אבל אתם החארות שהכנסתם את החרא הזה למיקרו

אָז זֶה הַחָרָא שֶׁאֲנַחְנוּ אֲמוּרִים
לִשְׁתּוֹת בָּעֵינַיִם?
– פרננדו פסואה

אפשר למות מהתייבשות כשמחכים לחשבון נפש בארץ הזאת, אז אערוך אותה במקומכם: אלון עידן, ליסה פרץ, אלוף בן, עיתון "הארץ" כולו – אתם בישלתם את החרא הזה. אתם החארות שהכניסו את החרא הזה למיקרו, חיממו והגישו לנו אותו יום־יום במשך עשור. "הארץ" מתנגד להפיכה המשפטית? "הארץ" המציא את ההפיכה המשפטית, את הלוגיקה שלה, האידיאולוגיה שלה, ההיגיון התרבותי שלה, ואת גיבוריה־נבליה, וכל זאת כשערוץ 14 עוד היה ערוץ למורשת ישראל.

בעיניים משופשפות קראתי את דיווחה של גילי איזיקוביץ (26.6) באשר לכוונת שר התרבות מיקי זוהר למנות את גדי טאוב, נוה דרומי ובני ציפר לחבר הנאמנים של פרסי הספרות: "נוה דרומי היא אשת תקשורת, פאנליסטית ערוץ 14, שפרסמה באחרונה ספר על צה"ל. ד"ר גדי טאוב מזוהה גם הוא עם הימין וגם הוא מאנשי ערוץ 14. בני ציפר, עורך המוסף לתרבות וספרות בעיתון 'הארץ', הוא ממקורביו של ראש הממשלה ואשתו".

גילי, הו גילי, את שלימדת אותנו גזלייטינג מהו – הככה תגזלייטי? הנה אתקן לך: "נוה דרומי, מחברת הספר 'איך נשים הרסו את צה"ל: בנות זה איכסה', הייתה עיתונאית 'הארץ', שאיש לא שמע את שמה לפני 'הארץ', שכתבה חמש שנים ל'הארץ', שלאורך 150 טורי דעה – ב'הארץ' – הסבירה לנו מדוע המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מנותקים ומתנשאים, ומדוע יקל וייטב לכולם אם נכפיפם לכנסת, משמע לממשלה, כלומר לביבי. ד"ר גדי טאוב, שעד לרגע האחרון ממש, כשזה נהיה מביך מדי, היה עיתונאי 'הארץ', שהשתמש בקביעות בבמה הקבועה שניתנה לו במדור הדעות של 'הארץ' – ובקביעות ובאריכות יתרה בבמה הקבועה שניתנה לו במוסף 'הארץ' – כדי להסביר לנו כיצד מנדלבליט, אהוד ברק, ברק אובמה, בג"ץ, אנשי הלטאה וג'ורג' סורוס חברו יחד כדי לתפור לביבי תיק. ובני ציפר הוא הטרול הגדול שלנו, החרא המקורי, מכחיש שואת הארמנים, מעודד אינוס הקטינות, שונא הספרות העברית, מבזה זכרם של עוז ('מת הנשיא של השבט הלבן') וויזלטיר (אילן ברקוקוועץ'), שהסתחרר מיופייה של שרה נתניהו עוד לפני שגדעון לוי נשבה בקסמי בעלה ואלוף בן קרא 'הגידו כן לזקן', כלומר הצביעו לביבי".

ההיה או שחלמתי סיוט? היה, היה גם היה. במשך עשור נתתם לכל חרא לחרבן עלינו, ואחר כך לרוץ לחבריו החארות ולהתרברב על כך שהוא מחרבן על השמאלנים בעיתון שלהם, הכול בשם הפלורליזם הקדוש. בכך גם הכשרתם עמדות אנטי־דמוקרטיות, קונספירטיביות וטרוליות כדעות לגיטימיות – וגם הפכתם את שופרות החרא לגיבורי תרבות, לאינטלקטואלים ציבוריים שראוי להזמינם לאולפנים, לבתי ספר ולוועדות פרסים.

