אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא

עודד כרמלי

"אמרתי אני ולא פתחו. אמרתי אני ולא נפתחו שערי שמיים". כך נפתח אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא של עודד כרמלי. בעודו תקוע על שרטון כדור הארץ, כרמלי בא חשבון עם הכוכבים שרימו ועם האנשים שלא באו להציל, בטקסט שנע בין פתק חטוף וקודח לבין מסה פילוסופית, בין פרץ טורט לבין תפילה אוניברסלית. זהו סיפור חניכה שלילי, של מי שלא רוצה להפוך לבן אדם – לא פה, לא ככה – ומבקש להיעשות לנתינם של החלל והנצח. אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא קורא תיגר על היקום עצמו, על המחסור הנורא שגורם לנו לא להיות אלוהים, על הכורח המקולל להיות מי שאנחנו ורק מי שאנחנו.

עודד וולקשטיין, עורך הספר:
"באורח מפתיע, החיים משתברים ביתר חריפות מבעד למנסרה המצטללת של דחייתם: ככלות הכול, המספר הכלוא באי הבודד של אנושיותו, ומבקש לבנות חללית מחומרי הגלם הזמינים, אנוס לעשות שימוש תדיר בזיכרונותיו ובחלומותיו, לאלץ את דמעותיו לנצנץ ככוכבים. החללית לא נבנית, והחלום להפוך לאסטרונאוט גווע בלב הילד. אבל הספר הולך וצובר תאוצה, הולך ומתגבר; בנקודה מסוימת נדמה, שכמו סוסו של דון קישוט בפרגמנט המפורסם של קפקא, הוא משיל מעליו את מחברו – וטס. ואיך הוא טס, הבן זונה".