• גיליון

  • שם

  • סוגה

מקרה מנוון

השאלה שמעסיקה אותי כאן, בסרט הזה, בווידאו ארט הזה, שאתן צופות בו עכשיו, בשעות הפנאי שלכן, היא לא שאלה למרחב הטיפולי. האם שמעתן על גדי אלכסנדרוביץ'? האמת היא שרציתי לכתוב לגדי אלכסנדרוביץ' מייל ארוך, אבל פחדתי מהתגובה שלו, אז החלטתי ליצור אומנות חזותית דיגיטלית וללוות אותה בקריינות הזאת. ממילא גם חלמתי, פעם, מזמן, לעסוק בקולנוע, להופיע על מסך קולנוע, ואולי ביום מן הימים לאחוז באיזה פרס, אבל זה איכשהו לא קרה. אני חוזרת ושואלת: האם שמעתן על גדי אלכסנדרוביץ'? כאן אתן רואות את הכריכה שגדי אלכסנדרוביץ' עיצב לספר הבדיוני שלו, ספר שהוא מעולם לא כתב אלא המציא. לגדי אלכסנדרוביץ' יש בלוג שעוסק במתמטיקה. הוא דוקטור למדעי המחשב. יום אחד, לפני שנים – אני מתלבטת אם לספר את זה, ובעודי מתלבטת אתן מביטות בדימוי הזה של התלבטות ובצבעי ההתלבטות הללו, המתמזגים יחד לכדי גוון שבעבר כונה "צבע גוף" והיום כבר לא נהוג לכנותו כך, שהרי ידוע שלכל גוף צבעו שלו, אבל הגוון שיוצרים יחד צבעי ההתלבטות הללו שבהם אתן מביטות מזכיר, מה לעשות, את צבע הגוף שלי, ובדימוי ההתלבטות הזה בצבע הגוף שלי אתן מביטות בעודי מתלבטת אם לספר שיום אחד – לפני שנים – גדי אלכסנדרוביץ' כתב בבלוג שלו פוסט קטילה על הספר של גדי אלכסנדרוביץ'. גדי אלכסנדרוביץ' כתב בבלוג האנונימי שלו משהו כמו "מישהו צריך אחת ולתמיד לפרק עד היסוד את הטענות של הגדי אלכסנדרוביץ' הזה, שחושב שלהיות דוקטור במדעי המחשב מקנה לו זכות לכתוב ספר על מתמטיקה", ואני קראתי את הפוסט הזה, בבלוג האנונימי, ולא ידעתי שכתב אותו גדי אלכסנדרוביץ', משום שהיה אנונימי. קראתי את הפוסט הזה אף על פי שלא התעניינתי במתמטיקה, ובעודי קוראת את הפוסט הזה התחלתי אט־אט להעלות על דעתי את האפשרות שאני בעצם כן מתעניינת במתמטיקה, שבעצם החמצת חיי היא שנשרתי מהתיכון ועשיתי רק שלוש יחידות במתמטיקה. כל כך הייתי מרותקת לפוסט הביקורת שלו על ספר המבוא של גדי אלכסנדרוביץ' למתמטיקה, שממש, כמו שאתן שומעות, התחשק לי פתאום ללמוד מתמטיקה, או לפחות להתחרט על שמעולם לא למדתי מתמטיקה. כמו כן יצא קצפי על גדי אלכסנדרוביץ', מחבר הספר 'חשבון נפש למתמטיקה', וקיבלתי לחלוטין את כל טענותיו של כותב הבלוג האנונימי. ככל מי שיוצא קצפו עקב פוסט, בגינו או בגין תוכנו, התעמקתי בתגובות, שהיו רבות, אך אחת עלתה על כולנה. "היי", היה כתוב בה, "אם עוד לא ראית, גדי אלכסנדרוביץ' הגיב בפוסט משלו". בלי לשים לב למניין הפרצופים הנקרעים מצחוק, שהיה גבוה ממספר הלבבות, לחצתי כמובן על הקישור כדי לקרוא את תגובתו של גדי אלכסנדרוביץ' על הביקורת שהוטחה בו, ומייד עברתי צד. השתכנעתי שכותב הבלוג האנונימי לא הבין נכון את מסגור הדברים בספרו של גדי אלכסנדרוביץ', ומכיוון שהבין לא נכון את מסגור הדברים, תקף אותו בגינם. והינה אתן רואות את גופי עירום בספרייה. חזרתי אפוא אל הפוסט שמתח ביקורת על ספרו של גדי אלכסנדרוביץ'. קראתי עוד תגובות. מישהו כתב: "היכן אפשר לרכוש את ספרו של גדי אלכסנדרוביץ'?" ומישהו מתחתיו כתב: "בכל פעם שגדי אלכסנדרוביץ' פותח את הפה לומר משפט אתה מייד נכנס בו. אני מתחיל לחשוד שיש לך משהו אישי נגדו". הזדהותי עם גדי אלכסנדרוביץ' הלכה וגברה, ועם גילוי חדוות המתמטיקה החדשה שלי, בכוונת רכישה, הקלדתי בשורת החיפוש את שם הכותר ואת שמו של גדי אלכסנדרוביץ'. יעלה כמה שיעלה, חשבתי. ואולם מקץ כמה רגעי בלבול התחוור לי כי גדי אלכסנדרוביץ' לא כתב שום ספר, וכי מפעיל הבלוג האנונימי הוא גדי אלכסנדרוביץ' בעצמו, שכתב, נגד עצמו, ביקורת ארסית על הספר הבלתי קיים שלו. כאן אתן רואות את גופי העירום בשדה, והעדשה הולכת ומתקרבת אל הפנים שלי, שמבצעות חיקוי של התגובה שלי על אותה ההתחוורות באותו הרגע. אני לא יודעת לומר לכן אם פרצתי בבכי או בצחוק. אני יודעת להגיד לכן שמאז ועד עתה אני ככל הנראה מאוהבת בגדי אלכסנדרוביץ', לא מפסיקה לחשוב על גדי אלכסנדרוביץ', ומצד שני, לא מצליחה לכתוב לגדי אלכסנדרוביץ' הודעה. כאן אתן רואות לוח מכוסה משוואות פולינומיות. נדמה לי. אני לא חושבת שגדי אלכסנדרוביץ' היה מתעניין בי או במה שיש לי לומר, ואפילו לא במה שיש לי לשאול, גם אילו הייתי מגייסת לשם כך את כל החריצוּת שלי ומחדדת את השאלה. ולכן אני לא מדברת אל גדי אלכסנדרוביץ', ומבקשת שלא תספרו לגדי אלכסנדרוביץ' על הסרט הזה, שאני עדיין מתלבטת – וכאן אתן שוב רואות את דימוי ההתלבטות – אם לקרוא לו 'גדי אלכסנדרוביץ" או 'גדי אלכסנדרוביץ' ואני' או 'גדי אלכסנדרוביץ': מש"ל'. אני מבקשת שלא תספרו לו. הוא לא ינחש. אני לא מדברת אליו – וכאן אתן רואות אותי מתעוררת בתוך שלולית של קיא – אלא אליכן. כפי שאתן רואות, יש לי גוף לא רע, ולכן אני יודעת שהסרט הזה יצליח, אבל לא תמיד היה לי גוף כזה. כשהייתי נערה (אני לא מדברת אל גדי אלכסנדרוביץ', אני מדברת אליכן), הייתי גרועה מאוד בהפרעות אכילה. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא אומרת שאי אפשר להיראות טוב בלי הפרעות אכילה, אבל אני כן אומרת שאי אפשר להיראות טוב ולהיות גרועה בהפרעות אכילה. אני אומרת בהחלט: אין דבר שמזיק יותר להופעה החיצונית מהפרעת אכילה לא מוצלחת. שלא לדבר על ההופעה הפנימית. ואם כבר הזכרנו את ההופעה הפנימית, אז כן, גם בלימודים הייתי גרועה. כמו שאמרה דמות שאני לא זוכרת את שמה בתוכנית טלוויזיה עלומה שאיש לא מכיר חוץ ממני, אנשים חושבים שאני חכמה, אבל אני לא חכמה, וכיום, כאומנית וידאו ארט – החל ברגע זה לפחות, וכאן אתן רואות את גופי העירום בחניון התת־קרקעי של דיזנגוף סנטר – אני יודעת איך להתמודד עם זה, אבל בתור נערה לא היה לי סיכוי, מה גם שהפרעות האכילה הפריעו לי להתמודד עם העובדה שאני פחות חכמה ממה שחושבים שאני ואולי לא חכמה בכלל, והפער בין האינטליגנציה שיוחסה לי ובין האינטליגנציה שעמדה לרשותי הפריעה לי להתמודד עם הכישלון המהדהד בהפרעות אכילה. חלק מכן בוודאי זוכרות (ולגדי אלכסנדרוביץ' בוודאי אין מושג, והוא יהיה אדיש לחלוטין לגילוי), שבשנות האלפיים המוקדמות, בתיקיות מחשב מסוימות, תויקו תמונות של ילדים רעבים בכפיפה אחת עם תמונות של דוגמניות מסלול על תקן "השראה", כלומר, על תקן "הַשְׁרָזָה", כלומר על תקן thinspiration. בתיקייה שלי היו קייט מוס, ג'מה וורד, נטשה פולי, אי־אלו נערים אפריקנים מזי רעב מתגוללים בבוץ, שביליתי שעות בניסיונות להבדיל ביניהם ולחלופין להכריע אם הם אותו אחד, בלוגרית אחת מהקריות שהיקף המותניים שלה היה 50 סנטימטר ותמונות של כמה בנות לוהטות מבית הספר, שצולמו בטיולים שנתיים ובמסיבות בריכה והנגטיבים שלהן הועברו מיד ליד בשלמותם, לא בגלל הבנות הלוהטות בהכרח, אלא סתם כך, כי ברקע היו גם תלמידים אחרים, ובהם גם מי שאכפת לו מזיכרונות הנעורים שלו, ובהם מי שתכנן להדביק ראש של חזיר ב'צייר' למורה למורשת ישראל וכדומה. חוץ מאיסוף תמונות ההשרזה בתיקייה, הייתי טובה גם בהטיית אוזן קשבת, וכאן אתן רואות את פנים תעלת האוזן של ג'מה וורד. לג'מה וורד לא יכולתי להטות אוזן קשבת, ומטבע הדברים גם לא לילדים מזי הרעב, אבל לנועה ינקו, שלמדה איתי בכיתה, יכולתי גם יכולתי להטות אוזן קשבת. לג'וי תורג'מן, שלמדה שנה מתחתיי, אבל היה לה חבר שלמד שנה מעליי – כנראה הגבר היפה היחיד שראיתי במציאות עד אז, כי העולם היה אז מלא בנשים יפות, אבל איכשהו ריק מגברים יפים – יכולתי גם יכולתי להטות אוזן קשבת. בשל כך היו מי שנהנו מחברתי לפחות לזמן מה. כאן אתן שוב רואות את הדימוי הזה של ההתלבטות. הוא דימוי חזק. בו גלומה האומנות החזותית הטהורה שלשמה התכנסתן כאן, משום שאתן נשים משכילות, עם טעם משוכלל, ואינכן רוצות לשמוע עוד ועוד סיפורי התבגרות, עוד ועוד סיפורים על חברויות ויריבויות בין נשים, שלא לומר חברויות ויריבויות בין נערות בבתי ספר יסודיים ועל־יסודיים. אילו הייתן יודעות שאלה הסיפורים שאתן הולכות לשמוע כאן, לא הייתן טורחות לצאת מהבית ולבזבז על זה את הזמן. לעומת זאת, אתן משוגעות על הדימוי של ההתלבטות, ואני אתן לכן ליהנות ממנו עוד כמה שניות, כי זו אכן התלבטות גדולה: לדבר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן או לא לדבר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן? מצד אחד, אנחנו יודעות שלא עשינו צעד אחד בחיינו הבוגרים שלא היה רווי בנועה ינקו ובג'וי תורג'מן. ומצד שני, מה עוד יש לומר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן? האם עליי לעשות מעשה גדי אלכסנדרוביץ' ולכתוב בעיתון טור ביקורת נוקב נגד סרטה של פלג שלג, שמפליג למחוזות בנאליים וחוגגי בוּרוּת, וחוגגי נועה ינקו, וחוגגי ג'וי תורג'מן, וכל זאת בלי שפלג שלג יצרה אי פעם סרט כזה, וכל זאת כשאני בעצמי פלג שלג? אני חוששת שגדי אלכסנדרוביץ' לא רצה לזכות בפרס כשהוא בחר בדרך הזאת, שהיא ללא ספק הדרך הנכונה, וללא ספק הדרך שבה אני לא הלכתי, משום שאני רוצה, בכל מאודי, לזכות בפרס. ואני יודעת שאזכה בפרס. אני מדברת אליכן ויודעת בכל מאודי שאזכה בפרס, כי חיים שלמים של כישלון בהפרעות אכילה ושל פער מופלג בין האינטליגנציה המיוחסת לי ובין האינטליגנציה העומדת לרשותי הבעירו בי אש מספקת ליצירת וידאו ארט שיזכה אותי בפרס. יש רזות ממני, יש חכמות ממני, יש שטובות ממני בווידאו, יש שטובות ממני בארט, אבל אין כושלת ממני בהפרעות אכילה, ואין מטומטמת ממני שבה בעת נחשבת לחכמה ממני. ועל כן אזכה בפרס, ואעמוד בשורה אחת עם נועה ינקו, שהצטיינה גם בהפרעות אכילה וגם במתמטיקה. נועה ינקו הייתה סוג של גאון בהפרעות אכילה. נדמה לי שהיא חיה כיום, אך לא ידוע באיזה מצב. היה שלב, כבר בבגרותנו, אם כי בבגרותנו המוקדמת, שנודע לי כי היא מתניידת בכיסא גלגלים, ובאותו שלב, בערך, בבגרותנו המוקדמת, נודע לי שהוציאה את הציון הכי גבוה שאפשר להוציא בפסיכומטרי. כן. נכון. נועה ינקו הוציאה 798 בפסיכומטרי על כיסא גלגלים ולימדה את כולנו, למפרע, שאין דבר כזה "המוח שלי נאכל", כפי שטענתי אני בשנות בגרותי המוקדמת, כשהבנתי לראשונה שלַחֶברה האזרחית אכפת יותר מהכישלון שלי בלימודים מאשר מהכישלון שלי בהפרעות אכילה. וכאן אתן רואות את השחקנית המנוחה שלי דובאל. שלי דובאל נולדה ומתה עם אותה מנת IQ, שהרי זו מנה שאין מפחיתים ממנה לעולם, כפי שהוכיחה לנו נועה ינקו כשהוציאה 798 בבחינת הפסיכומטרי שהגיעה אליה על כיסא גלגלים כי שקלה 27 קילוגרם. כושר הריכוז של נועה ינקו לא נפגם לרגע. שמעתי שבדקו את זה. שמעתי שניסו אותה. שמעתי שבזמן הבחינה מישהו אמר לה, "תראי, ציפור", והיא אמרה, "אני יודעת מה אני, אבל מה אתה", בלי להרים את עיניה מהשאלה בהסתברות – או, יש האומרים, הסקה מתרשים. לעומת זאת, בערך באותו הזמן, אני הוצאתי את הציון הבינוני ביותר שאפשר להוציא בפסיכומטרי, וגם זה נושא שנחקר. שאלו אנשים מהו הציון הבינוני ביותר שאפשר להוציא בפסיכומטרי, והתשובה הייתה הציון שלי, וכך היה גם בכל אחת ואחת מבחינות הבגרות, שאליהן ניגשתי אחרי שעזבתי את התיכון, כשכבר ידעתי עד כמה עמוקה הבינוניות שלי, אבל האחרים עדיין לא ידעו. אם כי היו לי, כמו לכל אחד, כמה רגעי ברק. ובדיוק בהם הייתה נעוצה הבעיה. הפעם היחידה שבה הברקתי בשיעור ספרות, למשל, הייתה כשקיבלנו עבודה בזוגות, ואני מיניתי את עצמי להיות בת הזוג של נועה ינקו. נועה ינקו לא הייתה בכיתה. בשלב הזה היא כבר לא הייתה בכיתה כמעט אף פעם, כי כבר שקלה רק קצת יותר משלושים קילוגרם, וברגע שהמורֶה לספרות אמר "עבודה בזוגות", הרמתי יד והתנדבתי להיות בת הזוג של נועה ינקו. המורה לספרות החמיא לי על רוח ההתנדבות, אבל נועה ינקו בקושי ענתה לטלפונים. כשסוף סוף תפסתי אותה, היא אמרה "אוקיי". אחר כך שוב לא ענתה. חשבתי שאני יכולה להתחיל את העבודה בעצמי, ונועה ינקו תצטרף בהמשך, וכך עשיתי. העבודה שהתבקשנו להגיש הייתה "שני צדדים של אותו הסיפור", כלומר, לא עבודה בנושא "שני צדדים של אותו הסיפור", כי אם גילום בפועל של הרעיון הזה, שהיה עלינו להפנים בדרך לרעיונות מורכבים יותר, כגון "שלושה צדדים של אותו הסיפור". בשלב א' התבקשנו לבחור יחד ספר שיש בו שתי דמויות מרכזיות; לכתוב יחד דו"ח קריאה ככל דו"חות הקריאה; להוסיף פסקה על הבחירה שלנו בספר ועל חלוקת העבודה בינינו. בשלב ב' היה על כל אחד מבני הזוג לכתוב בנפרד את הצד שלו בעבודה, משמע את המונולוג הפנימי של דמות אחת מן השתיים; להגיה זה את חיבורו של זה; ולבסוף לכתוב יחדיו את הסיכום, וכן תשובה לשאלה "מה למדנו מהתהליך". הרבה תלמידים התרעמו על כך שלא קיבלנו רשימה סגורה של ספרים לבחור מתוכה. היו אף אימהות שהתקשרו למורה לספרות, שהטרידו את מנוחתו בשבת אחרי שהטרידו את מנוחתו ביום ראשון, והוא הבטיח שיחזור אליהן במהלך השבוע, אך לא חזר, ואז התקשרו למחנכת, והיא גיבתה אותן מול המורה לספרות, אך לשווא, ובסופו של דבר התקשרו גם למנהלת, והיא גיבתה את המורה לספרות ושמה סוף לעניין. המנהלת אמרה לאימהות: דמיינו שיש לנו בבית ספר תקציב לשיעור חיפוש ביבליוגרפי, ושאת הסעיף הראשון בעבודה הם קיבלו בשיעור חיפוש ביבליוגרפי. בתור אימהות, מה הן יכלו לומר? המשפט "דמיינו שיש לנו תקציב" הפנט אותן. כך יצאנו לדרכנו, זוג־זוג וחלוקת העבודה הפנימית שלו. היו לנו חודשיים. אפשר לומר, לתפארת המליצה, שהסתיו היה אמור להתחלף בחורף, אבל הסתיו עמד על כנו, הבשר בין השלד לעור בגופה של נועה ינקו הלך ונעלם באֵתֶר, ואני חיפשתי אחר ספר הזוגות המושלם בפורום 'ספרים וספרות' ב'תפוז פורומים'. הדפתי הודעות מתולעות ספרים פדופיליות. קיבלתי כל מיני הצעות, אבל אף אחד מהספרים לא נראה לי מתאים. כתבו לי "רומיאו ויוליה", וזה נראה לי אינפנטילי. כתבו לי "שני אנשים" של ז'ורז' דיאמל, שעותק מתפורר שלו היה בביתי ודחה אותי