אבל מערכת היחסים המתעללת שניהלתם עם קוראיכם השמאלנים היא החרא הקטן. החרא הגדול, עיקר הנזק שלכם, הוא הרדיקליזציה והאידיוטיזציה של הימין, קוראיכם האדוקים ביותר. אימוץ שיח ה"שיח" של השמאל על ידי הימין הוא המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית החדשה – והוא מחייב את כל סוכני השיח, ואת "הארץ" בראשם, לחשבון נפש.

אתם לימדתם חארות מתנחלים כמו רוטמן לדבר על "פריוויליגיה" ו"הגמוניה". החרא הזה היה נשאר בחוג לספרות אם "הארץ" לא היה מחליט להפוך לעלון סטודנטים בתפוצה ארצית ולזרוק את החרא הזה על המאוורר. אתם תפרתם את שכפ"ץ "ישראל השנייה" שהאחים היהודים לובשים היום בדרכם לספח את השטחים. אתם ריקעתם את קסדת ה"הדרה" וה"ייצוג" שעברייני הליכוד חובשים היום בבואם למנות את קרובי משפחתם לשופטים. אתם לקחתם את הרעיונות הילדותיים שדופקים לנו את מדעי הרוח כבר עשרים שנה, ניתקתם אותם מכל הקשר והרעלתם באמצעותם את הדיון הציבורי של מדינה שלמה. אתם חתומים על שנאת האליטה (כל אליטה, בעוון אליטיזם), על הזיהוי השגוי של זחיחות וצעקנות עם אותנטיות וטבעיות, ועל הגמישות המוסרית שחוצה הלוך ושוב, ולעיתים מכחישה כליל, את הגבול שבין כוח לאמת, שרועי חסן הפליא לתמצת בשורות: "אֲנִי תָּמִיד צוֹדֵק / אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן / אַל תִּתְוַכְּחוּ אִתִּי" (22.11.2016). ובמילים אחרות: אני בור, אין לי מושג מה אני סח ואין לי כל כוונה ללמוד, אבל אני קורבן (בעיני עצמי) משמע אני צודק. זה־זה אב־טיפוס החרא שהוליד את עבודות הפרפורמנס דיסטל וגוטליב, לוין ורגב.

העלו באוב, למשל, את אינס אליאס, משוררת סוג ז' מ"ערס פואטיקה" וסטודנטית שנה א' מגילמן שמישהו ב"הארץ" החליט שדי בכך כדי לתת לה לנתח את המציאות בטור "מזרחית מדוברת". מ־2016 ועד 2022 הוכיחה לנו אליאס באותות ובמופתים סטודנטיאליים נוסח "מנגנוני הכוח היו חשופים וסיפקו לנו פרספקטיבה על תפקידה של התקשורת כסוכנת סוציאליזציה" (17.2.2021) כי "'ממשלת השינוי' משרתת את הצורך של בני ובנות השבט הלבן לצופף שורות מול המזרחים כדי לגונן על עמדות הכוח שלהם", וכי "הביקורת הימנית על מוסדות השיפוט גודרה מיד בידי האליטות כסכנה לדמוקרטיה" (13.6.2021). הטור הראשון שממנו ציטטתי, אגב, נקרא "העליהום על אבישי בן חיים חושף גזענות מובנית בתקשורת הישראלית". והטור על ממשלת השינוי? "ממשלת עליונות לבנה". לא פחות.

וכשממשלת השינוי עמדה לטבוע בים הרעל, השקר והחרא שלכם, ובנט יצא בקריאה נרגשת ונואשת ל"רוב הדומם", אליאס לא ידעה את נפשה מרוב בוז. הרי ההיגיון הגילמניסטי שלה גורס שכל מי שנמצא בעמדת כוח הוא פריווילג (ולכן אשכנזי, ולכן שמאלני, ולא חשוב אם הוא באמת אשכנזי או שמאלני), ומכאן יוצא שכל מי שנמצא בעמדת כוח מוכרח להיות מיעוט, שהרי אי אפשר שהרוב יהיו פריווילגים או יחזיקו בעמדות פריווילגיות כמו "הפרדת רשויות" או "שלטון החוק" – אלא אם המיעוט הנסתר והרשע שמחזיק בעמדות הכוח השתמש בהן כדי להנדס את תודעת הרוב להחזיק בדעות שמצדיקות ומשמרות את עמדות הכוח הללו. ובמילותיה:

