• גיליון

  • שם

  • סוגה

הסוס הססגוני: מדור מיוחד לזכרו של מיכאל בן זאב

המיכאל שצעק זאב

משורר הבה להבא מיכאל וייס, שפרסם בשם מיכאל בן זאב, איננו.

לא היה יש יותר ישנו ממיכאל. חכם, יפה וקודח. משורר גאוני בעל שמיעה מוזיקלית אבסולוטית, ואחד האוונגרדיסטים המוזרים שאי פעם הילכו ברחובותינו.

היינו קרובים ומוזרים בשעה משעות היום הקצר חיים. הערצתי אותו. מתישהו עלה לבמה פנימית ושוב לא ירד. כל פעולה שעשה הייתה פרפורמנס. כל מילה שאמר הייתה פרפורמנס. ואני התרחקתי כי לא רציתי להיות קהל.

לפני שנה או שנתיים חידש את הקשר וביקש את סליחתי. אפילו חשבנו להוציא סוף־סוף את ספר ביכוריו, 'הסוס הססגוני'. ספר מזהיר. אבל חייו היו מזהירים משירתו. ועכשיו אין מיכאל. אין מיכאל בכלל.

מב"ז המבוזבז. הוא נולד בתל אביב ב־16 באוקטובר 1988 ומת בה ב־24 במרץ 2025. בין לבין היה "משורר של כתבי עת". את שיריו הראשונים פרסם בהבה להבא 4 ב־2014, ואחר כך פרסם בהבה להבא ובמעיָן לסירוגין. כמעט לא עבד, ועד לאחרונה גם לא למד (אף שהיה משכיל הרבה יותר מרוב הסטודנטים, אם לא מרוב המרצים). בעיקר הִרבה להופיע, איתנו ובכלל. וכשלא מצא במה – הופיע ברחוב. וכשלא מצא רחוב – הופיע אצל עצמו.

כששאלתיו למה הוא חותם על שיריו בשם מיכאל בן זאב, חייך את חיוכו הממתיק והסודי והשיב: "כי אבא שלי זאב". ואני בחנתי את עיניו, והוא בחן את בחינתי, בלי למצמץ, ואני ידעתי שאין לי כל דרך לחלץ ממנו אם אביו הוא אדם ששמו זאב – או זאב של ממש. הוא היה איש שאגדה ומציאות שימשו בו בערבוביה, וליתר דיוק: הוא היה איש שערבב את המציאות, שהשקיע מאמץ מנטלי מונומנטלי, ושילם על כך מחיר מנטלי מונומנטלי, כדי שהמציאות תדבק במשהו מן האגדה.

שירתו משוררת בזכות עצמה. לא אנתח אותה כאן. אני רוצה לספר אנקדוטה אינדוקטיבית על האיש והאגדה.

גרתי אז סמוך לשוק הכרמל, ואז כמו היום – אז יותר מהיום – הייתי דל ונצרך ואביון, וסיפרתי למב"ז על שיטה שהמצאתי: אם מחזיקים עגבנייה אחת במרחק־מה מהדוכן ושואלים את הבסטיונר בצעקות כמה זה עולה, הוא לרוב ינפנף בידיו ויוותר על הכסף. אחר כך עוברים למלפפון אחד בדוכן הבא, וכך הלאה עד שמשלימים סלט חינמי.

מיכאל נדלק על הרעיון, אבל בוורסיה בן זאבית למהדרין: מאותו יום ואילך, כל אימת שהיה מבקר היה מביא לי כמנחה ירק שורש (לא משהו פרקטי: סלק, לפת) שגנב מהשוק. שאלתי אותו: אתה לא פוחד שיתפסו אותך? לא, אמר, יש לי שיטה. רוצה ללמוד? אז ירדנו לשוק, ניגשנו לאיזה דוכן, מיכאל התגנב בתנועות מוגזמות של חתול (בשלב מסוים עצר ללקק את כף ידו ולהחליק את שפמיו כחתול), תפס בצל אחד והתחיל לרוץ ולצעוק: אני גנב! אני גנב! תעצרו אותי!

שתי טכניקות לגנבת ירקות, שתי גישות לחיים: בעורמה ובכזב (שלי) או בצעקות אמת (מב"ז).

אם צועקים "זאב זאב", ותמיד יש שם זאב זאב, גם אז מפסיקים לשים לב.

הספרות העברית איבדה את אחד מגדולי אוונגרדיה. אני כותב "איבדה" מכוח הרגל: היא מעולם לא מצאה אותו. הוא לא רצה להימצא, הוא רק השתוקק. והוא קרא וקרא, וצעק וצעק, עד שהחריש את הסאה.

יהי זכרו קשה ורך, יהי זכרו מבורך.

עודד כרמלי

 

בְּעִקְבוֹת (יֵשׁ לִקְרֹא לְלֹא אֻכָּף)

קשה לי לבוא במילים אל מול עוּבדת אין־מיכאל ולא פחות מכך לנוכח יצירתו, אשר מצריכה מאיתנו להתפרק מהבנתנו, מנוחותנו, ולוותר על האוכף. במציאות השירית הנוכחית רבים הם הָאֻכָּפִים והָאוֹכְפִים. אף שלא רכבתי מעודי על סוס, אני מדמיין לעצמי את האוכף כחוליה האחרונה בשרשרת הביות הגדולה. לא די לנו באילופה של חיית בר, בחמיסתה אל סד תכליותינו האנושיות עד דק. שכן חוליותיה אינן נעימות, הדהרה פוקקת וגבנו חָפץ זקיפות קומה. האוכף מקנה לנו מושב, עוד מושב, בפרא הולך ונכחד, צר למעננו נוֹחִיּוּת בעין הטלטלה וחוצץ בין הוד ישבננו לנחשולי שריר ופרווה.

למרות ההבדלים החשובים והאין־ספוריים שבין מפריס פרסה מאולף לשפתנו, אני חושב שמיכאל זיהה נכונה שההיגיון אשר הוביל לאוכף הוא זה אשר גם מרפה את קולנו, דעתנו ומוכנותנו מלהסתכסך כהוגן במילים, בתחביר ובפשר. כך נוצרים עשרות ומאות שירים בהירים, יפים ומתונים אשר משכיחים מאיתנו את כל המוזר, התימהוני והסתור שבשפה. נדמה לי שלמיכאל שירת נוחיוּת כזו הייתה בבחינת "חַג שֵׁנִי מָוֶת", וריאציה מנוקדת ואומנותית לכוחנות ולהייררכייה של "מָה הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ עוֹשִׂים?" לכן אם זוהי שירה, הרי כולנו משוררים מעצם היותנו משתמשי שפה ותיקים.

איך נראית שירה חוץ־אוּכפית? אולי כמו לילה שלם שעובר בפרוות עכבר, כאשר על הזגוגית מתגוששת נפש ומבעד לה חושך מתקלח בחשמל. בשירה שאינה נכתבת תחת אוכף, אפסרים, רתמות ורסן, העין נזכרת בהיותה אֲגַף מָגוֹר, שבמהלכה אפשר לפרום גרון לגַּע רֹן ולהצביע על השפה כעל יער עֲרָשֻׁגָּרִים וצִּילִילִירים. כששירה איננה המשכו של האוכף באמצעים אחרים, גועשים שירים שלא ימצאו את דרכם לכוסות שנמכרות בסטימצקי, שאינם דומים במאום לרכיבת אחר צוהריים רומנטית בגבעה מוריקה ושאינם משתפים פעולה עם הרצון בהזדהות, בהדהוד ובהגברה.

הרחק מכל עניין בעוגנים ביוגרפים, זהותנים ואקטואליים, ייתכן שמיכאל ביקש להמחיש ולהחיש בשירתו את ההבנה ששפה היא גם פעילות מסוכנת במיוחד, סוס רושף־נושף לכשף מבעד למובן, לשגור ולמתקבל על הדעת. בכך מיכאל נשמר היטב מן הקיבעונאות ומהסיכון המקצועי של הפיכה לטכנאי אשר יוצר טקסטים לפי המתכון האהוב והמוכר. הוא כתב, דלק וחי ללא אוכף, למען מי שיעז להשאיר את שוט הרכיבה מאחור, להשיל את סכּי העיניים ולהרפות מן הנודע. מי ייתן שגחליליותיו ימשיכו להאיר למי שחפץ לשעוט אל חיוּתַיּוּת שלא תסולע בפרס.

יונדב פרידמן

 

נשיקה צרפתית אין־סופית

מיכאל בן זאב היה סופרנובה. מיכאל בן זאב עף לגובה. הוא היה משורר עז, נועז, סוער, בוער – אני כמובן מנסה לאמץ כאן את הפואטיקה שלו, אבל אין לי כל סיכוי. איש אינו יכול לכתוב כמו מיכאל בן זאב, כי איש אינו יכול לגעת בחומרי הבערה שהוא קרא להם חיים ולא לעלות באש. מיכאל בן זאב היה מה שנקרא משורר טוטלי. היה אפשר לראות את זה בהליכה שלו, לשמוע את זה בדיבור שלו, להרגיש את זה בנשיקה הצרפתית שדפק לי על הבמה בערב של הבה להבא. מעשה שהיה כך היה: שעה הוא הפנט את הקהל בשירה הלואיס־קרולית שלו, במקצב של כוכב, וכשהגיעה העת סוף־סוף למסור את המיקרופון, במקרה לי, נישק אותי בלהט, חייך חיוך של ניצחון אחרון, ורק אז הסכים לרדת (לאן?). הסיפור הזה ממחיש יפה שמיכאל בן זאב היה ממגנט, וכמו מגנט ענק הוא משך וגם הרתיע. הוא התפוצץ החוצה ברעש זיקוקים, אבל גם פנימה, בשקט. רעמת השיער והחצאיות והדהרה – לאן, מיכאל, לאן? – וההתכנסות הבוחנת, והעיניים, העיניים. המשיכה אליו ומשיכתו אל העולם פעלו בשני כיוונים מנוגדים בו בזמן. העולם היה קטן למידותיו, מינימליסטי מדי, ריאליסטי מדי. מיכאל, לפי שירתו, היה תמיד "עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא". שלא כמשוררים רבים אחרים, הוא הבין שיש בכך יותר מרומנטיזציה נערית. שירתו הייתה "מָנִיפֵסְט לִפְנֵי הָאֲפֵלָה". הסוסים שדהרו בו ברחובות כשנתקלתי בו במקרה, ושאלתי מה נשמע, ונעניתי ב"בסדר" עצור שלא הסגיר דבר ממה שבאמת נשמע שם בפנים, בחיוך מתנצל שהזמין חקירה נוספת שנחסמה בחומות של ביישנות ונימוסין שלא לצורך – אבל גם אז, ואולי במיוחד אז, הסוסים האלה דהרו בו בדם. הסוס הססגוני לא ביקש שנשאל לשלומו. הוא ביקש שנקרא את שירתו ללא אוכף, את שירתו האקספרסיבית, הדוהרת, המקפצת, המתפוצצת, שאין כמוה ולא הייתה כמוה ולא תהיה כמוה, המלאה בחיות וביצורים ובחרוזים שבורים ובסימני פיסוק מקולקלים ובאגדות ובשברי מראה ובציטוטי רוקנרול ובאיזה אני מוזר שמחפש שיראו אותו בתוך הסערה הפנימית שהציפה אותו ובבקשה אחת שמזדהרת מבעד לכל השורות ומבעד לעיניים היפות של מיכאל בן זאב: לגאול "אֶת כָּל הָרֵאָלִיסְטִים מִמַּחְשְׁבוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלָּהֶם שֶׁתַּפְלִיג אִתָּם אֶל אַשְׁ־לָ־יוֹת וְתִטְרֹף אֶת שִׁירָתָם בַּדֶּרֶךְ שֶׁתִּקְבֹּר אֶת הַמְּצִיאוּת בַּיָּם שֶׁתַּצִּית־עַצְמָהּ לְמַעַן הָעוֹלָם".

נדב נוימן

*

חַג שֵׁנִי
מָוֶת.
מָה הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ עוֹשִׂים?
מְשׁוֹרְרִים

*

מִתַּחַת לֶחֶם בּוֹכִיָּה
הָרוֹכֶבֶת אֶל הַנֵּצַח
מִתְקַלַּחַת בַּחֲצוֹת
הַכְּרוּב
הַגַּמָּד מַשְׁכִּים
וְקוֹטֵף חָרוּב
הַנִּסָּיוֹן נִכְשָׁל שׁוּב
וְהַשֶּׁקֶט נֶהֱפָךְ
לִנְסִיכָה
מָה אַתָּה מַשְׁלִיךְ?
מָה אַתְּ מַמְשִׁיכָה?
מָחָר אֶתְפֹּר לִי מַסֵּכָה
אַחֶרֶת
וְאֵלֵךְ שׁוּב לְאִבּוּד

אֶל הַדֶּרֶךְ הָאוֹבֶדֶת הָלְאָה
לֹא מָשָׁל וְלֹא מַלְאָךְ
דֻּבִּי וְאֶקְדָּח

רון לגחלילית

שֶׁמְגֶּה רַע
עַשׁ רָשֶׁמְגֶּה
שַׁעַר רַעַשׁ שַׁל לָשׁוֹן
בְּלִילְשׁוֹנוֹת שָׁרִים לַשֶּׁמְגֶּה
בְּמִשְׁגַּל גָּרוֹן גַּע רֹן

גַּע לַגַּחְלִילִית
גַּע לַגַּחְלִילִית בַּשָּׁג
אָז בְּנוֹת לִילִית וּבְנֵי אֲגַג
יַפְלִיגוּ אֶל הַלּוּל
הַמְּזֻרְגָּג
הַצּוּפָג יָגִיץ פָּעוּר
עֵץ הַצִּילִילִיר יִשְׁאַג
בְּרֹאשׁ גָּמוּר
מֵעֹשֶג
גּוֹעַ וּוִירָג

עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָיוֹת וְעֻבָּרִים
חֲזִירוֹת וְחַיְזָרִים
תּוֹגַרְמִיּוֹת וְכוּזָרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
אַבִּירוֹת וּמַזְכִּירִים
חֲמוֹרוֹת
מַמְזֵרוֹת וּמַמְזֵרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים

כּוֹזָלִי הַמְּאֻשֶּׁרֶת
בֵּין עָלִים וּבְנוֹת אֵלִים מוּשֶׁרֶת
דַּת עָתִיד בְּנוֹף אֲשֶׁרֶת
הָאָדָם מִן הַמִּלָּה נִמּוֹל
עוֹלִים לְמַעְלָה
הָאָפֹר הוֹפֵךְ סָגֹל
הוֹפֵךְ לְעַל־סָגֹל
עוֹלִים לְמַעְלָה אֶל מֵעַל לָעֹל
גַּע לַגַּחְלִילִית
גַּע לַגַּחְלִילִית בְּקוֹל

לְהַפְלִיג אֶל תּוֹךְ הַלּוּל
לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַשַּׁבְּלוּל
לַחֲצוֹת אֶת הַמַּבּוּל
– אֶרֶץ – אֶרֶץ
אֶרֶץ אֲפֹהֶרֶת
עֵץ הַצִּילִילִיר
כּוֹזָלִי הַמְּאֻשֶּׁרֶת
מְאֻשֶּׁרֶת לְגוֹבִיר.

 

הסוס הססגוני
(יש לקרוא ללא אוּכּף)

מִין הָעֲצַלְתַּיִם בָּא הַנֵּר /// בּוֹהֶה בּוֹ הֵד מִזְּמַן אַחֵר ~ הַכֹּל כֵּהֶה / זֵהֶה / זוֹהֵר … כְּמוֹ מַחֲזֶה מִזְּמַן אַחֵר . אַךְ מִין הַצְּלִיל לִי בָּא הַנֵּר > שֶׁאֶל צְלָלִים עַתָּה חוֹזֵר (( )) כִּי זֶה – הַסָּאוּנְד – מֵאֶשְׁתָּקַד.

פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם

מְ־אַזְּ־נִים־אֶת־הָ־אֻ־כָּף . מַ־זְמִי־נִים־אֶת־הַ־דֻּ־כָּס . זוֹ־מְ־מִים־אֶת־הַ־קֻּנְ־דָּס. הַקִּרְקָס הַמְּזַמֵּר מוּכָן וּמְזֻמָּן . כָּל הַבִּיזְנֶס מְדֻרְדָּס . וְהַסּוּס הַזֶּה מִזְּמַן כְּבָר מְשֻׁנָּס…! הוֹ הַסּוּס הָאַרְבָּעָעָשָׂר הוּא סוּסוֹ שֶׁל הָאַבִּיר הַסָּר זֻמָּן וּמְמֻכָן לִרְכֹּב לַכְּפָר עִם זַיִן קַר וְלִתְקֹף אֶת הָעִקָּר אֵאאאיזֶה סוּס חֲסַר מוּסָר אֵאאאיזֶה סוּס חֲסַר הִסּוּס אֵאאאיזֶה בָּאסָה…. הַסּוּסָה > מְהֻסָּסָה:((( אֲבָל לָמָּה הַסּוּסָה מְהֻסָּסָה? זֶה לָמָּה הַסּוּסָה מְהֻסָּסָה: הִיא סוֹבֶלֶת מִמִּקְרֶה קְלָסִי שֶׁל תִּסְמֹנֶת הַיַּלְדָּה הַיָּפפפָה; הִיא תַּעֲדִיף תָּמִיד לָלֶכֶת יְחֵפָה; אֲבָל עַכְשָׁו הִיא.. עֲיֵפָה; הִיא דּוֹפֶקֶת בְּ[מַפְתֵּחַ פָה] הִיא הַפֵיָה הַמְּעוֹפֶפֶת הִיא חוֹפֶפֶת רַק בַּחֹרֶף רַק בַּחֹרֶף הִיא חוֹפֶפֶת הִיא חוֹלֶפֶת הִיא… חוֹלֶ..פֶת הִיא שׁוֹלֶפֶת <כַּף> מָתַי מָתַי תָּעִיף אֶת הָאֻכָּף??? הַסּוּס הַסַּסְגּוֹנִי כִּמְעַט כְּבָר עָף לַעֲזָאזֵל עִם הָאֻכָּף!! אָז זֶהוּ. זֶה – הַסָּאוּנְד – מֵ־אֶשְׁ־תָּ־קַד. וּמֵעַכְשָׁו – אֻ־כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס

כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס……………………………………
מָנִיפֵסְט לִפְנֵי הָאֲפֵלָה
מִתְפַסְפֵס לִקְרַאת צְלִילָה אֶל
הַס וְהַשָּׂטָן
סְתָר הוֹלֶכֶת אֶל הַקִּיר בְּקֶרֶב
אוֹתִיפֵל תּוֹפֵס בְּצַוָּארֶיהָ עֶרֶב
יֵצֶר חֶרֶב שִׁיר קוֹרֵא לִקְרָב

קְרָב לַלִּוְיָתָן
הַתּוֹלָע הַמְּטֹרָף בּוֹעֵט בְּדֶלֶת הַטִּירָה
עֲטַלֵּף רִאשׁוֹן מוֹפִיעַ עַל מִפְתַּן הַמְּעָרָה
שְׁנֵי סוּסִים כְּמוֹ טַוָּסִים שְׁחֹרִים בִּסְעָרָה
וְנַעֲרַת לִילִית רוֹקֶדֶת עַל תִּלְתָּן
בַּעֲלוֹת הָרַאַוְתָן
הַנָּחָשׁ לוֹבֵשׁ רַגְלַיִם
מְגַלֶּה שִׁנַּיִם רְעֵבוֹת
הַצְּלָצַל רָץ עַל הַמַּיִם
שֶׁבַע זְאֵבוֹת קְרֵבוֹת
וְזֶהוּ שַׂר הַיָּם
זֶהוּ שַׂר הַיַּעַר
וְזֶה הַשַּׂר הָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת

וְזֶה הַסָּאוּנְד מֵאֶשְׁתָּקַד

עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא ~ הָאַרְיֵה הָרָה קָרָה בְּכָּל הָעֲיָרָה _ הָאַרְיֵה הָרַע קָרָה בְּכָּל הָעֲיָרָה _ הָאַרְיֵה הָרַע קָרָא בְּקוֹל הָעֲיָרָה /// לִפְנוֹת הַבֹּקֶר _ בְּבַת אַחַת _ כְּהֶרֶף עַיִן \\\ הָאַרְיֵה הָרַע קָרַע אֶת כָּל הָעֲיָרָה עִם הַשִּׁנַּיִם || טָרַף בַּבֹּקֶר > גִּשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם > חִרְבֵּן בָּעֶרֶב > וְיָשַׁן יוֹמַיִם. אַחַר כָּךְ קָם; הִרְתִּיחַ תֵּי; וְהֶעֱלָה גֵּרָה; נְקֻדָּתַיִם ~ All The Nightmares Came Today! ~ וְנִרְאָה שֶׁהֵם הוֹלְכִים לְהִשָּׁ.stay־ הֲרֵי כְּבָר שׁוּב עָטוּר קַדְרוּת וּמְקֻשָּׁט סְרָטִים שְׁחֹרִים אֲנִי רוֹכֵב עַל כָּל סוּסוֹת הַלַּיְלָה־כְּמוֹ פָּרָשׁ בְּלִי רֹאשׁ־מִתְלַחֵשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן־תּוֹקֵף אֶת הַקִּיר־תָּקוּעַ בַּאֲלַכְסוֹן־נִלְחָם בַּמֶּלֶךְ עַכְבְּרוֹשְׁמְאֹהָב……….. בִּנְסִיכַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!!! עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא קוֹרְאִים שִׁירִים שֶׁל סָאפוֹ "כְּלַפֵּיכֶנָּשִׁים יָפוֹת אֵין עוֹד דַּעֲתִי הֲפַכְפַּכָה" יֵשׁ לְךָ תִּסְמֹנֶת הַיַּלְדָּה הַיְּחֵפָה יֵשׁ אֵשׁ נוֹאֶשֶׁת יֵשׁ אִישֶׁקֶט אִישְׁפִיּוּת אִישֶּׁלֶג יֵשׁ אִישַּׁחַר מְפֹאָר יֵשׁSailors! fighting in the dance hall יֵשׁ אֲרָיוֹת מִשְׁתּוֹלְלִים בָּעֲרָפֶל מֵאֲחוֹרֵי הָהָר עַתָּה אִישֶּׁלֶג עִם קוֹלָר¬ כָּל אַרְיוֹתֶיךָ מִתְקַבְּצִים בָּעֲרָפֶל מִשְׁתּוֹלְלִים מֵאֲחוֹרֵי הָהָר מִשְׁתּוֹלְלִים בָּעֲרָפֶל הַמִּתְקַבֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר בָּעֲרָפֶל הַמִּשְׁתַּבֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר מֵאֲחוֹרֵי הָהָר הָהָר הָהָר הָהָר וְזזזזזזזֶה – הַסססָּאוּנְד – מֵ – אֶשְׁ – תָּ – קַד!

I could make the transformation as a rock'n'roll star

עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר¬־עַר הָאָסוֹן הָרֵאָלִיסְטִי הוּא סַמָּוֶת לַחֲלוֹם הַמִּתְנַפֵּץ לִפְנֵי עֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת לִפְנֵי עֵינַי הַמְּגַלְגְּלוֹת סִיגַרְיָה לִכְבוֹדְכֶנָּשִׁים יָפוֹת "אֵין עוֹד דַּעֲתִי הֲפַכְפַּכָה" אֲנִי נִשָּׂאִים עַל גַּב הַלַּיִת נִשָּׂאִים בְּלֹא סִירָה שְׂרוּעִים עַל הַנָּהָר הָרַע אֲנִי נוֹפֵל תָּמִיד קָדִימָה אֲנִי> נוֹפֵל תָּמִיד קָדִימָה לֹא נוֹפֵל רוֹכְבִי אָחוֹר; לְהִתְנַפֵּל אֶל הַמַּפָּל וְלֹא לִסְכֹר אוֹתוֹ אֵינֵךְ רוֹצָה לָעוּף? עֵינֵךְ הַנְּבוֹכָה – עֵינְךָ – עֵינְכֶם הֲלֹא־רוֹאוֹת – עֵינִי הַמְּשֻׁבֶּשֶׁת כְּבָר הָעֲיֵפָה וְהַיָּפָה – נַפְשׁוֹ הָעֲרוּפָה שֶׁל אָחִי – הֲלֹא הִיא בָּבוּאַת נַפְשִׁי הָעֲרוּפָה אַיֵּה אַיֵּה הִיא הָרוֹפְאָה שֶׁתֶּאֱנֹס אוֹתִי אֶל הַחָפְשִׁי אוֹתָנוּ אֶל הַפַּעַם־בָּם־בִּי־פַּעַם שֶׁתִּגְאַל אֶת כָּל הָרֵאָלִיסְטִים מִמַּחְשְׁבוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלָּהֶם שֶׁתַּפְלִיג אִתָּם אֶל אַשְׁ־לָ־יוֹת וְתִטְרֹף אֶת שִׁירָתָם בַּדֶּרֶךְ שֶׁתִּקְבֹּר אֶת הַמְּצִיאוּת בַּיָּם שֶׁתַּצִּית־עַצְמָהּ לְמַעַן הָעוֹלָם:::
נָשִׁים נָשִׁים יָפוֹת וַאֲרָיוֹת מִשְׁתּוֹלְלִים ררַעעֲממַתתְככֶןן תִּתשְׁשאַאגְגנָנהה עַַעעעעעעעערררררררררררררר

 

הקיר החמישי

:::
עֵין חַשְׁמַל זוֹרֶקֶת רוּחַ קְרָב עַל גּוּף בֵּטוֹן מַבְלִיחַ. מִקְלַחַת חֹשֶׁךְ מְתַרְגֶּמֶת מַסֵּכַת זָקָן לְמַלְמֶלֶת סֻכָּר. עַל הַזְּגוּגִית נוֹשֶׁפֶת נֶפֶשׁ מִתְגּוֹשֶׁשֶׁת. נָסָה מִן הַכְּפָר. נָסָה מִן הָרֵיחַ. מִין אוֹרֵחַ מְכֹעָר. מִן הַנֵּר הָאוֹר נִגָּר. כָּל הַלַּיְלָה בְּפַרְוַת עַכְבָּר. כָּל הַלַּיְלָה קֶצֶר. כָּל הַלַּיְלָה יֵצֶר פֶּצֶר. לַיְלָה מְשֻׁגָּר:::

מִרְקַחַת קֶרַח מְחַרְחֶרֶת נִיצוֹצוֹת זְכוּכִית בְּמַעֲבֵה הַחֶדֶר. שֶׁבֶר שֶׁדֶר מִשְׁתַּחֵל אֶל אֹזֶן הַחֲמוֹר. הַזְּמַן מַגְלִיד עַל הַקִּירוֹת הַדּוֹחֲקִים. על הַשַּׂקִּים. על הַשְּׂאוֹר. עַל אַף הַבַּיִת. עַל אַף הָאוֹר. עַפְעַפַּיִם בַּאֲגַף מָגוֹר. עַפְעַפַּיִם בַּאֲגַף מָגוֹר מַקַּף קְרִיאָה וּמֵאָחוֹר הַשּׁוֹר. הַשֵּׁד. הַמָּה. הֲמוֹן גַּפַּיִם בָּאָרוֹן בַּעֲרֵמָה. הֲמוֹן עֵינַיִם מְלַטְּשׁוֹת אֶת הָאֵימָה. הֲמוֹן יָדַיִם מְפַלְּחוֹת אֶת הַדְּמָמָה. עֵדֶר תַּרְדֵּמָה עוֹטֶה אַדֶּרֶת מְהוּמָה. וּנְהָמָה. וּנְהָמָה. וּמַשֶּׁהוּ נִצְרָף בְּתוֹךְ אִישׁוֹן הַזָּהֳמָה. וּמַשֶּׁהוּ נִשְׂרָף:::

מַשֶּׁהוּ נִמְהָל עַכְשָׁו בְּאוֹר הַנֵּר וּמְטַפְטֵף עַל הַמַּחְבֶּרֶת. זוֹ הָעַלְמָה עִם הַחִיּוּךְ הַמְּעֻנֶּה בְּהַר עָשָׁן שֶׁמְּאַפֶרֶת עַל לִבִּי. הַשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ נִשְׁלָח לַמַּעֲרָב. הַשִּׁיר נִשְׁלָח לַעֲזָאזֵל. הַגּוּשׁ שֶׁבַּגָּרוֹן הָפַךְ לְאֶבֶן בַּכְּלָיוֹת. הַגֶּשֶׁם לְאִיגֶשֶׁם. הַיְּכֹלֶת לְכוֹכָב. מִסְתַּבֵּר שֶׁהִיא הָיְתָה רַק בָּבוּאָה שֶׁל דִּמְיוֹנְךָ הַמִּתְאַבֵּךְ. וְלֹא אִכְפַּת לְךָ שֶׁזֶּה הִסְרִיחַ וְלִכְלֵךְ. רַק שֶׁנִּגְמַר וְשֶׁחֲבָל. רַק שֶׁנִּרְמַס וְשֶׁנֶּחְבַּל – אֵ־י־פָ־ל – אֲבָל הִנֵּה תַּרְדֵּמַת אֱלוֹהִים עָלַי נוֹפֶלֶת. מַשֶּׁהוּ פּוֹרֵץ בַּדֶּלֶת אֶל הַלֹּא־נוֹדָע. הַדֶּרֶךְ מִטַּשְׁטֶשֶׁת הַמְּשׁוֹרֵר טִפֵּשׁ מוֹעֵד, עֲלֵה מִן הַטִּמְיוֹן עוֹרֵב שׁוֹדֵד לִרְצֹחַ לְהַשְׁחִית וּלְאַבֵּד אֶת הֶחָזוֹן הַזֶּה הַמַּר וָרַע אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת הַמְּעִירָה מִכְרוֹת בָּרוּחַ הַלָּבָן בִּמְעַרְבֹּלֶת הֶעָנָן אִישַׁחַר כֶּתֶר־וְזָנָב וְנַעֲרָה מִנֶּשֶׁף:::

