שני פוקר
סיגלית דוידוביץ, ילידת 1958, היא סיפור מיוחד בשירה העברית. מסוף שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים – בשנות העשרים לחייה – היא פרסמה שלושה ספרי שירה דקיקים, מתפקעים מברק וממקוריות, ואז פחות או יותר נעלמה. "נעלמה" זה אולי ביטוי לא מדויק. הספרות אוהבת להמציא לעצמה גיבורים "נעלמים", אך המציאות תמיד סבוכה הרבה יותר. בן אדם, כפי הנראה, לעולם אינו מרגיש שנעלם, אלא רק שהעלימו אותו. כך גם דוידוביץ, אשר המשיכה לפרסם עוד שירים רבים גם בשנות התשעים. רק לאחר השנים ההן התרחקה מן השירה מסיבות שלא תמיד קל לשחזר. התרחקה עד שהתקשתה לחזור; עד שמשימת ההתחקות שלי בעקבותיה נראתה לי בלתי אפשרית.
בכל זאת, לאורך השנים נשמר מעגל מצומצם של קוראים שעוד זוכרים אותה. זוכרים ומוקירים. אני נחשפתי לשירתה בעקבות אפרת מישורי, שקראה שיר שלה בשיעור באוניברסיטה. הופתעתי מהפואטיקה המעוררת: שירים חדים ולעיתים קרובות מכונסים פנימה, ולצידם שירי אהבה שהפנתה כמעט תמיד החוצה אל נמענת; שירים שכמהים לקרבה, אך גם שומרים על מרחק.
כשאני מספרת לה שאני לא היחידה שזוכרת אותה, שיש אנשים שיתרגשו לשמוע אם ידעו שאני משוחחת איתה כעת, היא אומרת שזה מחמם את הלב, ועם זאת נדמה לי שהיא מתקשה להאמין. כל מי שהגעתי אליו כדי לצוד פרטי תקשורת כבר לא היה בקשר איתה זמן רב, ולא היה לו מידע שיכול לסייע. רק בסוף ממש, בדרך־לא־דרך, נזרקה לאוויר איזו כתובת פוטנציאלית ברמת גן. הגעתי אליה, אך לא היה מענה. היה נראה לי שלא גרה שם מי שאני מחפשת, ובכל זאת השארתי מכתב. מתברר שלאקאן צדק, המכתב תמיד מגיע ליעדו – ויום אחד קיבלתי טלפון. פטפטנו קצת בעל פה. אחר כך בהתכתבות. בסופו של דבר נפגשנו בהרצליה, לא רחוק מביתה.
בעשורים שעברו כתבה דוידוביץ (במקור דודוביץ, מי שהוסיף את היו"ד בשגיאת דפוס היה גבריאל מוקד) רומן שטרם ראה אור, וגם התמסרה ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה. היא כתבה עבודת דוקטור על התפתחות שפה מרחבית אצל ילדים דוברי עברית, אך לדבריה לא הצליחה "להתחבר" לאקדמיה. הדוקטורט שלה היה אנטי־חומסקיאני ולא התקבל באהדה בכל החוגים. ניכר שלאורך השנים היא חשה מתח מתמיד בין הקריירה המקצועית שלה לפעילות השירית. ככלל, השיחה איתה מלאה בחרטות על החלטותיה השגויות לתפיסתה, ובכל זאת היא דואגת לשמור על אנרגייה של פתיחות, של אופטימיות ושל ציפייה להתחדשות: "אני מרגישה מאוד חיה וחיונית למרות הגיל". היא נולדה בשכונת יד אליהו בתל אביב, ובגיל שמונה עברה משפחתה לגור ברמת גן. בפגישה מתברר לנו שאומנם גדלנו בזמנים שונים, אך באותה סמטה. גם למדנו באותו בית ספר.
באחד השירים מספרך הראשון כתבת, "השירים מטפלים בי מגיל צעיר" – התחלת לכתוב שירה מגיל מאוד מוקדם?