"רוב העסקים הגדולים, קרנות ההון והבנקים, המשאבים הטבעיים ועיקר התוצרת החקלאית, ובעיקר טבק, כותנה וסוכר, הם בשליטת בעלי ההון היהודיים וסוכניהם". אופס, זה היה מתוך הקונטרס האנטישמי "היהודי הבינלאומי". זאת אליאס: "הם שולטים בהון! הם שולטים בתקשורת ובמערכת המשפט! הם שולטים באקדמיה! הם שולטים במערכת הבנקאית!". לא, סליחה, זה היה ח"כ אוהד טל מהציונות הדתית. אולי "הם שולטים בתקשורת, באקדמיה, בהייטק, בפרקליטות, במערכת המשפט, במטכ"ל, ביחידות העילית בצבא, במשטרה, בהון, בהסתדרות ובכל מוקד כוח שאינו דמוקרטי"? לא, גם לא, זה ציוץ של ינון מגל. "מתברר כי הרוב הדומם שאליו בנט מתייחס הוא למעשה מיעוט קולני, השולט בכלי התקשורת, באקדמיה ובמנגנוני השלטון" (9.6.2021) – זאת קולומניסטית "הארץ" אינס אליאס!

בד בבד עם אליאס, טאוב ודרומי, יום בהיר אחד נעלמו (פוף!) גם הני זובידה ובני אוריאלי. לא "ישראל היום" בתקופת אדלסון ולא ה"דירבורן אינדיפנדנט" של פורד היו נוגעים עם חליפת קרינה באנטישמיות של החארות האלה – אבל "הארץ" הגיש לנו את החרא שלהם לארוחת בוקר. הנה לקט לריענון הזיכרון:

"הקיבוצים, 'החלוצים הישנים', פולשים לקרקעות חקלאיות בבנייה תעשייתית ופרטית, מתפשטים ודוחקים את האוכלוסיות ה'לא רצויות' החוצה, כל זאת בשם הסוציאליזם הלאומי. הם משתמשים במערכת החינוך ובאמצעי התקשורת כדי להשיג לגיטימציה. באמצעות 'חברת נוער' הם מביאים צעירים לקיבוצים ועושים להם המרה פוליטית (…) בתי חרושת ענקיים לניהול ביזה ושליטה על אנשים (…) הקיבוצניק, החי ליד שדות ומחסנים, צובר הון כלכלי־פוליטי באמצעות שליטה על המרחב (…) אין פלא שמסביב לקיבוצים יש עיירות יהודיות ופלסטיניות שסובלות מתת־פיתוח ומהיצע עבודה נמוך. הן כוח העבודה של הקיבוצניק".

כל זאת, גבירותיי ורבותיי, מתוך מאמר אחד ויחיד שפורסם ב־28.7.2021, טיפה בים הדם שהותר ב"הארץ" ושנשפך בימים אלה כמימי האסי. שנתיים אחר כך, כשמעודד השואה איציק זרקא ועוזריו יסקלו מכוניות "שמאלנים" בכניסה לעין חרוד, אחרי שסילקצו טוב־טוב בין הקיבוצניקים לתושבי בית שאן, תדווחו על האלימות בזעזוע וחלחלה – אבל אתם אחראים לדם הזה ואתם אחראים לחרא הזה.

וזוכרים איך סיפרתם לנו שש"ס זה השיט? שלחתם את צ'יקי (זוכרים את צ'יקי?) לסקר את נהירת האינטלקטואלים המומצאים שלכם זובידה, כחלילי ואופיר "דרעי הוא אובמה הישראלי" טובול ל"מועצה החברתית־כלכלית" של ש"ס. וכך נפתח המאמר, זה המשפט הראשון: "יותר מכל מפלגה אחרת, ש"ס לוקחת הפעם על כתפיה את סדר היום החברתי" (4.2.2015). אחר כך טובול התפכח מהעבריין המורשע דרעי (מה קרה, טמבלול? פעמיים שוחד זה שוחד אחד יותר מדי מבחינתך?) וקרא ב"הארץ" להקמת מפלגה חברתית חדשה בראשות – חכו, הנה זה בא – אורלי לוי־אבקסיס! כי רק היא יכולה להציע "פיוס בין המגזרים השונים אחרי שנים של שיסוי" ולייסד "מפלגה שהיהדות המחברת והמתונה הוא הבסיס הרעיוני שלה" ש"תחצה בקלות את הרף הדו־ספרתי" של מנדטים. והתוכנית הגאונית הזאת פורסמה ב־6.1.2019. זה עבד נהדר, נכון "הארץ"?