פיזית. כתבו לי "אין דבר כזה, יש דבר כזה" של לאה אילון, שנראה לי מתחכם. כתבו לי על כל מיני רומנים לבני הנעורים עם שמות של שני אנשים בכותרת שלא התאימו למשימה, לא לי ולא לנועה ינקו. התלבטתי רבות, אבל אינכן רואות כאן דימוי של התלבטות כי אם דימוי של עבר, ובעודי מתלבטת, ובעודי מחפשת, ובעודי מצטיינת בשיעור חיפוש ביבליוגרפי שאיננו, הלך הסתיו והתחלף לתפארת המליצה בחורף, הלכו הימים ולתפארת המליצה התקדרו, ונועה ינקו רק לעיתים רחוקות ענתה לטלפון והבטיחה שהיא לגמרי איתי בזה, וקולה הלך ונעשה חלול יותר, ופחות ופחות ניתן היה להעלות על הדעת שעבודתנו המשותפת תבוצע ותוגש כדרך הטבע. שלושה ימים לפני מועד ההגשה התעשתי. הספר האחרון שקראתי בשלמותו היה 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד', לבוק ריפורט בשיעור אנגלית מתקדמים, ולא נותרה לי ברירה בשלב הזה אלא למחזר ולקוות לטוב. תרגמתי את הבוק ריפורט לעברית, ובאותו הלילה כתבתי גם את הסעיף השני, שהתארך לכדי מסה בדיונית על תהליך הבחירה הבדיונית בספר ועל חלוקת העבודה הבדיונית ביני ובין נועה ינקו. עם שחר התחלתי לכתוב את "הצד שלי בעבודה", את המונולוג הפנימי, ואז נתקפתי עוויתות בקיבה וכמעט התעלפתי כי לא אכלתי מאז ארוחת הצוהריים שהיו בה לבדה פי שניים קלוריות ממכסת הקלוריות היומית הרצויה שלי כולה. כעבור שעות אחדות הגעתי טרוטת עיניים לבית הספר, והופתעתי לגלות שגם נועה ינקו הגיעה טרוטת עיניים לבית הספר. שאלתי אותה, "עשית משהו בבית בזמן הזה?" והיא אמרה שלא. אמרתי, "טוב, אנחנו כותבות על 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'". תווי פניה לא העידו על הקשבה. אמרתי, "אני כמעט סיימתי, רוצה שאני פשוט אמשיך לבד ואכתוב את השם שלך?" ונועה ינקו אמרה "אוקיי", כאילו היא עושה לי טובה, ואז הניחה את ילקוטה על השולחן ונעלמה מאחוריו היעלמות מסוג ג'ירפה בספר הילדים 'מיץ פטל', ואילו אני התגברתי כארי לעבודת השם של נועה ינקו. כל אותו היום כתבתי את צד' ב' ואת הסיכום וכן תשובה לשאלה "מה למדנו מהתרגיל הזה". נשאלת השאלה: מניין נחלתי את שיר ההלל הזה למה שהתרחש, כביכול, ביני ובין נועה ינקו כאשר חילקנו בינינו את 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'? בתיכון שלנו לא קראו הֶגֶל. מהי דיאלקטיקה לא ידעתי. סינתזה הייתה רק בפוטוסינתזה, שקיימת בהחלט בחומר הלימודים של מקצוע הביולוגיה לכיתות י', אך גם אותה לא הבנתי. ועם זאת, משהו כנראה ידעתי. משהו בי כנראה היה מוכן למשימה. וכאן אתן רואות את גופי העירום מודבק ברישול על גופו הלבוש של טום קרוז, שנתלה ביד אחת על צוק תלול בצבע אוכרה בפארק הלאומי דֶד הוֹרְס פוינט שבמדינת יוטה. זה באמת גופו של טום קרוז מתחת לגופי העירום. אתן יכולות לשפוט את טום קרוז כאוות נפשכן, לקרוא לו סהרורי, לכעוס עליו בשם קייטי הולמס, לכעוס עליו בשם סוּרי, אבל את הפעלולים אתן לא יכולות לקחת ממנו. את היותו הוא עצמו אתן לא יכולות ליטול. האיש הסהרורי הזה סירב לכפיל. והוצע לו כפיל. למעשה, כמעט נכפה עליו כפיל. בעודו מתאמן ומתכונן למשימה הבלתי אפשרית היה הבמאי מתקשר אליו בעיקשות שבה התקשרתי אני לנועה ינקו ואומר לו, "כל זה לחינם, אתה מכלה את כוחותיך בטיפוס על צוקים לחינם, כי אנחנו לוקחים כפיל". אבל כוח רצון של סיינטולוג זה לא כוח רצון של אדם מן היישוב. הזרוע השרירית, הנאחזת שם בחתכת צוק, היא זרועו של טום קרוז. האם הוא היה מחובר לכבלי בטיחות דקים במיוחד, שעשויים מחומר חזק מאוד, אך כמעט בלתי נראה למצלמות? ודאי. האם הכבלים הוסרו בעריכה הדיגיטלית? הוסרו. האם כל סלע וכל חור אחיזה עברו בדיקות עומס כדי לוודא שהם יציבים ויכולים לתמוך במשקלו? אין שום שאלה. ובכל זאת, אותו מעצמו אין לגזול. מלוא הקרדיט מגיע לטום קרוז על הפעלול, כשם שמלוא הקרדיט מגיע לי על העבודה שלי ושל נועה ינקו. והעבודה הזאת זהרה. המורה לספרות ציין אותה לשבח בפני הכיתה. "כפיים לנועה ינקו ולפלג שלג", הוא אמר. המילה "כפיים" עוד לא הפכה מזוהה עם קהלים שהודרו מבית הספר הזה. לא נראה שלנועה ינקו זה הזיז. היא ממילא כמעט נפחה את נשמתה שם, ומהר מאוד אושפזה. אני המשכתי בהרגליי. אספתי את גזרי ההשרזה. נשקלתי ושקלתי. מדדתי במידה אשר מדדתי בה. חיברתי וחיסרתי. סכמתי וקיזזתי. וכל זאת בהעמדת פנים שאני קוראת ספרים. אחרי ההצלחה המסחררת, הכפיים, השבחים – הקרדיט, אף שהיה חצוי – כמעט לא הייתה לי ברירה. מדובר במערכת תגמול. המסלול המזולימבי שלי לא השאיר לי ברירה. האונה הפריאטלית שלי, לעומת זאת, התנגדה בתוקף. הבנת הנקרא שלי הלכה והידרדרה. עד מהרה התחוור לי כי המורה לספרות לא נשבה בקסמי, ויתרה מזאת, התחוור לי כי הוא היחיד שיודע שאיני קוראת את הספרים באמת, כי במבחן בקיאות אמריקאי על 'הדֶבֶר' של קאמי לא עניתי על שום שאלה. תחת זאת כתבתי מנשר. "מבחני בקיאות הם מנגנון פשיסטי", כתבתי. "איזו חשיבות יש לפרטים הקטנוניים, הזניחים, כגון מי אומר מה ולמה, מי עושה מה ולמה", שאלתי. "הלא מה שחשוב הוא היכולת להבין את מעמקי היצירה", כתבתי, "את הרוחש בה מתחת לפני השטח של הטקסט, את תילי התילים של המשמעויות שבהם אפשר לדון בלי להזכיר עובדה יבשה אחת". חשבתי ששנית ימחאו לי כפיים. לא מחאו. חשבתי שייתנו לי מאה. לא נתנו. כן נתנו לי לבחור בין אפס מאופס, אם נותיר את העניין מאחורינו, ובין ציון עובר, חמישים וחמש ולא יותר, אם אצליח לומר משהו על תילי התילים של המשמעויות. שילבתי את ידיי ושתקתי את שתיקתי. "פֶּלֶג, האם קראת את הסֵפֶר?" שאל המורה לספרות. "פֶּלֶג שֶלֶג, האם קראת את הסֵפֶר 'הדֶבֶר'?" שאלה המנהלת. "כמובן שקראתי", אמרתי. וזה לא היה שקר, אכן קראתי אותו, אלא שחשבתי, תוך כדי קריאה בו, על דברים אחרים. אוצר המילים שלי התרחב בוודאי, מבנים תחביריים נטמעו אולי, ואילו היו מבקשים ממני לכתוב דיגום סגנוני, אך לבחור בעצמי את התוכן – למשל קלוריות, למשל נועה ינקו, למשל ערוץ E! – היה לי סיכוי. אבל הם לא רצו דיגום סגנוני. הם רצו בקיאות. בקיאות או פשרה. בקיאות – או תילי תילים של משמעות. תילי תילים של משמעות – או בקיאות. "יותר לא תראו אותי פה", אמרתי. "איבדתם לקוחה". כעבור חודש צלצלה אליי המנהלת וביקשה שאפגוש את המורה לספרות בכיתה ריקה, ואני החלטתי לתת לו ניסיון נוסף. המורה לספרות לקח אותי לכיתה ריקה, השאיר את הדלת פתוחה, התיישב על שולחן ואמר, "את עושה טעות. אל תעזבי את התיכון". אמרתי, "אה־הא". הוא אמר, "אחותי עזבה את התיכון והיא מתחרטת על זה עד היום. היא בת שלושים וחמש, משוררת וסופרת עטורת פרסים וציונים לשבח, ועדיין מתחרטת על כך שנשרה מהתיכון. היא תסכים לדבר איתך אם את רוצה". אמרתי שאין צורך. הוא אמר, "זה פשוט רעיון גרוע. זה כנראה הרעיון הכי גרוע שהיה לך, ואם תעשי את זה יהיו לך עוד המון רעיונות גרועים, ובאיזשהו שלב ייגמרו לך הרעיונות הגרועים החדשים ותהיי לכודה בסחרחרה של אותם רעיונות גרועים חוזרים ונשנים, ואת תהיי לבד, ואת תישכחי מלב, ואת תשאלי את עצמך אם מישהו מתגעגע אלייך, והתשובה תהיה שלא, אף אחד לא מתגעגע אלייך, אף אחד לא זוכר שעזבת כי אף אחד לא זוכר שהיית, ויהיה לך קשה מאוד להשתלב במסגרות, ולא יהיה לך מוסר עבודה, ואולי גם לא מוסר אחר, וזה אולי נראה לך לא חשוב, אבל זה כן". שאלתי, "זה הכול?" כי חסַר לי שם משהו. היה עליו לשלם איזה מס כדי שאקשיב לדברי ההבל האלה, ואת המס הזה הוא לא שילם. אילו אמר, "דווקא את, פלג שלג, דווקא עם הכישרון שלך, הייחודי; דווקא עם הקסם האישי שלך, היוצא דופן; והיופי שלך, המרהיב; והאינטליגנציה שלך, הפרועה – שעשויים להכשיל אותך אם לא תרתמי אותם לשירותך – דווקא את צריכה להישאר פה, ואני אעשה הכול כדי שתרצי לבוא לכאן, כי אחרת תחסרי לי, כי אני חושב עלייך, כי איני מפסיק לחשוב עלייך, כי אני מאונן עלייך", אולי אז הייתי נשארת. אילו היה צועד צעד לקראתי, או שלרגע היה מתחלף מבטו ממבט מפעיל סמכות למבט מנצל סמכות, ייתכן שהייתי נשארת. אבל הוא אמר, "כן, זה הכול, אני מקווה שתישני על זה". עזבתי אפוא את התיכון. ונועה ינקו עזבה את העיר. על כך שמעתי באחת משיחות הטלפון שניהלתי עם אחת החברות האחרות מבית הספר, שהיו לא רזות דיין ולא חכמות דיין בשביל לתת בהן סימנים. את שיחות הטלפון הייתי יוזמת אחרי לילות שבהם איומיו של המורה לספרות גזלו את שנתי. הייתי חושבת, "אכן נראה שאף אחד לא מתגעגע אליי", ולא נרדמת, ואז נרדמת, ואז מתעוררת בערך בשעה שבה חבריי לכיתה סיימו את יום הלימודים שלהם, ומצלצלת לאחת החברות הלא רזות, הלא חכמות, ושואלת, "מה נשמע? התגעגעת אליי?" ונענית ב"ברור", ב"הכי בעולם", ואז פחות או יותר מפסיקה להקשיב, עד שהוזכר משהו חשוב, כמו השמועות על כך שג'וי תורג'מן עשתה הפלה, והשמועות הסותרות על כך ששום הפלה ושום נעליים, שהרי ג'וי תורג'מן לא קיבלה מחזור מאז הצונאמי של 2004, שהיה בהחלט המחזור האחרון של ג'וי תורג'מן שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, הודות למשפט "אם כבר מדברים על צונאמי", שהיה נדמה לה שהיא לוחשת לחברתה הלא כל כך רזה ולא כל כך חכמה באמצע שיעור לשון, אבל חברה לא רזה ולא חכמה אחרת שמעה את המשפט מקצה אחר של הכיתה וגם הבינה אותו, ופרצה בצחוק, ומאז רחשו השמועות שהטראומה חָבְרה לתת־התזונה והעלימה את המחזור החודשי של ג'וי תורג'מן כליל, אבל כעת צצו שמועות שכנגד על היריון והפלה. וכאן אתן רואות מונטאז' של אזורים מוכי אסון מהעשור הראשון של שנות האלפיים – לפני, תוך כדי ואחרי. הינה סרי לנקה לפני הצונאמי, הינה ניו אורלינס תוך כדי הוריקן קתרינה, הינה סצ'ואן לאחר רעידת האדמה, וכן הלאה וכן הלאה, והינה גופִי העירום. באחת משיחות הטלפון ההן נאמר לי גם שנועה ינקו עברה דירה. מה זאת אומרת עברה דירה, אפשר לשאול. כיצד אדם שמאושפז בכפייה ומחובר לזונדה עובר דירה? אפשר לשאול, אך לא צריך. אין חידה ואין מסתורין. הוריו אורזים את ארגזיו. זה הכול. נועה ינקו עברה דירה, משמע משפחת ינקו עברה דירה. מהעיר אל המושב. זה הכול. אלא שהמאזין לשיחות הטלפון של נערות יכול לשכוח שהן מחוברות בכלל לתא משפחתי כלשהו ולטעות במחשבה שהן פועלות כסוכנות חופשיות בעולם, כאחד היתומים בספריו של צ'רלס דיקנס. לא ולא. לנועה ינקו הייתה משפחה, והמשפחה עברה מהעיר אל המושב, וכשעלתה נועה ינקו במשקל ושקלה סוף־סוף לא פחות מאחד היתומים בספריו של צ'רלס דיקנס ושוחררה לסופ"שים בבית, לא אל העיר היא שוחררה אלא אל המושב. ופייסבוק עוד היה בחיתוליו. ואינסטגרם עוד לא היה בכלל. ואנחנו – אני והחברות שלא התגעגעו אליי, אני והחברות שהתגעגעו אליי הכי בעולם – לא ידענו עוד איך נועה ינקו נראית. לא ידענו עליה יותר שום דבר. לא ידענו גם מתי השתחררה סופית מן האשפוז, אם בכלל. חלף הזמן והתוודענו לפייסבוק. התרגלנו להקליד את שמה של נועה ינקו בסרגל החיפוש פעם ביום, אך לשווא. את ג'וי תורג'מן ראינו שם, שרועה על כיסאות חוף צהובים, נעשית צהובה יותר ויותר בעצמה, שותה בקשית משקה מתוך דלי עם עוד עשרה אנשים, נשארת מודל לשיעור אנטומיה – כבר לא לשיעור על עצמות, כעת לשיעור על שרירים – תלויה תחילה על זרועו של החבר שלה, שלמד שנה מעליי, ולאחר מכן תלויה על זרועות גברים רבים אחרים. ולנועה ינקו לא היה זֵכֶר. באחד הימים צצה איזו נועה ינקו אחרת, שכתבה את שמה בעברית, אבל היא הייתה בת עשר, ולא היה מקום לבלבול. כאן אתן רואות את נועה ינקו שהייתה אז בת עשר. היא שמנה. ובדיוק כשהתחלתי להשלים עם המחשבה שלעולם לא אראה שוב את נועה ינקו, ביום אביב נאה של השנה שבה רוב בנות כיתתנו כבר השתחררו מהצבא, ראיתי אותה. את נועה ינקו. בעיר. בתור לנוירולוגית. מה יותר הגיוני? אין יותר הגיוני. המתנתי לד"ר דקל בתקווה שיימצא מרפא למיגרנות שלי, בתקווה שמאחורי המיגרנות נמצאים מאגרים של אינטליגנציה שעד כה לא היו נגישים לשימוש, ושעצם סכירתם של מאגרי האינטליגנציה הללו היא מחוללת הכאב, ולא, כפי שטען רופא המשפחה, התמכרותי מגיל צעיר למשקאות נטולי קלוריות ועתירי קפאין. ישבתי על ספת עור אדומה וצפיתי בטלוויזיה עבת מסך, ששידרה חדשות פושרות של אמצע היום. הגעתי לסוף הדיווח על כך ששר האוצר השעה את עצמו מתפקידו, ומייד לאחר מכן החלה כתבה על שינייד אוקונור, שהוציאה אז אלבום בשם 'תאולוגיה' ודיברה בשל כך על תאולוגיה. בכל דתות העולם יש משהו שמרתק אותה, אמרה שינייד אוקונור, והוסיפה שלמעשה אין ביניהן כל סתירה, ושלמעשה עולה הדומה ביניהן על השונה, וציינה אגב אורחא שהיא מתמודדת עם מחלה של כאב ועייפות כרוניים (מייד עלה על דעתי שגם אני מתמודדת עם מחלה של כאב ועייפות כרוניים), ולכן היא רק מבקשת להשתייך לדבר מה גדול, עוצמתי וטמיר ממנה עצמה. גם אני לא יכולתי לחשוב על הרבה דברים גדולים, עוצמתיים וטמירים יותר משינייד אוקונור עצמה. גם אני הגעתי מייד אל מחוזות התאולוגיה שאליהם הגיעה שינייד אוקונור, כשאמרה, בחיוך מבויש, "אחת הדתות הגדולות, למשל", כי עוד לא החליטה איזו, כי עוד לא עמדה על השונה המכריע בכל זאת את הדומה, שהרי אילו היה הדומה מביס באמת את השונה לא היו הדתות הגדולות אלא דת גדולה אחת, והיא לא הייתה ניצבת מבולבלת ומתלבטת ונבוכה נוכח ההיצע. את כל זה קראתי בכתוביות, שכן הווליום היה נמוך מכדי לשמוע את שינייד אוקונור מדברת, אך לא נמוך מכדי לשמוע את השיר שבו בחרו עורכי מגזין התרבות לחתום את הכתבה, שהיה כנראה השיר היחיד של שינייד אוקונור שהכירו, שהיה, כמובן, Nothing Compares 2 U, כלל לא מתוך האלבום 'תאולוגיה', וכלל לא השיר שהייתי רוצה להיזכר באמצעותו אילו הייתי שינייד אוקונור. האם שינייד אוקונור הייתה זקוקה לאחת מדתות העולם להתנחם בה אילו השירים שכתבה והלחינה היו מזוהים איתה יותר מגרסת הכיסוי הזאת לשיר של אומן אחר שלעולם לא