לא, לא מאוד מוקדם. מגיל 13. 13 וחצי.
13 זה מאוד מוקדם. איך זה הגיע?
נראה לי שזה קשור למורָה לספרות שלי. וזה שהתחלנו לנתח שירים. בבית היו ספרי שירה, הוריי היו אוהבי ספר ואוהבי שירה, אבל באמת, כשהתחלנו לנתח שירים בכיתה, התחברתי ורציתי לכתוב והרצון הזה הלך והתגלגל והפך לאיזושהי… הייתה לי איזו מוטיבציה להיות משוררת, להפוך למשוררת, לכתוב שיר אמיתי, ופשוט כתבתי. ואת כל מה שכתבתי הייתי מראה לאבא שלי, והתחלתי להיות מודאגת מזה שהקול שלי לא יהיה קול מקורי, כי ראיתי שכל מיני דברים מספרי שירה שקראתי ואהבתי התגנבו לשירים שלי. התחלתי להרגיש שהשירים הם לא שלי.
איזה ספרים למשל?
דליה רביקוביץ בעיקר, אני חושבת. אבל אז גם אבא שלי החריב את עולמי ואמר לי: "השירים שלך הם שלי". הוא היה מעיר לי הערות והייתי מתקנת, ואני קרעתי את כל השירים שלי, את כל מה שכתבתי בגיל 13 ומשהו. מה שהתפרסם אחר כך זה שירים שנכתבו אחרי זה.
מתי התחלת לפרסם את השירים?
בגיל 17 התחיל לצאת כתב העת פרוזה, שלחתי להם כמה שירים שלי והם הזמינו אותי, ואני כל כך רציתי את זה שלא עשיתי את זה. תביני מזה מה שאת רוצה. לא יצרתי איתם את הקשר. שלחתי להם שיר שנקרא "החלילן מהמלין", זה היה שיר ארוך, והוא לא התפרסם, ואז איכשהו מפה לשם התחברתי לדוד אבידן והייתה לנו איזו מין ידידות. הוא עודד אותי לשלוח לאקו"ם, שלחתי לתחרות המחברים בעילום שם וזכיתי. זה הפרס היחיד שזכיתי בו. הייתי בת 19. אחר כך, דרך דוד אבידן, הייתי בקשר גם עם גבריאל מוקד ועם כל החבורה שלו. זו הייתה חוויה מאוד משחררת ומאוד מפתחת וטובה. זה עשה לי מאוד טוב. ואז מוקד פרסם את הספר הראשון שלי, 'כתם'.
הוא גם פרסם את ספרך השלישי, 'מעבר לזכוכית פניי', שעוד נגיע אליו. אבל ספרך השני, 'עפר יקר', יצא בספריַת פועלים.
אני למדתי כמה חודשים במכללת אורנים, ונתן יונתן היה המורה שלי, ונתתי לו איזו אסופה של שירים לעיון, והוא הסכים לקחת. ואז קיבלתי מכתב מהוצאת ספריַת פועלים: "ספרך התקבל לדפוס". זה היה מרגש מאוד. בפועל זה יצא הרבה זמן אחרי המכתב, הם אפילו רצו ממני קצת כסף, לא הרבה כסף. וכל הזמן עבדתי על הקובץ של השירים שכתבתי אחרֵי, מה שאחרי זה נכלל ב'מעבר לזכוכית פניי'. והקובץ הזה התקבל בכל מקום, בפועלים, בקיבוץ המאוחד, אבל נתתי את הקרדיט לגבריאל מוקד, בטיפשותי, ופרסמתי אצלו. הרי זה היה הרבה יותר מרשים אם הייתי מפרסמת…
בקיבוץ המאוחד.