נעבור למוסף הספרותי? יאללה, קצת קולטורה: "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים / וְלֹא קַמְתָּ לְהַשְׁמִידָם וְלֹא קַמְתָּ לְהַכְרִיתָם / וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ / וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת / וְנָתַתָּ לָהֶם אַהֲבָתְךָ וְהֵם בָּזוּ לְךָ" (מואיז "שייקחו את קצבאות השואה וילכו להשתכר בברלין" בן הראש, 15.12.2021); "תְּנוּ לִי מֶלֶךְ מָרוֹקָאִי אֶחָד, / מָרוֹקָאִי עִם כָּבוֹד, / וּקְחוּ אֶת כָּל הַבֶּנְגּוּרְיוֹנִים" (סמי שלום שטרית, 22.10.2015 – נבואה שכמעט התגשמה! למעט היותו של המלך נכד הטוחן מילקובסקי מרוסיה הלבנה, טל"ח); "כּוּס אִמָּא שֶׁלָּכֶם, / חַפְּשׂוּ חֹם בְּעַרְבוֹת הַכְּפוֹר שֶׁל הָאִמָּא הַפּוֹלָנִיָּה שֶׁלָּכֶם" (קלריס חרבון, 22.6.2022); "תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ / נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / אוֹכֶלֶת בְּכָל הַבָּתִים / נְגִיסוֹת קְטַנּוֹת / וּמְמוֹטֶטֶת / עַל רָאשֵׁי הַיְּלָדִים" (אלחי סלומון, 15.5.2018). לא הזדקן יפה החרא הזה, אה מתוקים?

ואיך אפשר לשכוח את שפיכת דמו של יאיר גרבוז – שכל פסיק בנאומו היה אמת, וגם בזמן אמת ידעתם את זה, ועדיין שפכתם את דמו – ועם הדם את המנדטים של הרצוג ולבני?

ואיך אפשר לשכוח את בניית הוצאת הבית של נתניהו, רוטמן ולוין, "סלע מחשיך" האינסלו־פשיסטית? זיוה שטרנהל החכמה התריעה בזמן אמת מפני "הסיקור הנרחב שניתן באחרונה במוסף 'ספרים' של 'הארץ' לספרים בהוצאת 'סלע מאיר'" (2.9.2021), אז מה עשיתם? הזמנתם את המו"ל רותם סלע, שמקבל כסף מ"קרן תקווה", החארות שמממנים את "פורום קהלת", לכתוב ל"דעות" – ושלחתם (2.12.2021) את מורן שריר לראיין אותו ראיון ניצחון ("רבים מקוראי 'הארץ' מתלוננים בטוקבקים ובמכתבים למערכת על חשיפת יתר של ההוצאה השמרנית בעיתון הליברלי. גם מהכתבה הזאת הם כנראה לא יהיו מרוצים" – חה חה, השמאלנים החמוצים האלה אף פעם לא מרוצים כשמנסים לחסל להם את הדמוקרטיה בעזרת כסף זר!).