תשתווה אליו? כך תהיתי כשישבתי שם על הספה האדומה. למעט המייתה של החילוניות הגוועת על מסך הטלוויזיה והרמוניית הניירת וההקלדה של פקידת הקבלה, המרפאה דממה. יום האביב היה יפה כל כך, שלא היה צורך בחימום ולא בקירור. תכול השמיים שמחוץ להישג ידינו ופריחת הפרחים שפרחו לא בשבילנו היתרגמו במרפאה שבבניין המשרדים לדממה קטיפתית שעמדה נינוחה וניצחת מתחת לכל צליל אחר. ולכן, בשל הדממה הזאת, נדרכתי לשמע הפעמון החשמלי של דלת הכניסה כשצלצל, והוספתי להידרך לשמע זמזום ההרשאה שזמזמה מזכירתה של ד"ר דקל, גברת הד, ומבחינה עצבית, מבחינה מוליכית, לא הייתה לי ברירה אלא להסיט את מבטי מהטלוויזיה אל עבר הדלת הנפתחת. מבעדה נכנסה זו שבכל מקום חיפשתי, הנערה שלה פיללתי, היא ולא מלאך, ואני הבטתי בה ודמעתי. הבטתי וחשבתי: בוודאי. הבטתי בבגדים שלבשה – סמרטוטים שהיו עשויים אך ורק מכותנה, חן וחסד, בגוונים דהויים של סגול. המכנסיים היו גדולים עליה, ועם זאת, הגומי היה בדיוק בגודל הנכון, והשילוב הזה, של עודף בד וגומי בגודל הנכון, יצר גלישה מפוארת מעל האגן שלה, מעל הירכיים שלה, שהרווח ביניהן היה כה גדול, מעל האגן והירכיים המרווחים שנראו יחד כמו שולחן, ממש כמו שולחן, כמו שולחן מתכוונן של איקאה, שיש לו שתי רגליים ממתכת ופלטת עץ, והרגליים ממוקמות בדיוק באמצע הפלטה, והעצמות, עצמות האגן שלה, אלוהים, הן היו כחזית הפלטה, שבולטת הרבה מעבר לרגלי המתכת. וכאן אתן רואות את גופי העירום נשען על שידת איקאה. הייתן מעדיפות שיהיה זה גופה העירום של נועה ינקו, לפחות כדי להבין על מה אני מדברת, אבל זה גופי העירום על שידת איקאה, ובעומק השדה אתן רואות דמות מטושטשת באפודה צהובה ששועטת לעברי בניסיון לתפוס אותי ולהביא אותי למעצר על ביזוי פתרון אחסון. חשוב לציין שהיא נראתה הרבה פחות חולה. רזונה היה כרזונה כאשר הכרנו ביום ההיכרות של בית הספר ולא כרזונה לפני שאושפזה. עורה היה כמוש ופצוע, אבל הוא היה כזה גם לפני שמצבה החמיר. שְׂערה היה מדובלל כמתחייב, אבל גם שׂערי היה מדובלל, אף שכבר מזמן הודיתי בכישלוני בהפרעות האכילה ופרשתי מהתחום כדי לפנות מקומות לכישלונות חדשים. קולה היה חרישי ומתרשרש, ובקושי, בקושי, בקושי הצלחתי לשמוע כשרכנה אל עבר גברת הד עם כרטיס קופת החולים בידה ומלמלה רק "נועה". את שם המשפחה לא שמעתי. דמעתי והודיתי לאלוהים על שזימן לי הזדמנות נוספת להביט בחן הזה, בחסד הזה, בגשם הסגול הזה. לחזות שוב בגאון בפעולה. האמנתי שאני מתוגמלת על משהו. עוד לא יכולתי להעלות על דעתי שזה פשוט צירוף מקרים, צירוף מקרים צרוף, שהיום נראה לי ולכל מי שאני מכירה לא יוצא מגדר הרגיל, אבל אז היה נשגב מבינתי לחלוטין. היא טמנה את כרטיס קופת החולים שלה בתיק צד מתפורר, וגם כשפנתה מאזור הקבלה אל אזור ההמתנה ליוויתי אותה במבטי, עד שעמדה ממש מולי והתלבטה אם להתיישב לימיני או לשמאלי – שכן ישבתי במושב האמצעי מבין שלושה – ובכל זאת מיאנה לזכות אותי במבט. עיניה הירקרקות־עכורות דילגו מעליי שמאלה וימינה, רצוא ושוב, ואני לא יכולתי שלא להבחין כי משהו במבטה התבהר מאז הפעם האחרונה שראיתיה. לא יכולתי שלא לחשוב שהקילוגרמים הללו, שהעלו אותה בחזרה מדרגת רזון עולם שלישי לרזון עולם ראשון, הדליקו בתוך תוכה משהו שהיה כבוי עד אז, ותהיתי אם מדובר בדבר מה גדול, עוצמתי וטמיר, והאם בשל כך היא מתעלמת ממני, או שמא היא מתעלמת ממני כהמשך ישיר לאדישות שגילתה כלפיי מרגע שהפסיקה להזדקק לאוזן קשבת. לא יכולתי לשאת עוד את אי־הוודאות. וכאן אתן רואות דימוי של אי־ודאות, שאינו זהה לדימוי ההתלבטות, אבל כמה מכן בוודאי יכלו להתבלבל, או פשוט לא לשים לב. וכאן אתן רואות דימוי של בלבול, וכאן אתן רואות דימוי של חוסר תשומת לב, ואתן בוודאי שמות לב שהם שונים בתכלית ושאי אפשר להתבלבל ביניהם. "נועה", אמרתי, והיא אמרה "כן", ולרגע חשבתי שהיא אומרת זאת באדישות הטיפוסית, באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה "אנחנו זוג", באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה, "אני פשוט אעשה הכול ואתן לך חצי מהקרדיט", אבל לא יכולתי שלא לשים לב למשהו נוסף, נוגד אדישות – לא גדול ולא עוצמתי, אך במידה מסוימת טמיר – שצץ מבעד לאדישות שבה אמרה לי "כן" בחדר ההמתנה לנוירולוגית. עיניה הירקרקות משזכרתי התמקדו בי לבסוף, לראשונה מאז שהייתי לה אוזן קשבת. אמרתי "היי", ועמידתה על טיבי העמיקה. ראיתי כיווץ דק מן הדק של גבה. אמרתי "וואו", והיא נשכה שפה. אמרתי "מה נשמע?" והיא אמרה "בסדר", אך לא שאלה אותי בחזרה. ושוב אמרתי "וואו", אבל הוספתי, "כמה טוב לראות אותך", והיא כבר פרעה את תווי פניה בחוסר סבלנות, הביטה לכיוון אחר ואז שוב בי, כמעט הוציאה הגה, אך נמלכה בדעתה. "את נראית כל כך טוב", אמרתי, והיא כמעט חייכה, אך שוב נמלכה בדעתה. "אפשר לחבק אותך?" אמרתי, "אני פשוט לא מאמינה". וכבר הושטתי את ידיי, אך עוד לא קמתי, כשהיא אמרה, "סליחה, אבל מי את?" חשבתי, אלוהים, מה עושים להן במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל השומר? אולי הנוירוזה התפתחה לפסיכוזה והיא חזרה אלינו מתת־עולם נפשי נוסף המצוי מעבר לתת־העולם של תת־המשקל ותת־התזונה? אבל גם אם כן, חשבתי כשישבתי שם עם זרועות מושטות על הכורסא האדומה, גם בהשפעת כל טיפול תרופתי שאפשר להעלות על הדעת שתציע הרפואה המודרנית לאדם בתת־עולם, כיצד הגיעה למצב שאינה זוכרת בן אדם שלם, חברה שלמה לכיתה? כיצד הגיעה למצב שאינה זוכרת אותי? האם הטיפול בנזעי חשמל חזר לאופנה? לובוטומיה? בתוך שניות ספורות כבר הייתי על סף בכי ורציתי לנשור מהתור וללכת בלי לומר שלום. המחשבה על חיים שלמים של מיגרנות חשוכות מרפא ובינה מנוטרלת העציבה אותי פחות מהמחשבה על הישכחות גמורה כל כך מליבה של נועה ינקו. בכל זאת נשארתי, ואת דמעותיי בכל זאת כבשתי. אמרתי "פלג", והבעת פניה השתנתה באחת, וחשבתי שהינה היא נזכרת, הינה היא מזהה, אבל היא לא נזכרה, לא זיהתה. היו אלה רק מבוכה ורגשי אשמה שהמסו כל קור קודם בפניה. ואמרתי "פלג שלג", והיא שאלה "פלג שלג?" כמתפלאת, בעליזות, כמתפעלת, וכמעט איבדתי תקווה, אך בכל זאת אמרתי "למדנו ביחד". אמרתי זאת חרש. כבר לא הבטתי בה. כבר לא יכולתי לשאת את מבטה. "אני לא חושבת", היא אמרה. נשמתי עמוק. התאפקתי לא לצרוח. מה שרציתי לצרוח היה "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", אבל לא צרחתי, ולא את זה. "עזבתי בכיתה י'", אמרתי בווליום סביר, והתכוונתי לומר, "אבל את נעלמת עוד קודם", כי דבר אחר לא הייתי מוכנה לשמוע, והוא שהמורה לספרות צדק, שנבואתו התגשמה, שבשל נשירתי מבית הספר נשתכחתי מלב. הרי ידעתי בוודאות שגם נועה ינקו לא חזרה ללמוד שם, ולפיכך לא ייתכן שבשל כך נשתכחתי מליבה. לא הספקתי להשלים את המשפט. היא שאלה "איפה למדת?" ואני אמרתי איפה. "לא למדתי שם בחיים", היא אמרה, קלילה וזוהרת, גדולה ועוצמתית ולא טמירה בכלל, והקור שהיה בה, הנוקשות שהייתה בה, העוינות שהייתה בה כלפיי – כולם נעלמו בן רגע. "את לא נועה ינקו?" שאלתי. היא אמרה "לא, אני נועה מילר, נעים להכיר", והושיטה לי את כף ידה הכתומה וחייכה חיוך לבבי, עם שיניים שבאמת לא דמו כלל לשיניה של נועה ינקו. כך הפכה נועה מילר לחברתי הקרובה, לנפשי התאומה, לבשר מבשרי, במשך עשור. אלמלא היה השם נועה נפוץ כל כך, לא הייתי מוצאת לי נפש תאומה או חברה קרובה אף פעם. כך חשבתי, על כל פנים, במשך עשור. חשבתי שאלמלא היה שמן נועה, לא היה סיכוי שתהיינה גם כה דומות וגם בעלות אותו שם. עולמי היה צר כל כך אז, שלא הבנתי עד כמה נפוצים צירופי המקרים הנדירים האלה. הייתי צעירה ובורה ביחס לסטטיסטיקה הטריוויאלית שכולם נולדים בורים ביחס אליה, אך מפתחים כלפיה חוש, כשלוחה מעודנת יותר של חוש זמן, ויודעים בסופו של דבר מתי להתרגש מצירוף מקרים ומתי להישאר שווי נפש. נועה מילר הייתה עתה בלתי נפרדת ממני, ועם זאת, המשכתי להקליד את שמה של נועה ינקו בתיבת החיפוש ולהתאכזב. נועה מילר מילאה כל חלל וכל שתיקה במלל אין־סופי, ועם זאת, שמעתי את שתיקותיה של נועה ינקו בכל מרווח. גם את ג'וי תורג'מן ראיתי, בפינות בתי הקפה שבהן התכוננה החברוּת האמיצה שלי ושל נועה מילר, שנראתה ככל החברויות האמיצות האחרות. בתי הקפה היו מרוהטים באוצרות שהוצלו מגריטה והעלו ריח חלודה ועובש, ונועה מילר ואני בלענו את הפיתיון והתמוגגנו מן האחדות שנוצרה בתוך המגוון הסגנוני הודות לזוהמה ולבלאי. בינות לכורסאות זהות מרוב יושן ראיתי את פניה של ג'וי תורג'מן מבליחים לרגע כלהבה בחשכה ומייד נעלמים. ראיתי גם את מי שהיה החבר שלה, שלמד שנה מעליי. ראיתי את כולם בכל מקום. נועה מילר כבר הכירה את המבט המזהה, את הידרכות הגוף לקראת זיהוי, ולכן אתן רואות עכשיו אייל דרוך – לקראת טרפו? לקראת טורפו? – ביער. נועה מילר כבר התרגלה לשאול "את מי אנחנו מזהות סלש הוזות עכשיו", בגוף ראשון רבים, כפי שדיברה אליי בדרך כלל. את מבט האייל הדרוך שלי היא כללה ביצירת הווידאו שליוותה את הגשת מועמדותה לעשרות בתי ספר לאומנות ברחבי העולם, ולרובם היא התקבלה. בזו אחר זו היא קיבלה את התשובות בדואר, ואני קיבלתי בדואר את ציון הפסיכומטרי הבינוני שלי. תחילה ניסתה נועה מילר לעודד אותי במישרין. היא ערכה רשימה של כל חוגי הלימוד הסגורים בפניי והסבירה לי מדוע ממילא לא הייתי רוצה ללמוד באף אחד מהם. רק לאחר מכן, כשראתה שאיני מתעודדת, הציעה לי להתנחם בחופשה בברלין, ואני כמובן שאלתי, "ברלין? מי נוסע לברלין?" מכיוון שהשנה הייתה 2008. נועה מילר אמרה, "ברלין היא הדבר הבא", ואני אמרתי, "אבל קפוא עכשיו בברלין", בלי להיות בטוחה שזה נכון, מתוך אינטואיציה בלבד, ואכן, היה חודש מרץ, היינו חברות כבר שנה, ובתל אביב השמש זרחה ובברלין היה קפוא, ונועה מילר אמרה, "בכל זאת", ורתמה לכך את כוח השכנוע שלה ואת יכולת הביצוע שלה, ותוך שבוע כבר נטשה אותי בברגהיין, זאת אומרת כבר דרשה להינטש על ידיי בברגהיין, זאת אומרת לא הסכימה לעזוב איתי את הברגהיין. לעבור את הסלקצייה היה קל מאוד. נועה מילר הלא ידעה הכול תאורטית ופרקטית, ידעה שצריך להתלבש כך וכך וידעה כיצד להתלבש כך וכך, וגם אמרה לי, "פלג שלג, ככה את צריכה להיראות תמיד", כשעמדתי מולה בחדר המלון לבושה כמו שצריך להיות לבושים בתור לברגהיין. ואולם, כשלא הסכמתי להישאר איתה וללקק גופים של אנשים שנראו לי שקועים בתרדמת, היא אמרה שהיא בכל זאת נשארת והזכירה לי לאסוף את המצלמה שלה, שהופקדה כמובן בדלפק שמירת החפצים. בית המלון שלנו היה מעל פארק, ואני הלכתי דרך הפארק הקפוא, הלא באמת קפוא כי אין בברלין שלג רציני, הסתם קר, הסתם קר מדי, ובפארק הסתם קר מדי ראיתי מרחוק הליכה שזיהיתי כישראלית. השנה הייתה 2008. עוד לא הייתי הרבה בחו"ל, ועוד התלהבתי כשזיהיתי ישראלים מרחוק. על כן הוצאתי את מצלמת הווידאו של נועה מילר וצילמתי את האיש. "תראי איך אני מזהה שהוא ישראלי", קולי נשמע עד היום בהקלטה. "תראי, תראי, תראי אותו הולך, כולו כזה, 'אני גבר ישראלי'. בואנה, נועה מילר, אני נראה לי מכירה אותו. זה הגיוני? זה, נועה מילר, פאקינג שיט, זה המורה שלי לספרות". אצבעותיי החשופות הכחילו ופרקי ידיי כאבו, כי לא הייתי מורגלת בנשיאת מצלמה. המורה לספרות נראה בלונג שוט במוניטור שלי, מסתכל ימינה ושמאלה, בוחר לו ספסל, משפשף כפפות, נושף, מעלה אדים ופותח ספר. נראה שלא הבחין בי. נראה שלא הבחין במצלמה המכוונת אליו, גם לא כשהתיישבתי על הספסל שכנגד. "אני לא צוחקת", לחשתי למצלמה, "אנחנו לא הוזות. זה פאקינג הוא. קלטת את הספר בעברית שהוא פתח? קלטי אותו. זה בעברית, זה עברית בוודאות, לא? אני לא מצליחה אבל לקרוא את הכותרת. עוד שנייה הוא קולט שאני מצלמת אותו, אמאל'ה. אני צריכה לסגור? אבל פאקינג מה כתוב שם, דאם איט נועה מילר, את בדוק תצליחי לקרוא, כתוב שם 'דיוקן'? הוא קורא את 'דיוקנו של דוריאן גריי'? מה הוא מפגר? לא, אומייגד, פאק, נראה לי כתוב שם 'אלבר'. נראה לי כתוב שם 'אלבר קאמי'. זה הזוי. אין מצב. את מכירה את הסיפור". בלחישה עבה חיקיתי את המורה לספרות אומר, "פלג, את קראת את הספר?" ובלחישה דקה חיקיתי את המנהלת אומרת, "פלג שלג, את קראת את הספר 'הדבר'?" ואז נזכרתי שהמצלמה מצוידת בפונקציית תקריב. קירבתי, קירבתי, קירבתי, ואמרתי, "את מתה, נועה מילר, את מתה. זה לא אלבר קאמי. זה אלבר ממי. הו דה פאק איז אלבר ממי, נועה מילר? מה זה 'דיוקן הכובש ולפני כן דיוקן הנכבש'? האם אנחנו בכל זאת הוזות, נועה מילר? אני פאקינג חולמת?" התיעוד הזה, שאתן צופות בו, רועד עכשיו ולא בכדי. אני זוכרת את הרעד שאחז בי, עמוק ואימתני מכל פרכוס של הרעלת קפאין על קיבה ריקה, וגם אפשר לשמוע זאת בקולי שמפסיק לעלוץ ונעשה חלול כשאני אומרת, כפי שאתן שומעות, "את יודעת מה? אני פשוט אגש אליו". כך נגמר הסרט, שצפיתי בו עשרות פעמים מאז כדי לשרוף כליל את צריבת ההשפלה. נשמתי עמוקות והתיישבתי לידו על הספסל. הוא הפנה אליי מבט רווי גועל, גלש אל קצה הספסל ושוב נתן עיניו בספר. "כולם נשא הרוח", אמרתי. הוא פזל אליי ונשך את שפתיו כדי לא לצחוק, אבל אני המשכתי. "כולם סחף האור", אמרתי, ועצרתי, כי לרגע לא זכרתי איך זה ממשיך, כי עברו בכל זאת כמה שנים מאז שלמדנו את השיר ואף שלא התבקשנו לשננו בעל פה אני שיננתי. עברו כמה שנים מאז שבכל זאת ששיננתי, ולקח לי רגע להיזכר. "שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה", אמרתי, וקמתי, ונעמדתי מולו, ובעומדי מולו צעקתי, "ואני גוזל רך נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה". וכאן אתן לא רואות את פניו. אתן רואות את פניי. המורה לספרות רואה את פניי. נועה ינקו רואה את פניי. ואני לא כותבת מכתב לגדי אלכסנדרוביץ'. גדי אלכסנדרוביץ' רואה את פניי.

