנותית הגדולה של 'תשע נשמות'? האם '26 סיפורים על סקס' זו דרכה להוכיח את ההוצאות הממוסחרות, היחצניות? בספרדית עוד אפשר לעבוד עלינו. בעברית ברור שזו עוד הוצאה מסחרית, עוד 'מודן' או 'כנרת', עם סיכוי סטטיסטי זהה וזניח להדפיס ספר חשוב. וכמוהן היא עושה יותר נזק מתועלת בהגדשת המדפים בעשרות כותרים קצרי חיים וחסרי משמעות. בהבדל אחד: כשמזמינים את 'מגלן' של צווייג מ'מודן' מקבלים רומן של צווייג, אך כשקונים את 'מרד המציאות' של צווייג מ'תשע נשמות' מקבלים גם גלויה מאוירת של חתול היושב על שלושה כרכים: "ספרים", "יין" ו"חתולים". השילוש הקדוש.

כי זה סוד העניין כולו: הפרסום העצמי תחת התווית הגנרית "איכות" הוא תו איכות בדוק לכך שהמפרסם נגוע עד ללא מרפא במחלה הלשונית, הרוחנית והאידאולוגית של זמננו: חוסר היכולת לדבר אלא בסופרלטיבים אקסקלוסיביים־לכאורה, כמו קופסת "גורמה" (סלט חומוס), מסעדת "בלאדי" (שיפוד בפיתה) ומלון "בוטיק" (בן אלף חדרים בחדרה). ב'תשע נשמות' (אוריאל) לא יודעים (יודע) להגדיר אם הם (הוא) הוצאה לספרות מודרניסטית או לא, מה יחסם לפוליטיקת זהויות, מה יחסם לריאליה ולייצוג, או לכל אחד מהעניינים הטורדים את מנוחתו של האדם החושב בן זמננו. בהיותם משוללי כל יכולת ממשית לקבוע טעם ולחנך אליו, למצער הם יודעים להצביע על השילוב המנצח של ספרים, חתולים ויין. ולא סתם יין – יין איכות. בוטיק. ריזרב. והמהדורה? פטיט.

אבל מה אני שופך חמתי על האיש? הקון־ארטיסט כבר מזמן אינו מו"ל, אפילו לא קון־ארטיסט. אחרי שלא הלך עם היין ועם החתולים, ב'תשע נשמות' ערקו צד והפכו להוצאה לעו"ש. והקון־מן – שיהיה לי בריא, אפס מודעות עצמית – הוא היחיד שמפרסם בריש גלי תעריפון (השאר מתביישים, ובצדק): מי שרוצה להוציא ספר ב'תשע נשמות', שישלם 35,000 עד 50,000 שקל. הא לכם תו איכות. הא לכם שמאלנות (אין לך 50,000 שקל? אין לך כישרון). הא לכם ה"הומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה".

נ"ב

כשהוצאות לעו"ש הולכות ברחוב, מן הסתם בדרכן אל הבנק, לפדות את חלומותיהם של אחרים, הן חולפות על פני יושבי הקרנות. אלו נשמות טובות (באמת) כמו 'דחק', שמוציאות את מה שנותנים להוציא. מקבלים 10,000 שקל מקרן רבינוביץ או ממרכז הספר והספריות או ממפעל הפיס לתרגום קלאסיקה נידחת, משהו שאי אפשר לסרב לו – איזה מאמרון של וירג'יניה וולף, איזה סיפורון מאת פול ואלרי, מה רע?  – ומדפיסים 250 עותקים. הספר רווחי מייד עם צאתו, וכל הוצאה נוספת יוצאת בהפסדה. בלי יחסי ציבור, בלי שיווק, בלי הפצה, עם עטיפה מוורד ארט. אחר כך מתאוננים שאין קוראים (איך יהיו קוראים אם הספר לא בחנויות?) ועוברים הלאה לקלאסיקה הבאה. ווין־ווין לתחושת הנרדפות והעִלִּיתָנוּת, אבל במה כל זה מועיל לתרבות הכללית?

שירות לציבור

לאחרונה מתרבות התלונות על הוצאה לאור אחת, נקרא לה כאן: 'המושב המפורק'. ב'מושב' מצאו פתרון יצירתי למשבר בשוק הספרים: אם אי אפשר למכור ספרים לקוראים – הם ימכרו אותם להוצאות לאור אחרות! בי נשבעתי: הם הוציאו סימן מסחרי על "דירה להשכיר" ועל "מעשה בחמישה בלונים". הם עלולים לתבוע אותי אם אכתוב, למשל, "מעשה באפס ביצים" או "מעשה באפס שאר רוח רוחני". על כך יש להוסיף את מעלליו הנודעים של עורך סדרת 'הכוננית הישנה', שמדי שבוע מאיים לתבוע את כל העולם ואשתו על הפרת זכויותיו היקרות. כך למשל דרש מהלית ישורון להסיר את כל שירי אבות ישורון (אביה מולידה!) שהוקלדו והועלו בדי עמל לפרויקט בן־יהודה הנפלא והחינמי.

אמר לי עיתונאי אחד (וחבל שאנשים כותבים את הדברים בפרטי ולא בפומבי): "הם עושים פיגוע בתרבות העברית". אבל הבריון מבריין כי נותנים לו, לא כי הוא באמת חזק. פעמים רבות האיום ריק, באקדח אין כדורים. שיטת מצליח, נו. ואנשים סתם משלמים אלפי שקלים – ונורא מכך: נמנעים מיצירה – אך ורק כי הם אינם מודעים לא ללשון החוק ולא לבעליהם הממשיים של זכויות היוצרים.

שמעתי על פודקאסטר שלא הקריא שיר של זך כי פחד "להסתבך". תגידו, אתם השתגעתם? חוק זכויות יוצרים תשס"ח–2007 (שלמרות שמו לא בא להגן על בעלי הזכויות, אלא להפך – לעודד יצירה חופשית ודיון פתוח) מחריג שימושים הוגנים ביצירות: "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". רוצים לדבר על שיר של זך בפודקאסט שלכם? רוצים לחלק זלדה לתלמידים בסדנה? אתם לא צריכים לשלם שקל, אפילו לא לבקש רשות, אפילו לא לתת קרדיט.

ומה בנוגע לשימוש שאינו מוחרג בחוק – דהיינו שימוש מסחרי? מה אם אני רוצה לכלול שיר של יונה וולך באנתולוגיה, ולמכור את האנתולוגיה הזאת בכסף? כאן אין חוק, כי הדברים תלויים בהסכם שבין מחבר הספר להוצאה – אבל תמיד, תמיד כדאי לפנות למחברים עצמם, או ליורשיהם, ולא להוצאה. הם לרוב בעלי הזכויות העיקריות, ולהוצאה זכויות משניות בלבד (למכור את הספרים לכך וכך שנים). ובמקרה של ספרים שאזלו מזמן, גם הזכויות המשניות הללו פקעו – כך שהזכויות שייכות במלואן ליוצרים וליורשיהם (גם אם הם עצמם אינם מודעים לכך).

יורשיה של יונה וולך, למשל, מיוצגים באקו"ם. רוצים להדפיס את "יונתן" של וולך (שאגב יצא בהוצאת 'עכשיו' ולא בהוצאת 'המושב')? פשוט שלמו לאקו"ם (125 שקל לפי התעריפון המעודכן), והם ישלמו ליורשים (ולא להוצאת 'המושב'). בלי רשות ובלי בטיח. למעשה, כאשר אתם משלמים להוצאת 'המושב' בגין העתקה של שיר, ספק אם היא משלמת למחברים וליורשיהם, כי אין מדובר בתמלוגים על מכירת הספר. כלומר, לא זאת בלבד שהם גובים תשלום שאינו מגיע להם – הם אינם משלמים לאלה שהתשלום מגיע להם: היוצרים ויורשיהם.