ואם כבר שריר, איך אפשר לשכוח את הפלירט שלו עם הטראמפיזם, שהחל לפני ניסיון ההפיכה שם ("תחת משטרו לא התרחשה האפוקליפסה שהזהירו אותנו ממנה. החוקה לא בוטלה, זכות ההפלה לא נשללה מנשים", סיכם ב־28.10.2020, שלושה חודשים לפני שאספסוף חמוש הסתער על הקפיטול וניסה לתלות את סגן הנשיא, ושנתיים לפני שזכות ההפלה נשללה מנשים), אבל נמשך בכיף גם אחריו ("המראה של האספסוף פורץ לבניין הקפיטול היה מבהיל לא רק בגלל ההרס והאלימות אלא גם מפני שאנשים כאלה לא אמורים להגיע למקום כזה (…) על פי התפיסה של יותר מדי אנשים בוושינגטון ובניו יורק – האזרחים האלה, ההמונים הנבערים, לא אמורים להשתתף בשלטון. טראמפ הכניס את האזרחים האלה לשם (…) הוא נתן להם נציגות במקום שהם אף פעם לא חלמו להגיע אליו. מקום כל כך רחוק ומנוכר שכבר הפך בעיניהם מזמן לישות זרה ובהמשך למעצמת אויב שרוצה לקחת להם את החירות", 13.1.2021).
מחוכם בהרבה, ולכן גם מגונה בהרבה, הוא המקרה של עורך "הארץ" אלוף בן, ששדרתו הוכיחה גמישות איינשטיינית־ממש ביחס לדמוקרטיה שלנו. "אם נתניהו יתקדם להסדר", כתב בן ב־27.9.2018, "ישאל השמאלן המצוי את עצמו: מה יותר חשוב – הסיכוי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, או לפחות למיתונו, או הסיקור שנתניהו קיבל באתר 'וואלה!' סביב בחירות 2015? מימוש חזון שתי המדינות, או השמפניה והסיגרים שהזוג נתניהו קיבל מארנון מילצ'ן? סיום או צמצום הכיבוש, או סעודות השף במעון בבלפור? התשובה ברורה מאליה".

והלא אלה בדיוק יחסי הכוח שהם חזות הכול, שהם מעל החוק, שהם מעל לצדק, שהם מעל לכל אמת, שהימין מאשים בהם את השמאל. לא פלא שבאחד ממפגני "השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה שלטונית", הרודן עצמו השתמש בבן על מנת לשלהב את תומכיו: "אני נאלץ לאכזב גם את עיתון 'הארץ' שהבוקר פרסם מאמר שהציע לי באופן מפורש הצעת אתרוג – 'רק תיסוג מיהודה ושומרון ונרד ממך'. התשובה שלי היא – 'לא תודה'".

אבל אם בן באמת מאמין שבכוח השמאל (איך?) פשוט למשוך את כתבי האישום, הרי יוצא שהוא מסכים עם נתניהו, ועם טאוב, ועם אליאס, ועם כל החארות האלה, שאנחנו באמת לא חיים במדינת חוק, שיש דיפ סטייט, שאכן ישבו ניצן ואלשיך וזקני ציון האשכנזים והחליטו להפיל את שלטון הימין. במקרה כזה, טוב יעשה בן אם יחשוף את הקנוניה, ומי יודע, אולי על הדרך גם ימצא את עשרת השבטים. אבל אם לא, שידבר גלויות: שיודה שהוא מוכן להקריב את חירותו שלו על מזבח חירות ה"אחר" הפלסטיני (ולכן סופו לגמור בלי זו ובלי זו). המחאה ברחובות מוכיחה שהוא במיעוט: "השמאלן המצוי" לא מאמין ולא מעוניין בשחיתות תמורת שלום. "השמאלן המצוי" הוא פטריוט ישראלי, חילוני וציוני – בדיוק הברייה ש"הארץ" השמיץ, הספיד והכחיש.

למן היווסדו הזהיר כתב העת "הבה להבא" מפני "הניסיון להפוך את הספרות שלנו לפוליטיקה ואת הפוליטיקה שלנו לספרות, ובכך לעקר ולחסל את שתיהן" (אני, פה, קיץ 2018). ובכן, הניסיון צלח. המחפש נרטיבים – שיפתח את ערוץ הכנסת, והמחפש דיונים על צדק ומוסר – ספר שירה. טוב עשו ב"הארץ" כשהתעשתו (וטשטשו את עקבותיהם), אך האמת ניתנה להיאמר: הרצון החולני של העיתון להימצא תמיד "בצד הנכון של ההיסטוריה" – גם במחיר של עשיית שקר והפצתו – דחף אותו לצד הלא־נכון של ההיסטוריה ברגע המכריע ביותר. טוב יעשו כעת בשוקן אם ישלימו את ניקוי הדירים, ייפטרו מהקש והגבבה ההיפרבוליים, ויחזרו לשחק תפקיד חיובי (כן, חיובי) בבניית (כן, בבניית) חיי הרוח והמעש בארצנו – ובהפרדתם אלה מאלה.

