לפעמים יש לאשרר גם מושכלות יסוד. דורי מנור אומר על הוצאת 'אלטנוילנד' שלו: "עד מלחמת העולם השנייה, התקיימה באירופה ספרות שוקקת שנכתבה בעברית". נו כן, אבל מה קרה במלחמת העולם השנייה? מה קרה לכל אותם סופרים ומשוררים שפעלו בברלין, בוורשה, בווילנה, באודסה? מי שלא עלה למדינת היהודים – נרדף ועונה והומת. הפרס המתחרה שלהם לפרס ספיר נקרא "פרס פוגל", על שם דוד פוגל, שעליו נכתב במגזין 'שפיץ' העברי־ברלינאי שהוא "כתב את יצירתו בעברית בווינה, ברלין ופריז". יש להזכיר שהוא גם נרצח בגרמנית באושוויץ.
אינני יודע כמה כסף קיבל הזוג מנור את סקאל מאותו נדבן גרמני פלמוני כדי לייסד את הוצאתם האנטי־ציונית. אומרים מיליון יורו (עם ישראל שְׁנוֹר!). ההוצאה החדשה נקראת 'אלטנוילנד', דהיינו הארץ הישנה־חדשה היא גרמניה. לו היה חי, נדמה לי שהרצל היה תובע את הצמד מנור־סקאל על העיוות הנורא של מורשתו, אבל זה היתרון הנודע של כלבים חיים על פני אריות מתים.
'אלטנוילנד' מגדירה את עצמה "ההוצאה העברית הראשונה שפועלת מחוץ לישראל מאז 1948", רוצה לומר: אנחנו – דורי ומושיק – חיים מדהים בברלין על חשבון הפריץ הגרמני. יפה אנחנו משכשכים את רגלינו באגמיה הבדולחיים, שעה שאתם מזיעים מהגבות בשבוע הספר (שוויצבאד). בריאיון לרונן טל (אלא למי?) ב'גלריה' (אלא איפה?) סיפרו השניים שבשנים האחרונות התבססה בברלין "קהילה מגוונת של יוצרים ואומנים דוברי עברית". כמובן. לכן הכותר הראשון בהוצאה הוא רומן של לאה איני. לאה, נו. לאה שלנו. מתל אביב.
"יותר ויותר כותבי עברית חיים כיום מחוץ למדינת ישראל", משקר מנור הנהנתן, שיחזור לארץ ביום שבו ייגמר הכסף. אלא שיש יותר דוברי עברית בקרב ערביי ישראל מאשר ב"דיאספורה" שלהם כולה. אילו מטרתה של 'אלטנוילנד' באמת הייתה לקדם את הספרות והשפה העברית, היא הייתה מטרגטת אותם במקום קהילות של כמה אלפי אקס־פטריוטים בברלין, שרובם ככולם מבקרים בארץ מדי כריסמס (קר, האגמים קפואים) ויכולים לקפוץ לחנות הספרים ולהצטייד בכל החסר להם (שלא לדבר על המצאת האינטרנט, דואר אוויר וכו'). צריך לומר: סופרים עבריים שמפרסמים ספרים פה וכותבים אותם שם אינם "העולם הגדול", הם ההגדרה המילונית לפרובינציה: לוויינים של הרפובליקה הספרותית העברית, שקיומם תלוי בקיומה.
אלמלא היה המפעל כולו ציני ונצלני עד הסוף, הוא היה כמעט מכמיר לב: יהודים שחושבים שאם הם יקראו לעצמם "דיאספורה" במקום "ישראלים", מישהו יאהב אותם. "הבעיה הגדולה ביותר הניצבת לפני השמאל הישראלי", אמר לי ג'ושוע כהן, חבר המערכת החדש של כתב העת שלפניכם, "היא שמה שנותר ממנו איבד את הקהל הבין־לאומי שלו ולעולם לא יקבל אותו בחזרה". הם בקושי מוכרים לנו תרגומים, אז אנחנו נמכור להם מקור? איזו חנות בניו יורק תפיץ היום את לאה איני? איזו חנות בלונדון?
מסכנה לאה. מסכנים כולם. מוכרים להם אמריקה. שוב מוכרים ליהודים אמריקה. האמת היא שכל קוראיהם כאן. אבל המו"לים שלהם שם. הם לא יזיעו עימנו בשבוע הספר. הו לא. Ach so.