ואם 'המושב' מאיימים עליכם בתביעה, תנשמו עמוק ותשאלו: על סמך מה? תבקשו לראות את החוזה על המפית מ־1962, ושיפנו את תשומת ליבכם לסעיף בחוזה־המפית שקובע כי בעל הזכויות העניק את כל זכויותיו להוצאה לעולם ועד. רמז: אין כזה.

הינה, במקרה התגלגל לידי ההסכם שנערך בין עורך 'הכוננית הישנה' ליונה וולך להוצאת 'צורות'. החוזה פג תוקף ב־1984 (עוד לפני ש'צורות' יצא)! אם כן, על סמך מה ממשיכים להדפיס ולמכור מהדורות של 'צורות'? אין לי מושג. האם 'המושב' משלמים תמלוגים לאקו"ם, כלומר ליורשי וולך, בגין המכירות של 'צורות'? אין לי מושג. האם כל אחד יכול מחר בבוקר לשלם לאקו"ם ולהדפיס את כל 'צורות'? כן.

ולאנשי 'המושב' הטובים: הלוואי שתחזרו להדפיס שירים ותחדלו ממחיקת שירים. אתם כורתים את הענף שעליו כולנו יושבים, ואין כוונתי רק לענף הספרים – אלא לעץ הענֵף הזה שנקרא עברית. לכולנו קשה, אבל יש עוד דרכים להתפרנס. כפי שכתבה יונה וולך בשיר שפורסם בספר כלשהו שראה אור בהוצאה כלשהי (ונראה אתכם תובעים אותי, כי שילמתי לאקו"ם 125 שקל חדש):

 

אדם מת מוות רוחי

אָדָם מֵת מָוֶת רוּחִי
וְאַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
עוֹד פָּחוֹת מִמָּה שֶׁבַּשִּׁיר שֶׁל אֵלִיּוֹט
נַעַר נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם
וְאַף אֶחָד לֹא מַרְגִּישׁ,
אָדָם מֵת מִיתָה רוּחָנִית
גּוֹסֵס מַר מְאֻכְזָב
וְהוּא עוֹשֶׂה מִזֶּה הוֹן
וְאַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר לוֹ
הֵי חַבִּיבִי אַתָּה הוֹלֵךְ לָמוּת
אוֹ הֵי חַבִּיבִי
תַּפְסִיק
אַתָּה עוֹד יָכוֹל לָמוּת מִזֶּה.

בפתח גיליון הנשכחים

גיליון זה של כתב העת הבה להבא נבדל מכל 22 קודמיו. כיאה לכתב עת לספרות ניסיונית, הוא ניסיון, אולי חד־פעמי ואולי תקדימי. הפעם לא תמצאו פה את הקדמות הנאצה והדאגה שלי, את מדור הסאטירה האהוב והשנוא "תשדורות מלוויין ריגול", גם לא את האבן היפה שאנו מניחים בסוף כל חוברת על קברי המתים – מדור "העברגרד". חשוב מכך, מגיליון זה נעדרים לחלוטין שירי וסיפורי חבורת הבה להבא הנפלאה שאספתי בדי עמל ב־14 השנים האחרונות. הינה מחשבה מבעיתה בהחלט: זהו הגיליון הראשון מאז הגיליון הראשון ב־2011 בלי שירי המשיח, יואב "יהוה" עזרא!

את הרעיון הציע נדב "השפמנון" נוימן, ראש דסק הפסיכדליה אצלנו: להקדיש גיליון לנשכחים, לגיבורים הלא־מושרים של השירה העברית החדשה. והתאהבתי בו מייד. בהחלט יש טעם לפקפק בכנות אמירתה הנודעת של דליה רביקוביץ, "שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר". אך טבעי להניח שאת שיריה שלה אהבה יותר. אבל יש אהבה אחת מיוחדת במינה, שמתקיימת אך ורק בשירים של אחרים: ההרגשה הנפלאה שבקריאת משורר נידח כל כך, שאין איש נוסף בעולם הקורא אותו ברגע זה. שהוא שלך ורק שלך. שאתה והשיר מצויים על פסגה או על אי, שרויים בבדידות מזהרת.

אנחנו חלילה לא גילמן. הכוונה אינה "לאתגר" את הקאנון או "לרצוח" אבות. הקאנון שלנו בסדר גמור, תודה רבה. ובכל זאת אין להכחיש שהזמן רצחני וקברני מטבעו. פרננדו פסואה החרד לגורלו תהה: "טניסון, בתור שלם חסר תועלת, ממלא כמעט אלף עמודים דו־טוריים. כמה מקום יוקצה לטניסון באנתולוגיה עתידית לשירה אנגלית שתקיף, אולי, פחות מאלף עמודים פשוטים?" ("למילה מציאות אין משמעות: פרננדו פסואה – מניפסטים", הבה לאור, 2022. מאנגלית: ארז וולק). "הדורות הבאים", סיכם פסואה – אחד הגרפומנים הגדולים בהיסטוריה, כן? – "רוצים שנתבטא בקיצור ולעניין".

אמת, ובכל זאת יש מקום לטניסון כזה. הקאנון הוא מפה, לא אפליקציית ניווט. ויש עוד זמן להישכח ולהיזכר, להיאבד ולהימצא, אלף פעמים ואחת. ואף לאבודים ביותר הזכות להתנחל בלבבות ולהישגר על הלשונות. לעיתים זה משורר שהיה נודע בשעתו ונשכח במרוצת השנים, ולעיתים משוררת שפרסמה שני שירים בסתיו 1964 ונעלמה מהנוף. אנחנו נקשרים לשירה באופנים נפשיים ורגשיים ושכליים ודתיים וטקסיים העולים במידה רבה על כל בחינה אובייקטיבית חיצונית שלה. אנחנו קוראים כקוראים, לא כשופטים. אסור שנקרא רק כשופטים.

לכן המסות שלפניכם לא נועדו לשקף קו מערכתי כלשהו – איזה מעשה זך בפוגל – אלא המון קווים פרטיים, וקטורים. מן הסתם גם איננו מתיימרים (משימה בלתי אפשרית כשלעצמה) להקיף את כל הנשכחים הראויים ליום זיכרון. לא נכללו כאן, למשל, אריה זקס ובת־שבע שריף, וגם לא עזרא אוריון, שאם וכאשר אעמוד על סף מוות, לא אדקלם את "שמע ישראל" הנפסד אלא את שירו המושלם: "שַׂמְתִּי אֶבֶן עַל אֶבֶן – / עָבְרוּ חַיַּי".

בגיליון תמצאו ריאיון היסטורי שערכה שני פוקר עם סיגלית דוידוביץ, לצד שירים שכתבה בשלושת העשורים מאז נאלם קולה; מאמר עקרוני של גל עזרן שמטהר את שמו של המשורר־הלוחם איתן איתן, ושופך אור יקרות על מלחמה ושלום בשירת "הכנעני האחרון", לצד שירים מעיזבונו בפרסום ראשון; ומאמר של נדב נוימן על האור והחושך בשירת רִנה שני, שהייתה משוררת מחפשת והפכה לגורואית מוצאת. תמרור אזהרה לכל המחפשים.

כדי להיפתח לאובססיות שלא היינו מעלים בדעתנו, אף הכרזנו לצורך הגיליון המיוחד על תחרות נושאת פרס (בעילום שם כמובן. הפרס היחיד שמכבד את בעליו הוא הפרס־בעילום־שם). הומטרנו בעשרות מסות זוכרות, עניין משמח כשלעצמו, וכשפתחנו את מעטפת המייל גילינו שאת המסה הזוכה כתב לא אחר מדרור בורשטיין. בורשטיין בדה מליבו אגודת סתרים המקדשת את שירת עוזי בהר, ואת הפרוזה הנפלאה שלו מלווים שלושה שירים בפרסום ראשון מעיזבון המשורר. שתי מסות נוספות מהתחרות שבחרנו לפרסם, מעין מקומות שני ושלישי, כתבו אוֹרי שגב ונוית בראל. שגב כתבה על שיר אחד יפהפה של שם העט הנשכח דליה פלח, ובראל על המשורר הגדול (בטיב שירתו וברוחב יריעתה) משה סרטל – הנביא הנחבא אל הכלים.