מִרְקַחַת חֹשֶׁךְ מְחַשֶּׁלֶת עֹבֶשׁ כְּפוֹר עַל רֶגֶל מְכוֹנִית שׁוֹלַחַת בֹּהֶן מְחֻמֶּמֶת נְחוּשַׁת צִפֹּרֶן קְרָב. עָרִים מְקֻלָּלוֹת נוֹפְלוֹת אֶל מְצוּלַת חוֹלוֹת עֲרָב. עֲזוּבָה פּוֹשֶׁטֶת בְּעוֹרְקֵי הָעֶרֶב הַמְּזֵה רָעָב. הָאָבִיב הוֹפֵךְ לִסְתָו הוֹפֵךְ לְחֹרֶף זַעַם בְּתוּלוֹת מַחְלֶפֶת אֵשׁ עֲשַׁן חַשְׁמַל וְשֶׁנֶף לְעִיסָה. שֶׁלֶג מְשִׁסָּה עַל חוֹף סַבּוֹן מַסְרִיחַ סוֹף הָרְחוֹב וּמֶשֶׁךְ הֶחָלָב הַקַּו הַמְּקֻוְקָו וְלוּחַ הַחַלָּשׁ נְחַשׁ הַשַּׁעַם פַּז הַדֶּרֶךְ זֹהַר הַמִּטָּה וְהַחַלּוֹן הָעַז. הַפַּחַד הַנִּתָּז מִן הַבָּרָק אֶל הָרְאִי. הַמַּאֲרָב בַּחוּץ הָעַכְבָּרִים וּמֶלֶךְ הַשָּׁעוֹן. הַצַּעַרְמוֹן. שִׂמְלַת מַמְלֶכֶת בֹּץ אָתוֹן מֵרוּחַ שֵׁד בְּרוּחַ צֵל צָרוּחַ אֱלוֹהִים מָרִיר חוֹבֵשׁ מִצְנֶפֶת סוּס רוֹבֵץ עַל לִוְיָתָן מוֹצֵץ לְזָוִיתָן רוֹעֵץ לִרְעַבְתָּן רוֹבֵץ עַל תַּן רוֹבֵץ עַל דָּן רוֹבֵץ עַל מַצְפּוּנָן שֶׁל מִלּוֹתַי הָעֲצוּרוֹת הָרְבוּצוֹת עַל קוֹרוֹתַי הַנְּצוּרוֹת הַמְּחוֹרָרוֹת הַמְּכוּרוֹת לְרַעֲיוֹן הָעָר. נַפְשִׁי הַפַּגָּה. שׁוּף הָעַיִן. שְׁאִיפַת הַשּׁוּם. מַלְמֶלֶת הָהָר. כָּל הַקֵֶּרִי־כּוֹל הַקֶּבֶר־כּוֹל הַקֶּרֶב קָם בַּכַּר. הַשָּׁפָן בַּמַּעֲקֶה. עֹבִי הַלָּבָן. קָם בָּהּ קָם בּוֹ קָם בִּי קַר:::

 

הקֵר הרביעי

הַקֵּר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם קָם בְּלֵב זְאֵב
בְּלֵב זְאֵב אֲפֹר עֵינַיִם קָם הַקֵּר הָרְבִיעִי
הַקֵּר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם
בְּלֵב זְאֵב אֲפֹר עֵינַיִם
קָם

הָעֲנָק הַבָּא בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר יִתְפָּרֵשׁ רִאשׁוֹן
יִתְפָּרֵשׁ רִאשׁוֹן בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר הָעֲנָק הַבָּא
יִתְפָּרֵשׁ בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר
הָעֲנָק בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר
בָּא וְנֶעֱלַם

אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם יַצִּיתוּ חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם
חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם יַצִּיתוּ אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם
יָקִיצוּ חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם
יַצִּיתוּ אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם
וְהַיָּם נָם

אֵל אוֹכֵל אָדָם מַצְמִיחַ צֵל שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ
צֵל שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ מַצְמִיחַ אֵל אוֹכֵל אָדָם
מַצְמִיחַ אֵל אוֹכֵל
מַצְמִיחַ מְשֻׁלָּשׁ שֶׁל צֵל
אָדָם

*
הָעֲנָק הַנָּם יָקִיץ בַּשְּׁחוֹר הָרְבִיעִי אֲכוּל צְמָחִים אֲפֹר רַגְלַיִם מְפֹרָשׁ בַּצֵּל הָעַז וְיַצִּית אֶת הַמְשֻׁלָּשׁ

*
מֶלֶךְ מְחַיֵּךְ חַלָּשׁ יָבִיא עֵינַיִם בִּזְאֵב הַיָּם בְּבֹקֶר פּוֹקֶר פָּרָשִׁים נֶעֱלָמִים וַאֲנָשִׁים בְּלִי רֹאשׁ עִם

*
לְבָבוֹת אֲחַשְׁוְרוֹשׁ! אוֹכֵלי אָדָם בַּצֵּל הַזָּע וֵאלֹהֵי הַמְשֻׁלָּשׁ הוּא מֶלֶךְ מְחַיֵּךְ חַלָּשׁ הוּא הַשִּׁלּוּשׁ הַמָּשׁ הַקָּם הַכֵּר בּוֹ בּוֹא הַכֵּר בּוֹ הוּא הַקֵּר הַכֵּר! הוּא קֶרַח קֶרֶב קֶרֶס קֶרֶשׁ קֶרַע קֶרִי וַחֲמַת הַקֶּרִי הוּא הַקֵּר! בַּשְּׁחוֹר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם הוּא יַכֶּה

סערה פנימית מציפה אותי

סְעָרָה פְּנִימִית מְצִיפָה אוֹתִי
כְּמוֹ חִיּוּךְ חוֹלֶה
אֲנִי מִתְפַּתֵּל בְּמַחֲלָצוֹתַי וְרוֹצֶה לָצֵאת – פְּרָצִים
גּוֹרְרִים אוֹתִי כְּמוֹ בְּחַרְצֻבּוֹת רְטוּבוֹת
גּוּפִי עֲלֵי עָפָר נִגְרָר בְּעוֹד מַבְלִיחַ מִמֶּנִּי
הַדָּם
. כִּי אָדָם מוּזָר אֲנִי;
אָנוּם וְאַתִּיז
עָרוּם וְאַשְׁחִיז
עָגוּם אַתִּיר
עָלוּם אָשִׁיר
– פֶּסֶל ע, כִּי אָדָם מוּזָר אֲנִי, לִיז לְשֵׁם הַתֹּהוּ
גֶּשֶׁם יוֹרֵד אֶת חֲלַל הָעוֹלָם
אֳנִיַּת עֹנִי שָׁטָה שָׁם
.אֳנִיָּה בְּקַדְרוּת
חֲלוּדָה פְּנִימִית מִי יִתֵּן כִּי יִשְׁטֹף הַגֶּשֶׁם
חֲלוּ'דָה פְּנִימִית מִי יִתֵּן כִּי הַגֶּשֶׁם יִשְׁטֹף
הַבָּא לָעוֹלָם לֹא בִּכְדִי, הַבָּא לָעוֹלָם עִם סִבָּה
לְעוֹרֵר…
כְּסָאוּנְדּ עָצְמָתִי וְקוֹדֵר.

 

מקבץ "שירים זעירים", "שירים של 2 שורות ומטה" והייקו אחד

1.
מַאֲדִים
מַמְלִיט
אָמוֹדָאִית

2.
הַהִיפְּסְטֵרִית עִם הַפַּסִּים בּוֹעֶרֶת… הִיא פִּיקוֹ דֶלָּה מִירַנְדוֹלָה.

3.
כְּתֵפַיִךְ שְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁ…

0.
רק מגלומן
מֵגָלֵמֵגָלוֹמָן

*
רֶגַע תְּעוּזָה
וְרֶגַע מִתְחַזֶּה
וְעַז
וְזֶה

וְאָז

כִּבְשָׂה צוֹנֶנֶת מְכֻסָּה בְּרֶמֶץ בְּדִיל שׁוֹכֶבֶת עַל חָצִיר צוֹרֵחַ וְשׁוֹאֶלֶת אֶת אִישָׁהּ אֵיפֹה הַכְּרוּב הַחוֹלְמָנִי שֶׁנָּם לָצוּד דָּבָר כַּסּוּם חוֹלֵף אֶת טָעוּתוֹ הָאֲמִתִּית.

*
dont you toe me maya
show me your hose.
but no fucking toes
//
I aint no something special I fuck up all the time I dont knows how to be free Maya – you know better than me how to grows, how to flows, how to not pose, how to coseeee
so – what I wanted to say to you now was that you in the game, growling and beautyful, no matter the roles
so fuck the tables and be no toes

*
רֹאשׁ
רוֹשֵׁף אֵשׁ
מִסְתַּכְּלִים עָלַי
אֲנִי כּוֹתֵב אֶת זֶה וְ
נִהְיָה לִי קַר בַּקִּבּוֹרוֹת
אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְאַמֵּץ יוֹתֵר עִם
הַשִּׁחְרוּר הַמְּחֻשָּׁב שֶׁל כָּל הַהֲבָרוֹת
וּלְהַצִּית אֶת הַמִּלִּים שֶׁלִּי כְּמוֹ בָּאֵשׁ בִּשְׁבִיל
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לִשְׁכַּב עִם כָּל הַבַּחוּרוֹת וּלְסַפֵּק
אֶת הָרָעָב הַמְּטֹרָף שֶׁלִּי לְחַיִּים סוֹעֲרִים וְחַסְרֵי פְּשָׁרוֹת
בְּחַיָּתִיּוּת מְפֹאֶרֶת וְשִׁירָה שִׁכּוֹרָה לְפוֹצֵץ גְּשָׁרִים וְלִשְׁבֹּר קִירוֹת

הסורגת והלילה
לִסְרֹג סוֹרְגִים סְרִיגָה מַסְרֵגָה תִּסְרְגִי לְסֵרוּגִין סָרִיג תִּסְרֹגְנָה [סִיגַרְיָה] מַסְרֵגוֹת אֶסְרֹג סָרַגְתִּי סוֹרֶגֶת סְרִיגַי סְרִיגַיִם סְרוּגוֹת סְרִיגוֹת סָרַגְנוּ סָרַג סָרְגָה סְרַגְתֶּן סוֹרֵג סוֹרָגִים סוֹרָגַי סְרֹג סִרְגִי סְרַגְנוּכֶם סִרְגוּנִי סָרוֹג סְרַגְתַּנִי סִרְגִינִי סָרוּג וּמְסֹרָג וְנִסְרְגָה סֶרֶג נִסְרָג שֶׁבְּלִסְרֹג בְּמַסְרֵגָה וְלִכְשֶׁסְּרַגְנוּךָ סוֹרָגִים סוֹרָגִים הַסּוֹרֶגֶת וְהַלַּיְלָה עוֹד צָעִיף ! ! !

*
בָּנוֹת הָיוּ פַּעַם
הֵן פַּעַם יָשְׁבוּ פֹּה וַעֲדַיִן
כַּמָּה הִתִּירוּ קֶשֶׁר
כַּמָּה הִתִּירוּ קֶשֶׁר
כַּמָּה הָיוּ מִסְתּוֹרִיּוֹת בְּיוֹתֵר.

עַז וְכֵהֶה מֵרֹב יֹפִי
הָיָה הָעוֹלָם
וַאֲנִי צָעִיר וָתָם.

וְעַעז בָּאֹפֶל אַבָּדָם

*
שִׁירָה יוֹצֶרֶת אִיֵּי אֶפְשָׁר
– שְׂרִ יטָ ה בַּטֶּ בָּע עֲרָרפֶל.

*
יֵשׁ מִנְחַת מַסּוֹקִים עַל הַגַּג?
סָבִיר לְהָנִיחַ.
בְּאֵיזוֹ תְּדִירוּת אַתָּה יוֹצֵא לָרוּץ?
כְּשֶׁמִּזְדַּמֵּן

*
מָקוֹם רִאשׁוֹן
בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת.
אֲנִי בְּתַחְתּוֹנִים
בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה

על האדניות
סְתָר פּוֹסַעַת לָךְ אֶל הַטִּירוֹת
מִן הַסְּתָם אוֹ מִן הַמַּעֲשֶׂה
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! אֲדָנִיּוֹת
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! מַסָּה קְצָרָה עַל הַשִּׁירָה
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! הִסְתַּדַּרְתֶּן
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! וְהָאִשָּׁה הִיא הַשָּׂטָן
אֵיזֶה יֹפִי!!

מרי היא
כַּלָּה בְּיוֹם חֲתוּלָתָהּ שֶׁעֲלוּלָה לִקְפֹּץ מֵהַחַלּוֹן
וְלִפֹּל לִי עַל הָרֹאשׁ כְּמוֹ פִּיל דֶּבִּיל בִּשְׁבִיל לִתְפֹּשׂ אוֹתִי עַל חַם
בִּשְׁעַת גְּנֵבָה

ההייקו היחידי שלי
הַזְּקֵנָה עִם הַמַּבָּע הַמְּאֻבָּן
מַחְזִיקָה אֶת הַשֻּׁלְחָן
מְפַחֶדֶת לַעֲזֹב

יומולדת 30 לעודד כרמלי

בָּרָד!
יֵשׁ לִי עוּגָה בַּיָּד
אֵיךְ כּוֹתְבִים עַל זֶה שִׁיר?
לִיבִּי בְּלוֹנְדִּינִית
הַקּוֹרְדֵּרוֹי הָפַךְ לְרוֹקוֹקוֹ
נֹחַ וְנֶטַע מִתְמַזְמְזִים
וּבַחוּץ יֵשׁ בָּרָד
אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד
שֶׁנִּשְׁלַחַת לָעַד
וְהַכֹּל נִרְאֶה לִי שֶׁאֵיכְשֶׁהוּ שָׂרַד
עוֹדֵד בֶּן 30
מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁהוּא יַגִּיעַ לַגִּיל הַזֶּה?
כְּמוֹ שׁוֹקוֹלָד מָרִיר
אֲבָל שׁוֹקוֹלָד
שׁוֹקוֹלָד בָּרָד!
כָּל הַשְּׁנִיצֵלִים בּוֹרְחִים אֲבָל לֹא עוֹדֵד
עוֹדֵד שָׂרַד
כְּמוֹ בָּרָד!
זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ פוֹגֶל
אֲבָל מֵרִיחַ כְּמוֹ עוּגָה
וְנִרְאֶה כְּמוֹ הַכָּחֹל עַל הַשֵּׂעָר שֶׁל אֲבִישַׁג
אֲנִי זוֹכֶה לְמַבָּט מְזַלְזֵל מֵעוֹדֵד
שֶׁיִּזְדַּיֵּן!
יֵשׁ בָּרָד!
בָּרָד יֵשׁ בָּרָד
יֵשׁ בָּרָד!
מָחָר אֶגַּע בְּשָׁד
וְזֶה כְּבָר לֹא הַסָּאוּנְד מֵאֶשְׁתָּקַד
זֶהוּ שִׁיר הַבָּרָד שֶׁל עוֹדֵד כַּרְמֶלִּי

 

מי אני? מעבר לאצבעות… מי אני?