והיה לו איזה מפיק, מיכאל מנר, והם הוציאו לי את הספר עם שגיאות. המהדורה הראשונה והיחידה בעצם התפרסמה עם שגיאות, ואני דרשתי שיכניסו תיקונים, והרי זה כבר הודפס, אז מה שעשו זה שהדפיסו את התיקונים והדביקו בתוך הספר. והם עשו רק חלק מהעבודה, הם אמרו לי: "תבואי, תגייסי חברים שיבואו להדביק", ובאמת עזרו לי, אבא שלי עזר לי, אח שלי עזר לי, ועוד חברה שאחרי זה איבדתי. וככה הוא יצא. שמעתי שמועות שאנשים חשבו שזה גימיק, כדי לעשות את זה יותר אקספרימנטלי, יותר מושך. בלי שום ספק אפילו בפועלים זה היה יוצא בצורה הרבה יותר מקצועית, וזה היה צריך לעמוד בראש מעייניי.
בשנות התשעים הפסקת לפרסם שירים לצמיתות, מדוע?
זה לא ממש נכון. פרסמתי, אבל כתבתי הרבה פחות. הסיבה העמוקה, לא יודעת… כשאני מתחברת לכתיבה זה ממלא אותי חיים. ואני רוצה להתחבר לזה יותר. איפה קונים ספרי שירה? אין בהרצליה חנות שמוכרים בה, וחוץ מזה פעם היו כתבי עת. אז יש כתבי עת איפשהו?
כן. הם פשוט נמצאים בחמש חנויות ספרים בתל אביב.
אני צריכה להתפקס על החמש האלה.
בכל זאת, משהו הרחיק אותך מהכתיבה?
המשכתי לכתוב לא מעט. ב־BA כתבתי הרבה, ואז כשהתחברתי ל־MA הפסקתי לכתוב. למדתי בחיפה, והייתי חיפאית הרבה מאוד שנים. כתבתי גם סיפורים, אבל איזו חברה קראה אותם והעירה המון הערות, אז זרקתי אותם.
זה נכון לומר שהיית מושפעת קצת מיונה וולך ודליה הרץ? אלה משוררות שקראת?
אני זוכרת שקראתי את יונה וולך בחנות ספרים. עוד היו ספרים שלה בחנויות, והייתה לי הרגשה מאוד מוזרה שאם אני אקרא אותה, אני אהיה מושפעת מדי. וגם האמת, אני… אני יותר אהבתי את דליה רביקוביץ. יש לי איזה קו יותר שמרני, אני חושבת.
אני מבינה שאת מחוברת יותר לדליה רביקוביץ, ועם זאת יש משהו בשירים שלך…
זה יותר סוג של יונה וולך בקטן, יונה וולך לעניים.
ביטוי טוב. אבל אני מתכוונת שהם פחות ברורים ומושיטים יד מהשירים של דליה רביקוביץ. זה לא שיפוט אלא פער סגנוני.
כן, הבהירות שלה, השפה שלה. היא פנומן. אבל את יודעת, אז היה מוסף רדיו לספרות, ודליה רביקוביץ סיקרה את 'מעבר לזכוכית פניי', וואו, את יודעת. כמה שנים לפני זה אני אמרתי לאבא שלי: "אתה יודע, אני משוררת", והוא אמר לי: "עד שדליה רביקוביץ לא תגיד שאת משוררת, אז את לא". ופתאום היא סקרה את הספר בכזאת אהבה, בכזאת התפעלות, ואפילו הקלטתי את זה, הקסטה הזאת הייתה איתי הרבה שנים.
איזה עוד משוררים או משוררות קראת בצעירותך והשפיעו עלייך?
אבידן, נתן זך, דליה רביקוביץ כמובן, לאה גולדברג אפילו. ובגיל 22 התחלתי להיחשף לשירה אנגלית. ט"ס אליוט, קאמינגס, פאונד, באיזשהו שלב התחברתי לוואלאס סטיבנס, ואני חושבת שאני די מושפעת משירה אנגלו־אמריקנית.
מאיפה הגיעו כל הדמויות הללו בשירים שלך, וינסטון, סילבי, אוונס, ג'ני? זה גם מה שהזכיר לי קצת את יונה וולך. פגשת אותה, אגב?