שלמי תודה לענת ולשירה איתן, ולדניאל בהר, על שפתחו בפנינו את דלתותיהם ואת אוצרותיהם. תודה גם למכון גנזים של אגודת הסופרים, שומרי אוצרותינו המשותפים. כל הדימויים בגיליון מעשי ידי המאסטר אפרים משה ליליין, באדיבות ארכיון ניל כהן.

ובכן הינה הוא לפניכם, ספיישל הנשכחים. ומאחר שכבר ציטטתי מפסואה (לעד אצטט מפסואה), הינה עוד אחד, מתוך "חנות הטבק" ("מה עשיתי מן החיים?", כרמל, 2006. מפורטוגלית: רמי סערי): "וְהַהִיסְטוֹרְיָה לֹא תִּרְשֹׁם, מִי יוֹדֵעַ?, אַף אֶחָד".

מדוע הלך הכלב אצל הנאלח

הכלב הנרצע מיקי זוהר – שאחרי ה־7.10 היה הראשון להודות בחצי פה (ויותר מדי מצח) שייתכן, אולי, כהיפותזה, כי לראש המדינה שאירע בה טבח יש איזה קשר לטבח, אבל מהר מאוד נזכר איפה מונחת קערת הבונזו שלו – מחולל מיום כניסתו לתפקיד שר התרבות הפיכה ספרותית (ואולי הייתם קוראים על אודותיה אם כתבני התרבות שלנו לא היו עסוקים השכם והערב בשאלות כבדות משקל כגון מה ידעה או לא ידעה אליס מונרו על אונס בתה, את מי אנס או לא אנס ניל גיימן ומה צייצה ג'יי קיי רולינג על טרנסים).

למעשה, ביקורו הראשון של הנרצע בשבתו כשר התרבות לא היה בתיאטרון הלאומי, בספרייה הלאומית, באופרה הישראלית, בשח"ם או במוזיאון ישראל – אלא בבית אורי צבי גרינברג! שם עשה את עצמו קורא למצלמה את 'יהי – כתב עת פואטי־פוליטי', בהוצאת בית אצ"ג ובעריכת אלחי "הנאלח" סלומון, מחבר השורות "תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ / נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / אוֹכֶלֶת בְּכָל הַבָּתִים / נְגִיסוֹת קְטַנּוֹת / וּמְמוֹטֶטֶת / עַל רָאשֵׁי הַיְּלָדִים" (שפורסמו לראשונה אצל בני לוציפר, אלא מה). לאחרונה שב הכלבלב וביקר ב'גלריה גאולה' (ע"ש גאולה כהן, בחיי נו) החדשה מבית אצ"ג (יחד עם שוחר האומנות הנודע עמיחי שיקלי!). כן, כזה הוא מיקי נרצע שלנו, לעולם־לעולם אינו מחמיץ סבב גלריות! גם אותה, אגב, אצר הנאלח סלומון (איש אשכולות? איש רנסנס!).

מה עוד חדש באצ"גייה? טוב ששאלתם! בשנה וחצי הם חנכו שם, בין היתר, את 'הכור: מעבדה לפיתוח חיבורים בין האומנות העכשווית ועולם הרוח והמסורת היהודית' (בניהולו של פורת סלומון – האח של!), את 'פרס אורי צבי לשירה' (בשיפוטה של טלילה ציפר – הבת של!), את 'בית אורי צבי הוצאה לאור', את 'פסטיבל יהי' (לוגו פסטיבל השירה? ארץ ישראל השלמה!), את פסטיבל הקולנוע 'רצוא', ש"רוצה ליצור בית למפגש שמעורר שיח סביב החיפוש אחר הא־לוהי", את 'נו נו – סלון חרדי לאמנות ותרבות' (שמופעיו נערכים בהפרדה מגדרית, נו נו) ואת 'ליבה' ש"מבקשת לפתח ולקדם יצירה אמנותית כמקור השראה וביטוי, המהווה בסיס לפיתוח של עשייה אמנותית ברת [אצ"ג מתהפך – ע.כ.] השפעה על המרחב התרבותי הירושלמי והישראלי", מה שזה לא אומר!

לפני כמה חודשים פנה אליי בחור סימפטי שערך יריד כתבי עת בירושלים. שאלתי מי עוד משתתף. למשמע 'יהי', התפלצתי. הבחור הסימפטי הבטיח לי שדיבר עם העורך, וזה הבטיחו שמדובר בכתב עת מיינסטרימי לחלוטין, "ישראלי" (האצ"גים אוהבים להשתמש במילה הזאת, "ישראלי", כאילו שאנחנו דֶנים ו'ננופואטיקה' – איראנים). "קראת אותם"? "לא", השיב הסימפטי. ודאי שלא. וזאת, חברים, הבעיה כולה: הם קוראים אותנו ואנחנו לא קוראים שום דבר. הפסקנו לקרוא ספרות, וכפועל יוצא הפסקנו לקרוא את המציאות.

נאצים בשעה שש

ממשלת השואה שהמיטה עלינו פוגרום לא תעצור עד שלא תמיט עלינו שואה. אלה אנשים שלא יכולים לקשור שרוכים, ואף כופרים ברעיון שיש מה לדעת בקשירת שרוכים למעט האמונה השלמה בקשירת השרוכים – וצדקת הדרך בקשירת השרוכים! ואלה המתונים בממשלת השואה. הקיצונים לא רק שאינם מסוגלים לקשור שרוכים, אלא גם מטיפים לפרימתם מתוך שאיפה למעוד. מדוע? כי זה צעד ראשון בתעופה. והם הרי בכלל לא מעוניינים בחיי עולם – לא בחיי החיים ולא בעולם הזה.

אינכם קוראים – אבל איך אינכם רואים? הם כתבו את הכתובת על הקיר. מחוץ לדירה שלכם בתל אביב: "FCK KPLN". בצומת בדרך להורים: "קפלן אשם". זאת עלילת הדם שעליה יקום רייך הבית השלישי.

ראש וראשון למקדמיה הספרותיים של עלילת הסכין בגב הוא חבר מערכת 'יהי' צור ארליך. הנה בית משיר שפרסם ב'מקור ראשון': "סַרְבָנֵי / מִלּוּאִים בְּלָבָן / שֶׁזְּרָקוּנוּ מוּל פְּנֵי / הָאוֹיֵב בִּמְכֻוָּן". צור הוא אלתרמניסט מושבע, מתרגם בעל זכויות ואיש ספר אמיתי, שבין היתר ערך (יפה ומקצועית) כמה מסות פרי עטי בכתב העת 'השילוח'. לכן ביקשתי לברר אם אכן התכוון למילה "במכוון", או שמדובר באמצעי ספרותי בלבד – חרוז צולע עם "בלבן". אם אכן כוונתו לכוונה, האם הוא סבור באמת ובתמים שיהודי־ישראלי כלשהו ביקש, רצה או התכוון שיישחטו ויישרפו 1,200 אנשים, נשים וטף יהודים־ישראלים גם כן? "כן" הייתה תשובתו: "הניסוח די מדויק, למרות החריזה הצפופה: לא דאגו במתכוון שיירצחו אלף ישראלים, אבל החלישו במתכוון את כוח המגן הישראלי".

ונזכרתי בסבי, יליד דרזדן, שהרודן הגרמני (הכושל, הם תמיד כושלים) אריך לודנדורף האשים אותו ואת משפחתו (גרמנים נאמנים כולם) בתבוסתו שלו, בכניעתו שלו בוורסאי.