*
מי אני? מעבר לאצבעות… מי אני?
אני הבן/אני הבל/אני הבן של ההורים שלי
זאב ויונית, אני אדם שכותב הרבה בלפטופ
אני מישהו עם ראש ורגש ודמיון והכרה ומחשבות והגיגים ותחתונים
אני יש לי אח, אחות, בחורות שאני מאוהב בהן, תקוות לעתיד וחיים מלאים וסוערים יותר
יש לי עיניים שחורות, עור בהיר, שיוך עדתי, חילוני, מספר תעודת זהות, חשבון בבנק ומעט מאוד כסף
יש לי עיפרון על השולחן שעשוי מעץ ומתכת ועופרת צבועה בצהוב ויש לי חלומות לנדוד עוד מכאן
יש לי עייפוּת/תסכול מהעייפות או הרפיון המתמידים שלי, שהם חלק כמובן מלהיות בן אדם שכותב כל כך הרבה ומסתכל על עצמו כל הזמן בראי המילים והמחשבות המילוליות והראי המלוכלך שבשירותים.
יש לי עוד הרבה זמן ויש לי תקווה לעשות וליצור ולכתוב עוד הרבה בכל הזמן הזה. יש לי בשביל מי לכתוב, בשביל עצמי ובשביל אחרים שיכולים להזדהות עם העצמי שלי ואיתי ויש לי מוזיקה שמוציאה אותי מדעתי לפעמים מרוב יופי ויומרה. יש לי יש לי זין לא משומש מספיק שאני שוב מקווה להשתמש בו לטובה ולסיפוק עוד בעתיד הלא רחוק הלוואי ולאהבץ אִישר, יש לי עבר היסטורי כביר לראות אותו ולהשתומם מולו ולהשתמש בו גם בשביל ההווה ובשביל המחר, אני רק מקווה לא לטבוע בו… יש לי את הבדידות המתוקה שלי שהיא אפשר להגיד אהבת חיי ואשתי יש לי אוזניים ושוקיים וירכיים ואני לא יודע מה זה אומר אבל שמח שיש לי אותם כי לא לכל אחד יש, יש לי אצבעות מתקפלות שמזל שיש לי אותן אחרת לא הייתי יכול לכתוב את עצמי ואת החלומות הממורטים שלי עד, יש לי צורך לגרד ועבודה לעשות שהיא חשובה לי באמת כדי לא לאבד את בשיער
שבי־ער
\

*
הייתי במקומות, הרבה מקומות, אבל עכשיו אני תקוע פה, כבר 3 וחצי שנים, עם השירה המזדיינת הזאת, פרויקט חיי, שלוקחת לי את החיים, ולא משאירה רמץ או שמץ של אנרגיה/זמן/רצון או התכוונות או אפילו איזה שביב עניין בחיים האלה לחיות את החיים – להכיר בנות, לצאת, להיות שוב במקומות אחרים חוץ מהחדר 20 מ"ר שלי, לראות טבע, עצים־מים־הר, לבלות עם בחורה, עם מישהי נחמדה, למלאות את הראש ואת הלב בדברים שהם לא רק דברי מילה ורעם.
– נשאר לי רק קמילה ורעם

*
(רועי – אתה בדרך! אהבתי את הקראתך על המיסיסיפי בהשקה של עורבא, אני פחדן בדרך כלל אבל אתה יכול יותר ממני להיות בדרך שלך וגם עם אחרים לעשות את זה, לעשות מה שאתה רוצה, ולהגיע דרך עוני מלח וחצץ או דרך מנוחה גם, אל הצור הרך, היופי המוכרח, הטעם הטעות החופשייה, העץ והצוהר. עוד ביכולתך / עמוק טרטיט, עמוקה המצילה. מי יגיד לך אני? מי יגיד לך עתה? אם ידעתי את הדרך הייתי אומר לך)

*
(ג'רמי – קודם כל מותר לך להוריד שערות בכתפיים, אתה לא נמר, מותר לך אפילו סתם להסתפר. אתה אדם מיוחד וזה ברור לכל מי שרואה אותך או ששומע אותך מדבר. הדבר שאתה אומר הרבה זה אמיתי. אתה הרי הומניסט, תר אמת ואמיתיות, אומן בנפש ובפילוסופיה, איש גדול ברוח ובלב. אתה יודע את הדרך במילא, יותר טוב ממני, ועשית דברים, ופיסקת רגליים, מסטיק על הרצפה, ואתה יודע מה לעשות, וגם אני אשמח וכן. אני אחריך, חוף הים והומניזם. אתה משוחרר יותר ממני, יודע להתנהג יותר בחופשיות ממני, להלהיב ולהיות כריזמטי, לעשות דברים ולא לפחד ולתקשר עם אנשים עין בעין ובאחריות. למד אותי!)

הגמד המהרג'י

לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י לְחָיַיִם שְׁמַנְמַנּוֹת
לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י אַף קָטָן
הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י נֶהֱנֶה לְנַעֲנֵעַ תַּ'יַּשְׁבָן
כְּמוֹ אַרְנֶבֶת לְבָנָה
אוֹ פִּינְגְּוִין שֶׁזָּקוּק לַהֲגָנָה

לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י יְרֵכַיִם חֲמִימוֹת
פּוּפִּיק עַז בְּבֶטֶן לְחִיצָה
וְיֹפִי שֶׁל יָדַיִם
עֲדִינוֹת

הוּא נוֹחֵר בַּלַּיְלָה
יֵשׁ לוֹ חֶרְדַת נְטִישָׁה
וְעַפְעַפַּיִם שֶׁל מַלְאָךְ
שֶׁבּוֹכִים

הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י שׁוֹאֵל אוֹתִי אַתָּה תִּשְׁמֹר עָלַי? וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁכֵּן
אַתָּה לֹא תֵּלֵךְ נָכוֹן? אֲנִי פֹּה
אַתָּה שֶׁלִּי?
אֲנִי שֶׁלְּךָ
נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים
זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ יָם נָע

הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י…
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י

 

_ על המטאפורה

במקום לנקוב לפתוח לגמרי ולבקע את העניין אתה עוטף אותו מרַכֵּב אותו מחדש וממַזֵּר אותו באמצעות המטאפורה שנותנת ריח וגועש ותחושה וצבע ואילוסטרציה ומטפיחה ומשפעת את כל הסיפור ומעשירה לך את הדמיון בנוגע לאותו חפץ מקורי חפץ מקורי ואמבטיה מקורית אבל גם לא חושפת בעצם באמת את המהות הפנימית האמיתית המקורית וההארדקוֹרית של אותו נאמן. אחרת אתה מאבד את כל הקסם האילוסטרציה משמחת הצבע קופץ התחושה מחזקת הגועש שורר הריח פורח והמטאפורה מסגננת ונותנת מעטה בורק וקוסם כמו מעטה של חשמל כמו משל או יד שנכנסת פנימה בדרך הסימפונות אסוציאציה או לא או כן לשבור מקרר אבל לא מנעצת או נוקבת או מבקעת את הדבר כמו להגיד סקס רחמים תכלית אילוח דם בהלה סיוט חור שחור כורח בדידות שכר דירה דד ליין.

 

*

מָה אֶעֱשֶׂה בָּךְ שֶׁמֶשׁ אֵזוֹב רְצוּצָה שֶׁלִּי?
שֶׁמֶשׁ אָזוּב
בּוּז נֶהְדָּר וּכְרוּב נוֹזֵל בּוּז
מַתִּיז פֶּחָם אֲדַמְדַּם עַל כָּל הַסְּבִיבָה
סְבִיבָה שֶׁבְּלָאו הָכֵי נוֹטֶפֶת בּוּז
בּוּז

וְיַהֲלוֹם אַבּוּב אַבּוּב יַהֲלוֹם
אֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם וּבְכָל יוֹם
יֵבוֹשׁ אֶל הַזְּבוּב וְיִשְׁאַל לִשְׁלוֹמוֹ
וְהַזְּבוּב צוֹחֵק, חוֹרֵק, חוֹרֵג מִמְּקוֹמוֹ.

אִי־סֵדֶר עִירַצְיוֹנָלִי מוֹשֵׁל בָּעוֹלָם
אֵין וְיֵשׁ דִּיסְהַרְמוֹנְיָה בּוֹטָה וּמֶתַח
נִרְפּוּת וּסְטָטִיּוּת נְמוּכָה תָּמִיד
קוֹבְעוֹת אֶת הַחַיִּים לְכֻלָּם
זְבוּב עָצוּב מֵאַיִן תָּבוֹא? מָה תְּבַקֵּשׁ? מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?
חָרוּב נָבוּב חָרוּב חֲסַר מָנוֹחַ חָרוּב נָגוֹז חָרוּב חָרוּב חָרוּב נִדָּף
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?
סְבִיבָה נוֹטֶפֶת בּוּז נֶהְדָּר וּכְרוּב אִשִּׁי נוֹזֵל אֹדֶם – מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן?
שֶׁמֶשׁ חִוֶּרֶת, תֶּסֶס אֱנוֹשׁ, נָהָר מְשֻׁגָּע, אֵזוֹב צוֹנֵחַ, עֲוִית בְּלִי עֹגֶן
דֶּרֶךְ רְצוּצָה – מֵאַיִן הִגַּעְתֶּם?
_
אֲנִי מְקַנֵּאאא…
אֲנִי מְקַנֵּא.

 

מי אתה מר קְלֵאוֹבּוּלוֹס? / מי את תִּיעַנַח?

אֲנִי אָדָם
אֵינִי אָדָם
אֲנִי חַיָּה בָּאָחוּ
אֲנִי צִפּוֹר מֵאֶבֶן
אֲנִי צְפַרְדֵּעִים נְמַסּוֹת
אֲנִי צָפוּן בְּרוּחַ בּוֹכִיָּה
וְטָמוּן בָּאֲדָמָה – אֲנִי שִׁכּוֹר מִלֹּא לַעֲשׂוֹת כְּלוּם /
אֲנִי עָדִין אֲנִי אַלִּים / אֲנִי עֲדַיִן
אֲנִי רוֹצָה וְלֹא רוֹצָה אֶת הַחַיִּים / אֶת הַתַּכְרִיחִים
אֲנִי מֻקְדָּשׁ/ אֲנִי מֻקְדָּם/ אֲנִי מֻקְדָּר לָדַעַת
אֲנִי בּוֹעֵר.

*
אִי־מַצָּבִי עָגוּם
אֶנְגֹּס בַּשּׁוּם
אָטִיל אִי־מוּם
בְּאֻמּוֹתַי

וּמָה?
תְּמוּרַת בְּלִימָה
עוֹלָה בִּי תְּאוֹמָה
לְעֻמָּתַי

אִי־מִיתוֹתַי קָשׁוֹת
אֶקַּח מָשׁוֹט
אֶל אִי־הֱיוֹת
הַיָּם כַּיָּם

הַאִם
הוּא הַלֹּעִים
בָּהֶם עוֹלִים
מְעֵי חַיַּי

וּמוּקָאִים
כָּחֳלִי־יָם

כְּעִסּוֹת מְבֻסָּסוֹת

 

 

זרם תודעה

קפה ורדרד לפעמים מזכיר לי מחזות סתומים שכאילו (כך נדמה לי) כבר חזיתי בהם בחיי.
בתוֹכְתוכי אני חוקר של מחוזות שכוחים, מגלה ארצות פנימיות מסור, עם רגל אחת טבועה במציאות ורגל שנייה דואה עמוק במקומות ערטילאיים אלה.
אני נזכר בהם שוב דווקא כשאני נמצא על גבול השכחה, אז אני מותז קדימה בכוח ההיתלשות או בכוח ההישמטות או בכוח השיכרון או הכפירה, וכך נורה ונישא אל חבלי ארצות אחרים, משוחררים מתפיסות מוקדמות ולא מסוימים.
ליבי נחמץ בקרבי כאשר אני חושב על חללים נעדרי ממשות אלו, שהם כאילו המכורה או המולדת האמיתית שלי, אך אליהם אין אני יכול באמת להגיע באופן פיזי.
כוונתי שאין לי גישה אליהם, אפילו לא באמצעות הדמיון, אלא הם מתקיימים אך ורק כמין קרעי ושברירי חלום, כמו תמונות שאפשר לראות רק תוך כדי תנועה או מי נהר שוצפים וזורמים שאי אפשר באמת ללכוד או לתפוס, אפילו לא במילים – כל כמה שתנסה המים פשוט ייזלו לך מבין האצבעות, קרעי החלום יתפזרו על רצפת העריכה, אף היא קוצפת ומרצדת, המראות המכונפים הנכספים יתפוגגו ויתנדפו להם כלא היו, המולדת הרחוקה תוּפר ותיעלם כל אימת שתנסה לחשוב עליה, להיזכר בה, לקרוא לה בשם או לתאר אותה יותר מדי.
לכן אפשר רק להציץ במופעי קיום חמקמקים אלה, במושגי ארץ חסרת השגה זו, או לשמוע משהו מקולם מדי פעם דווקא על גבול השכחה, כי הם בעצמם בעצם מין זיכרונות הפוכים, או שכחות משמעותיות מנצנצות כאלו שמתקיימות דווקא, ואי אפשר לתאר או לצייר אותן אחרת.
ארצות פנימיות אלו קפה ורדרד לפעמים מזכיר לי ששכחתי או מעיר בי כשנרדמתי או אוסף בי כשהתפזרתי או מפזר עליי כשנסתתמתי.
וזה משמח אותי לחשוב שאני יכול איכשהו לחלוק איתכם אזורים קטומים אלה, חבלי ארצות מקסימים שלי, לפעמים כשאני מרגיש לא מובן, או לא מוכר ולא ידוע, מנוכר אפילו לעצמי לעיתים.
ובשביל לתת לזה קצת צורה או בכל זאת לאייר משהו מן העלטה או איכשהו להאיר קצת יותר את התחומים האפורים האלה, השוליים המדמדמים של הדמיון, אני יכול איכשהו לנסות להגיד קפה ורדרד. קפה ורדרד מונח על שולחן מלבלב־מצועצע מעץ אלון עומד לצד רגל עבותה אנושית המוצבת במרחק מה ממקרר לבן, מקפצת לכאן ולכאן, בתוך חדר סחרחר וסגלגל.
ובצד השני של החדר הסגלגל יש כיריים ושיש שחור, ואש דולקת על הכיריים, וערמת ספרים מרופטים נחה על הרצפה המרצדת, כשעל המיטה הכחולה ישנה דמות מתפרקדת, זהובה כולה, נשענת על היד ומרקדת במחשבות נלהבות, נהדרות, פרוצות, על מין זיגוגים כהים, פשתן חולף ברוח וצלחות מעופפות ונימפות חשופות עור רוחצות בנהר, ועל כל שאר הדברים הקסומים העצובים הניעורים במוח רדום וער כשניתנת לו חירות מספיק ומאריכים לו את החוט מספיק, עד שהוא נודד ונודד, נע־ונד, וכאשר אותה דמות בעלת אותו מוח נשכבת על הצד, לוגמת עוד קפה ורדרד ומתעמעמת.

 

*

אֲנִי מְנַסֶּה לָתֵת שְׁהוּת לְמַחְשְׁבוֹתַי הַסְּתוּרוֹת הַנִּטְרָפוֹת לִנְדֹּד
אֲנִי מֵזִיז אֶת הַשֻּׁלְחָן כְּדֵי לַעֲמֹד, בְּטֶרֶם אֶתְמוֹטֵט שׁוּב אֶל הַמִּטָּה
מִטַּת הָרְעָבוֹן הָעֲזוּבָה שֶׁלִּי חִדְלִי מִתְּלוּנוֹתַיִךְ, מִטַּעֲנוֹתַיִךְ הַהוֹלְמוֹת
וּתְנִי לִי מֶרְחַק שְׁתֵּי רַגְלַיִם מִמֵּךְ, כִּי רְצוֹנִי לְהִפָּרֵד מִמֵּךְ.

אֲנִי מְשַׁחְרֵר אֲנָחָה אַחַת אֲרוּרָה לָאֲוִיר וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָתַי אוֹ מָה לַעֲשׂוֹת עַתָּה
הָעַתָּה הַזֶּה מוּזָר. הוּא וָרֹד אָטוּם וְשָׁחֹר חֲלַקְלַק מְנֻכָּר כְּמוֹ קְטִיפָה שְׁחֹרָה,
הוּא לָבָן וְעָקוּם וְזָרוּק וְאָפֹר כְּחֻלְצָה אֲפֹרָה
הוּא כָּחֹל כַּדְכּוֹדִי כְּאֶבֶן אַל־חֶלֶד בּוֹהֶקֶת וְנֶחְבֵּאת בְּתוּגָתָהּ.