אל המערב באוויר

הדירה שעזבנו במרכז תל אביב הייתה חיקוי חיוור של הדירה שנאלצנו לעזוב שנה לפני כן ביפו, והדירה שמצאנו בברלין הייתה חורבה, אבל בכל זאת הודינו על מזלנו הטוב כי מצאנו דירה בברלין. יפה מאוד, אמרתי לאחר הבחירות שנערכו בנובמבר, עקפנו את הפקקים. יכולנו לומר שראינו את הנולד, ואפשר היה להאמין לזה, או לכל הפחות להאמין שדניאל ראה את הנולד לבדו. למען האמת, אלמלא היו מסלקים אותנו מיפו לא היינו עוזבים. כשסילקו אותנו מיפו עבדתי בארכיון תמונות של עיתון, ובמקום לבצע את עבודתי, כלומר, לתייק עוד ועוד תמונות של אנשים במסכות כירורגיות חולפים על פני מסעדות סגורות, התבוננתי בתמונות מההתנתקות ושלחתי אותן בקבוצות וואטסאפ של חברים; תמונות של נשים בוכות, נאחזות זו בזו, נאחזות בפיסות בית, מוחזקות בידי חיילים, גופן כמעט נורה קדימה מזרועותיהם מרוב התנגדות. שלחתי את התמונות הללו בצרורות לחברים וכתבתי, "זאת אני", כי לא יכולתי לבקש עוד נחמה אחרי ימים שלמים שביקשתי נחמה, אבל יכולתי לבקש סימון של צחוק, ויכולתי לקבל אותו, ולשם כך היה עליי לבזות את עצמי, ורציתי לבזות את עצמי, כי ידעתי שבארץ הזאת אנשים מפונים מבתיהם פינויים אכזריים כל הזמן, ללא הצדקה, ואלה לא מפוני גוש קטיף וזאת לא אני. מעולם לא הייתה לנו זכות לטעון לטרגדיה משלנו על האדמה הזאת, על אחת כמה וכמה ביפו, גם אם בצפון יפו, גם אם בגבול יפו, ובכל זאת אני בוכה כאילו חרב עליי עולמי, כפי שבכו מפוני גוש קטיף, והלא אנחנו לעגנו להם אז ועודנו לועגים להם ונמשיך ללעוג להם תמיד. מחדר השינה שלנו ביפו ראו מעט ים ועץ דקל גדול שעמד בחצר הפנימית. ראו קצת גגות עקומים ושבורים, שלא הייתי יודעת איך לחשוב עליהם אלמלא היו שירים שתיארו אותם, שירים ששמעתי מאות פעמים. על גג כניסה נפרדת קצת עכור והתקרה יורדת, מרבד מקומט. חדרון קטן על הגג שפוף. שירים כאלה גרמו לי לחשוב בעבר הרחוק שיש חיים שנראים ככה כל הזמן, שפופים ועכורים ונחגגים בשיר, וחשבתי שאחפש את החיים האלה בסיפי העולם כשאגדל, אך מעולם לא היה לי האומץ להרחיק עד כדי סף. מהסלון שפנה מזרחה ראו שדרה, וכל עציה עצומים גם הם, לא דקלים, אולי שקמים, אני אומרת בזהירות מכיוון שאין לי מושג בעצים, אבל נדמה לי בכל זאת ששקמים, זקנים ושמנים ומוריקים מאוד. מוריקות פחות היו הצמרות בשדרה שניבטה מהחלון בדירתנו הבאה, במרכז תל אביב, שאותה כבר עזבנו מרצון, שממנה לא גורשנו כפי שגורשנו מיפו עקב גחמה מתמשכת של בעלת בית תחת השגחה פסיכיאטרית. את הדירה ביפו נאלצנו לעזוב מכיוון שבעלת הבית, בעודה מאושפזת במוסד פרטי יקר במיאמי, ואולי כדי לממן את שהותה במוסד הפרטי במיאמי, החליטה למכור את הנכס שלה, שהיה לנו לבית, ולי אולי לבית הראשון אי פעם. זמן מה לאחר מכן מצאנו העתק חיוור של הדירה במרכז תל אביב. הועמדנו במקומנו. העולם התהפך, אמרו לנו מתווכי הנדל"ן בעיר. תשכחו מכל מה שאתם יודעים על החיים, הם אמרו, יפו יקרה היום ממרכז תל אביב. מהחלון בחדר השינה לא ראינו עוד את הים, אבל מהחלון בסלון ניבטה שדרה נוספת עם שקמים, לא שמנים, לא זקנים, לא מוריקים. אילו רק היו מוריקים קצת יותר הייתי עשויה לשכנע את דניאל שהפוטנציאל האקדמי שלו לא מצדיק את עקירתנו אל ברלין, ולא היינו מגיעים אל הדירה הזאת, שהיא עכשיו ביתנו, שבשביל לראות ממנה חתיכת שמיים צריך לשלשל חצי גוף מחוץ לחלון ולשבור את הצוואר. כל החורף הראשון טענתי שאני רק רוצה לומר משפט אחד בהיר ובעל ערך, אבל בעצם רציתי גם דירה יפה עם נוף לתעלה, שבקיץ תחדור אליה לפעמים קרן אור, כי בדירה הזאת מנורת ה־UVB דלקה גם בקיץ, ובחשכה הזאת, כעבור שנה, דניאל השאיר אותי לבד כשטס ללוס אנג'לס לחודש שלם להתארח במכון מחקר שנטע בו תקוות שווא כשהעריך יתר על המידה את הפוטנציאל האקדמי שלו – תקוות שווא שסופן היה להתנפץ, ותופעת הלוואי הראשונה של התנפצותן הייתה שינוי מוחלט בגבולות הגזרה של מה שהיה מותר לומר לדניאל, הפיכתו לעוד אדם שנעלב בקלות בעולם של אנשים שנעלבים בקלות, אחרי שהיה סביל לחלוטין לעלבונות במשך שנים, ואני הייתי מנצלת זאת. "את כל כך נהנית להעליב אותי מול אנשים", אמר לי לא פעם, "מזלך שאני כזה גוּד ספורט", ואני לא פעם עניתי על כך שלוֹ יש מזל להיות מי שהוא, ולי יש מזל להיות עם מי שהוא; כלומר לו יש מאה אחוז מזל, ולי יש חמישים אחוז מזל, אז אני מנסה ליהנות כמה שיותר מהמזל שלי, שהוא המזל שלו. אבל בסופו של דבר גם במזל הזה חלו תמורות, גם המזל הזה הלך והתכלה, אחרי שגילה שלעולם לא יהיה פרופסור, ולחינם עזבנו את העיר המוכרת ואת הדירה בעיר המוכרת שבחלונותיה צמרות, גם אם לא מוריקות דיין, ולחינם עברנו אל עיר נטולת קסם ואל דירה נטולת נוף וחשוכה תמיד. אל החשכה הזאת חזרתי משיעורי העברית שלימדתי במרכז לחינוך מבוגרים, לא רחוק מרוזנטלר פלאץ, באזור שבו בתור תיירת נהגתי לקנות בגדים ולהתבונן באומנות עכשווית, ומן החשכה הזאת יצאתי מדי בוקר אל שיעורי הגרמנית שלמדתי בבית הספר לגרמנית שמול גשר ורשאוור. בתור תיירת חשבתי שיש חן בגשר ורשאוור, כי הגעתי אליו רק מתוך כוונה לשיר בחברה, בשעות הלילה, לשיר שירים עם חברים ועם זרים, לשתות ג'ין וטוניק ולשיר עוד ועוד שירים, לזלול להיטי פופ משנות התשעים עם כולם, להגניב לרשימה שיר לא מוכר כדי שאף אחד לא יצטרף אליי והבמה כולה תהיה שלי ואז לראות את כולם עוזבים את התא והולכים לקנות עוד ג'ין וטוניק ומשאירים אותי לבד להיחנק עם השיר הלא מוכר. זה מה שעשיתי מול גשר ורשאוור בתור תיירת. לא שמתי לב שהוא למעשה מפחיד, לא שמתי לב שמכורים נרדמים עליו בעמידה. רק בתור תושבת רשומה, רק בתור תלמידה לגרמנית שחוזרת לשם מדי בוקר, שמתי לב שזה מקום שבו המציאות מופיעה בשלה מאוד, כמעט רקובה, וניסיתי להעמיד פנים שאני אדישה לזה כשחציתי את הגשר, שאיני מבחינה בין זהב לחלודה, שהבית שלי אינו מרחב שבו אני מסתתרת מפני סבר פניו המכוערות של גשר ורשאוור אלא רק המקום שבו אני עושה את עבודתי, העבודה המוטלת עליי, להיות מי שאני, להיות אדם עם המזל שלי, שאינו טוב או רע ממזלו של חסר הבית שסנטרו על המעקה ושעיניו עצומות, ואם ינוע לרגע מתוך תרדמת, אם יחלום שמישהו רודף אחריו, אולי ייפול אל פסי הרכבת, אולי בדיוק כשתיכנס רכבת אל התחנה שבה ירדתי מדי בוקר כדי להגיע אל בית הספר ששכן בקצה הגשר, בין מועדון הקריוקי לחנות ממתקים גדולה. שם הייתי מהגרת בין מהגרים. לכולנו היה די כסף לשלם על לימודי השפה ודי זמן להקדיש להם שלוש שעות ביום. מזלנו וגורלנו נדחקו הצידה, היינו כלי קיבול לאוצר מילים ולמבנים דקדוקיים שנערמו בנו זה על זה, והיה עלינו לשמור עליהם כאילו היו מגדל צלחות שהתבקשנו לייצב ולשאת בצעדה ברחובות העיר, ואל להן להישבר, אבל לא ברור מתי ואם בכלל נוכל לערוך אותן על שולחן ולאכול מהן. שֵם המורה היה דניאלה, והיא דמתה לי. לו הזנתי את תמונתה ואז את תמונתי באפליקציה שמצביעה על דמיון לסלבריטאים, הייתי מקבלת בוודאי קבוצה זהה של שחקניות שאיש לא שמע עליהן. אפשר היה להתבלבל בינינו אלמלא הייתה היא מבוואריה ואני מתל אביב, כפי שנהגתי לומר לתלמידיי במקום לומר שאני מישראל. דניאלה לא אמרה שהיא מבוואריה, אבל בשיעור הראשון שאלתי מתחת לשולחן את Chat GPT, "איפה בגרמניה יש רי"ש מתגלגלת", והוא ענה, "בבוואריה". בהמשך שאלתי את Chat GPT אילו סטראוטיפים ידועים יש על בווארים. שאלתי אם בווארים, על פי הסטראוטיפ, שונאים שמתקנים אותם. שאלתי אם יש סטראוטיפ כזה על קבוצה כלשהי בעולם. לפי Chat GPT, אין. עם זאת, עלבונה של דניאלה כשתיקנתי אותה היה ניכר כל כך, שהכיתה כולה הפנתה לי גב לכמה ימים, ובעיניי הייתה זו כפיות טובה, כי לא למעני תיקנתי אלא למענם. ידעתי שאין שם פועל נפרד לעבר פשוט, שהרי שם פועל הוא מונח אוניברסלי שגם המערכת הסבוכה של הדקדוק הגרמני לא תפקיע ממנו את מובנו. ידעתי שבגין הזהות בין שם הפועל לנטיית "אנחנו" ו"הם" בהווה גוזרת דניאלה מנטיית "אנחנו" ו"הם" של העבר הפשוט שם פועל נפרד, וידעתי שכך היא מכשילה כיתה שלמה, טומנת בבלי דעת פח לתלמידיה וגם לעצמה, כי ידעתי מה המחיר שמשלמת מורה מבלבלת על כיתה מבולבלת, אבל התלמידים האחרים לא ידעו את זה. גם לא לין, שישבה לידי שבועיים תמימים, ובמהלכם התחלתי לחבב את ריח השמן שהזליפה על פרק ידה כמה פעמים במהלך כל שיעור. לין מָחקה אותי אחרי שתיקנתי את דניאלה. אחרי שבועיים תמימים לידי היא עברה למקום אחר. "עברת מקום", אמרתי לה כשנכנסתי לכיתה, והיא אמרה, "כן, צריך להחליף מקום לפעמים כדי שהמזל ישתנה. בערבית יש לנו פתגם כזה". כמה ימים לפני כן היא עוד אמרה לי שהיא מעריצה את נטורי קרתא. חשבתי שאני שומעת לא נכון, וביקשתי שתחזור על דבריה, והיא הסבירה לי, בלי סבלנות, שיש אדם בשם נטורי קרתא שהיא צופה בו ביוטיוב, ובהיותה מוסלמית נאו־מסורתית מוצאת את דרכו הרוחנית מעוררת השראה. "אדם בשם נטורי קרתא?" שאלתי, והיא ענתה שמדובר במנהיג של קבוצה רוחנית חשובה מאוד, ונזפה בי בשאלה: "את מישראל ולא שמעת אף פעם על נטורי קרתא?" הייתי אמורה לומר ללין שידעתי על נטורי קרתא כשעוד הייתה בעריסה, והמשפחה שלה עלתה לטיסה מדמשק לדוחא, בתחילת הבצורת על פי חישוביי, אם היא שמעה אי פעם על הבצורת, אבל נטורי קרתא זה לא שם של בן אדם. לא אמרתי את זה מכיוון שלין לא הייתה המורה, ולא היה לי על מי להגן מפני השגיאה. רק שאלתי אם היא בטוחה שזה שם של בן אדם. "הוא כל כך כריזמטי ומעניין", אמרה. אין לי מושג על מי היא דיברה. אחר כך היא הציעה לי פירות, חזרה והציעה, עד שתיקנתי את דניאלה, ואז עברה לשבת במקום אחר, ולא תקשרתי עוד עם איש עד שהצטרף לכיתתנו מוחמד, לא רק באמצע סמסטר אלא גם באיחור. הוא הגיע ליום הראשון שלו באיחור. בשל האיחור התבקש מוחמד רק לגלות במהירות מה שמו ומאין הוא בא, בלי פרטים נוספים, ובלי שנידרש לשאול אותו שאלות כפי שהיה נהוג כשהצטרפו תלמידים חדשים. לרגע הרמנו את עינינו מחוברת התרגילים, והוא רק אמר: "Muhammad, Palestine", ודניאלה אמרה, "יופי, אז יש לנו בכיתה שני פקיסטנים", כי כזו הייתה דניאלה, חרדה ומבולבלת עד כדי אי הקשבה. לעיתים קרובות אמרה Genau על טעות ו־Leider nicht על תשובה נכונה. מה גם שההבדל בין Palestine ל־Pakistan לא היה טעון בשבילה כפי שהיה בשבילי ובשביל מוחמד. "אתם מכירים?" היא שאלה את מוחמד ואת רמה, הפקיסטנית האמיתית, בהצביעה על שניהם, ומאחר שמוחמד היה מנומס מכדי לתקן אותה, הוא ורמה רק הביטו זה בזה וענו שניהם, "לא". שמחתי במוחמד הפלסטיני כי היה גבוה ונאה ולבש חולצה מכופתרת לבנה של מוג'י והרכיב משקפיים במסגרת אצטט מבריקה שדוגמתה שריון צב, ונסיעתו הארוכה של דניאל כבר הייתה באופק, ולנוכח אדם גבוה ונאה ולבוש היטב ועז מבע הוקל עליי לדמיין את התפנות הזמן והמרחב והתיישרות היסודות האחרים לכדי תנאי אפשרות של בגידה בו. מה גם שהיה פלסטיני, ויכולתי לקוות שהתכוון לפלסטין שמעבר לקו הירוק, כי פלסטינים אזרחי ישראל אני מכירה, אבל פלסטינים שאינם אזרחי ישראל פגשתי רק לעיתים נדירות. למענו הייתי משנה את מקום מושבי בכיתה. תכננתי לגשת אליו בהפסקה, להושיט לו יד ולומר, "נעים מאוד, אני מפלסטין הכבושה", כאילו לא לגלגנו בלי סוף על המשפט הזה בדיוק כשיצא מפי מכרים שלנו, כי ראינו בו יותר מאשר איתות סגולה, ראינו בו הצטעצעות, ראינו בו חנופה. תכננתי לשאול את מוחמד מדוע לא תיקן את שגיאתה של דניאלה, מדוע לא אמר, "לא פקיסטן, פלסטיין". תכננתי לצחוק איתו על דניאלה, לגייס אותו לצידי, להזהיר אותו מפניה. בהפסקה אכלתי שקית מרשמלו מחנות הממתקים הגדולה שעל יד בית הספר לגרמנית ומועדון הקריוקי, מכיוון שבבוקר שכחתי כרגיל את העתיד לבוא, את שעת הצוהריים, ולא קניתי סלט ארוז בסופרמרקט. ישבתי במסדרון, על כיסא לא נוח, במקום לאכול את ממתקיי בכיתה ריקה כפי שעשיתי בדרך כלל, כדי שמוחמד יראה אותי בשובו מהפסקת העישון שלו. וכך היה. בשובו מפינת העישון הוא עבר במסדרון. הבטתי בו והוא הביט בי. הוא אמר, "בתיאבון". אמרתי, "תודה". הוצאתי מרשמלו מהשקית והצעתי לו אותו. הוא דחה את המרשמלו במחווה גופנית מזערית, אך המשיך לעמוד לידי, ולא היה לי האומץ לומר את שתכננתי לומר. לא אמרתי, "נעים מאוד, אני מפלסטין הכבושה". אמרתי, "אני חושבת שלא שמעתי נכון קודם. מאיפה אתה?"