רעי וידידי יהודה ויזן, עורך 'דחק', מפרסם ב'יהי' ולא מטרידו כזבוב ויזלטירי להדפיס את שיריו לצד שורות כ"גּוֹי הוּא גּוֹי / לֹא אֶחָד מְסֻיָּם / לֹא עֲרָב לֹא סְפָרַד וְלֹא רוֹמָא / גּוֹי הוּא שֵׁם עֶצֶם / הוּא הַשֵּׁם עַד הָעֶצֶם: הוּא הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ / הוּא חֲשָׁד בִּטְמֵאִים הוּא יָבוֹא בְּיוֹמוֹ / הוּא טְרֵפָה הוּא קְלִפָּה / הוּא אֵימָה / הוּא תּוֹלֶה עַל בְּלִימָה / הוּא כְּלִיאַת נְשִׁימָה / גּוֹי הוּא גּוֹי וְיִמַּח שְׁמוֹ" (בינה סבג פינקלשטיין, "גלות בתוך ריבונות" – המוקדש "לתיאוריה וביקורת, זרע לבטלה"), או לצד "שירו" של יוחאי שלום חדד, "חנוכייה טרויאנית", המוצא גיס חמישי לא רק בצה"ל, בהייטק וכולי, אלא גם בהומואים ובפוליאמורים (!) שהמיטו עלינו את האסון: "אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה / הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ"ן, מְכוּרִים לְ־8200 / … / וְאֵיךְ לֹא קָרָאנוּ לְפּוֹלִיאָמוֹרְיָה בִּשְׁמָהּ? / 'הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ / וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – הַיָּשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד? / הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא'! // אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי סְדוֹם, אוֹ אֶת עַם עֲמֹרָה / אֵיךְ טְרוֹיָה נָפְלָה".

ומילא ויזן. יש אנשים שיערקו לצבא קרתגו רק כי מישהו, מתישהו, העליב אותם ברומא (אפילו יפרסמו שירים של צ'יקי, טל"ח). אך מה עושים אקופואטית כסבינה מסג, או פופואט כגלעד מאירי, או צ'יקי עצמו, לצד "להב המרד" של איתן אוראל גפן, מסה שקוראת, ובכן, למרד מזוין?

ככל האינסלים המטורפים מהמרתף, גפן פוצח את מניפסטו בהסגרת קנאתו היוקדת בחיים המודרניים (כפי שאלה מצטיירים בליבו מהמרתף): "מנעמי החיים הקהו את ליבותינו. דור מולעט עד איבוד הדעת־טוב־ורע, מולעט בזרם בלתי פוסק של גירוי חושי, חייתי, מדחיק מעצמו את עליבות קיומו במצב כה נרפה. זרם בלתי פוסק של בידור הוליוודי על מסכים מרצדים, שיכר הננסך כמים, סימום עד כלות הנפש, ובהתקשרויות נטולות יסוד מתישים כוחם לריק. קמילה. ניוון".

האיש אידיוט, אך הדברים מאירי עיניים. "הדת", מסביר גפן, "גורשה והומתה בבושת פנים תחילה בידי האידאולוגית החילוניות הגדולות ששאפו להחליפה, הקומוניזם, הליברליזם והנאציזם". כן, בחוגים הולכים ומתרחבים, ליברליזם הוא אידיאולוגיה טוטליטרית. וגם, "את הפמיניזם משכו תנועות ההומוסקסואלים למיניהן אל העזת הפנים עד השוואת הזיווג הקדוש שבין בעל לאשתו לבין התועבה שבמימוש סטיותיהם מן הנורמה". כן, בחוגים הולכים ומתרחבים, ומתוקצבים, זו הנורמה.

האחראים למצב אפוקליפטי זה של האדם הם כמובן ה"הם": "והם, מי הם? – הרודנים חסרי הפנים והאישיות, רודני הפקידות הגבוהה, הבירוקרטים מן המעלה הראשונה – הם בעלי מטעי הכותנה של עידן זה. ימי המונרכיה חלפו מן העולם באבחות הגליוטינה. האדונים החדשים השכילו להבין שהמושל באמת, כדאי לו שיפעל הרחק מעיני הציבור. שמא יערפו את ראשו, מטאפורית או מילולית. מנגנון המדינה עתה, חסר פנים הוא. רודנים חסרי פנים. רואים ואינם נראים – רודָּנִי דִּין. אך שינוי קוסמטי זה לא גורע מהם דבר ביחס למלכי העבר. רכב שרד תחת כרכרת המלכות. סוסים הרבו להם. כספם וזהבם, אלוהיהם מעשה ידיהם מרבים בחמדה. נשים אם יראו כי טובות הנה, ייקחו להם מכל אשר בחרו. ואם לא תיאות הנערה להסכים, יענוה. כי הם אדוני הארץ ולהם המשפט".

ומה צריך לעשות עם ה"הם"? אתם כבר יודעים את התשובה. ועדיין אני רוצה שנקרא את גפן הזה. אני מתעקש שנקרא את גפן הזה. אולי ברגעים אלה ממש, במרתף אחר, קורא אותו מי שירצח לימים שופט בישראל. והצדקותיו למעשה פורסמו בכתב עת, אונליין ופרינט, כזה שזכה לתמיכת משרד התרבות, העירייה, הפיס וכולי, ואף אחד לא קרא:

"לאור כל האמור לעיל, ישנו הכרח בל יגונה במרד. מהפכה דקדושה. לא עוד המודל של סיזיפוס המגלגל את אותו סלע במעלה ההר רק כדי שהלה ישעט במורדו שוב עד אין קץ. הבלים אלה נשאיר כנחלת המערב הקורס. ואילו לנו, נס מרד מתנוסס, בהתקדמות בלתי פוסקת. גם אם היא כוללת בתוכה אי אלו נפילות עודנה, בלתי פוסקת. לנו להבת מבערת בליבות האומה והיחיד. אש הסנה הבוער ואיננו מאוכל. אש המזבח. אש שפתי הנביאים. האש היוקדת ומתגלגלת באלף גלגולים בחיי האומה והיחיד, כלהבה בוערת, לובשת צורה ופושטת צורה. לעולם בעלת צורה ואמורפית כאחד. זה המשל המשתנה עוד בטרם יובן הנמשל. להב החרב המתהפכת ואנו איתה".

גיורא יהלום חתום על תעודת הפטירה של תל אביב

לנוכח השואה הרוחנית הזאת, היה אפשר לצפות לתגובה ציונית, חילונית, הומניסטית ואוניברסלית נחרצת מצד עיריית תל אביב, שתקציב התרבות שלה גבוה בהרבה מזה של הממשלה. על כל 'יהי' היה אפשר להעמיד 10 'אור'. על כל 'סלע מאיר' – 20 'מגדלור', 30 הוצאות לאור, 40 גלריות, 50 פסטיבלים. אבל איתרע המזל ונפלנו על גיורא יהלום, פקיד בעל התפקיד "ראש מינהל קהילה, תרבות וספורט" בעיריית תל אביב. יהלום הזה שוחר טוב. הוא פשוט לא מבין מה שווה התרבות אם הוא לא שולט בה.

הקומיסר יהלום הוא יוזם "בתי התרבות" בעיר – מתנ"סים משודרגים שכביכול נועדו להילחם ביוקר המחייה: במקום לשלם על הופעה של הילה רוח, העירייה תציע לכם הופעה של הילה רוח בחינם (כלומר מהכסף שלכם) ב"תל אביב תרבות דה וינצ'י" או ב"תל אביב תרבות המחוגה" או ב"תל אביב תרבות קריית המלאכה". כלומר יושב איזה יהלום במרתף של בית אריאלה ומחליט שהילה רוח ולא וערן צור. למה? כי הוא אוהב את הילה רוח. והוא הבוס. כי הוא לא רק הגורם המממן, הוא גם המפיק בפועל. מירי רגב בטקס יום העצמאות.