התמנון השבע

הִנֶּנּוּ חֲתִיכוֹת דַּקּוֹת־דַּקּוֹת חַיּוֹת־מֵתוֹת
תְּמוּנוֹת־קוֹלוֹת מְבֻתָּרוֹת
שֶׁהוֹתִירוּנוּ רַק יָדַיִם אוֹ רַגְלַיִם, מוּגָפִים
מְרֻשָּׁתִים, אֲחוּזֵי־בֶּהָלָה לִפֹּל
בִּלְשׁוֹנֵנוּ מוּל זְרוֹעוֹ שֶׁל הַקּוֹסְמוֹס הַשָּׁר
הַמְּאַיֵּם וְהַצּוֹדֵק תָּמִיד
הַמְּגֻלָּם צִבּוּר, הַמֻּרְכָּב מִכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ,
(כְּלוֹמַר מִמָּה שֶׁנִּשְׁאָר מֵאִתָּנוּ),
וּכְבָר לֹא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט
לְהָשִׁיב לִקְרִיאַת הַשֵּׁם הִנֶּנִּי
(אֲפִלּוּ לֹא בְּחָסוּתוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ 'מֵמוּאָר'
אֲפִלּוּ לֹא בְּחָסוּתוֹ שֶׁל מְשָׁרְתוֹ הַ'לֹּא מוּדָע') –
שֶׁהַנּוֹזֵל עָבֵשׁ בְּסִיר הַלַּחַץ,
וּכְבָר מַתְחִיל לִדְלֹף מִן הַצְּדָדִים,
שֶׁכְּבָר רִתְּחוּנוּ לְשִׂיא חָדָשׁ, רוֹטֵט, תְּזָזִיתִי,
שֶׁבּוֹ נִתָּן רַק לִבְלֹעַ אֶת הַלָּשׁוֹן
מוּל בְּקָעִים שֶׁל זַרְזִיפֵי אֱנוֹשׁ הַמְּבַקֵּשׁ
בְּהַגְדָּרָה – שֶׁלֹּא לִפֹּל – תַּחַת שׁוּם הַגְדָּרָה,
וּכְבָר אֲנַחְנוּ אַחֲרֵי הַמַּסָּע שֶׁבּוֹ סָחַבְנוּ
עַל גַּבֵּינוּ אֶת אַרְבַּע הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִצְטָרְפוּ
לְרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל קְהִלַּת הַלַּהַטְבַּפַא"ק,
(כְּשֶׁחֶלְקֵנוּ שִׁלַּמְנוּ בְּגוּפֵנוּ אֶת מְחִיר הַנְּשִׂיאָה),
שֶׁכְּבָר הִתְקַדַּמְנוּ, בְּזֵעָה קָשָׁה, מִילִימֵטֶר
אוֹ שְׁנַיִם, מִדְּמוּת הָעֲרָבִי בְּ"הַמְּאַהֵב" שֶׁל א"ב יְהוֹשֻׁעַ
וּכְבָר נִבְהַלְנוּ מִן הַקֹּר הַמַּצְמִית, כְּשֶׁגִּלִּינוּ שֶׁמְּאֻחָר
מִדַּי לָשׁוּב חֲזָרָה, אֶל מָקוֹם שֶׁבּוֹ הָאֱנוֹשִׁי הוּא לֹא
רַק יִצּוּג, אֶלָּא דָּם. פּוֹעֵם. פּוֹגֵשׁ. עַתִּיר. חִידָתִי.
לֹא־מוּבָן. וְאָז, חֲנוּקִים מֵהַמְּשֻׁלָּשׁ הָאֵדִיפָּלִי
שִׁוַּעְנוּ בַּלֵּילוֹת, בַּחֲשַׁאי,
לְעוֹד צוּרוֹת גֵּאוֹמֶטְרִיּוֹת שֶׁל תּוֹדָעָה

אהבה

הָיְתָה לִי חֲבֵרָה. זוֹ לֹא בְּדָיָה
הָיִינוּ כֹּה קְרוֹבוֹת. הָיָה בֵּינֵינוּ יָהּ
מָה שֶׁקָּרָה הוּא מָה שֶׁקָּרָה
אֵינִי זוֹכֶרֶת לְתָאֵר: אֶת הַחוּטִים
שֶׁנִּתְפָּרְמוּ בִּמְהִירוּת שֶׁל אוֹר
מִתַּחַת לַפְּרָטִים