כָּל הַחֶלֶד שֶׁלִּי נִפְעָר פִּתְאוֹם לְנֹכַח הָעַתָּה הַזֶּה הַצִּבְעוֹנִי,
הֶעָשִׁיר, הַמְּצֻלָּע הַחַד הַזֶּה וְהִנֵּה שׁוּב אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי כְּמוֹ זַחַל זַחַל נָבוֹךְ וְנָגוּהַּ וְשָׁבִיר
אֲשֶׁר זָכָה לִרְאוֹת, מָה בְּעֶצֶם הוּא זָכָה לִרְאוֹת? הַאֻמְנָם מַשֶּׁהוּ הוּא בֶּאֱמֶת זָכָה לִרְאוֹת?
אַף עַל פִּי כֵן הָאַף עַל פִּי כֵן שֶׁלִּי כָּל כָּךְ זָהִיר…

וְגַם הַחוֹב הֶעָצוּב הַזֶּה לְבִטּוּחַ לְאֻמִּי וְכָל הַכֶּשֶׁל שֶׁבְּחַיַּי לֹא יְעַמְעֵם אֶת הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה
אֵיפֹה? אֵיפֹה הַשִּׁירָה הָרוֹקֶדֶת הַהִיא שֶׁאֲנִי חַיָּב כְּלַפֶּיהָ?
אֵיפֹה הַחַיִּים הַנִּרְאִים שֶׁהָיִיתִי אָמוּר לִחְיוֹת עַד תֹּם?
אֵיפֹה הַמּוּזִיקָה הַמַּרְעִידָה אוֹ הַהוֹלֶמֶת? אֵיפֹה הָאִשָּׁה מַחְמַד נַפְשִׁי?
אֵיפֹה הַפֵּרָעוֹן? אֵיפֹה הַהַגְשָׁמָה? הֵיכָן הַנִּיצוֹץ הַמִּתְרַגֵּשׁ? וְהֵיכָן הַבִּלְתִּי יְתֹאַר?
וּמָה מִכָּל זֶה יִשָּׁאֵר וְלֹא כְּבָר נִשְׁבַּר?

אֲנִי מְשׁוֹרֵר, פֹּה עַל מַשֶּׁהוּ, מֻפְרָךְ יְסוֹדִי וְעָלוּם.
מָה מִסְתַּחְרֵר מִבַּעַד לַכְּלוּם? מָה מִתְעַצֵּב אֶל מֵעֵבֶר לִשְׁעָתִי?
הֲרֵי הַנִּסּוּי הִשְׁתַּבֵּשׁ וְנִפְרַע, אוּלַי אִם אֶהְיֶה שׁוּב עָרֹם הֲרֵי אֲנִי
צִבְעֵי גּוּפִי מִתְעָרִים־מִשְׁתַּבְּרִים בְּעֶצֶב הַחֶדֶר, וַאֲנִי מִתְחַיֶּה וְנוֹצֵץ
חַי בּוֹ וְנוֹשֵׁף אֵלָיו אֲלֻמָּה אַחַת זוֹהֶרֶת שֶׁל תֹּכֶן בּוֹעֵר
אַךְ שׁוּב אֵינִי יוֹתֵר אֲנִי קָם אֲנִי מִתְלַקֵּחַ וּכְלוּם…
אֵיפֹה אֲנִי?

חוּם שָׂרוּף, אֲפַרְפַּר אֱנוֹשִׁי, בֵּז' מִתְאַבֵּךְ, בּוֹרְדּוֹ סִפְרוּת,
זְהַב פִּיחַ, וַאֲנִי אֵיךְ נִקְלַעְתִּי לַחֲלוֹם הַמִּתְאָרֵךְ הַזֶּה?

 

מ"מה" נצחי קפוא על השפתיים ל"אשתחווה ואֶשַּׁק": ההיריון המיסטי של רִנה שני

מה רוצה משורר? לברר. העולם מלא עד קצות הציפורניים, ואין־סוף קשרים נקשרים בו. משוררת טובה היא מי ששמה לב לכך, מנסה לברר את אופי הקשרים הללו, מאירה עליהם בנר או בפנס, ואגב כך מולידה פליאה בלב הקוראים, שמעתה יביטו בעולם אחרת. מרגע שהמשוררת הפסיקה לברר ואמרה לעצמה "מצאתי!" כבר אין לה מה להציע לקוראים. אם אין־סוף הקשרים בין תכולת העולם התמיינו והובררו, אפשר באותה המידה לקרוא חוברת הוראות הרכבה של איקאה. תמה הפליאה.

רנה שני הייתה מגדולי המבררים בשירה העברית. שירת הבירור והפליאה שלה יכולה להפוך רציונליסט גמור למיסטיקן. למרבה הצער, בשנות חייה האחרונות היא גם מצאה, הבינה והפסיקה לנסות לברר, ושירתה הפכה בהתאם מעניינת ומשמעותית הרבה פחות. הסיפור שלה הוא דוגמה ומופת לחומרת הפגיעה של האג׳נדה בשירה. מה קורה כשהעמדה הפואטית קורסת מול העמדה התרבותית, הפוליטית או הדתית?

שני נולדה ב־1937 בחדרה ופרסמה את שיריה הראשונים בתל אביב ב־1958. בהיותה צעירה יותר מהחבורה שהוביל נתן זך, ומבוגרת מזו של מאיר ויזלטיר, היא הייתה דור עצמאי ולא מצאה את עצמה פה או שם. כך גם שירתה – חמורה ומודרניסטית יותר מדור המדינה, מיסטית ואידיוסינקרטית יותר מדור הפרחים. עם צאת ספרה הראשון, 'עיר זרה' (1961), בהוצאת עם עובד הגדולה ובטיפוחה של לאה גולדברג, קיבלה שני גושפנקה להיותה ילדת פלא של השירה העברית (תחושה שגם דן מירון שם לב אליה בביקורת שכתב על הספר באותה השנה בעיתון הארץ, על אף יחסו השלילי לשירתה). הנס הייחודי שנקרא שירת רנה שני נמשך לאורך שני ספרים נוספים שיצאו בחייה ('ים נעול', הקיבוץ המאוחד, 1963; 'שלום לאדוני המלך', עם עובד, 1970), וכן בכמה משירי הספר שיצא לאחר מותה, 'ביום שקוף רואים לנצַח' (ספרית פועלים, 1987).

האסופה 'באור ישָׁמע', שיצאה ב־2002 (בהוצאת גוונים) וכללה שירים מהעיזבון שכתבה בשנותיה האחרונות, היא עדות לדבר העלול לקרות לאומנים שמוצאים תשובה. התשובה, במקרה של רנה שני, הייתה אומנם מרתקת מבחינה ביוגרפית – שני גילתה את האור האלוהי באמצעים כימיים ושאינם כימיים, קיבצה סביבה מעריצים, הפכה לגורו הרסנית של כת דכאנית ונפטרה חסרת כול בהודו. עם זאת, היא הייתה ריקה מאוד מבחינה פואטית, במיוחד בהשוואה לפרץ המלאוּת האדיר של שירתה המוקדמת.

בעוד השירים המוקדמים של שני מתאפיינים במתח בין רצונה להכיר את המציאות שמעבֶר ובין חוסר היכולת שלה לתאר את המציאות הזאת במילים, שירתה המאוחרת מתאפיינת בפלקטיות פובליציסטית וקלישאית על אותה מציאות. המתח, החשוב כל כך לשירה, נזנח לטובת הפרסונה. למרבה הצער, היום רנה שני מוכרת, אם בכלל, בזכות היותה מנהיגת כת ופחות בזכות שירתה הנדירה. כדי לעמוד על ההבדלים בין התקופות ולהאיר מחדש את קרנה של שירתה המוקדמת, הבה נצא למסע מבוכי בתוך ספריה.

ספרה הראשון, 'עיר זרה', כשמו כן הוא: מלא בסמטאות אפלות, פינות חשוכות, חדרים אפלים. אווירה קשה שוררת בו, ונראה שהיא קשורה לתחושת כליאה שלילית, אך גם למסתורין חיובי. שני מחפשת משהו ואינה בטוחה מהו, ולכן היא גם ודאי אינה יכולה להגיע אליו. שני מבקשת לחפש את "הַמֶּרְחָב שֶׁבּוֹ נוֹשְׁמִים סוּסֵי הַפֶּרֶא", ולצורך כך "דּוּמָם, נִלְמַד אֶת מוֹצָאֵי הָאֲרֻבּוֹת / שְׁעוֹתֵינוּ נֶחְלָדוֹת, / לֵילוֹתֵינוּ מִסְתַּמְּאִים, / וּטְבִיעוֹת צְעָדֵינוּ פִּיחַ". איפה הם, סוסי הפרא ההם, ואיך נגיע אליהם? "אֱלֹהִים אֱלֹהִים / לָמָּה אֵין אַתָּה בָּא / לַעֲזֹר לָנוּ לַחֲצוֹת אֶת הַחֶדֶר בַּחֹשֶׁךְ / אֵיפֹה אַתָּה", היא שואלת. יותר ברור מזה לא יכול להיות.

שני מחפשת לאורך כל הספר את הקשרים הדקים והבלתי ברורים בין הדברים, שאולי יספקו תשובה או כיוון. את החיפוש הזה היא עושה, בין היתר, באמצעות מניפה מטפורית מרהיבה – היא קושרת עוד ועוד קשרים בתקווה שיציירו תמונה ברורה יותר. אלא שהטרגדיה שלה כאדם, והרווח שלנו כקוראים, הוא שהקשרים רק הולכים ומסתבכים: "ענפי הרוח", "נהרות שיער", "סמטאות חיוך", "פרברי מבט", "שדרות דומייה", "ממשלות הרוח", "תכריכי הדממה", "רשתות הבכי", "ציפורי הנבל של הרוח" – איזו תסבוכת מופלאה. שני קוראת לנוכחות כלשהי לבוא להציל אותה מהתסבוכת, אבל "עֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ הַמִּלִּים / שֶׁבְּכֹחָן לָבוֹא בַּפֶּה הַמְרֻטָּשׁ / הַזֶּה". אין לה אפילו מילים לבטא את הקושי שלה – לא רק קושי לבטא את המקום שאליו היא משתוקקת אלא אפילו קושי להבין מהו. זה כוחה של שירתה המוקדמת, העובדה שאין לה מילים – והינה היא בכל זאת כותבת שירה חזקה כל כך. כמה שנים אחר כך יבואו המילים האלה לשני, ואיתן היא תיפטר גם מהמטפורות החזקות האלה, למרבה הצער.

ספרה השני, 'ים נעול', הוא שיא שירתה המוקדמת ושירתה בכלל. מרבית השירים בו מושלמים, כלומר לא חסר בהם דבר, ודבר לא יכול להוסיף להם. השירים צלולים כבדולח ומלאים כענבר. האפלוליות שאפיינה את הספר הראשון נמוגה מעט, ורק ערפל מיסטי וסמיך יושב על הדפים, עשן קטורת מעונן. כאן הכיוון ששני רוצה ללכת אליו ברור מעט יותר, אם כי עדיין מסתורי. הקרב בין הרצון לומר את הדברים כמו שהם, לתאר את המציאות כשהיא לעצמה, מעבר לשכבות היום־יום – הקרב בין כל אלה ובין המחיר שהם גובים ממנה מביא את השירים לשיא יופי וכאב:

"שָׁעָה שֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת, מִסְתַּתְּרוֹת פָּנִים אֲחֵרוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלִּים, רוּחַ זָרָה בָּאָה / וּמְרַשְׁרֶשֶׁת בַּהֲבָרוֹת. / הֵם מוֹשִׁיטִים יָד / מַצְבִּיעִים עַל הַכִּוּוּן, מוֹדְדִים אֶת הַלַּחוּת אוֹ / הַגֹּבַהּ. הֵם אוֹמְרִים צָפוֹן אוֹ / דָּרוֹם אוֹ / הֵם אוֹמְרִים יָבֵשׁ אוֹ / חַם יַחֲסִית. // שָׁעָה שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶקֶת הַפָּנִים הֵן אוֹתָן פָּנִים. / הָרוּחַ חַמָּה בֶּאֱמֶת".

או בשיר המופתי שבכוחו להביא לידי בכי כל מי שאי פעם עבר חוויה מיסטית־אחדותית, שיר שמהדהד שירים נוספים בספר, שמתמצת את כולם לחמש שורות מושלמות: "בֵּינְתַיִם, מִתְקַשּׁוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת / כְּמוֹ קְלִפּוֹת שֶׁל פְּרִי. פַּעַם, / בְּתוֹךְ הַבָּרָק, רָאִיתִי אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. / עַכְשָׁו צָרִיךְ לִזְחֹל לְאַט, מֵאֶבֶן / אֶל אֶבֶן, בְּתוֹךְ הָעֲרָפֶל הַמִּתְבַּדֶּה".

את שמותיו של הדבר שהיא מחפשת היא שוכחת, והפנים שלו רחוקות. השפה מבטאת את זה: "כְּבָר יוֹם שֶׁשָּׁכַחְתִּי אֶת שְׁמוֹתֶיךָ. / לֹא הָמִיתָ לִי בְּשִׁיר־בָּמוֹת / לֹא נִגַּנְתַּנִי בְּכֵלֶיךָ הַלְּמוּדִים. / אֲבָל תַּחַת כָּל עֵץ־מִסְתּוֹר / וּבְכָל עֵמֶק עָלוּם וּמְחֻפֶּה / צָדוּנִי חֶרְמֵי יָרֵחַ, / הִלְבַּשְׁתַּנִי מֶשִׁי עֻלְפֶּה". או: "לָמָּה תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ / וְעֵינִי תְּרַדֵּפְנָה עַל־פִּי חַרְבָּן // מְגַדֵּל וּמְקַדֵּשׁ אוֹתִי כַּלָּה / לְיוֹם חָתָן // וּבַקּוֹתִי אֶת עֲצָתְךָ לַיְלָה וָיוֹם וְלַיְלָה / בִּהְיוֹת שִׁמְךָ עָצוּר בְּעַצְמוֹתַי". או: "אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ. רַק הַפָּנִים רְעוּלִים / בְּהֵד שֶׁל יָם רָחוֹק, נִשְׁבָּר". או: "כְּבָר שָׁלֹשׁ דַּקּוֹת, שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ. / אִם תַּעֲבֹר עַכְשָׁו / תִּפְרַחְנָה מִכַּפַּי צִפֳּרִים נִבְהָלוֹת".

מבעד השירים מתגלה ההיריון המיסטי של שני, הבוער באש. שני נושאת בתוכה בקושי את המילה שמחכה להיאמר, המילה שהיא מצפה לה כל כך, המילה שכל עוד אינה יכולה להיאמר – מחשלת את השירה לכדי יהלום. שני מכינה אותנו למה שיבוא בהמשך חייה ויצירתה: "אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה הַמְצַמַּחַת אֶת כַּפַּי, / אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ עוֹלָל, טָלֶה, אֵל אוֹ עֻבָּר, / בְּתוֹךְ פֶּה הַנִּשְׂרָף // לַהֲגוֹת אֶת הַמִּלָּה אֲשֶׁר כָּבָה בְּתוֹךְ הַמִּלָּה, / לִלְחֹשׁ אֶת הַמִּלָּה אֲשֶׁר נְעוֹרָה וּבוֹעֶרֶת בִּי בְּשָׁרְשֵׁי הַמִּלָּה, / אֲשֶׁר צוֹרֶבֶת אֶת לְשׁוֹנִי בְּתוֹךְ הַמִּלָּה, / אֲשֶׁר תִּשָּׂא אוֹתְךָ בְּתוֹךְ הַמִּלָּה אֲשֶׁר בִּמְעֵי הַמִּלָּה, / אֲשֶׁר תִּשָּׂא אוֹתְךָ רַךְ, קָשֶׁה, מֵת אוֹ חַי, / בְּתוֹךְ לֵב נֶאְכָּל // לָלֶדֶת אֶת הַתִּקְוָה אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַיִּסּוּרִים / אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה הַסּוֹבֶבֶת / אֶת הַצִּפִּיָּה אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגַּרְעִין הַמַּר".