וכמובן שאף אחד לא בא. וכמובן שלכל אחד כזה צריך מישהו שיעשה את הסושיאל (כסף) ומישהו שיחבר את המיקסר (כסף) ומישהו שישלם את הכסף (כסף), כאשר בסופו של דבר, המישהו הזה, שמשלמים לו כסף כדי לנגן, לא רוצה לנגן שם. וגם המישהו שבא לשמוע את המישהו הזה מנגן שם, אפילו בחינם, לא רוצה לשמוע את המישהו הזה מנגן שם. הם כולם היו מעדיפים להיות במועדון, בבר, בבית קפה. אבל העירייה תשקיע מיליונים (שלנו) כדי להפגיש אותם בניגוד לרצונם, כמו פינגווינים בשבי, באחד המתנ"סים האידיוטיים שלה, תחת אורות הניאון המחרידים שלה, אך ורק כדי להצביע עליהם נבוכים, סובלים, ולהגיד: זה שלי. זה בחסדי.

פעם, לפני שנים, התייצבתי עם דוד ניאו בוחבוט אצל איריס מור ז"ל. חלמנו לחדש את פסטיבל תל אביב לשירה (שייסדתי עם יהודה ויזן, והרבה לפנינו ייסד חזי לסקלי ז"ל) וחלמנו להופכו לפסטיבל השירה של תל אביב – בדומה לפסטיבל המשוררים במטולה. מור לא נתנה לנו להשלים משפט. "עיריית תל אביב אינה מפיקה פסטיבלים", חרצה. "הרי אם נרים פסטיבל קולנוע", הסבירה, "נחסל את פסטיבל הקולנוע בירושלים. ואם נרים פסטיבל ג'אז, נחסל את אילת. לא. בשום פנים ואופן לא. עיריית תל אביב תומכת ביוזמות – אבל לעולם, לעולם אינה יוזמת בעצמה". אחר כך הבהירה שהיא לא אוהבת אותי באופן אישי ("כרמלי, אני לא אוהבת אותך"), אבל שהיוזמה ראויה ("מה לעשות") ומן הראוי שהעירייה תתמוך בה.

חמש שנים אחר כך התנה מחליפה יהלום את תמיכת העירייה בעריכת המופעים בבית אריאלה, כלומר באי־עריכתם בלבונטין 7, בנסיך הקטן, ברדיו EPGB או באלף ואחד המקומות האחרים בעיר שמשוועים לקהל ולתמיכה. אם תהיתם מדוע לבונטין 7 חוגג יום הולדת במוזיאון תל אביב, או מדוע עלמא עורכת את תיקון ליל שבועות שלה בבית אריאלה – זאת הסיבה. היוזמה הזאת של יהלום נקראת "דבק" – לחבר צעירים למוסדות התרבות העירוניים. מוטב היה לקרוא לה "סחיטה באיומים".

אני לא נכנעתי לקומיסר הקטן. אבל פסטיבל תל אביב לשירה הי"ד הוא לא העיקר, אלא זה: הנאצים בשער ועיריית תל אביב נוקטת מדיניות של לחם ושעשועים (במלוא מובן המילים: העירייה מסבסדת פלאפל בעשרה שקלים ביום העצמאות). במקום לעודד קריאה, היא הופכת ספריות שלמות ל־WeWork בעיר שהפכה ל־WeWork. במקום לתמוך במוזיקה, בספרות, בדעת, היא קונה ומשעבדת אותן כבקרקס.

והאמת? זה עובד. הביטו סביב וענו בכנות: מה כבר נשאר כאן? כמה פסטיבלים נערכים שלא בעריכתם הישירה של פקידים? כמה מסיבות והופעות וירידים? מדי שבוע, כמה ערבי שירה נערכים בתל אביב שלא בבית אריאלה/ביאליק? מה נשאר פה מחוץ ל"מתחמים" ול"בתים" שלהם? מה נשאר מהעיר, מה יש ברחוב שלנו? תל אביב: עיר שאין בה מה לאכול אחרי 11 בלילה ואין מה לעשות בה אחרי חצות ואין מה לחפש בה בשאר הזמן.

אסף זמיר, פטר את המירי זוהר שלנו. החזר את הכסף לתושבים. הכפל את קרן רבינוביץ'. תן ליזמים ליזום, למפיקים להפיק, לבמאים לביים, לזמרים לזמר, לפילוסופים להתפלסף ולמועדונים להתחרפן. עיריית ירושלים נתנה לחארות של אצ"ג בית ברחוב יפו. בניין שלם. ככה: קחו לכם. שלכם. חינם. תעשו מה שאתם רוצים. תעשו תרבות. תעשו נפשות.

ומה עושה עיריית תל אביב? משתלטת על בתים: התדר משתלט ללילה אחד על מוזיאון תל אביב, מוזיאון תל אביב משתלט ללילה אחד על בית אריאלה, בית אריאלה משתלט ללילה אחד על כיכר ביאליק. ובינתיים הנאצים משתלטים על ישראל.

המשפט והנפש

But if you can stand the test
You know your worst is better
Than their best
The Human League

מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה שָׁנִים אֲנָשִׁים
חֲבוּקִים יִהְיוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
דליה הרץ

 

1. זלדה רותקה למשפט אייכמן. "גם אותי בלע 'המשפט'", כתבה לחברה, "ואני הולכת מאפלה לאפלה, ממוות למוות, משרֵפה לשרפה". רושם מיוחד עשה עליה יהודי אחד שנצטווה לעקור את שיני הזהב מן המתים. אחרי ששמעה את עדותו כתבה: "נדמה לי שהאסון הכי גדול בימינו קורה לאדם שנולד גרמני. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו גרמני".

2. הפלסטינים הוציאו מקרבם, מצאו בקרבם, 3,000 משפדי תינוקות, מיָירֵי רוקדים, מכי קשישות. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אינני יודע אנה יוליכו את הבושה. יעבור דור עד שיימחה האות. ועד אז הם יתהלכו כמצורעים. כשילחצו את ידיהם ייזכרו בסרטונים. כשישמעו את דבריהם ייזכרו בסרטונים. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני.

3. אך כאנשי שמאל הסבורים כי אין פתרון מעשי או מוסרי זולת עצמאות פלסטינית, זוועתם היא גם זוועתנו. המשיחיים – המונים כבר כשליש עד חצי מעַמנו (לבושתנו), פוטרים עצמם מן העניין בטענה שהפלסטינים נאצים. שהם תמיד היו נאצים ותמיד יהיו נאצים ואין מה לעשות בזה. זאת בדיוק התפיסה הא־היסטורית שהורידה אותנו שאולה. אבל שמאל (אמיתי) מאמין בקִדמה. ושמאל (אמיתי) מאמין בשינוי. ושמאל (אמיתי) לעד עומד על המשמר מפני מהותנות וזהותנות, או "טבע" ו"מנטליות", שמפקיעות מהאדם את הסוכנוּת הסוכנות שלו (האחריות שלו), ומההיסטוריה את היסטוריוּת שלה. במשפט אייכמן אמר ק. צטניק שאושוויץ הייתה "פלנטה אחרת". תיקנוֹ דן פגיס בסרקזם מריר: "לֹא לֹא / הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי־אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם. / אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם".

4. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אך דורנו זה אינו הראשון גם לא האחרון. באחת האזעקות סיפרה השכנה בחדר המדרגות שהבניין שבו אני גר כבר הופצץ פעם: בידי חיל האוויר האיטלקי, ב־1940. מי זוכר את זה היום? טייסים איטלקים הפציצו בסביבות הרחובות טרומפלדור ובוגרשוב בתל אביב. סתם כך. ללא הבחנה. 137 אזרחים נהרגו. בימים אלה של "לא נשכח ולא נסלח" חשוב לזכור שכן נשכח וכן נסלח, כי הכול נשכח ונסלח בסופו של דבר.