הייתה לי חוויה די מדהימה איתה. הייתה מודעה בעיתון העיר שיונה וולך תופיע, אז היא יצאה עם המופע עם אילן וירצברג ושמעון גלבץ, ואני הגעתי והיינו בתוך האולם שניים, והיא עמדה על הבימה עם וירצברג וגלבץ, ופשוט העבירה ערב שלם לשני אנשים. הייתי בת 22, והיא אמרה: "אני רואה שיש ילדים בקהל". אבל לא העזתי לגשת אליה. את יודעת שזה שהשארת לי את המכתב באבטליון [ברמת גן] הזכיר לי שאני הייתי מסתובבת לא רחוק מהבית של דליה רביקוביץ, וזה היה משהו מאוד טעון, ללכת… להתקרב… לא ממש הייתי סטוקרית, כן? לא עקבתי אחריה וזה. אבל להגיע קרוב. פעם הגעתי למקום שנתן זך היה שם, והשארתי לו איזה מכתב, ואז באוניברסיטה בשנה הראשונה, הוא לימד בחיפה… הוא חי עדיין?
לא, הוא מת לפני כמה שנים.
מה את אומרת? אני לא מחוברת. אז ניגשתי אליו, ואמרתי: "אפשר?" והוא אמר: "עכשיו אי אפשר שום דבר". וזה הרס אותי לשנתיים־שלוש.
הדבר הזה כמעט חרישי, אבל כפי הנראה היית בין המשוררות הראשונות שכתבו שירי אהבה לנמענת בעברית, דבר שהיום הוא יחסית נפוץ. האם זה משהו ששמת לב אליו באיזשהו אופן כשכתבת או כשפרסמת את שירייך?
אני לא הלהט"בית הראשונה. גבריאלה אלישע כתבה לנשים לפניי. אולי לא בצורה כל כך ישירה… אולי לא כל כך הרבה.
אני חושבת שזה באמת קשור לישירות. לצורך העניין גם חדוה הרכבי פרסמה ב־1985 (אותה שנה שבה יצא 'מעבר לזכוכית פניי') את הקובץ 'אני רוצה רק להגיד לך', אבל אלה לא שירי אהבה מפורשים.
בבסיס אני אדם עם המון אינהיביציות, אבל אני כתבתי את השירים האלה בתקופה שהחלקים היותר צבעוניים ויותר פרועים באישיות שלי היו יותר קרובים אל פני השטח. היום כל זה נמצא במקומות אחרים ויותר מתאימים מהרבה בחינות, מבחינת החיים בכלל. היו לי גם פרשיות עם גברים. אבל הגעתי לאיזושהי החלטה מושכלת שזה מה שאני. אהבת נשים. ואני צריכה לכבד את הבחירה הזאת. להשקיע בזה. נדמה לי שהיה לי הרבה יותר קל וטוב אם הייתי פשוט, אני לא יודעת אם זו הייתה אופציה עד הסוף, נגיד מתחתנת, יולדת איזה ילד או שניים, ואת כל היתר עושה מסביב או אחר כך, איכשהו. זה היה מקל. אפילו מישהי אמרה לי: "היו סולחים לך אם היית מתחתנת". אפילו אם זה לא היה מצליח. אפילו אם היו גירושין.
מה הכוונה "היו סולחים לך"?
בקהילה המקצועית. בשעתו זו הייתה בעיה. רובי שונברגר [משורר ופסיכולוג], למשל, שחרר שירים בצורה מאוד מושכלת, בזמן המתאים, הוא ידע לשמור על עצמו היטב כמו שצריך. ואני הרבה פחות. באמצע הקלינית יצא 'מעבר לזכוכית פניי', בחופש שבין שנה א' לשנה ב', ואחד המורים ייעץ לי לא לפרסם. אבל לי הייתה איזו תחושה שאם אני לא אפרסם, אני אאבד את השירה, שזה היה קצת היסטרי.