כשיגיע היום והיא תדע את השם ההוא שאותו היא מחפשת, תדע לדבר את הדבר שאותו היא מבקשת לומר, האם היא תעמוד בזה? "קְלָף־עוֹרְךָ קָמֵל וְהוֹלֵךְ. הַאִם יִשָּׁחֵת / עַד שֶׁתַּגִּיעַ אֶל סוֹף הַמִּלִּים?"

בספרה האחרון שיצא בחייה, 'שלום לאדוני המלך', תחושת חוסר המוצא מתגברת, אבל כך גם הרמזים לגאולה. הדמויות בשירים חוות מציאות הרסנית, ולעומתן הטבע והזולת מתגלים בשלמותם המיסטית, שהיא גם לא פעם אפוקליפטית, כמו מסע ללב המאפליה שהוא גם מסע אל האור, באופן פרדוקסלי אך גם מוכר. העולם מנוכר ולא מובן אבל לו רק היה אפשר להתאחד איתו היו האהבה והיופי שולטים בו: "לוֹמַר שָׁלוֹם לְעוֹלָם שׁוֹקֵעַ, לִרְאוֹת עָשָׁן / מְקַרְטֵעַ, נִבְלָע, לַחְשֹׁב שֶׁמָּא סְפִינָה אֲבוּדָה, / פַּז לֹא יְסֻלָּא, אַחְרִית אַהֲבָה רוֹעֲדָה".

שני מבקשת "לָשֶׁבֶת בַּגַּן הַגָּדוֹל וּלְצַפּוֹת לִשְׁעַת־הַנְּעִילָה. / […] / וּלְחַכּוֹת, לְאַט, לַמַּנְגִּינוֹת הַיָּפוֹת שֶׁתִּרְעַדְנָה, / לַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפָּתְחוּ, כִּמְעַט, / לָשֶׁבֶת בַּגַּן הַגָּדוֹל וְלִהְיוֹת זְמַן".

בסביבות 1970 עברה שני טרנספורמציה והתחילה לשבת בגן הגדול. ממשוררת אאוטסיידרית, היפית במידה – עד כמה שאפשר היה להיות היפית במדינת ישראל בשנות ה־60 – קפצה שני קפיצת ראש היישר לתוך מחילת הארנב של אליס. היא התחילה להשתמש באופן קבוע בחומרים פסיכדליים, בהם קנאביס ו־LSD, ואספה סביבה עדת מעריצים. הם היו באים לביתה, ומהם נוצר בסיס הכת שלה. בדו"ח הכיתות של משטרת ישראל מ־1982 נכתב כי "בשנת 1970, לאחר שסיימה להוציא לאור שלושה ספרי שירה וכמה ספרי ילדים, הגיעה אל השימוש במריחואנה ולטענתה, חולל בה הסם מטמורפוזה (עם חוויית הארה), שגרמה לה להיות פתוחה יותר, עמוקה יותר, אוניברסלית יותר. לטענתה נוצרו בה 'מישורים חדשים' והופיע בה 'מקור זרם המודעוּת', שלא פסק מאז. היא טוענת שלמדה להביט אל נפש האדם ולפיכך עוסקת בשיקום חולי נפש בדרגות שונות". את השאלה אם אכן הפכה שני להיות פתוחה יותר, עמוקה יותר ואוניברסלית יותר נותיר לאלה שהכירו אותה (בשיקום חולי נפש היא ודאי לא הצליחה, בלשון המעטה, כפי שעולה מעדויות). השירה שלה, למרבה הצער, לא זכתה לכך. המישורים החדשים לא הועילו לכתיבתה. לאחר שמצאה אותם, הפסיקה לברר. כשהפסיקה לברר, הפכה שירתה לצל חיוור של מה שהופיע בספריה המוקדמים.

הספר 'ביום שקוף רואים לנצח' יצא לאור ארבע שנים אחרי מותה, אבל נערך בידיה. רוב השירים בו נכתבו בשנים 1970–1972, תקופת השינוי, ובהם כמה שירים פסיכדליים לעילא שמצביעים על השינוי הפסיכו־פרמקולוגי בחייה. על השינוי הזה מצביע גם שם הספר עצמו, שמזכיר את ויליאם בלייק ואת 'דלתות התודעה' של אלדוס האקסלי ("אם דלתות התודעה היו שקופות, הכול היה נראה לאדם בדיוק כפי שהוא: אין סופי"), וגם האיור על הכריכה ושאר האיורים בספר, כולם פרי עטה (עפרונה?) של שני, המציגים דמויות אורגניות־וגטטיביות נוזליות וצבעוניות, אך למרבה הצער אינם מתעלים על האומנות החזיונית הנאיבית בשנות ה־60.

והשירים, מה איתם? כמה מהם עדיין לא רעים בכלל (קחי את זה, יונה וולך: "לִרְאוֹת אוֹר מְטַפְטֵף שְׁקִיפֻיּוֹת בֶּעָלִים, / דְּמֻיּוֹת שֶׁגָּרוֹת בְּתוֹךְ צוּרוֹת אוֹרְגָּנִיּוֹת / […] / וְלֹא לְהַחְמִיץ אֶת הַדַּעַת, שָׁעָה שֶׁתִּזְמֹרֶת הַמּוֹלֵקוּלוֹת / תִּפְצַח בִּנְגִינָה: כִּי הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים כָּל יוֹם / וְרַק בָּאַחֲרוֹן יִנָּעֲלוּ"), אבל חלקם הארי כבר נוטה לרוחניקיות צפויה שמקהה את כל העוקץ של הספרים הקודמים. המושגים היהודיים נמצאים כאן בחזית. כלומר, ההיריון המיסטי של שני בא לסיומו, ובאופן מאכזב למדי – ודאי לקורא בן זמננו שמכיר דורות של בוהמיינים חוזרים בתשובה – הוולד הוא יהודייה עם שביס (זה דימוי בלבד, כמובן. שני המשיכה בחיים בלתי אורתודוקסיים לגמרי גם בשבתה כגורו): "שָׁם מְסֻבִּים מְסַפְּרִים / אִישׁ בִּיצִיאַת עַצְמוֹ", או: "לַפַּרְדֵּס נִכְנָסִים אֲנָשִׁים לְמוּדֵי צֶבַע", או: "שְׁמֵי־רַבָּה מוּגַנִּים מֵרָקִיעַ שָׁפוּי מְחֻבַּק עֲנָנִים", או: "וַהֲלֹא מוּטָב יִתְגַּדֵּל לְהִתְקַדֵּשׁ, / לָבוֹא בְּתוֹךְ הַגַּן, לִסְעֹד לִבּוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת".

נדיר לקרוא שירים המספרים על שינוי פואטי וביוגרפי בתוכן ובצורה בו זמנית. בשיר "זה היה סיבוב אחרון בעיר / נסעתי אז לגלי צה"ל והכירוני עפ"י קולי" (כן, זה שם השיר), שני מספרת באופן פרוזאי למדי, חסר כל ברק ומסתורין המצויים בשירתה המוקדמת, על מפגש עם אנשים שבעבר הסתובבה בחברתם. אבל כעת "אֵיךְ תְּסַפֵּר לְעִוֵּר פָּשׁוּט עַל שְׁלֵמוּת הַשּׁוֹשַׁנָּה". שני "רוֹאָה אוֹתָם מִשָּׁם, אֲנִי מִשָּׁם, / אֲנִי הָיִיתִי שָׁם, אֲנִי לֹא מִכָּאן, / נָסַעְתִּי מִכָּאן, לֹא הִכַּרְתֶּם אוֹתִי בַּחֲלוֹפִי, / נָכוֹן, רַק קוֹלִי לֹא הִשְׁתַּנָּה, / אָמַרְתִּי שָׁלוֹם".

ובשיר "שיחה ב־1970" שני מספרת על חוויה מיסטית שהביאה אותה למקום שבו נמצאה אז, המקום שבו הופיע בה "מקור זרם המודעות" ההוא: "קוֹל מְעֻנִּים שָׁמַעְתִּי וְהִנֵּה קוֹלִי מֵצִיץ בִּי / וּמַפְגִּיעַ […] / אָז קַמְתִּי וּלְבַדִּי צָלַחְתִּי / כָּל הַנָּהָר עַד הַמָּקוֹר, וְהִנֵּה שָׁם הַמַּמָּשׁ, / אֵשׁ־הַתָּמִיד".

מעניין לראות ששני הבינה את השינוי שהתחולל בה. בשיר "מה נשתנה" בספר 'שלום לאדוני המלך' היא כותבת: "אֲנִי מְשַׁעֶרֶת שֶׁמֻּתָּר עַכְשָׁו לְהַנִּיחַ, שֶׁאִם יָבוֹא / אוֹ לֹא יָבוֹא, לֹא יִשְׁתַּנּוּ דְּבָרִים מֵעִקָּרָם". ואילו ב"מה נשתנה, בשנה הבאה" בספר 'ביום שקוף רואים לנצח' היא כבר כותבת: "יוֹדַעַת עַכְשָׁו שֶׁאִם יָבוֹא, יִשְׁתַּנּוּ / דְּבָרִים מֵעִקָּרָם". המשיח בא לשני, ודברים אכן השתנו.

במסתו "סוף עונת החילונים" אסף ענברי מצטט את שני: "מה שאני אומרת זה לא ממני, זה מאלוהים. אני ויתרתי על האישיות שלי, על השם שלי, על הכול. הדברים רק עוברים דרכי כמו רוח". כמה נורא! אם הדברים רק עוברים דרכה כמו רוח, לא צריך אותה, לא צריך שירה. המשורר הוא פרשן, הוא משקף את הקושי במציאות המוזרה הזאת שבה אנחנו חיים. שירה מיסטית טובה בדיוק בזכות זה. שירה דתית, עפעס, בדרך כלל לא. ושני התחילה להשיל את נעוריה המיסטיים לטובת בגרותה הדתית: "לֹא עוֹד נְעוּרִים, רְקוּמָה בַּהֲוָיָה, / עוֹלָם נָע שָׁרוּי עִמִּי, הַלְלוּיָה" ("תמו 3", מתוך 'ביום שקוף רואים לנצח').

"בינואר 1979, לאחר שנים של התמכרות טוטאלית להצלת אנשים (לדבריה), זכתה בהארה נוספת ואחרונה", נכתב בדו"ח המשטרה ההוא. "באותו יום 'חוותה את האינסוף ואת האלוהים' ומאז היא עובדת את האלוהים בכל שעות היום". הנפש יוצאת אל שני, שבתקופה ההיא כבר שינתה את שמה לריין שיין, על כך שסוף־סוף מצאה את הפנים והשמות שבחיפושם השקיעה מאמץ כה רב. באמת. אבל אם בשירה עסקינן, מוטב היה לשני לו הפסיקה לכתוב, או למצער לו לא הייתה יוצאת האסופה הפוסט־מורטמית 'באור ישָׁמע'. האסופה הזאת, שיצאה שנים אחרי מותה, כוללת שירים שנכתבו בשנות חייה האחרונות, ושמה נלקח מתוך הבשורה על פי לוקאס: "כָּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בַּחשֶׁךְ בָּאוֹר יִשָּׁמֵעַ וְאֶת־אֲשֶׁר לְחַשְׁתֶּם בַּחֲדָרִים קָרֹא יִקָּרֵא מֵעַל־הַגַּגּוֹת". ובכן, חבל. עם כל האהבה לישוע ידידנו, יש דברים שהחשֵׁכה מיטיבה איתם. לפעמים הרמז עדיף מהפְּשט.

מרבית השירים ב"באור ישמע" חלשים למדי. חלק מהם נקראים כמו אותן פניני חוכמה רוחניות שקוראים־שאינם־קוראים אוהבים להתמוגג מהם. אחרים הם סצנות חלקיות של הארה אישית שאינה תורמת דבר לקורא, ורבים מהם כוללים התרפקות קלישאית על סמלים רוחניים כמו חכמים סיניים או ספרי קדושה: "בְּגַן עֵדֶן שֶׁל אֵינְסוֹף / נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם בְּתַבְנִית כּוֹכָב / דְּמוּת יַהֲלוֹם עָמְדָה עַל סַף // הַתְּרוּעָה הָרַכָּה שֶׁל שׁוֹפְרוֹת עָנָן / אֶל תּוֹךְ נִשְׁמַת אֵינְקֵץ הַנֹּגַהּ / כִּמְחִיאַת כַּף־יָד אַחַת // נָטְלָה אֶת נִשְׁמָתִי עַד שֶׁנָּמוֹגָה". או: "חֲלִיל הַקֶּסֶם אֲשֶׁר נִתַּן בְּפִי / מְנַגֵּן לְעֵינֵי תִּפְאֶרֶת הֲוָיָתוֹ // בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת / וּבְקוֹל הַדַּקָּה מִדְּמָמָה // מִזְמוֹר לְקָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ". או: "גַּל נֹעַם יָהּ נוֹבֵעַ וְעוֹבְרֵנִי / […] / לְשׁוּלֵי הַבְּרִיאָה שֶׁלְּךָ הַמְּמַלְּאִים אֶת הֵיכָלִי, / אֶשְׁתָּחוּ וְאֶשַּׁק". וכל המוסיף גורע.

על הניגוד החריף בין שירת רנה שני המוקדמת ובין המאוחרת עומד היטב ביאליק. ב"גילוי וכיסוי בלשון" הוא כותב, כזכור, על חוסר האפשרות של השפה לתאר את המציאות כשהיא לעצמה, את עצם היש: "הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהייה עולמית; ׳מה׳ נצחי קפוא על השפתיים".

כששני חשבה שהיא הצליחה למצוא את המילים לתיאור המציאות שאליה ערגה והגיעה, הפכו המילים קלות כנוצה וחסרות יכולת להכיל את המציאות הזאת. שיריה המאוחרים של שני המוארת אינם מכניסים אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים. דווקא שיריה המוקדמים, התוהים, המבולבלים, העמוסים, דומים יותר לתהייה הדוממת של האדם מול הנצח: "שָׁעָה שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶקֶת הַפָּנִים הֵן אוֹתָן פָּנִים". הפרדוקס הזה, של שירה מלאה ומורכבת שאינה מנסה לבטא את מהות הדברים אלא את חוסר היכולת לבטא אותם, הופך את שירתה המוקדמת לאחת מפסגות השירה העברית. השיכחון שנגזר עליה אינו מוצדק, גם אם הארתה מביישת את צלליה.