5. כי שמאל (אמיתי) מאמין שאנשים משתנים ועמים משתנים והעולם משתנה. "היצור האנושי מסוגל בנקל להיות אוכל־אדם כשם שהוא מסוגל לאמץ לו את 'ביקורת התבונה הטהורה'", לימדנו מוסיל. "מתוך אותן האמונות ואותן התכונות מסוגל הוא לשני הדברים – הכול לפי הנסיבות". שמאל (אמיתי) מאמין בנסיבות. ושמאל (אמיתי) מאמין ביכולת (האדם, לא האלוהים) לשנות את הנסיבות. איטליה הפאשיסטית ייצרה פאשיסטים, גרמניה הנאצית ייצרה נאצים ומדינת חמאס מייצרת חמאסניקים. לכן שמאל (אמיתי) תומך במיטוט שלטון חמאס.

6. כתב העת שלפניכם הוא כתב עת אנטי־פוליטי במובהק ובמוצהר, אך במשך עשור ויותר הוא היה קול קורא כמעט בודד בקריית ספר בעד שינוי המציאות – ולא שינוי ייצוגיה. התעקשנו שפלסטינים הם בני אדם ממשיים, לא "נרטיבים". חזרנו והתרענו על הניסיונות להפוך את הפוליטיקה שלנו לספרות ואת הספרות שלנו לפוליטיקה, ובכך לעקר את שתיהן. ימנים ראו בנו שמאל הזוי. ושמאלנים ראו בנו ימנים, שמרנים, נאו־ליברלים ואפילו ציונים (זאת הייתה קללה עד לא מכבר). האמת היא שמאז ומעולם היינו שמאל ציוני הזוי.

7. כתב העת שלפניכם מייצג את מה שכל הצדדים מבקשים לשרש מן הארץ הזאת: אומנות לשם אומנות, מוזיקה, פסיכדליה, רוחניות חילונית, אינטלקטואליות (האף כמעט מתעקם מעצמו כשהוגים היום את המילה הזאת שהפכה עלבון, "אינטלקטואל"), בתי קפה, רביצה בבתי קפה, קיומיות אבודה, חלום, גוזמה, רצון עז לטעות ושיוכיחו אותנו על טעותנו, אופטימיות קוסמית, גאווה שווה באומה ובאנושות, נאורות, פלורליזם שאינו רלטיביזם, פשרנות בענייני המדינה וקנאות פנאטית בחיי הרוח, חיי רוח וחיי שכל וחיי נפש וחיי רגש פרטיים (כן, כשהאישי אינו הפוליטי).

8. "הַאִם זֶה הִשְׁתַּלֵּם?" שואל פרננדו פסואה בספרו המיסטי־פוליטי "מֶסר", אחרי שגולל את כל ההיסטוריה של עַמו פורטוגל. הרי האומה אינה ממשית. היא חלום, הזיה קולקטיבית. האם משתלם להילחם על חלום? האם כל זה היה כדאי – הקרבות, הדמעות, ההפגנות? כן, עונה פסואה, "כָּל דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם / בִּתְנַאי שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ קְטַנָּה מִדַּי".

9. תפקיד כתב העת שבידכם לדאוג שהנפש לא תהיה קטנה מדי.

אבל אתם החארות שהכנסתם את החרא הזה למיקרו

אָז זֶה הַחָרָא שֶׁאֲנַחְנוּ אֲמוּרִים
לִשְׁתּוֹת בָּעֵינַיִם?
– פרננדו פסואה

 

אפשר למות מהתייבשות כשמחכים לחשבון נפש בארץ הזאת, אז אערוך אותה במקומכם: אלון עידן, ליסה פרץ, אלוף בן, עיתון "הארץ" כולו – אתם בישלתם את החרא הזה. אתם החארות שהכניסו את החרא הזה למיקרו, חיממו והגישו לנו אותו יום־יום במשך עשור. "הארץ" מתנגד להפיכה המשפטית? "הארץ" המציא את ההפיכה המשפטית, את הלוגיקה שלה, האידיאולוגיה שלה, ההיגיון התרבותי שלה, ואת גיבוריה־נבליה, וכל זאת כשערוץ 14 עוד היה ערוץ למורשת ישראל.

בעיניים משופשפות קראתי את דיווחה של גילי איזיקוביץ (26.6) באשר לכוונת שר התרבות מיקי זוהר למנות את גדי טאוב, נוה דרומי ובני ציפר לחבר הנאמנים של פרסי הספרות: "נוה דרומי היא אשת תקשורת, פאנליסטית ערוץ 14, שפרסמה באחרונה ספר על צה"ל. ד"ר גדי טאוב מזוהה גם הוא עם הימין וגם הוא מאנשי ערוץ 14. בני ציפר, עורך המוסף לתרבות וספרות בעיתון 'הארץ', הוא ממקורביו של ראש הממשלה ואשתו".

גילי, הו גילי, את שלימדת אותנו גזלייטינג מהו – הככה תגזלייטי? הנה אתקן לך: "נוה דרומי, מחברת הספר 'איך נשים הרסו את צה"ל: בנות זה איכסה', הייתה עיתונאית 'הארץ', שאיש לא שמע את שמה לפני 'הארץ', שכתבה חמש שנים ל'הארץ', שלאורך 150 טורי דעה – ב'הארץ' – הסבירה לנו מדוע המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מנותקים ומתנשאים, ומדוע יקל וייטב לכולם אם נכפיפם לכנסת, משמע לממשלה, כלומר לביבי. ד"ר גדי טאוב, שעד לרגע האחרון ממש, כשזה נהיה מביך מדי, היה עיתונאי 'הארץ', שהשתמש בקביעות בבמה הקבועה שניתנה לו במדור הדעות של 'הארץ' – ובקביעות ובאריכות יתרה בבמה הקבועה שניתנה לו במוסף 'הארץ' – כדי להסביר לנו כיצד מנדלבליט, אהוד ברק, ברק אובמה, בג"ץ, אנשי הלטאה וג'ורג' סורוס חברו יחד כדי לתפור לביבי תיק. ובני ציפר הוא הטרול הגדול שלנו, החרא המקורי, מכחיש שואת הארמנים, מעודד אינוס הקטינות, שונא הספרות העברית, מבזה זכרם של עוז ('מת הנשיא של השבט הלבן') וויזלטיר (אילן ברקוקוועץ'), שהסתחרר מיופייה של שרה נתניהו עוד לפני שגדעון לוי נשבה בקסמי בעלה ואלוף בן קרא 'הגידו כן לזקן', כלומר הצביעו לביבי".

ההיה או שחלמתי סיוט? היה, היה גם היה. במשך עשור נתתם לכל חרא לחרבן עלינו, ואחר כך לרוץ לחבריו החארות ולהתרברב על כך שהוא מחרבן על השמאלנים בעיתון שלהם, הכול בשם הפלורליזם הקדוש. בכך גם הכשרתם עמדות אנטי־דמוקרטיות, קונספירטיביות וטרוליות כדעות לגיטימיות – וגם הפכתם את שופרות החרא לגיבורי תרבות, לאינטלקטואלים ציבוריים שראוי להזמינם לאולפנים, לבתי ספר ולוועדות פרסים.

אבל מערכת היחסים המתעללת שניהלתם עם קוראיכם השמאלנים היא החרא הקטן. החרא הגדול, עיקר הנזק שלכם, הוא הרדיקליזציה והאידיוטיזציה של הימין, קוראיכם האדוקים ביותר. אימוץ שיח ה"שיח" של השמאל על ידי הימין הוא המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית החדשה – והוא מחייב את כל סוכני השיח, ואת "הארץ" בראשם, לחשבון נפש.