הָיְתָה לִי חֲבֵרָה. זוֹ לֹא בְּדָיָה
הִכַּרְנוּ בְּמוֹסָד לְלִמּוּדִים גְּבוֹהִים
הֵיכָן שֶׁאֲנָשִׁים נוֹהִים לְהִצָּמַח
בַּחֲמָמוֹת כְּזָבִים
וְאָז בָּאוֹטוֹבּוּס אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁבִּגְלָלוֹ –
וְלֹא יָדַעְתִּי
אֶת כֹּבֶד מִשְׁקָלוֹ –

אוֹ שֶׁיָּדַעְתִּי. קָשֶׁה לָדַעַת
מָה חוֹסֶה בִּתְחוּם הַיְּדִיעָה – וּמָה לֹא

הָיְתָה לִי חֲבֵרָה: אַחַת מֵאַרְבַּע הָאִמָּהוֹת
לֹא נַעֲשֵׂינוּ יְרֻקּוֹת מִקִּנְאָה וְלֹא צְהֻבּוֹת מִדֶּבֶק־אֲחָיוֹת
הָיִינוּ מָה שֶׁהָיִינוּ – לְעִתִּים בְּאוֹתָהּ מִטָּה –
מִתּוֹךְ בְּדִידוּת אוֹ אַבְטָלָה
כָּל אַחַת שָׁמְרָה אֶת חֹם הַגּוּף שֶׁלָּהּ

מָה שֶׁלֹּא הִפְחִית אֶת עֹנֶג הַוִּדּוּי:
לְהַלְבִּין אֶת מָה שֶׁדָּבַק בּוֹ קִלְקוּל, לִצְחֹק בְּלֵב מַרְעִיד
(זוֹ הַפְּנִינָה הַכֵּהָה, הַחֲבוּיָה בְּתוֹךְ צִדְפָּה, שֶׁבְּפָגְשָׁהּ אָדָם אַחֵר
יְכוֹלָה פִּתְאוֹם
כְּמוֹ הָנֵץ הַחַמָּה: לְהַוְרִיד)

אַחַר כָּךְ הָיִינוּ קַלּוֹת כְּמוֹ אַחֲרֵי לַיִל קֵהֶה טָרוּט מֵעֹדֶף סֵרוֹטוֹנִין

הָיְתָה לִי חֲבֵרָה: הִקְרֵאתִי לָהּ שִׁירָה
סִפַּרְתִּי לָהּ אֵיךְ נִקַּרְתִּי צָמִיג, בְּאַלִּימוּת. בְּזָהֳרָהּ.
אַחַר כָּךְ בַּמִּטָּה, עָבְרוּ יָמִים
עַד שֶׁאָמְרָה
אוֹ שֶׁאַתְּ אִתִּי
אוֹ שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לִישֹׁן בְּמָקוֹם אַחֵר

אִתִּי אִתִּי פֵּרוּשׁוֹ יְכוֹלָה לָשֵׂאת
אִתִּי אִתִּי פֵּרוּשׁוֹ יְכוֹלָה לָתֵת
אִתִּי אִתִּי עִם כָּל הַגּוּף הַזֶּה נִצָּב
בְּלִי חֵן הַהֲבָלִים שֶׁלָּךְ אַתְּ מְבִינָה
אוֹ שֶׁאַתְּ צְרִיכָה
שֶׁיַּחְבְּטוּ בָּךְ עִם מַחֲבַת

וְאָז קָרַעְתִּי. כִּי הָיִיתִי תְּלוּשָׁה
מֵרֹב עִוְרוֹנוֹת, רוֹצָה שֶׁיִּסְחָבוּנִי בְּחִנָּם
מִתְקַשָּׁה לְהָכִיל אֶת רוֹמְמוּתִי
הַקְּטַנָּה מִזֶּרַע פִּשְׁתָּן. וּמִמֵּילָא אֵין
מִי שֶׁיֵּדַע לְהַמְתִּיק אֶת חֹמֶץ
אִי הָאַהֲבָה הַיְּבֵשָׁה כַּדִּיקְט
אֶת אֵלֶּה פַּעֲרֵי מַשָּׂא:
רָצִיתִי שֶׁתִּשְּׂאִי אוֹתִי
לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת אוֹתָךְ