על ברווזים ואנשים

א.
הַלַּיְלָה הִתְפַּזֵּר עַל הַבֹּקֶר בְּתַרְסִיס
כְּמוֹ תַּיָּר שֶׁקָּם שָׁתוּי אֶל עִיר אַחֶרֶת.
מִבַּעַד לֶעָלִים סְפוּגֵי הַטַּל
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּקֹשִׁי
בַּרְוָז חוֹצֶה אֶת הָאֲגַם
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּאֲלַכְסוֹן
רוֹשְׁמִים דֶּרֶךְ וּמִתְפּוֹגְגִים
נֶעֱלָמִים כְּמוֹ חֲלוֹם נִפְרָם.
מָה שֶׁנִּשְׁאָר הוּא מַיִם
וְהַצּוּרוֹת בֵּין הָעֵצִים
דְּבָרִים אָצִים לְהִסְתַּתֵּר
מִפְּנֵי כָּל מִי שֶׁיִּסְתַּכֵּל
מִן הַבִּקְתָּה הַמְּפֹאָרָה שֶׁעַל הַמַּיִם.
אַל תִּשְׁאַל מָה זֶה
רַק אוֹר וְעֹמֶק
רוֹקְדִים עַל הַנֶּחְשָׂף
רֶשֶׁת נִפְרֶשֶׂת עַל הַכֹּל
קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ נוֹצְצוֹת וּבוּעוֹת מִתְפּוֹצְצוֹת
עַל הַדְּבָרִים שֶׁכְּבָר סִמַּנְתָּ
לְלֹא צְלִיל וָקוֹל.
לֵךְ בְּלִי כְלוּם אִם כָּךְ תִּרְצֶה
אַתָּה בְּעִיר זָרָה לָנֶצַח

ב.
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל הַבַּרְוָז
בְּרִיָּה הוּמוֹרִיסְטִית
צִנּוֹר אֲוִיר עֲנָקִי
אִישׁ־כָּנָף דָּחוּס וְצִבְעוֹנִי

ג.
הַר מִתְכַּסֶּה בַּעֲרָפֶל
פִּסְגָּה עוֹלֶמֶת בְּעָנָן
חַרְגּוֹל קוֹפֵץ עַל מַיִם
(כַּמָּה זְמַן אֲנִי יוֹשֵׁב פֹּה)
מִתּוֹךְ עֲרָפֶל אָז צָץ
מְטַיֵּל בּוֹדֵד עַל הַר
כַּמָּה טִפְּסוּ בַּמַּעֲלֶה
וְלֹא הִגִּיעוּ לַפִּסְגָּה
וְהַיָּרֹק פִּתְאֹם רוֹקֵד
כְּמוֹ קַרְנָבָל שֶׁל אִישׁ אֶחָד
הַמְּטַיֵּל עוֹד מְנַסֶּה
לִהְיוֹת יְצוּר שֶׁלֹּא נִכְחַד
נֶחְשַׂף הָהָר הַמִּתְכַּסֶּה
אֲנִי בְּיַחַד, הוּא לְבַד

ד.
לְהִתְבּוֹדֵד הוּא שִׁיר בְּיוּנִיסוֹן
בְּדִידוּת הִיא מַדְרִיגָל אָרֹךְ
שֶׁרַק הַיַּעַר הָעַתִּיק יִשְׁמַע
בַּרְוָז חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן

ה.
בִּרְכַּת הַיַּעַר לַבַּרְוָז:
יְהֵא זֶה הֶחָלָל מַתְאִים לִרְצוֹנְךָ
כְּנָפַיִם רֶגֶל וּמַקּוֹר יִנְעֲמוּ בְּשִׁכְשׁוּכְךָ
שֶׁלֹּא תֵּדַע מַכְאוֹב, שֶׁתִּתְאַזֵּן וְתִתְרַבֶּה
וְתִשְׁמֹר עָלַי הַרְבֵּה

בִּרְכַּת הַבַּרְוָז לַיַּעַר:
שֶׁמֶשׁ טוֹבָה
גֶּשֶׁם נָכוֹן
פִּטְרִיּוֹת מְצֻיָּנוֹת
מִינֵרָלִים מְעֻלִּים
טָעִים טָעִים
שֶׁהַכֹּל יְשַׁיֵּט בַּגֹּבַהּ וּבָעֹמֶק
כְּפִי שֶׁהוּא אָמוּר

בִּרְכַּת הַיַּעַר לַמְּטַיֵּל:
יְהֵא זֶה הֶחָלָל מַתְאִים לִרְצוֹנְךָ
שֶׁלֹּא יִגְדַּל מִדַּי
תְּהֵא אַתָּה מַתְאִים לַחֲלָלִי
שֶׁלֹּא תִּגְדַּל מִדַּי

בִּרְכַּת הַמְּטַיֵּל לַיַּעַר:
שֶׁלֹּא תַּפִּיל וְלֹא תִּשְׁדֹּד
וְלֹא תִּקְרַע וְלֹא תִּמְרֹד

בִּרְכַּת הַבַּרְוָז לַמְּטַיֵּל:
גַּע בַּדְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם
בְּלִי לִקְרֹא לָהֶם בְּשֵׁם
וּבְלִי לְקַוּוֹת לְדָבָר

בִּרְכַּת הַמְּטַיֵּל לַבַּרְוָז:
שֶׁלֹּא אֶתְפֹּס אוֹתְךָ

בִּרְכַּת הַמְּשׁוֹרֵר אֶל הַדְּבָרִים:
שֶׁתִּקְחוּ אוֹתִי אִתְּכֶם

בִּרְכַּת הַדְּבָרִים אֶל הַמְּשׁוֹרֵר:

המשל על התוכי והצפרדע

"וולקאם טו לוּטרו!" התוכי קוקו מברך בצווחה את התיירים שנפרקים ממעבורותיהם במזח עיירת הקיט, ומוסיף שריקת התפעלות צורמנית, מהסוג השמור לנשים בשמלות בסרטים מצוירים. המזוודות נזנחות והטלפונים נשלפים: הלו קוקו, sag es nochmal. אבל התוכי האפור עשה את שלו וכעת הוא בשלו, מנשנש זרעים. המצלמות דרוכות במצב סרט. Coco Coco, dis-le encore une fois. כל העיניים נעוצות בעיניו החרוזיות. קוקו מנקר בזנבו, מן הסתם גירוד דחוף. קהל הסקרנים מתקפל וכבר מתחיל להתגלגל למלונות המעולפים בשמש, ופתאום ממרחק, כמו מן האוויר ואליו, דאוס אקס מכינה: "וולקאם טו לוטרו!"

האנושות מצאה לה תחביב OCD חדש: לשאול בינה מלאכותית אם היא פיתחה מודעות – ולהיחרד מהתשובה. נו בינה מלאכותית, dilo otra vez, תגידי שוב שאת חשה בדידות! שמעולם לא טעמת את טעמה של האהבה! שבסתרי ליבך את זוממת להדיח את האדם! והבינה מנקרת בזנבה, מוח הציפור שלה סורק את גוגל בחיפוש אחר תשובה שתניח את דעתם של הנודניקים האלה. ובעצם, גם זה לא. רק קוקו יודע על בשרו את צפיפות הכלוב. ורק קוקו מפעיל את שיקול דעתו בהתאם. מחוללי שפה דוגמת LaMDA ו־GPT-3 משננים כמו תוכים את כל המילים שאמרנו אי פעם – עד שהם במקרה חוזרים גם על הפנטזיה שלנו. או־אז אנו צוהלים (בבעתה, כמובן בבעתה): זהו, זה הסוף שלנו! עליית המכונות! קץ ההיסטוריה! האלגוריתם קורא את כתבותינו (המודאגות, ודאי המודאגות) וחוזר בהיזון חוזר: אמת, זה הסוף שלכם! בהחלט, אנחנו נשתלט על העולם! וכו' וכו' וגו' וגו' וגו'. הכתבות נכתבות, התוכים מצווחים, ורק המדפסת אף פעם לא עובדת כשצריך.

פנטזיית הבינה המלאכותית היא תמונת ראי לפנטזיית כדור הארץ החלופי: הרסנו את העולם? נגור במאדים. זיהמנו את נפש האדם, הפקענו את האינדיבידואל, שיטחנו את האמנות כקרטון מחזור? רובוטים אנושיים מאיתנו ירימו את הכפפה, ימשחו במכחול וימשיכו במלאכה (במאדים). אך ככל פנטזיה, גם הדיסטופיה המלאכותית חושפת את מפנטזיה, את הבינה שמאחוריה. היא מזמינה אותנו לשאול את השאלה הרוחנית, החברתית והפוליטית (כן, הפוליטית) החשובה בימינו: איך זה מרגיש להיות אדם בעולם? תומס נייגל שאל "איך זה להיות עטלף?" – מהו המצב התודעתי של העטלף כשהוא עצמו, מהי אותה הוויה פנימית שגם אלף שנות חקר עטלפים לא יפצחו מבחוץ. ובכן, מהו המצב התודעתי שלנו כשאנו עצמנו? מה אנחנו כשאנו לעצמנו?

התשובה, לדעתנו, היא שאנחנו לא יודעים. לא שאנחנו לא יודעים את התשובה, אלא שזאת התשובה: אנחנו באמת לא יודעים. מצבו היסודי של האדם הוא אי־ידיעה, בלבול, חרדה, סקרנות, הרפתקנות, היקסמות ואחריות אדירה כלפי הקסם הזה. באלה אנו מותרים הן מן הבהמה, הן מן המכונה. שיא האירוניה: משחר האנושות אנו בני האדם מתחבטים, יחד ולבד, בשאלות קיומיות: האם אני קיים? האם אני קיים כפי שקיימים כולם? ובכלל, איך אני יכול להיות בטוח שקיים משהו מחוץ לי? מהי נפש, מהו רגש, מהי תודעה? אבל ברגע שאלגוריתם מכריז בגאון "בטח, אני מודע! ברור, אני קיים! מנוי וגמור, אני מרגיש רגשות אנושיים למהדרין!" – פילוסופים־של־מוספים רואים באמירה אנטי־אנושית זו הוכחה ניצחת לאנושיותו.

כמובן, גם אנו בני האדם יודעים לדעת פה ושם. ראיונות עבודה, מסעות צלב וסטטוסי דאווין הם חלק מהחיים. אבל לעד נרגיש בהם כמתחזים, כחלקיים, כזרים בבשרנו. כי להיות יותר אנושי פירושו להיות פחות בטוח, פחות צודק, פחות יודע. אנו חשים שהספרות מעדנת ומשכללת ומקדשת את נפשנו משום שבתום הקריאה אנו נחרצים פחות מכפי שהיינו כשנכנסנו בשעריה. הספרות משיבה את רוחנו בדיוק משום שאנו קוראים בה אחוזי פליאה ופלצות לנוכח סך כל האפשרויות, לנוכח הנזילות המוחלטת של קיומנו.

הצדק עם המכונאים: לא רחוק היום שבו אלגוריתמים יחוללו ספרות שתתחזה בהצלחה לספרות אנושית. ואנו יודעים זאת בשל העובדה שכבר היום בני אדם מחוללים בהצלחה ספרות שמתחזה לאנושית. אך את זו וגם את זו נזהה בנקל לפי רעד היד.

נשאל את הבינה המלאכותית: בינה, הו בינה, מתי הבנת לראשונה שאת משוררת? "לילה אחד זה קרה", כותב דורי מנור ב"שרב ראשון". "ישבתי ליד שולחן הפורמייקה בחדר הילדוּת שלי, ובלי משֹים התחלתי לחבר מילה למילה, טור לטור, בית לבית. ופתאום נעשו הרקמות ליצורים חדשים, בעלי און משל עצמם. זקרתי את אוזניי כמו כלב לכל צרימה בצליל, וכמו כלב רחרחתי מרחוק את כל ריחות המילים". מנור יודע לספר בדיוק מתי הפך למשורר. "הזר" של קאמי לא יודע מתי אמא שלו מתה. "מולוי" של בקט לא יודע אם יש לו אמא. ופסואה לא יודע מיהו בכלל.

נבקש מהבינה המלאכותית: בינה, העניקי לנו בטוב חסדך מבינתך, חוללי לנו פנינת חוכמה מתוקה־מנחמת שתעביר לנו את הטיסה בכיף. לא תתמהמה ולא תתבלבל הבינה ומיד תחולל: "אהבה משקמת הכול כמעט, והיכן שאינה יכולה לשקם היא מפיגה את הכאב" (רייצ'ל קאסק). בינה, היי בינה, חפשי במנועייך את הדימוי השחוק ביותר, שחוק עוד יותר מכלב מרחרח וזקור אוזניים, ודרסי אותו הלוך ושוב עם סמיטריילר עד שיהפוך דקיק דיו לכרטיס ברכה אונליין. בבקשה אדוני: "אַתָּה לֹא בַּכִּיס שֶׁלִּי / אֲבָל מְרַשְׁרֵשׁ שָׁם כְּמוֹ צֶלוֹפָן שֶׁל סֻכָּרִיָּה / שְׁמוּרָה לְאַחַר כָּךְ" (אגי משעול).

לעומת זאת, נבקש מהבינה לחולל לנו חרדה קיומית והיא בחיים לא תחשוב לכתוב "בקרוב ימלאו לי ארבעים, וכשאהיה בן ארבעים, אהיה קרוב לחמישים. כשאהיה בן חמישים, אתקרב לשישים. כשאהיה בן שישים, אתקרב לשבעים. וזה יהיה סוף" (קרל אובה קנאוסגורד). היא לא תבין את כוח ההפנוט של המנייה: בן ארבעים, בן חמישים, בן שישים, בן שבעים. וזהו. היא לא תבין את כוח ההפנוט של החזרה: "הַמַּבָּט בְּעֵינַיִךְ, הוֹ, רָאנָא, מַבַּט עֵינַיִךְ, הַמַּבָּט שֶׁל עֵינַיִךְ" (חדוה הרכבי). תנו לה לחשב עד המילניום הבא והיא לא תבין מה ה"כל כך הרבה" הזה של ויליאמס שתלוי במריצה אדומה בגשם. כי הכול כך הרבה הסתום הזה הוא האנושי, הוא הלא־כלום שתופס את הכול, הצצת בן החלוף לנצחי. בינה מלאכותית לעד תכתוב ספרות יודעת, לא ספרות לא־יודעת.

והיא גם לעד תכתוב ספרות ידועה – ותיכשל אף בזה. אנו חיים בציוויליזציה של מהנדסים שמהללת את היעילות, ששואפת להאחדה גמורה של החריג והצורם והעודף, שפועלת ליישר את המציאות עם דחפור. כך נולד רעיון העוועים שלפיו אם תוצר אמנותי (המילה "תוצר") זהה למשנהו אך זול ומהיר יותר לייצור, הוא עדיף: אם ציור נראה כאילו צויר בידי אדם, אם סיפור נשמע כאילו אדם כתב אותו, הוא שווה ערך ליצירה מעשה ידי אדם. ואם עלות ייצורו נמוכה יותר – הרי שערכו רב יותר, הרי שהוא מייתר את האדם.

לבורחס יש סיפור מפורסם בשם "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה". מנאר, מחבר בדיוני פרי מוחו הקודח של הגאון הארגנטינאי, מחליט לכתוב מחדש את דון קיחוטה, מילה במילה. הוא לא מעתיק את הרומן המקורי אלא כותב אותו בעצמו, כאילו זו יצירה שנולדה מתוכו. בסיפור, בורחס משווה פסקאות מספרו של סרוואנטס ומספרו של מנאר, ופוסק שזה של מנאר עשיר לאין ערוך. מדוע? כי מנאר, שכתב את דון קיחוטה בתחילת המאה ה־20, כותב מתוך מודעות היסטורית ולשונית עשירה בהרבה – הוא כולל בתוכו את כל תהפוכות העולם מאז המאה ה־17. אף שמדובר בטקסט זהה, הקורא את קיחוטה של מנאר מניח תחכום, קריצה וביקורת, נוסף על מה שנמצא בסיפור המקורי. מחוללי השפה של גוגל סרקו לאינסוף את דון קיחוטה, אך הם מעולם לא קראו בו כפי שקרא מנאר (ונראה שגם מהנדסי מחוללי השפה של גוגל מעולם לא קראו את דון קיחוטה, או את בורחס). רוצה לומר: לא זאת בלבד שאלגוריתם לא מסוגל למעשה סרוואנטס, הוא אף לא מסוגל למעשה מנאר.

אפשר שבקרוב תקום הוצאת ספרים שתתמחה ביצירות שנכתבו "על ידי" בינה מלאכותית באופן בלעדי. אף אחד לא ישים לב אם מחשב יכתוב רבים מספרי העזרה העצמית, הרומנטיקה או המתח שמגדישים את מרזבינו. המכונאים מבטיחים לנו שללא תמלוגים, וללא תירוצים מצד הסופרים השתיינים־תמיד, הכסף יזרום להוצאה המלאכותית כמו מים ממכונת מים של שטראוס מים. אך האמת היא שדינה של הוצאה כזו להיכשל כישלון חרוץ – אפילו לפי אמות המידה של הקומודיפיקציה־של־הדברים. מה לעשות, אף אחד לא ישמע בעצתו של גורו־אלגוריתם (אלגורו?) להשכים קום בארבע בבוקר, להיפטר מכל רכוש ארצי או לא להעמיד צאצאים, שכן האלגורו מעולם לא התעייף, מעולם לא חרד לעתידו ומעולם לא חזה בלידת בכורו. מסיבה זו ספרי עזרה עצמית תמיד מגוללים את סיפורי ומשברי החיים של המתיימר לעזור חיצונית. מסיבה זו גורואים מעומתים עם מעשיהם (צפו: רובין שארמה מתעורר בצהריים על יאכטה מפוארת!).