אתם לימדתם חארות מתנחלים כמו רוטמן לדבר על "פריוויליגיה" ו"הגמוניה". החרא הזה היה נשאר בחוג לספרות אם "הארץ" לא היה מחליט להפוך לעלון סטודנטים בתפוצה ארצית ולזרוק את החרא הזה על המאוורר. אתם תפרתם את שכפ"ץ "ישראל השנייה" שהאחים היהודים לובשים היום בדרכם לספח את השטחים. אתם ריקעתם את קסדת ה"הדרה" וה"ייצוג" שעברייני הליכוד חובשים היום בבואם למנות את קרובי משפחתם לשופטים. אתם לקחתם את הרעיונות הילדותיים שדופקים לנו את מדעי הרוח כבר עשרים שנה, ניתקתם אותם מכל הקשר והרעלתם באמצעותם את הדיון הציבורי של מדינה שלמה. אתם חתומים על שנאת האליטה (כל אליטה, בעוון אליטיזם), על הזיהוי השגוי של זחיחות וצעקנות עם אותנטיות וטבעיות, ועל הגמישות המוסרית שחוצה הלוך ושוב, ולעיתים מכחישה כליל, את הגבול שבין כוח לאמת, שרועי חסן הפליא לתמצת בשורות: "אֲנִי תָּמִיד צוֹדֵק / אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן / אַל תִּתְוַכְּחוּ אִתִּי" (22.11.2016). ובמילים אחרות: אני בור, אין לי מושג מה אני סח ואין לי כל כוונה ללמוד, אבל אני קורבן (בעיני עצמי) משמע אני צודק. זה־זה אב־טיפוס החרא שהוליד את עבודות הפרפורמנס דיסטל וגוטליב, לוין ורגב.

העלו באוב, למשל, את אינס אליאס, משוררת סוג ז' מ"ערס פואטיקה" וסטודנטית שנה א' מגילמן שמישהו ב"הארץ" החליט שדי בכך כדי לתת לה לנתח את המציאות בטור "מזרחית מדוברת". מ־2016 ועד 2022 הוכיחה לנו אליאס באותות ובמופתים סטודנטיאליים נוסח "מנגנוני הכוח היו חשופים וסיפקו לנו פרספקטיבה על תפקידה של התקשורת כסוכנת סוציאליזציה" (17.2.2021) כי "'ממשלת השינוי' משרתת את הצורך של בני ובנות השבט הלבן לצופף שורות מול המזרחים כדי לגונן על עמדות הכוח שלהם", וכי "הביקורת הימנית על מוסדות השיפוט גודרה מיד בידי האליטות כסכנה לדמוקרטיה" (13.6.2021). הטור הראשון שממנו ציטטתי, אגב, נקרא "העליהום על אבישי בן חיים חושף גזענות מובנית בתקשורת הישראלית". והטור על ממשלת השינוי? "ממשלת עליונות לבנה". לא פחות.

וכשממשלת השינוי עמדה לטבוע בים הרעל, השקר והחרא שלכם, ובנט יצא בקריאה נרגשת ונואשת ל"רוב הדומם", אליאס לא ידעה את נפשה מרוב בוז. הרי ההיגיון הגילמניסטי שלה גורס שכל מי שנמצא בעמדת כוח הוא פריווילג (ולכן אשכנזי, ולכן שמאלני, ולא חשוב אם הוא באמת אשכנזי או שמאלני), ומכאן יוצא שכל מי שנמצא בעמדת כוח מוכרח להיות מיעוט, שהרי אי אפשר שהרוב יהיו פריווילגים או יחזיקו בעמדות פריווילגיות כמו "הפרדת רשויות" או "שלטון החוק" – אלא אם המיעוט הנסתר והרשע שמחזיק בעמדות הכוח השתמש בהן כדי להנדס את תודעת הרוב להחזיק בדעות שמצדיקות ומשמרות את עמדות הכוח הללו. ובמילותיה:

"רוב העסקים הגדולים, קרנות ההון והבנקים, המשאבים הטבעיים ועיקר התוצרת החקלאית, ובעיקר טבק, כותנה וסוכר, הם בשליטת בעלי ההון היהודיים וסוכניהם". אופס, זה היה מתוך הקונטרס האנטישמי "היהודי הבינלאומי". זאת אליאס: "הם שולטים בהון! הם שולטים בתקשורת ובמערכת המשפט! הם שולטים באקדמיה! הם שולטים במערכת הבנקאית!". לא, סליחה, זה היה ח"כ אוהד טל מהציונות הדתית. אולי "הם שולטים בתקשורת, באקדמיה, בהייטק, בפרקליטות, במערכת המשפט, במטכ"ל, ביחידות העילית בצבא, במשטרה, בהון, בהסתדרות ובכל מוקד כוח שאינו דמוקרטי"? לא, גם לא, זה ציוץ של ינון מגל. "מתברר כי הרוב הדומם שאליו בנט מתייחס הוא למעשה מיעוט קולני, השולט בכלי התקשורת, באקדמיה ובמנגנוני השלטון" (9.6.2021) – זאת קולומניסטית "הארץ" אינס אליאס!

בד בבד עם אליאס, טאוב ודרומי, יום בהיר אחד נעלמו (פוף!) גם הני זובידה ובני אוריאלי. לא "ישראל היום" בתקופת אדלסון ולא ה"דירבורן אינדיפנדנט" של פורד היו נוגעים עם חליפת קרינה באנטישמיות של החארות האלה – אבל "הארץ" הגיש לנו את החרא שלהם לארוחת בוקר. הנה לקט לריענון הזיכרון:

"הקיבוצים, 'החלוצים הישנים', פולשים לקרקעות חקלאיות בבנייה תעשייתית ופרטית, מתפשטים ודוחקים את האוכלוסיות ה'לא רצויות' החוצה, כל זאת בשם הסוציאליזם הלאומי. הם משתמשים במערכת החינוך ובאמצעי התקשורת כדי להשיג לגיטימציה. באמצעות 'חברת נוער' הם מביאים צעירים לקיבוצים ועושים להם המרה פוליטית (…) בתי חרושת ענקיים לניהול ביזה ושליטה על אנשים (…) הקיבוצניק, החי ליד שדות ומחסנים, צובר הון כלכלי־פוליטי באמצעות שליטה על המרחב (…) אין פלא שמסביב לקיבוצים יש עיירות יהודיות ופלסטיניות שסובלות מתת־פיתוח ומהיצע עבודה נמוך. הן כוח העבודה של הקיבוצניק".

כל זאת, גבירותיי ורבותיי, מתוך מאמר אחד ויחיד שפורסם ב־28.7.2021, טיפה בים הדם שהותר ב"הארץ" ושנשפך בימים אלה כמימי האסי. שנתיים אחר כך, כשמעודד השואה איציק זרקא ועוזריו יסקלו מכוניות "שמאלנים" בכניסה לעין חרוד, אחרי שסילקצו טוב־טוב בין הקיבוצניקים לתושבי בית שאן, תדווחו על האלימות בזעזוע וחלחלה – אבל אתם אחראים לדם הזה ואתם אחראים לחרא הזה.

וזוכרים איך סיפרתם לנו שש"ס זה השיט? שלחתם את צ'יקי (זוכרים את צ'יקי?) לסקר את נהירת האינטלקטואלים המומצאים שלכם זובידה, כחלילי ואופיר "דרעי הוא אובמה הישראלי" טובול ל"מועצה החברתית־כלכלית" של ש"ס. וכך נפתח המאמר, זה המשפט הראשון: "יותר מכל מפלגה אחרת, ש"ס לוקחת הפעם על כתפיה את סדר היום החברתי" (4.2.2015). אחר כך טובול התפכח מהעבריין המורשע דרעי (מה קרה, טמבלול? פעמיים שוחד זה שוחד אחד יותר מדי מבחינתך?) וקרא ב"הארץ" להקמת מפלגה חברתית חדשה בראשות – חכו, הנה זה בא – אורלי לוי־אבקסיס! כי רק היא יכולה להציע "פיוס בין המגזרים השונים אחרי שנים של שיסוי" ולייסד "מפלגה שהיהדות המחברת והמתונה הוא הבסיס הרעיוני שלה" ש"תחצה בקלות את הרף הדו־ספרתי" של מנדטים. והתוכנית הגאונית הזאת פורסמה ב־6.1.2019. זה עבד נהדר, נכון "הארץ"?