"אני מפקיסטן", הוא ענה. "ואת?"
לא באומץ, לא למענו ולא למען אלה שאמרו זאת לפניי ולא למען פלסטין, אלא מתוך תבוסה ומתוך תשוקה לתבוסה, אמרתי שאני מפלסטין הכבושה, והוא נראה מבולבל. הוא נראה מטולטל. הוא נראה כאילו יש לו הרבה מה לומר על כל היבט של הנושא, אבל הוא רק שאל, בגרמנית לפתע, אף על פי שהשיחה התנהלה עד אז באנגלית, אם אני מכירה את עדי. "אני מכירה הרבה עדי", אמרתי בגרמנית, והוא שאל בגרמנית, "הרבה עדי?" ולא הספקתי לענות כי דניאלה סגרה את הדלת. כך עשתה תמיד, גם אם היינו ממש על ידה. היא מעולם לא אמרה "בואו". אילו אמרה "בואו", כפי שאמרתי אני לתלמידיי עשר שניות לפני תום כל הפסקה, היינו אומרים בוודאי "עוד רגע בבקשה", כפי שתלמידיי תמיד אמרו לי. היא סגרה את הדלת. אנחנו היינו נעלבים, ומתוך עלבון היינו ניגשים מייד אל הדלת הסגורה ופותחים אותה. באותו היום גמלה בליבי ההחלטה לעשות כמוה, וכך לראשונה העלבתי את תלמידתי היקרה ביאנקה, מבקרת ספרות נודעת שעברה לברלין מפריולי, אך סירבה לספר לכיתה מדוע, ונהנתה מאוד כשהצטרפו מדי חודש תלמידים חדשים ששאלו, בתחביר פשוט יותר, למה שבן אדם יעשה לעצמו דבר כזה. היא הייתה סמוקה כשפתחה את הדלת, רגע לאחר שטרקתי אני את הדלת בראותי אותה מדדה אל הכיתה בצליעה קלה. היא שאלה אם אני עיוורת, אם לא ראיתי שהיא באה ואם אני יודעת שעברה צנתור בתחילת השבוע, מה שלא ידעתי, אבל פרצתי בבכי בבואי לומר סליחה, וביאנקה אמרה בעברית "לא נורא" והוסיפה, quando si chiude una porta, si apre un portone. כל השיעור נתתי לתלמידים לתרגל בינם לבין עצמם, כי בכל פעם שעמדתי לומר מילה הרגשתי את הבכי הגדול מתרגש עליי שנית. רק אחרי שהציגו בפניי מחזות שלמים של רופא וחולה, מוכר וקונה, שוטר ושודד, רווח לי מעט ומחאתי כפיים ותיקנתי את שגיאותיהם בקול צלול, אבל כשאמרתי "להתראות ביום שני" שוב התרגש עליי הבכי הגדול, ולא יכולתי לו. תלמידיי עזבו את הכיתה בראש חפוי בעודי מוחקת את הלוח ומוחה דמעות, ורק ביאנקה ניגשה לחבק אותי ואמרה, "אני יודעת שלא התכוונתי לפגוע בך", ואמרה שכתבה על זה משהו פעם, בלי להסביר על מה, ושאלה מה מצב הגרמנית שלי. "משתפרת", אמרתי, והיא שוב חיבקה אותי, וכך לראשונה עלה על דעתי לנסות לקרוא את רשימות הביקורת שלה. רשימות הביקורת של תלמידתי ביאנקה, שקראתי לסירוגין בגרמנית ובתרגום מכונה, כיוונו את חיציהן בשנים האחרונות למחלת הנרקיסיזם שפשתה בספרות, ובכולן הייתה טמונה הנחת היסוד כאילו בין הכותב לקורא מונח בהכרח חיץ, מונחת בהכרח הייררכייה, שעל פיה הכותב הוא האדון והקורא הוא העבד. כשביאנקה קראה את המילה "אני" בספר, היא תרגמה אותה, חוששתני, למילה "אתה". זה היה ברור לי כשמש, אף שלא הייתי בלשנית ולא מבקרת ספרות נודעת, מכיוון שכן הייתי מורה לעברית, ובמקרה אפילו המורה לעברית של ביאנקה, והכרתי היטב את גלגולו של הבלבול שבין "אני" ל"אתה" לאורך רמות א', אם כי לאו דווקא אצל ביאנקה, דווקא לא אצל ביאנקה, פחות אצל ביאנקה מאשר אצל כל שאר התלמידים. בשיעור הראשון בעברית, כשכולם מופשטים מבגרותם וניצבים מבולבלים זה מול זה ומול המורה, הם נאלצים ללמוד מתוך חיקוי את הדיאלוג "שלום, מי אתה? אני X, מי אתה? אני Y" ולדקלם אותו בזוגות. המורה מגלמת את שני התפקידים בשני קולות שונים, בעזרת תמונות או בובות, ואז מתחילה לטפטף אותו אל פיותיהם הפעורים. בסיבוב הראשון שבו משתתף אחד מהם מוטל עליה עדיין לגלם את תפקיד Y. אחרי שתנופף כמו אידיוטית באומרה "שלום" ותבצע פנטומימה של תמיהה כשתאמר "מי", היא תצביע על תלמיד מנודב כשתאמר "אתה", ובחמישים אחוז מהמקרים, כמו אידיוט בתורו, יחזור התלמיד המנודב על כינוי הגוף "אתה" במקום להמיר אותו בכינוי הגוף "אני" ויצמיד אליו את השם שלו. הוא יאמר "אתה הַנְס" במקום לומר "אני הנס". ואיך מתחילים להתווכח עם זה? "לא, לא, הנס! אני דניאל, אתה הנס". "אתה הנס", הוא יאמר שוב בחמישים אחוז מהמקרים. "לא, לא, אני – אני – אני – דניאל. ואתה?" בזמן הסיוט הזה, שהתרחש אחת לסמסטר, אני הייתי פורחת. חשה את הסבל ופורחת. אהבתי להערות את החומר אל תוך מוחותיהם. יתרה מזאת, אהבתי לקדוח את החור בגולגולת ואז לשבור את הציפוי מעל המוח בכפית, כן, כמובן, כמו קרם ברולה, ולחצוב בכפית הזאת מנת מוח קטנה שתפנה מקום לחומר החדש. ברגעים האלה יכולתי כבר להריח את השוקולדים שאקבל בסוף רמה א'2, הרמה שבה מתרחש הפלא הפדגוגי האמיתי. לפני רמה א' הם לא ידעו מילה בעברית, לא ידעו לקרוא אות אחת באלפבית. אחרי רמה א' הם יוכלו לומר כמה מילים שבכל שפה לטינית או גרמאנית היו יודעים אחרי שני שיעורים, ובצידן כתב שלם שאין להם מה לעשות איתו, אולי רק לקרוא את Finnegans Wake בעברית ולא להבין כלום כמו כל אחד אחר בכל שפה אחרת. הרבה מהתרגול בשיעורים הוא פענוח הפונטיקה של שרשרות הברות חסרות משמעות, אז למה לא באבאדאדאלגְהאראגְ'טקאמינארונקונברונטונֶרונטוּנת'ונטרוֹבארונקוונסקהוונטוהוהורדֶנֶהת'ורנוּק? אבל לא בשביל זה הם באו. הם לעולם לא יגידו שהם מתוסכלים, אבל לכל אורך רמה א' הם מתוסכלים, והמורה, אני, מחזיקה למענם, כמו שאומרים, את התקווה, את האמונה שיום אחד כל זה יהיה שווה משהו, ואחרי הפסקה של שבועיים הם חוזרים לרמה א'2, ובסוף רמה א'2 כבר מבינים שהאותיות האלה באמת מצטרפות למשפטים שלמים. הם באמת יודעים לקרוא בשפה חדשה. ואז מגיעים השוקולדים. ואחריהם מגיעה כפיות הטובה. שלב המישור. הם מפסיקים להכיר בחשיבותן של מילים חדשות, שהבחירה בהן נשמעת להם אקראית. תמיד ידרשו לדעת איך אומרים משהו שלא נמצא בתוכנית הלימודים ויתעקשו לשכוח את המילים שכן נבחרו להיכלל בה, נבחרו אקטיבית, גם אם לא בקפידה. במסגרת השכחה הדווקנית הזאת גם השליטה שהושגה בכינויי גוף תידרדר ותיסוג. שלב המישור יהפוך לעיתים לשלב ההליכה אחורה. הקושי להמיר גוף ראשון לגוף שני ולהפך במהלך דיאלוג יעמוד שוב בין התלמידים למורה, שכבר יודעת שבתום הסמסטר הזה היא לא תקבל שוקולדים. בכל פעם שתלמיד ישכח להשתמש בכינוי גוף בכלל, וישאל למשל "איפה גרה?" תזכיר לו המורה את המילה החסרה, והתלמיד יחזור עליה כשהוא אמור להמיר אותה לגוף האחר וימיר אותה לגוף האחר כשהוא אמור לחזור עליה. בתרגול של מילות שאלה יופקרו כינויי הגוף לחלוטין.
– הוא גר ביפו. מה השאלה?
– איפה הוא גר?
– פנטסטי. אנחנו נוסעים לאגם – מה השאלה?
– לאן אנחנו נוסעים?
– אתה לא נוסע לאגם. אנחנו נוסעים לאגם. מה השאלה?
המורה תוכל להסתפק בכך שהתלמיד ידע מה התשובה, כלומר ידע מה מילת השאלה, גם אם הפגין אדישות לכינוי הגוף, גם אם ניכר שכינויי הגוף עדיין אינם מציתים בו חוויית אני וזולת, חוויית אני וזולת נוכח, חוויית אני וזולת נעדר, חוויית מין, חוויית מספר. אולם לא כזאת הייתה מבקרת הספרות הנודעת ביאנקה, שידעה עברית היטב, עד כדי כך שחשדתי בה לפעמים שאינה קופצת לרמה הבאה רק משום שאינה רוצה להיפרד ממני, ומעולם לא היה לה קושי בהמרת כינויי הגוף במסגרת דיאלוג. חשדתי שהיא אפילו ממירה אותם שלא לצורך בקוראה ספרות בגוף ראשון. כמו מבקרי תרבות רבים אחרים, היא הלינה ברשימותיה על כך שצעירים בימינו חושבים שהם אמורים לזהות את עצמם בכל יצירת אומנות. הם קוראים ספר ומצפים שיהיה מראָה, בעוד ספר לא אמור להיות מראה אלא דלת. כשהרחקתי נדוד בעקבות ביאנקה אל פורומים עלומים וסרטוני יוטיוב, ראיתי סופרת קנדית צעירה מצטטת אותה ומבהירה לסיכום, בגרמנית, לא ברור לאיזה קהל: Nie ein Spiegel, immer eine Tür. לרגע הופתעתי, שהרי בין ספריה של הסופרת הקנדית הצעירה היה גם בהחלט ממואר על החלטתה שלא להפוך לאֵם ועל הפיכתה לאם מייד לאחר מכן, ורבות מפסקותיו היו כתובות בגוף שני. עם זאת, היא אכן כתבה גם ספר נהדר הנושק לדיסטופי, וברי היה לכול שהיא קוראת רצינית של ז'אנר הספרות הדיסטופית, ובכלל שהיא קוראת רחבת אופקים, שאינה מפחדת מתחומי ידע או מחומרי מציאות או מחומרי דמיון שאינם מוכרים לה, ועל כן, חרף הממואר, ודאי שהיא מעדיפה דלתות. רק כמה ימים לאחר שהרפיתי מקריאת הארכיון של ביאנקה, כשהייתי משוקעת כבר בעניינים אחרים, הבנתי שהחמצתי את העיקר בדבריה של ביאנקה כי הייתי עסוקה מדי במחשבה על סוג הטקסטים במקום לחשוב על סוג הקריאה. הסופרת הקנדית לא אמרה שהיא מעדיפה ספרים מסוג מסוים, אלא שהיא מעדיפה לקרוא אותם במצב דלת ולא במצב מראָה. כלומר, בין שאנו קוראים על המרוחק ביותר מאיתנו, ובין שאנו קוראים על אחינו התאום, שיכול גם להיות בעצמו הדבר המרוחק ביותר מאיתנו, יש לחפש את האחר, את הבלתי מוכר, ולא את המשקף־את־עצמנו. תלמידתי ביאנקה ביקשה כנראה לצעוק מעל כל גג את מצב הדלת שלה כתגובת נגד על מצב המראה הפושה בכול, אבל היא ניסתה להוכיח שבספרות עצמה פשה נרקיסיזם חריג במקום לטעון שהוא פשה מסביבה, בשוליה, בקוראיה. וזו הייתה ההוכחה לכך שמצב הדלת יכול להיות קצת עצי מדי, כפי שהוא נשמע, ולזמן ריבוי תאונות מסוג "נתקלתי בדלת" שהן תמיד, כידוע, שקר. תמיד משהו אחר קרה. האם יש טעם לקרוא טקסט אינטימי בגוף ראשון כדו"ח אנתרופולוגי גרידא? שאלתי את עצמי, והנחתי בצד את שאלת הסגנון. ביאנקה ידעה להעריך איכויות פואטיות, אבל חתכה בעדן ישר אל התוכן, ואם התוכן היה נגוע במחלה שפשתה לדידה בספרות, היא לא נכנעה לפיתוי והמירה כל "אני" ב"אתה", כאילו לא ייתכן שהחוזר ואומר "אני" אומר דבר מה שנכון גם לגביה, ומכאן שבעצם מראש לא דיבר על עצמו אלא עליה, אבל היא לא יכלה לראות זאת, משום שהייתה מחויבת כל כך למצב הדלת וסלדה כל כך ממצב המראה. שאלתי את עצמי אם בקוראנו טקסט בגוף ראשון לא מוטל עלינו להמיר את כל כינויי הגוף בכל כינויי הגוף האחרים במקביל, כאילו היינו תלמידים סבלניים מאוד בשלב המישור של לימוד שפה.