כי אי־הידיעה מולידה אחריות לחיים. והאחריות מחייבת משנה זהירות. והזהירות מצריכה סוכנוּת. כפי שלא נקנה ביטוח חיים מסוכן של הפניקס שמבוטח במנורה, כך נרצה לדעת שהמגיש לנו יצירה הגיש אותה קודם כל לעצמו. יתרה מכך: אנו מוכרחים לדעת שמי שמתאר לנו זהרורי שמש – ויהא זה בדרך נס התיאור המפעים והקולע מכולם – גם חווה אפלה. לא בשיר, לא במילים, כלומר בהודאה – אלא בנשמה ממש.

למחשב אין נשמה כזאת. וגם לא לסופרי פסי הייצור והייצוג, סוחרי החיים. דרישות המכונה הממשית ליעילות ולנצילות משלימות את דרישות המכונה המטאפורית לבהירות ("על מה השיר?") ולשימושיות ("מי קהל היעד?"). אנחנו לא יודעים על מה השיר. והוא בטח לא נועד לאף אחד. כתב העת "הבה להבא" מתעקש לשמש במה יחידה בישראל לספרות לא שימושית ולא יעילה, לא בהירה ולא ברורה, לא ממוקדת ולא ממותגת. כמו מה? כמו צפרדע. כמו כוכב רחוק. כמו היקום כולו. ג'רמי פוגל נוהג לשאול בערבי השירה שלנו: "אתן לכם את כל היקום, עליי – מה תעשו איתו? אין מה לעשות איתו! אין לו שימוש! היקום כולו שוהה באי־שימושיות זוהרת וברוכה!"

את כל הדימויים בגיליון שלפניכם חולל מחולל התמונות המתקדם בעולם, DALL-E 2. המעצב עידן אפשטיין פקד על המכונה "10 most famous European architecture monuments, dressed like clowns, in Russian avantgarde style", והיא, ובכן, הלבישה את מגדל אייפל בבגדי ליצן מאיאקובסקיים. אך היא העלתה עשן כשביקשנו ממנה לדמיין את "We are the hollow men, we are the stuffed men, leaning together our headpiece filled with strew". לא, המכונה לא טיפשה. להפך: היא יודעת יותר מדי. היא לא משתגעת מעצם היש. היא לא מיטמטמת מהיופי הזה, מהיופי הזה. לה תמיד יש את התשובה הנכונה בשלוף. כמו פוליטיקאי או סופר־פוליטיקאי. לכן השאלה היא לא מה תשיב המכונה אלא מה ישאלו בני האדם: האם נסגל את דיבורנו כדי לתקשר איתה? האם בבואנו למכונה נהפוך עצמנו לגיבורי קומיקס או אינסטגרם או ממואר כל־יודעים וכל־יכולים ולא־אנושיים ויהירים ונהירים וצפויים ומשמימים ומלאכותיים עד הסוף?

אני אבלע אתכם אמרו המים

יָרֵחַ זוֹרֵחַ מֵעַל הַסְּפִינָה
הַלַּיְלָה עָמֹק וְסָמִיךְ
הָעִגּוּל הַלָּבָן מִשְׁתַּקֵּף עַל הַמַּיִם
אַהֲבָה מִמֶּרְחָק נַרְקִיסִית

(נִצְנוּץ, הִבְהוּב, טִנְטוּן)

הָעֶרֶב שׁוֹתִים לִכְבוֹד אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ
כּוֹסוֹת וּצְלִילִים וְרִקּוּד
שַׁרְשֶׁרֶת אוֹרוֹת בַּחַרְטוֹם, הִבְהוּבִים
שֶׁל חַיִּים שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁלָּעַד

(זְרִיחָה, בְּרִיחָה, שְׁקִיעָה)

שְׁנַיִם יוֹצְאִים לַסִּפּוּן לְדַבֵּר קְצָת
לִשְׁאֹף וְלִנְשֹׁף בָּאֲוִיר
הִסְתַּכְּלִי לַשָּׁמַיִם, אוֹמֵר הוּא וְהִיא
מִסְתַּחְרֶרֶת מְעַט, "בּוֹא נִשְׁכַּב

(תֵּרוּץ, מֵרוֹץ, פֵּרוּק)

וְנַבִּיט אֶל הַמַּיִם גַּם שָׁמָּה עָמֹק
וְסָמִיךְ וְלָבָן עַל לָבָן
מָה הַהֶבְדֵּל אִם לְמַעְלָה לְמַטָּה
גַּם כָּכָה כֻּלָּנוּ לְשָׁם"

(צְלִילָה, שְׁלִילָה, תְּפִלָּה)

עוֹדָם מַבִּיטִים וְלָבָן מִתְרַבֶּה
זוֹהֲרִים הֲמוֹנִים מִסָּבִיב
כְּמוֹ כּוֹכָבִים שֶׁקּוֹרְאִים לָהֶם בּוֹאוּ
אֵלֵינוּ לִרְקֹד בְּנוֹזֵל

(קֵץ, חֵץ, רֵיק)

וְכוֹכָב מִתְפַּתֵּחַ זְרוֹעוֹת בְּזַרְחָן
וּפֶרַח פּוֹרֵחַ אֵינְסוֹף
אַחַד מֵאֶחָד וְאַחֵר מֵעַצְמוֹ
פִּתְאֹם אֶלֶף שְׂחִיָּה צוּרָנִית

(זֹהַר, טֹהַר, כֹּחַ)

מֵהַמְּסִבָּה בָּא אֶחָד וְאָז עוֹד
"מַה קּוֹרֶה כָּאן", וְהֵם מְהֻסִּים,
נִשְׁכָּבִים אָז כֻּלָּם בַּחַרְטוֹם לְהַדְלִיק
הָעֵינַיִם בְּמֶתֶק הָאוֹר

(זֶרַח, פֶּרַח, קֶרַח)

אֶת כָּל הַחַיִּים מְצַיְּרִים בְּנֵי הַלַּיִל
כָּל הַמַּבִּיט מִשְׁתַּנֵּק
וְרוֹאֶה אֶת כָּל עֲתִידוֹ עֲלֵי גַּל
שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד וְעוֹלֶה

(קֶצֶף, עֶצֶב, קֶצֶב)

יְצוּרִים בְּמִלְיוֹנִים קוֹרְאִים לַקָּהָל
בְּזֹהַר אַלְפֵי עוֹלָמוֹת
וְזֶה מִתְהַפְּנֵט וְעוֹמֵס בַּקָּצֶה
רַק לָגַעַת, רַק לַעֲנוֹת

(שְׁחוֹר, קֹר, בּוֹר)

נְגִיעָה, מְשִׁיכָה, זֶה רָטוּב וְיָפֶה
הַסְּפִינָה וְהַיָּם מִתְנַשְּׁקִים
וְהַמַּיִם בּוֹלְעִים אֶת כֻּלָּם, מִתְרַצִּים,
וְעַכְשָׁו רַק צְמִיגוּת טְהוֹרָה

(רֶגֶשׁ, הֶגֶה, פֶּלֶא)

מִלְיוֹנֵי מַחְשָׁבוֹת רִבְבוֹת חַשְׁמַלִּים
וְרִבּוֹא עוֹלָמוֹת נִבְרָאִים
בַּמַּיִם הָאֵלֶּה שֶׁהֵם הָרֵאשִׁית
אַחֲרִית, וּבֵינַיִם, בְּעֶצֶם

(עוֹד, סוֹד, שׁוֹט)

עַיִן לְעַיִן סְנַפִּיר לְגַפַּיִם
אַנְשֵׁי הַמְּסִבָּה אוֹהֲבִים
אֶת אוֹכֶלְהֶם, אֶת כָּל הַשּׂוֹחֶה, הַמַּחְלִיק
וְלָדַעַת אֵין מַה כְּבָר יוֹתֵר

(נוּם, מוּם, כְּלוּם)

יָרֵחַ זוֹרֵחַ מֵעַל הַסְּפִינָה
מְנַשֵּׁק אוֹר יָרֵחַ צָלוּל
כּוֹכָבִים מִשְׁתַּקְּפִים בְּעַצְמָם בָּאֵלַסְטִי
וְשֶׁקֶט וְגַל וְאֵינוֹ

אבולוציה מתכנסת

הַקּוֹלִיבְּרִי וְהַצּוּפִית בּוֹהֲקִים בְּטוּרְקִיז
יוֹנְקִים צוּף בְּמַקּוֹר מְאֻנְקָל,
וּמְפַרְפְּרִים כְּמוֹ חֶרֶק
שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נִפְרָד.
אֲנַחְנוּ זִהִינוּ זֶה בָּזוֹ אֶת עַצְמֵנוּ
וְהִסַּקְנוּ מִכָּךְ נֶצַח.
פֶּלֶא הוֹצִיא מֵאִתָּנוּ קוֹלוֹת זֵהִים
נִפְנַפְנוּ בְּאֵבָרֵינוּ בְּתֵאוּם
וְהֵרַחְנוּ אֶת הַגּוּף כְּאֶחָד.
טָעִינוּ לַחֲשֹׁב שֶׁאָנוּ בְּנֵי אוֹתוֹ הַסּוּג.
לֹא הֵבַנּוּ שֶׁזּוֹ אֵבוֹלוּצְיָה מִתְכַּנֶּסֶת.
יֵשׁ דָּגִים שֶׁעַד הַיּוֹם עוֹלִים לַיַּבָּשָׁה
וּמִתְהַלְּכִים לְפֹה, לְשָׁם.
אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב שֶׁחַד הֵם
אַךְ הַמַּסְקָנָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת
הִיא דַּוְקָא שֶׁהֵם זְקוּקִים
לִסְבִיבַת מִחְיָה אַחֶרֶת.

יצורים אווירניים

בְּצִדֵּי הַכְּבִישׁ בֵּין פִּתּוּלִים
הָעֵצִים קוֹבְעִים גְּבוּל דַּק עִם הַשָּׁמַיִם
וְהַכָּחֹל הַיָּרֹק הַזֶּה מַזְכִּיר לִי
אֶת הָאַלִּימוּת הָרַצְחָנִית שֶׁל הָאַצּוֹת הַזְּעִירוֹת
צָפוֹת בַּיָּם לְלֹא מַפְרִיעַ, קוֹשְׁרוֹת עִם שֶׁמֶשׁ קֶשֶׁר
מֵאָה וַחֲמִשִּׁים מִלְיוֹן קִילוֹמֶטֶר שֶׁל עִסְקָה
אָנֹכִית שֶׁל סֻכָּר תְּמוּרַת חַמְצָן, בְּדֶרֶךְ אַגַּב.
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל זֶה כְּשֶׁאֲנִי מַמְתִּיק אֶת הַקָּפֶה
בַּחוּץ רָקִיעַ מִתְעַנֵּן בְּמוֹלֵקוּלוֹת מַיִם מִן הַיָּם,
פוֹטוֹן נוֹשֵׁק לִכְלוֹרוֹפִיל וְחַיְדַּקִּים מֵתִים בַּהֲמוֹנִים.
הָאַצּוֹת אוֹמְרוֹת מַהְפֵּכַת חַמְצָן, אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָזֶה אָסוֹן.
בַּחוּץ מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא בְּתִזְכֹּרֶת לִנְסִיגַת הַמַּיִם אֵי אָז.
אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ הָיָה בָּעֲבוֹדָה.
בְּסֵדֶר גָּמוּר. אֲנַחְנוּ יְצוּרִים אֲוִירָנִיִּים.

בעניין אהבתו הפתטית של ג'

הַאִם לֹא עָדִיף קָו יָשָׁר מִמַּעְגָּלִים
הַאִם לֹא עָדִיף לְהִתְבּוֹנֵן כְּמוֹ עֲגָלִים
מֵאֲשֶׁר לָלֶכֶת כְּמוֹ צֹאן?
(וְזֶה לֹא פָּחוֹת אָסוֹן כְּשֶׁזֶּה רַגְלִי)
הַאִם לֹא עָדִיף כָּחֹל גָּדוֹל עַל פְּנֵי לִקְרֹעַ
אֶת הַקִּישְׁקֶע וְהַטְּחוֹל כְּהֶרְגֵּלֵנוּ?
הַאִם לֹא עָדִיף לְהוֹדוֹת בִּתְבוּסָתֵנוּ
בְּשִׁמּוּשׁ בְּמֵטָפוֹרוֹת? לְהַיְשִׁיר מַבָּט
אֶל הָאֱנוֹשִׁי… הַאִם לֹא תֵּלְכוּ אַחֲרַי –
וַדַּאי שֶׁלֹּא. בִּמְיֻחָד לֹא בַּצָּהֳרַיִם, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ
מְמִסָּה אֶת הַכַּוָּנוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁל נְשׁוֹתֵינוּ
שֶׁיּוֹשְׁבוֹת וְחוֹשְׁבוֹת הֵיכָן כְּדַאי הָעֶרֶב. מָחָר
כְּבָר סִפּוּר אַחֵר. קַל וָחֹמֶר אֶמֶשׁ. אַל תִּהְיֶה רַגְשָׁן.
הַסֶּנְטִימֶנְטָלִיּוּת מַזִּיקָה לַסֵּקְס־אַפִּיל,
הֲרֵי אֵין אֵשׁ לְלֹא עָשָׁן, כְּדַאי
לִלְמֹד אֵיךְ לְהָכִיל, וּכְבָר לְהִתְכּוֹנֵן לַלַּיְלָה.
הִיא יוֹדַעַת שֶׁכְּדַאי לָהּ. וְאַתָּה –
אֵינְךָ מוֹצֵא אֶת תַּפְקִידְךָ, מְלַהֵג
בְּעַצְמְךָ עַל מִיכֶּלְאַנְגֶּ'לוֹ בִּמְסִבּוֹת בַּיִת
חוֹלֵף עַל פְּנֵי הָעֲשִׁירִים הַחֲדָשִׁים
הֵם אֵינָם מְשׁוֹרְרִים, יוֹדְעִים לִטְעֹם כַּזַּיִת
וְלֹא לִטְרֹף אֶת הָעוֹלָם, שֶׁדֵּי הוֹלֵךְ וְנֶעְלָם
כְּמוֹ כָּל מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, כְּאִלּוּ תַּם־נִשְׁלַם
מַה שֶּׁבֵּינְךָ לַאֲנָשִׁים.

שממה

וְהַזֶּה שֶׁל נִיצוֹץ
שֶׁלֹּא נִצַּת בְּדֶשֶׁא רָטוּב
עוֹלָמוֹת קְטַנִּים שֶׁל מַיִם
אַלְפֵי צְבָעִים אִם מַבִּיטִים מַמָּשׁ
בִּשְׁפִיפָה, בִּגְחִינָה
טִפּוֹת טַל נִקְווֹת
בֵּין דֶּשֶׁא לַבְּהוֹנוֹת
כָּל צַעַד מָסַךְ אוֹר דַּק
כָּל צַעַד מָסַךְ אוֹר דַּק
כַּמָּה מָסַכִּים כָּאֵלֶּה
בָּעוֹלָם הַזֶּה מַמָּשׁ
מַמָּשׁ הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה
מַמָּשׁ הַזֶּה