הוא ייעץ לך לא לפרסם כי?
כי זו בעיה. כי כשאתה נחשף למטופלים, אתה צריך להגן על האני המקצועי שלך בזמן ההתגבשות שלו.
אז כשאת אומרת שזו הייתה בעיה בקהילה המקצועית, את מתכוונת בעצם לקריירה האקדמית שלך, לעבודה שלך כמטפלת ופסיכולוגית?
אני חושבת שזה הקשה גם על הקבלה שלי וגם עליי. זה נתן לי הרגשה שאני חשופה מדי. אולי זה השפיע גם מצד הספרות. כי בסופו של דבר נשארתי בשוליים.
החשיפה זו נקודה מעניינת. כי יש משהו בשירים שלך שנותר מאוד מוצפן.
כן, יכול להיות שזה קצת שלי.
דמות האם חוזרת שוב ושוב בשירייך.
אימא שלי הייתה המבוגר האחראי בבית, רק אחר כך הבנתי שזאת הייתה חלוקת התפקידים. אבל בשירים נראה לי שזה קשור לזה שהייתי מטופלת, והקשר עם התרפיסטית שלי היה מאוד משמעותי ומאוד טעון ליבידיאנית.
אני רוצה לחזור לתחילת השיחה שלנו, למורה לספרות הזאת. את זוכרת אותה?
אם אני זוכרת אותה? כמובן. היה לי איזה עניין עם מדעים וטכנולוגיה, ובגלל זה למדתי חמישית ושישית בבית ספר להנדסאים באוניברסיטת תל אביב, והיא לימדה שם. היא הייתה קטנה כזאת, אני זוכרת איך היא הייתה נכנסת, איכשהו היא הייתה מעמידה את כל הגברברים האלה על הרגליים ושולטת בכול ביד רמה. היא לימדה אותי בחמישית וגם בשישית. אני חושבת שזה קשור לחיבור אליה. אני שמתי לב שהרבה מהחיבורים היותר חיים ואנרגטיים אצלי באמת קשורים לזיקה לנשים. אבל אני לא יכולה להתכחש, זה עולה לי בבריאות, שהיו לי גם אהבות לגברים.
זה מעניין, ההבדל הדורי. נדמה לי שאז הרגשת שאת צריכה להכריע, והיום זה יותר מקובל גם לא להכריע.
היום זה הרבה יותר נזיל. ההגדרה התרחבה, והיא כוללת הרבה יותר דברים, יש מגוון, יש וריאציות. יש משהו קצת סגור וקלאוסטרופובי בחברת נשים בלבד. מבחינה חברתית, לא בקשר עצמו. אני לבד. אני הרבה שנים לבד. אבל היו לי קשרים מאוד ארוכים. אני חושבת שאני שילמתי מחירים על הבחירה הזאת.
את חוזרת על המילים "בחירה" ו"החלטה". את מרגישה שזו הייתה בחירה?
האמת, בחוויה הבלתי אמצעית היו שנים שהייתי משוכנעת שאני הולכת אחרי הרגש. אבל במבט לאחור אני תוהה. אולי זה הגיל. בכל זאת היה משהו, ההתנסויות עם נשים מילאו אותי בחיים. אני סבלתי בגיל ההתבגרות המאוחר מאיזה דיכאון, ואחרי שהייתה לי התנסות עם מישהי זה פשוט נעלם, הדיכאוניות, ההתעסקות המורבידית שלי. זה פשוט היה מרפא.
השירים החדשים שלך שהגשת לי, אלה שכתבת בשנה האחרונה, כולם ממוענים לאישה או לאהובה. קשה לא לראות שהנמענת היא דבר עקבי ומחולֵל בתוך השירה שלך. היום היית רוצה אהבה?
כולם רוצים, לא? בטח שכן. אבל נראה לי שיש לי סיכוי לא רע להמשיך להזדקן ככה. מה אני יודעת.