יישור הדורים

הוּשַׁבְתִּי לְתֶקֶן. חָזַרְתִּי לְקֶשֶׁר
עִם כָּל חַבְרוֹתַי. מַשְׁמָע גַּם כִּי נַסְתִּי
מִפְּנֵי חַבְרוֹתַי. נִנְטַשְׁתִּי הֲרֵי עַל יְדֵי
חַבְרוֹתַי. לֹא נָשָׂאתִי הָרֵי קִנְאָתִי.
לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת קִנְאָתָן.
וְסִפַּרְתִּי כְּבָר דַּי סִפּוּרִי. וְשָׁמַעְתִּי
כְּבָר דַּי סִפּוּרָן. וְשָׁכַחְתִּי הֵיכָן סִפּוּרִי
וְהֵיכָן סִפּוּרָן וְיָדַעְתִּי אֶת אֵין אוֹנִי
רַק בִּזְרֹחַ עָלַי כִּשְׁרוֹנָן. וּפִנִּיתִי
מָקוֹם בְּחַדְרִי כְּשֶׁלָּקְחוּ
חֲזָרָה שִׂמְלָתָן. וְחָדַלְתִּי
מִלְּבֹשׁ אֶת בְּגָדַי כִּי עָלָה
עַל גּוּפִי מִשְׁקָלָן. וְצָרְבוּ עֵינַי
וּלְשׁוֹנִי כִּי נָטַלְתִּי שְׁיָרֵי תְּרוּפָתָן.
וְנִגְמַלְתִּי מִזֶּה וּמָצָאתִי חָתָן.
וְהָפַכְתִּי אֶת שְׁמִי פְּסֶבְדּוֹנִים.
וְלָבַשְׁתִּי גְּלִימַת נִדּוֹנִים.
וְשָׁכַחְתִּי עִלּוֹת מְדוֹנִים.
וְחָלָל הִתְגַּשֵּׁם כְּקָטָן.