גַּם זוֹ קִלְלַת הָאַהֲבָה

אַיֵּךְ נִשֵּׂאת חֲבֵרָה שֶׁעָמְדָה לִי. מִשֶּׁכְּבָר
מָשְׁכָה יוֹתֵר מִדַּי הַדֶּרֶךְ וְלֹא יִמְצָאֶנּוּ עֵמֶק שָׁוֶה
אַיֵּךְ נִשֵּׂאת חֲבֵרָה שֶׁאָבְדָה לִי. סַךְ הַכֹּל
לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת שֶׁתִּעַבְתִּינִי
סַךְ הַכֹּל לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת שֶׁאֲהַבְתִּינִי

שלום גברתי

*
שָׁלוֹם גְּבִרְתִּי,
אֲנִי מְעֻנְיֶנֶת בַּבַּת שֶׁלָּךְ
זוֹ, שֶׁמַּזְכִּירָה אוֹתָךְ מְאוֹד
אֲנִי מַבְטִיחָה לַעֲמֹד
וּלְקַיֵּם אֶת מָה שֶׁיִּתְגַּלֶּה
לָשֵׂאת בְּהוֹד
וּלְשַׁלֵּם
לֹא מְחִיר עֲלוּת, מְחִיר מָלֵא!
אֲנִי מְעֻנְיֶנֶת בְּבִתֵּךְ הַיְּחִידָה
הַחֲתוּמָה כְּטִיט חִידָה
וְיֵשׁ לִי גֶּלֶד וְצֵידָה
וְאִם תִּרְצִי אֶקֹּד קִדָּה
וַאֲבַקֵּשׁ שֶׁלִּי תִּתְּנִי
אֶת הַכְּבֻדָּה, אֶת הַכְּבֻדָּה

*
גְּבִרְתִּי תָּבִיאִי אֶת הַבַּת שֶׁלָּךְ
מָה יֵשׁ לְהִתְקַמְצֵן;
תְּשׁוּקָתִי הִיא הַתְּכַלְכֶּלֶת בְּתוֹכֵי הַנֵּר
וּבִתֵּךְ, לִבָּהּ יִשְׂבַּע, גַּם אִם לֹא יִשָּׂאָהּ מִילְיוֹנֵר

*
גְּבֶרֶת לְאָן אַתְּ מְמַהֶרֶת
עוֹד לֹא הֶרְאֵיתִי לָךְ אֶת כֹּבֶד הַשְּׁכָבוֹת
הַמִּצְטַבְּרוֹת; אֶת הַצְּחִיחוּת שֶׁל מֶחְדָּלַי
אֶת הַטּוּרְקִיז הַמִּתְגַּלֶּה בַּתַּחְתִּיּוֹת שֶׁל עֳמָקַי;
אֶת צְחוֹקִי הַמְּכַסֶּה,
לְפָנַיִךְ אֲנָשִׁים בָּכוּ. נָפְלוּ מֵהַכִּסֵּא

הפלסלוס

כָּל הָאוֹכֵל מִפְּרִי הַפְּלַסְלוֹס,
שׁוֹכֵחַ אֶת עֲבָרוֹ וְזוֹכֵר רַק אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא.

וּפְרִי זֶה נִזְקוֹ רַב,
כֵּיוָן שֶׁצְּעִירִים זוֹכְרִים אֶת מוֹתָם
אַךְ לֹא אֶת יַלְדוּתָם,
וְהָעוֹבְדִים אֶת פִּטּוּרֵיהֶם
אַךְ לֹא מַדּוּעַ הֵחֵלּוּ לַעֲבֹד,
וְאוֹהֲבִים אֶת יוֹם פְּרֵדָתָם
וּלְעוֹלָם לֹא אֶת מַעֲשֵׂה הִתְאַהֲבוּתָם,
וְגָרוּעַ מִכֹּל שֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת עֶצֶם אֲכִילַת הַפְּרִי
אַךְ זוֹכְרִים אֶת תּוֹלַדְתָּהּ
וְרוֹאִים בָּהּ טֶבַע הַדְּבָרִים.