נעבור למוסף הספרותי? יאללה, קצת קולטורה: "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים / וְלֹא קַמְתָּ לְהַשְׁמִידָם וְלֹא קַמְתָּ לְהַכְרִיתָם / וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ / וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת / וְנָתַתָּ לָהֶם אַהֲבָתְךָ וְהֵם בָּזוּ לְךָ" (מואיז "שייקחו את קצבאות השואה וילכו להשתכר בברלין" בן הראש, 15.12.2021); "תְּנוּ לִי מֶלֶךְ מָרוֹקָאִי אֶחָד, / מָרוֹקָאִי עִם כָּבוֹד, / וּקְחוּ אֶת כָּל הַבֶּנְגּוּרְיוֹנִים" (סמי שלום שטרית, 22.10.2015 – נבואה שכמעט התגשמה! למעט היותו של המלך נכד הטוחן מילקובסקי מרוסיה הלבנה, טל"ח); "כּוּס אִמָּא שֶׁלָּכֶם, / חַפְּשׂוּ חֹם בְּעַרְבוֹת הַכְּפוֹר שֶׁל הָאִמָּא הַפּוֹלָנִיָּה שֶׁלָּכֶם" (קלריס חרבון, 22.6.2022); "תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ / נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / אוֹכֶלֶת בְּכָל הַבָּתִים / נְגִיסוֹת קְטַנּוֹת / וּמְמוֹטֶטֶת / עַל רָאשֵׁי הַיְּלָדִים" (אלחי סלומון, 15.5.2018). לא הזדקן יפה החרא הזה, אה מתוקים?

ואיך אפשר לשכוח את שפיכת דמו של יאיר גרבוז – שכל פסיק בנאומו היה אמת, וגם בזמן אמת ידעתם את זה, ועדיין שפכתם את דמו – ועם הדם את המנדטים של הרצוג ולבני?

ואיך אפשר לשכוח את בניית הוצאת הבית של נתניהו, רוטמן ולוין, "סלע מחשיך" האינסלו־פשיסטית? זיוה שטרנהל החכמה התריעה בזמן אמת מפני "הסיקור הנרחב שניתן באחרונה במוסף 'ספרים' של 'הארץ' לספרים בהוצאת 'סלע מאיר'" (2.9.2021), אז מה עשיתם? הזמנתם את המו"ל רותם סלע, שמקבל כסף מ"קרן תקווה", החארות שמממנים את "פורום קהלת", לכתוב ל"דעות" – ושלחתם (2.12.2021) את מורן שריר לראיין אותו ראיון ניצחון ("רבים מקוראי 'הארץ' מתלוננים בטוקבקים ובמכתבים למערכת על חשיפת יתר של ההוצאה השמרנית בעיתון הליברלי. גם מהכתבה הזאת הם כנראה לא יהיו מרוצים" – חה חה, השמאלנים החמוצים האלה אף פעם לא מרוצים כשמנסים לחסל להם את הדמוקרטיה בעזרת כסף זר!).

ואם כבר שריר, איך אפשר לשכוח את הפלירט שלו עם הטראמפיזם, שהחל לפני ניסיון ההפיכה שם ("תחת משטרו לא התרחשה האפוקליפסה שהזהירו אותנו ממנה. החוקה לא בוטלה, זכות ההפלה לא נשללה מנשים", סיכם ב־28.10.2020, שלושה חודשים לפני שאספסוף חמוש הסתער על הקפיטול וניסה לתלות את סגן הנשיא, ושנתיים לפני שזכות ההפלה נשללה מנשים), אבל נמשך בכיף גם אחריו ("המראה של האספסוף פורץ לבניין הקפיטול היה מבהיל לא רק בגלל ההרס והאלימות אלא גם מפני שאנשים כאלה לא אמורים להגיע למקום כזה (…) על פי התפיסה של יותר מדי אנשים בוושינגטון ובניו יורק – האזרחים האלה, ההמונים הנבערים, לא אמורים להשתתף בשלטון. טראמפ הכניס את האזרחים האלה לשם (…) הוא נתן להם נציגות במקום שהם אף פעם לא חלמו להגיע אליו. מקום כל כך רחוק ומנוכר שכבר הפך בעיניהם מזמן לישות זרה ובהמשך למעצמת אויב שרוצה לקחת להם את החירות", 13.1.2021).

מחוכם בהרבה, ולכן גם מגונה בהרבה, הוא המקרה של עורך "הארץ" אלוף בן, ששדרתו הוכיחה גמישות איינשטיינית־ממש ביחס לדמוקרטיה שלנו. "אם נתניהו יתקדם להסדר", כתב בן ב־27.9.2018, "ישאל השמאלן המצוי את עצמו: מה יותר חשוב – הסיכוי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, או לפחות למיתונו, או הסיקור שנתניהו קיבל באתר 'וואלה!' סביב בחירות 2015? מימוש חזון שתי המדינות, או השמפניה והסיגרים שהזוג נתניהו קיבל מארנון מילצ'ן? סיום או צמצום הכיבוש, או סעודות השף במעון בבלפור? התשובה ברורה מאליה".

והלא אלה בדיוק יחסי הכוח שהם חזות הכול, שהם מעל החוק, שהם מעל לצדק, שהם מעל לכל אמת, שהימין מאשים בהם את השמאל. לא פלא שבאחד ממפגני "השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה שלטונית", הרודן עצמו השתמש בבן על מנת לשלהב את תומכיו: "אני נאלץ לאכזב גם את עיתון 'הארץ' שהבוקר פרסם מאמר שהציע לי באופן מפורש הצעת אתרוג – 'רק תיסוג מיהודה ושומרון ונרד ממך'. התשובה שלי היא – 'לא תודה'".

אבל אם בן באמת מאמין שבכוח השמאל (איך?) פשוט למשוך את כתבי האישום, הרי יוצא שהוא מסכים עם נתניהו, ועם טאוב, ועם אליאס, ועם כל החארות האלה, שאנחנו באמת לא חיים במדינת חוק, שיש דיפ סטייט, שאכן ישבו ניצן ואלשיך וזקני ציון האשכנזים והחליטו להפיל את שלטון הימין. במקרה כזה, טוב יעשה בן אם יחשוף את הקנוניה, ומי יודע, אולי על הדרך גם ימצא את עשרת השבטים. אבל אם לא, שידבר גלויות: שיודה שהוא מוכן להקריב את חירותו שלו על מזבח חירות ה"אחר" הפלסטיני (ולכן סופו לגמור בלי זו ובלי זו). המחאה ברחובות מוכיחה שהוא במיעוט: "השמאלן המצוי" לא מאמין ולא מעוניין בשחיתות תמורת שלום. "השמאלן המצוי" הוא פטריוט ישראלי, חילוני וציוני – בדיוק הברייה ש"הארץ" השמיץ, הספיד והכחיש.

למן היווסדו הזהיר כתב העת "הבה להבא" מפני "הניסיון להפוך את הספרות שלנו לפוליטיקה ואת הפוליטיקה שלנו לספרות, ובכך לעקר ולחסל את שתיהן" (אני, פה, קיץ 2018). ובכן, הניסיון צלח. המחפש נרטיבים – שיפתח את ערוץ הכנסת, והמחפש דיונים על צדק ומוסר – ספר שירה. טוב עשו ב"הארץ" כשהתעשתו (וטשטשו את עקבותיהם), אך האמת ניתנה להיאמר: הרצון החולני של העיתון להימצא תמיד "בצד הנכון של ההיסטוריה" – גם במחיר של עשיית שקר והפצתו – דחף אותו לצד הלא־נכון של ההיסטוריה ברגע המכריע ביותר. טוב יעשו כעת בשוקן אם ישלימו את ניקוי הדירים, ייפטרו מהקש והגבבה ההיפרבוליים, ויחזרו לשחק תפקיד חיובי (כן, חיובי) בבניית (כן, בבניית) חיי הרוח והמעש בארצנו – ובהפרדתם אלה מאלה.