וְקַשְׁיוּת שֶׁל מִלָּה רִאשׁוֹנָה בְּמִכְתָּב
הָיְתָה תֵּל כָּרִים בְּמִטַּת נְעוּרִים.

חיה מוזיאלית

הַכֹּל יָפֶה וְאֶפְשָׁרִי אֲבָל יָפֶה וְאֶפְשָׁרִי מִכֹּל
הוּא מָה שֶׁתַּעֲשֶׂה בְּתוֹר תַּחְבִּיב

שֶׁהוּא חַיָּה מוּזֵאָלִית
שֶׁהוּא חַיָּה שֶׁנִּטַּל מִמֶּנָּה כּוֹחַ הַשְּׁמִירָה
וְשֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת טֶבַע, לֹא תִּשְׂרֹד
לְבַד בַּטֶּבַע וְהִיא קְשׁוּרָה לִבְעָלֶיהָ
וּבְעָלֶיהָ קָשׁוּר בָּהּ
וְהוּא מַבִּיט מֵעַל גּוּפָהּ הַמְּכַרְסֵם לַמַּצְלֵמָה
וְיֵשׁ לָהּ כְּפִילוֹת בַּעֲשָׂרוֹת בְּכָל שְׁכוּנָה
שֶׁחָסוּ בָּהּ בְּחָפְזָה
(הֵן גֵּרוֹת מִטִּבְעָן)

וְלֹא צָרִיךְ טֶבַע
מָה יָפֶה וְאֶפְשָׁרִי עַתָּה גַּם בִּלְעָדָיו
כְּלָא זָמִיר נַגֵּן תָּו
בְּנֵה רָהִיט
צַיֵּר קַו

נמנום פוטיומקין

לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם דָּבָר הַיּוֹם וְזֶה כּוֹאֵב בַּגַּב.
מֵאָה פְּעָמִים אֶפְשָׁר לִכְתֹּב אֶת זֶה
כִּי מִי לֹא יִזְדַּהֶה כִּי מִי מֵאָז הִתְמוֹטְטוּת
הַגּוּשׁ הַמִּזְרָחִי בִּכְלָל מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה

נַגִּיד עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי מְשׁוֹרֵר צָעִיר, שׁוֹבָב, עִם חוֹב
וְהֶלֶם קְרָב.
עֲדַיִן, לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם דָּבָר הַיּוֹם
וְזֶה כּוֹאֵב בַּגַּב.

מִטּוֹת מְבֻלְגָּנוֹת הֵן יַרְכָתַיִם שֶׁל סְפִינוֹת מוֹרְדִים
מִטּוֹת מְבֻלְגָּנוֹת הֵן קוֹל שֶׁל דּוֹר
אֲבָל הַכֹּל קוֹלוֹ שֶׁל דּוֹר וְאֵין הוֹרֶה מַכִּיר מַגַּע יָדָיו
וְאֵין מַהְפֵּכָה בְּיָם שָׁחֹר וְזֶה כּוֹאֵב בַּגַּב.

מִטּוֹת מְבֻלְגָּנוֹת מִשִּׁעֲמוּם, הֵן נִקְרָעוֹת מִכָּל הֶקְשֵׁר שֶׁל חֶדֶר
כִּי רַק לְרֶגַע מְרִימִים אֵלָיו עַפְעַף לְצֹרֶךְ הַרְפָּיַת הַשְּׁרִיר
מִמַּאֲמַץ הַמַּעֲקָב וְהַרְכָּבַת הַפֵּשֶׁר מֵהַסִּיב
כִּי זֶה מְאֹד מֻרְכָּב.

הפואמה האינפנטילית

1-.
מַדּוּעַ כְּשֶׁהִכִּירוּ הוּא בָּכָה מִגַּעֲגוּעַ לְיַלְדָּה בַּת שְׁמוֹנֶה?
כִּי הִיא הָיְתָה בָּאָרֶץ. כִּי הוּא לֹא.
דִּירָה קְטַנָּה מוּל כָּל פַּנְתֵּאוֹנֵי הָעִיר הַחֲרֵבָה שֶׁבָּהּ
הִסְטוֹרְיוֹת מַתְחִילוֹת בְּשִׁעוּרֵי הִסְטוֹרְיוֹת.
עַל הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁהִוְרִידָה מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּמְצֶצֶת
הִיא מַנִּיחָה עָלָיו כַּף יָד טוֹבָה.
וְהוּא שָׂנָא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ.
וְהוּא הִבְטִיחַ כַּרְטִיסִים אַךְ לֹא קָנָה.
וְהוּא סִפֵּר לָהּ סִפּוּרִים עַל יַלְדוּתוֹ.
וְהוּא עָבַד קָשֶׁה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וּבִשְׁבִיל מָה
כְּמוֹ כֻּלָּם כְּדֵי לְאַחְסֵן אֶת הֶעָתִיד הַמִּתְפּוֹצֵץ
בְּשַׂק עָבֶה שֶׁל יוֹם־יוֹמַיִם בִּכְרָמִים גְּבֹהִים
אֲבָל בִּגְלַל שֶׁלֹּא קָנָה כַּרְטִיס זֶה לֹא קָרָה.
לָכֵן כְּשֶׁהִכִּירוּ הוּא בָּכָה.

0.
לָמָּה הִיא צִמְצְמָה לוֹ סַמְכוּיוֹת אַבָּהִיּוֹת לְאֶפֶס?
לֹא עָמְדָה לָהּ בֶּחָזֶה מִשְׁטָרָה
הוּא לֹא נָשָׂא נֶשֶׁק. אֲבָל גָּרוּ רָחוֹק מְאֹד מֵהַמֶּרְכָּז
הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ שִׁעַמְמוּ אוֹתָהּ
הִיא רָאֲתָה אוֹתוֹ מַחְזִיק בַּקְבּוּק קָפוּא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן
הִיא שָׁמְעָה אוֹתוֹ מַרְגִּיעַ בְּיָדָיו גּוּר כִּשָּׁלוֹן
כַּדּוּר שֶׁל כִּשָּׁלוֹן בִּשְׁתֵּי יָדָיו סוֹמֵר וְאָז נִרְגָּע
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ
אַתָּה דֶּבִּיל, אַתָּה אִדְיוֹט, בִּצְלִיל כָּזֶה שֶׁל רֹךְ שֶׁל
מְתִיקוּת הוּא מְעַרְסֵל כָּל הַלֵּילוֹת
מַשְׁאִיר לִכְלוּךְ בַּמְּכוֹנָה עוֹמֵד רַגְלַיִם יְחֵפוֹת
צוֹנֵן חָזָק וְאָז הוֹלֵךְ לָעֲבוֹדָה
לָכֵן כְּשֶׁהַיַּלְדָּה נוֹלְדָה הִיא צִמְצְמָה לוֹ אֶת הַסַּמְכוּיוֹת.

1.
אֲנִי דָּבָר צָהֹב שֶׁמְּוַתֵּר מַהֵר.
אִם יֵשׁ כּוֹרֵאוֹגְרָף שֶׁמְּלַמֵּד אֵיךְ לְוַתֵּר לַגּוּף
מוּלִי הוּא רַק יִקֹּד קִדָּה.
אֲנִי כֹּה מְאֻחֶרֶת, צְהֻבָּה וַאֲרֻכַּת צִפֹּרֶן.
אֵין לִי טוֹנוּס כְּלָל אַךְ אִם טוֹפְחִים לִי
עַל הַגַּב כְּדֵי שֶׁאֶשְׁתֹּק וְאֵרָגַע אֲנִי טוֹפַחַת חֲזָרָה.

2.
גִּיל קְרוּם הַמֹּחַ. מַגֵּפָה שְׁלֵמָה תּוֹקֶפֶת
אֶת הָאֵזוֹר הַזֶּה מֻכֵּה הַפַּרְדֵּסִים וְהֶחָלוּל מִכֹּל.
הוֹרִים יְשֵׁנִים עַל הָרִצְפָּה
כְּמוֹ צַעֲצוּעִים מְשֻׂחָקִים מִדַּי
וְהַטַּף בּוֹעֵר מֵחֹם.
אַחֲרֵי מִלְיוֹן יְמֵי הַצְּרָחוֹת יֵשׁ רוֹפֵא שֶׁאוֹמֵר לָקַחַת
הוּא אוֹמֵר אֶת זֶה רָפֶה, בְּלִי לַחַץ
לָקַחַת אֶת הַדָּבָר הַצָּהֹב וְלִצְעֹד אֶל הָאוֹר
הָאֵם כְּבָר מְדַמְיֶנֶת אֶת הָאוֹר
הוּא לֹא אוֹמֵר שׁוּם דָּבָר עַל אוֹר
הָאֵם כְּבָר מְדַמְיֶנֶת אֶת הַלֹּבֶן אֶת הַשְּׁחוֹר
וְלוֹקְחִים אוֹתִי וְשָׁם אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת לְבַד אֶל מִלּוֹתַי הָרִאשׁוֹנוֹת
אֵלֶּה מִלּוֹתַי הָרִאשׁוֹנוֹת: מִישֶׁהוּ כָּאן יָצָא מִדַּעְתּוֹ?
שֶׁאֲצַלְצֵל לְעוֹרְכֵי הַדִּין שֶׁלִּי?
אֵלֶּה מִלּוֹתַי הָרִאשׁוֹנוֹת לִפְנֵי
שֶׁחוֹתְכִים אוֹתִי בְּחֶרֶב וּמְיַבְּשִׁים לִי אֶת הַשֶּׁלֶד.
הָאֵם בַּמִּסְדְּרוֹן בְּהַמְתָּנָה.

3.
הַשִּׁעֲמוּם הַנּוֹרָא שֶׁל אַרְגַּזֵּי חוֹל וְהַפִסְפוּס הַגָּדוֹל שֶׁל חֲצָאִיּוֹת גִּ'ינְס.
אִלְמָלֵא אֲנִי מֻרְחֶקֶת מֵחֲצָאִיּוֹת הַגִּ'ינְס
אֲנִי בֶּטַח סוֹרֶקֶת לָהֶן בַּשֵּׂעָר הָאָרֹךְ
מְנַדְנֶדֶת מְנֻדְנֶדֶת לוֹמֶדֶת לַעֲשׂוֹת אֶת הַתַּרְגִּיל הַמֻּפְרָע עַל הַבַּרְזֶל
עִם הָרַגְלַיִם מִטַּלְטְלוֹת מוּל הָרֹאשׁ
וּגְדֵלָה עֲמֻקַּת גְּוָנִים יוֹתֵר וּמוּכָנָה
לִדְרֹךְ כְּלֵי יְרִי אוֹ לָתֵת יָד בְּמֶרְכַּז הַאֲכָלָה.

4.
אֲנִי לֹא אוֹכֶלֶת עַגְבָנִיּוֹת קָרוֹת, אוֹמֶרֶת לִילָךְ.
גַּם אֲנִי לֹא אוֹכֶלֶת עַגְבָנִיּוֹת קָרוֹת, אוֹמֶרֶת מַיָּה.
אֲנִי אוֹמֶרֶת וָאט דֶּה פָאק.
אֲנַחְנוּ כְּמוֹ שְׁלשָׁה פָּמוֹטִים עַל הַדֶּלְפֵּק.
אִמִּי הַלֹּא־עוֹבֶדֶת
שׁוֹמַעַת וּפוֹרֶקֶת עוֹד לַצַּלָּחוֹת וְאוֹמֶרֶת וָאט דֶּה הֵק.
מְטֻמְטָם לְהִתְוַכֵּחַ עִם בַּת אַרְבַּע
מְטֻמְטָם לְהִתְוַכֵּחַ כְּשֶׁבַּת אַרְבַּע אוֹמֶרֶת הַכֹּל פַּעֲמַיִם.
לָהֶן בָּא לְהַסְבִּיר וְלִי בָּא בֶּכִי וּלְמָחֳרָת בָּא כְּלִי הָרֶכֶב
וְלוֹקֵחַ גַּם אוֹתִי אֶל מִפְקֶדֶת הַיְלָדִים שֶׁהוֹרֵיהֶם עוֹבְדִים
וְשָׁם נִשְׂרָף לִי כָּל הַפֶּה מֵעַגְבָנִיָּה רוֹתַחַת.

5.
בַּכְּבִישׁ שֶׁבֵּין הַמּוֹשָׁבוֹת חֻרְשָׁה עִם חֹרֶשׁ
לֹא סְתָם חוֹל. מֵאֲחוֹרֵי מִגְרָשׁ כָּמוּשׁ יָצוּק
בַּיִת שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ פְּזוּרָה.
בַּבַּיִת שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁמַּפְסִידוֹת כְּסָפִים
בִּגְלַל חִשּׁוּב שָׁגוּי שֶׁל כָּל הַסִּכּוּיִים לִיצֹר
דָּבָר יָפֶה בְּגוּף שֶׁמִּתְאַמֵּץ יָתֵר עַל הַמִּדָּה
כְּמוֹ נָנִיחַ גּוּף שָׁחוּק מִשִּׁמּוּשִׁים לְשׁוֹנִיִּים
שֶׁל מְדִינָה שֶׁהֵן נִסּוּ לְהִמָּנַע
מִלְּכַנּוֹת בְּשֵׁם כְּמוֹ גּוּף אוֹ בַּיִת
אוֹ מְדִינָה. עַל כָּל פָּנִים
יֵשׁ לָהֶן מַחְסָן וַחֲדַר חשֶׁךְ בֶּחָצֵר
יֵשׁ לָהֶן רִבּוֹא בַּדֵּי קְטִיפָה
הֵן מַזְמִינוֹת פְּנִימָה אֶת הַיְלָדִים שֶׁרֹב רֻבָּם
לֹא נָמַסּוּ כְּלָל בַּמַּגֵּפָה.
אֲנִי יָמִים שְׁלֵמִים נֶחְבֵּאת מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן
אֲנִי כָּל הַיָּמִים רַק מִתְבַּלֶּטֶת בַּסָּלוֹן
אֲנִי דּוֹגֶרֶת לִי בְּשֶׁקֶט וְיוֹצֶרֶת מְכוֹנָה מִפַּךְ עָקוּם וִירִיעָה
אֲנִי שׁוֹמֶטֶת מִן הַיָּד כֵּלִים וּמַפְרִיעָה
וְיֵשׁ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת שְׁכֵנוֹת שֶׁבָּאוֹת מְצֻיָּדוֹת בְּלֶחֶם
לָתֵת לָאֶפְרוֹחִים אַךְ הֵם אֵינָם וְאֵיךְ הֵם
מֵתוּ לֹא בָּרוּר וְאֵיךְ לֹא מַתִּי כֵּן בָּרוּר וְאֵיךְ
לֹא בָּאוּ אַחֲרַי בָּרוּר כִּי לֹא הָיָה כְּבָר רֶחֶם.

6.
עֵסֶק בִּישׁ הַיְרִיּוֹת בְּאֶמְצַע גִּיל כָּזֶה
בְּאֶמְצַע גַּל הַסֵּרוּקִים בַּבֹּקֶר שְׁאֵלָה
וְאֵין בְּרֵרָה, וְהִיא עוֹנָה וְזֶה נִלְעָס מִשָּׁם.
לִבִּי עִם הַזַּמָּר הַמְאֻפָּר כָּבֵד אֲשֶׁר צוֹרֵחַ כְּמוֹ יַלְדָּה.
גְּרוֹנִי מֻדְלָק עַל כֵּן דּוֹמֵם. אֲנִי בְּתוֹךְ עוֹלָם הַהֵפֶךְ
שֶׁבְּתוֹךְ גְּרוֹנוֹ
וְזֶה יָכוֹל לְהִגָּמֵר נָמוּךְ וּמַה פָּחוֹת מְשַׁעֲמֵם
מֵהַנְמָכָה מַתְמֶדֶת שֶׁל כָּל הַמְכֻבָּד הַזֶּה
לִכְדֵי נִטְרָף וּמִתְגַּלְגֵּל בַּמִּדְרוֹנוֹת.
אָנוּ חוֹתְרוֹת בְּגֶשֶׁם הַחֻרְשׁוֹת
שְׁכוּנַת מַגִּיעַ לְכֻלָּם נִסְלֶלֶת
הַכֹּל פָּנִים שָׁבִים רֵיקָם, הַכֹּל חֳרָבוֹת זְלוּלוֹת.
כֵּיצַד חוֹזְרוֹת מֵחֲתִירָה כָּזֹאת
חוֹזְרוֹת מִזֶּה כְּמוֹ נֵטֶף
וְאִמָּא שֶׁל נֵטֶף.
חוֹזְרוֹת חָתוּל רָטֹב וְאִמָּא שֶׁל חָתוּל רָטֹב
וּמִישֶׁהוּ שׁוֹכֵחַ לְהַדְלִיק אֶת הַחֲדָשׁוֹת.
אוֹ שֶׁמִּישֶׁהוּ צוֹעֵק מַסְפִּיק כְּבָר עִם הַחֲדָשׁוֹת.
אֵיךְ הוּא שׁוֹכֵחַ אִם הוּא בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן צוֹעֵק
מַסְפִּיק כְּבָר.
מִישֶׁהוּ צוֹעֵקוּ. מִישֶׁהוּ צוֹעֵק כֻּלּוֹ.
אֵיךְ הַתְּרוּפָה יוֹדַעַת לְהַגִּיעַ דַּוְקָא לָרֹאשׁ דַּוְקָא לָרֶגֶל?
לֹא יוֹדַעַת.
וְאֵיךְ הִיא מִתְפּוֹגֶגֶת? כָּכָה.

הרעש

לֹא אֶהְיֶה רִאשׁוֹנָה לְנַסּוֹת לְתָאֵר
כַּמָּה לֹא רַע זֶה הָיָה, סַךְ הַכֹּל
בַּיָּמִים הָהֵם שֶׁלּוֹמַר עֲלֵיהֶם
דְּבַר מָה לֹא עָקִיף שׁוּם אָדָם לֹא יָכוֹל.

סַךְ הַכֹּל, כִּמְעַט בְּכָל יוֹם אָז מָצָאנוּ תְּמוּנָה יְשָׁנָה
וּבַלַּיְלָה קָרָאנוּ קְצָת תוֹמָס הַרְדִּי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה.

לֹא, לֹא, לֹא, לֹא, אֲנִי מְשַׁקֶּרֶת
שִׁקַּרְתִּי בִּשְׁבִיל הֶחָרוּז
וּמָצָאנוּ בְּקשִׁי מַזְכֶּרֶת
שֵׁן חָלָב שֶׁנָּפְלָה, תַּלְתַּל מֶשִׁי אָרוּז.

וַאֲנִי לֹא קָרָאתִי אֶת הַרְדִּי
לֹא אָז, לֹא עַד אָז, לֹא מֵאָז, לֹא אַף פַּעַם
בַּפַּעַם הָאֶלֶף קָרָאתִי
שִׁיר שֶׁל פְּלָאת שֶׁעֲדַיִן מָצָאתִי בּוֹ טַעַם.

וְאִישׁ לֹא מִהֵר וְכִמְעַט שֶׁלֹּא זַזְנוּ
הַבַּיִת הָיָה כֹּה פָּתוּחַ וְחַם
וְהַיָּם וְהַשֶּׁמֶשׁ הָלְכוּ וְהִקִּיזוּ
אֶת מַה שֶּׁמִּזְּמַן כְּבָר אָבַד לָנוּ שָׁם.

וְאָבַד דֵּי הַרְבֵּה, לְפָחוֹת בִּשְׁבִילִי
וּבָכִיתִי כָּל יוֹם עַד בּוֹאָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הַצָּרָה
שֶׁהִזְכִּירָה בְּרַעַשׁ גָּדוֹל
שֶׁכָּל אֲבַדּוֹן הוּא גְּבוּלִי
וְהוֹלְכִים עַל הַגְּבוּל כִּי פָּשׁוּט אֵין בְּרֵרָה.

כִּי בָּרַעַשׁ הַכֹּל הִתְפָּרֵק, הַבָּתִּים הִתְרוֹקְנוּ
כְּמוֹ בְּסֵפֶר לִמּוּד. הֶאֱפִירוּ עָרִים.
בְּפָחוֹת מִשָּׁנָה אֲנָשִׁים הִזְדַּקְּנוּ
בְּיוֹתֵר מֵעָשׂוֹר
וּבְכָל זֹאת
כָּתְבוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת וְשִׁירִים.

כלב מביט

מִשֶּׁפָּתַח רָצָה לִסְגֹּר
מִשֶּׁכָּפַף רָצָה לָמוּת
אֲנִי דְּרוּכָה אַךְ בְּבֵיתִי
מַה שֶּׁיִּרְצֶה עָלוּל לִרְצוֹת אוֹתִי.

כְּשֶׁאֶפְתַּח יִרְצֶה לִסְגֹּר
כְּשֶׁאֲדַבֵּר יִרְצֶה לִשְׁתֹּק
וּבְבֵיתִי בֵּין כֹּה וָכֹה אֲנִי דְּרוּכָה.
אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאָחוֹר
אֶל כְּפָר אֲוִיר מָתוֹק.
הוּא מָאַס בָּעִיר הַמְּלוּחָה.

הַבֹּקֶר הוּא עֵירֹם, הוּא מִתְלוֹנֵן
לִי עַל מִזְרוֹן. תַּרְמִיל נִשְׁמָט. מוֹשִׁיט יָדוֹ.
מַעֲדִיף הוּא לְטַפֵּס אֶל מַעֲרָב
בְּמַעֲלֵה אָדָם עַד אֲבַדּוֹן.

הַמַּעֲרָב מֻצְפָּן, אֲנִי עוֹנָה
וְהַמִּזְרָח נִמְרַח בְּדָם
וְגַם לַכֶּלֶב אֵין מֻשָּׂג שֶׁהוּא מַבִּיט.
הַמַּצְלֵמוֹת כֻּלָּן חָתוּל נִרְדָּם
וְגַם הַלַּיְלָה הוּא עֵירֹם.
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נָכְרִית.

הַיָּם לֹא מִתְרוֹמֵם
הַשֶּׁמֶשׁ שַׁיָּכוּת
הַיָּם פִּצּוּי הוֹלֵם
הַיָּם מִסּוּג נָחוּת.

לְהִשָּׁאֵר, אֲנִי אוֹמֶרֶת.
לְהִשָּׁאֵר, גַּם הוּא אוֹמֵר.
הֵעָזְבוּיוֹת תָּמִיד עוֹלוֹת יוֹתֵר.

 

לדברים יפים

רֶגַע, מְסַמְּנִים צָפִים,
מַה נַּעֲשֶׂה בְּאַהֲבָתֵנוּ לִדְבָרִים יָפִים?

שֶׁיֵּעָצֵר הָאֲוִיר אִם מִישֶׁהוּ יוֹדֵעַ
מַה נַּעֲשֶׂה בְּאַהֲבָתֵנוּ לִדְבָרִים יָפִים עַכְשָׁו.
הָיִינוּ בִּשְׁאוֹל רַכְּבוֹת קִדְמָה וְרַכְּבוֹת קוֹלוֹנְיָאלִיזֶם וְרַכָּבוֹת.
בָּעַר לָנוּ הָעוֹר אֶל תּוֹךְ רִפּוּד הָעוֹר וְרָעַדְנוּ מִקֹּר.
חִיַּכְנוּ אֶל הָעֲנִיִּים
נָהַגְנוּ כְּמוֹתָם אַף שֶׁהָיָה לָנוּ הַכֶּסֶף.

עַכְשָׁו עַל מַפַּת הָעוֹלָם נְעָצִים וּבֵין הַנְּעָצִים
עַל מַפַּת הָעוֹלָם אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא לִמְתֹּחַ
קוּרֵי עָרִים
כְּמוֹ הַפִּטְרִיּוֹת הַנְּבוֹנוֹת
שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת תָּכְנִית הַתַּחְבּוּרָה הַצִּבּוּרִית שֶׁל טוֹקְיוֹ מֵאַהֲבַת גַּרְגֵּר סֻכָּר.
זֶה הַסֻּכָּר
שֶׁמְּדַבֵּר לָנוּ אֶל הַדָּם.

לֹא לְהָרִים יָדַיִם. אֲנַחְנוּ מְרִימִים יָדַיִם
וְאוֹמְרִים הַבַּיְתָה, וְלֹא שׁוֹאֲלִים עַל מַדְרֵגוֹת הַחֲלָלִית, הָאֲבָנִים,
מַהוּ בַּיִת וּלְשֵׁם מָה
לְהִמָּלֵט מֵחֹם וְלָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט צָרִיךְ לִמְתֹּחַ אֶת הַקּוּרִים בֶּעָרִים
וְלָשֶׁבֶת קַרְסֹל עַל בֶּרֶךְ
לִשְׁכֹּחַ כָּל אֲשֶׁר נִתָּן לִצְלֹחַ בּוֹ לֵילוֹת נֵכָר
לִרְאוֹת כִּלְיָה וְלֵב
לָרוֹבְצִים וְלַמִּתְרוֹצְצִים
שֶׁהִשְׁאַרְנוּ לְמָחָר.

אִם נִשְׁמַע אֶת מָחָר. רְעָשִׁים הִלְבִּינוּ בְּאָזְנֵנוּ.
מְזוֹנוֹת צְמִיחָה כַּלְכָּלִית
הִשְׁחִירוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ.
אַשְׁרַת כְּנִיסָה עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ אֵלֵינוּ. עַד שֶׁתַּגִּיעַ
שֶׁמֶן עֵץ הַתֵּה הַמְחַטֵּא יַשְׁמִיד כָּל זֵכֶר פִּטְרִיָּה
יַשְׁמִיד כָּל טוֹקְיוֹ.

בַּצַּהֶבֶת, בָּאוֹר, בְּהִתְכַּרְסֵם הָעוֹר וּבְזֵעַת קֹר
עַד שֶׁנֵּדַע לְהַלֵּךְ בָּאֲוִיר
בָּאֲוִיר
בָּאֲוִיר
אֶל הַמַּעֲרָב בָּאֲוִיר.

גנובים

כְּשֶׁזֶּה קָרָה בְּלֵית בְּרֵרָה לָקַחְתָּ אוֹתִי
לִרְחוֹב הַסְּחוֹרָה הַגְּנוּבָה וְאָמְרוּ לָנוּ לָבוֹא מָחָר
לִרְאוֹת אֶת הַפְּגָרִים מוּבָלִים אֶל הָאוֹר וְלִבְחֹר.
הָיִינוּ צְרִיכִים לְהֵאָנַח אַךְ לֹא נֶאֱנַחְנוּ.
בָּרְחוֹב צַר וּבַחֶדֶר צַר וְהָיִינוּ בְּסִימְבְּיוֹזָה עִם הָעֲקוּרִים
וְעִם הֲפָרַת הַסֵּדֶר הַטּוֹב
וְהַזַּעֲזוּעַ
זֶה שֶׁמַּחְזִירִים אוֹתוֹ לַמָּקוֹם פָּרוּם כְּאִלּוּ כְּלוּם.

הוּנַסְנוּ אֶל בַּיִת וּבַלַּיְלָה דִּבַּרְתָּ וּבַבֹּקֶר אָמַרְתָּ לֹא דִּבַּרְתִּי.
בַּלַּיְלָה אִגְרַפְתָּ בָּאֲוִיר
וְיַתּוּשִׁים הִתְיַשְּׁבוּ וְקָמוּ וְהִתְיַשְּׁבוּ לָנוּ
לְנַקֵּב אוֹתָנוּ וּבְצֶדֶק וּמֵרֹב צֶדֶק לֹא הוֹדֵינוּ פַּעַם אַחַת
שֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹעֲסִים וְלֹא קִלַּלְנוּ בִּגְלַל הַצֶּדֶק, אֲפִלּוּ לֹא
אֶת מִלְחֲמוֹת הָאֶזְרָחִים
שֶׁעַכְשָׁו בְּאַשְׁמָתָן אֲנַחְנוּ צְרִיכִים
לַחְזֹר מָחָר חֲדוּרֵי עֶשְׁתּוֹנוֹת וְלַעֲמֹד בַּתּוֹר בְּאֵיזֶה חֹר
וְלָתֵת לַזֵּעוֹת וְלַזִּהוּמִים לַעֲשׂוֹת בָּנוּ, אִם כְּבָר
נִגְזַר שֶׁנִּהְיֶה כָּאֵלֶּה גְּנוּבִים
וּמְנֻקָּבִים וּבַעֲלֵי זְכוּיוֹת יֶתֶר וְאֵין מִי שֶׁיִּשְׁתֶּה
לָנוּ אֶת הָאֶרֶס
מִן הָעֹקֶץ מִן הַכֶּתֶם הָאָדֹם בָּעוֹר הַלָּבָן
הַמַּנְיָאק שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ שֶׁיִּגְנְבוּ לוֹ
וַאֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרִים אֶלָּא בְּקִצּוּץ הוֹלֵךְ וּמַחְרִיף
שֶׁל הָאֲנָחָה שֶׁהָלְכָה
אֵיפֹה שֶׁהָלְכָה הָרְוָחָה.

כְּשֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּלַהַב הַצָּהֳרַיִם כּוֹבְשִׁים נְמוּכִים
עַל מַרְכְּבוֹתֵינוּ וְעוֹד גֶּלֶד תְּלָאוֹת וּבְדִיחוֹת בֵּינֵינוּ
עַל גֶּרֶד אֵינֶנּוּ לְהָפְכֵנוּ מְזוּגִים זֶה בָּזֶה
וּרְווּיֵי סְלִיחָה מֵרֹאשׁ
לֹא נָפַלְנוּ אֲבָל גַּם לֹא הָיִינוּ פָּחוֹת שְׁדוּדִים.