הסוס הססגוני: מדור מיוחד לזכרו של מיכאל בן זאב
המיכאל שצעק זאב
משורר הבה להבא מיכאל וייס, שפרסם בשם מיכאל בן זאב, איננו.
לא היה יש יותר ישנו ממיכאל. חכם, יפה וקודח. משורר גאוני בעל שמיעה מוזיקלית אבסולוטית, ואחד האוונגרדיסטים המוזרים שאי פעם הילכו ברחובותינו.
היינו קרובים ומוזרים בשעה משעות היום הקצר חיים. הערצתי אותו. מתישהו עלה לבמה פנימית ושוב לא ירד. כל פעולה שעשה הייתה פרפורמנס. כל מילה שאמר הייתה פרפורמנס. ואני התרחקתי כי לא רציתי להיות קהל.
לפני שנה או שנתיים חידש את הקשר וביקש את סליחתי. אפילו חשבנו להוציא סוף־סוף את ספר ביכוריו, 'הסוס הססגוני'. ספר מזהיר. אבל חייו היו מזהירים משירתו. ועכשיו אין מיכאל. אין מיכאל בכלל.
מב"ז המבוזבז. הוא נולד בתל אביב ב־16 באוקטובר 1988 ומת בה ב־24 במרץ 2025. בין לבין היה "משורר של כתבי עת". את שיריו הראשונים פרסם בהבה להבא 4 ב־2014, ואחר כך פרסם בהבה להבא ובמעיָן לסירוגין. כמעט לא עבד, ועד לאחרונה גם לא למד (אף שהיה משכיל הרבה יותר מרוב הסטודנטים, אם לא מרוב המרצים). בעיקר הִרבה להופיע, איתנו ובכלל. וכשלא מצא במה – הופיע ברחוב. וכשלא מצא רחוב – הופיע אצל עצמו.
כששאלתיו למה הוא חותם על שיריו בשם מיכאל בן זאב, חייך את חיוכו הממתיק והסודי והשיב: "כי אבא שלי זאב". ואני בחנתי את עיניו, והוא בחן את בחינתי, בלי למצמץ, ואני ידעתי שאין לי כל דרך לחלץ ממנו אם אביו הוא אדם ששמו זאב – או זאב של ממש. הוא היה איש שאגדה ומציאות שימשו בו בערבוביה, וליתר דיוק: הוא היה איש שערבב את המציאות, שהשקיע מאמץ מנטלי מונומנטלי, ושילם על כך מחיר מנטלי מונומנטלי, כדי שהמציאות תדבק במשהו מן האגדה.
שירתו משוררת בזכות עצמה. לא אנתח אותה כאן. אני רוצה לספר אנקדוטה אינדוקטיבית על האיש והאגדה.
גרתי אז סמוך לשוק הכרמל, ואז כמו היום – אז יותר מהיום – הייתי דל ונצרך ואביון, וסיפרתי למב"ז על שיטה שהמצאתי: אם מחזיקים עגבנייה אחת במרחק־מה מהדוכן ושואלים את הבסטיונר בצעקות כמה זה עולה, הוא לרוב ינפנף בידיו ויוותר על הכסף. אחר כך עוברים למלפפון אחד בדוכן הבא, וכך הלאה עד שמשלימים סלט חינמי.
מיכאל נדלק על הרעיון, אבל בוורסיה בן זאבית למהדרין: מאותו יום ואילך, כל אימת שהיה מבקר היה מביא לי כמנחה ירק שורש (לא משהו פרקטי: סלק, לפת) שגנב מהשוק. שאלתי אותו: אתה לא פוחד שיתפסו אותך? לא, אמר, יש לי שיטה. רוצה ללמוד? אז ירדנו לשוק, ניגשנו לאיזה דוכן, מיכאל התגנב בתנועות מוגזמות של חתול (בשלב מסוים עצר ללקק את כף ידו ולהחליק את שפמיו כחתול), תפס בצל אחד והתחיל לרוץ ולצעוק: אני גנב! אני גנב! תעצרו אותי!
שתי טכניקות לגנבת ירקות, שתי גישות לחיים: בעורמה ובכזב (שלי) או בצעקות אמת (מב"ז).
אם צועקים "זאב זאב", ותמיד יש שם זאב זאב, גם אז מפסיקים לשים לב.
הספרות העברית איבדה את אחד מגדולי אוונגרדיה. אני כותב "איבדה" מכוח הרגל: היא מעולם לא מצאה אותו. הוא לא רצה להימצא, הוא רק השתוקק. והוא קרא וקרא, וצעק וצעק, עד שהחריש את הסאה.
יהי זכרו קשה ורך, יהי זכרו מבורך.
עודד כרמלי
בְּעִקְבוֹת (יֵשׁ לִקְרֹא לְלֹא אֻכָּף)
קשה לי לבוא במילים אל מול עוּבדת אין־מיכאל ולא פחות מכך לנוכח יצירתו, אשר מצריכה מאיתנו להתפרק מהבנתנו, מנוחותנו, ולוותר על האוכף. במציאות השירית הנוכחית רבים הם הָאֻכָּפִים והָאוֹכְפִים. אף שלא רכבתי מעודי על סוס, אני מדמיין לעצמי את האוכף כחוליה האחרונה בשרשרת הביות הגדולה. לא די לנו באילופה של חיית בר, בחמיסתה אל סד תכליותינו האנושיות עד דק. שכן חוליותיה אינן נעימות, הדהרה פוקקת וגבנו חָפץ זקיפות קומה. האוכף מקנה לנו מושב, עוד מושב, בפרא הולך ונכחד, צר למעננו נוֹחִיּוּת בעין הטלטלה וחוצץ בין הוד ישבננו לנחשולי שריר ופרווה.
למרות ההבדלים החשובים והאין־ספוריים שבין מפריס פרסה מאולף לשפתנו, אני חושב שמיכאל זיהה נכונה שההיגיון אשר הוביל לאוכף הוא זה אשר גם מרפה את קולנו, דעתנו ומוכנותנו מלהסתכסך כהוגן במילים, בתחביר ובפשר. כך נוצרים עשרות ומאות שירים בהירים, יפים ומתונים אשר משכיחים מאיתנו את כל המוזר, התימהוני והסתור שבשפה. נדמה לי שלמיכאל שירת נוחיוּת כזו הייתה בבחינת "חַג שֵׁנִי מָוֶת", וריאציה מנוקדת ואומנותית לכוחנות ולהייררכייה של "מָה הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ עוֹשִׂים?" לכן אם זוהי שירה, הרי כולנו משוררים מעצם היותנו משתמשי שפה ותיקים.
איך נראית שירה חוץ־אוּכפית? אולי כמו לילה שלם שעובר בפרוות עכבר, כאשר על הזגוגית מתגוששת נפש ומבעד לה חושך מתקלח בחשמל. בשירה שאינה נכתבת תחת אוכף, אפסרים, רתמות ורסן, העין נזכרת בהיותה אֲגַף מָגוֹר, שבמהלכה אפשר לפרום גרון לגַּע רֹן ולהצביע על השפה כעל יער עֲרָשֻׁגָּרִים וצִּילִילִירים. כששירה איננה המשכו של האוכף באמצעים אחרים, גועשים שירים שלא ימצאו את דרכם לכוסות שנמכרות בסטימצקי, שאינם דומים במאום לרכיבת אחר צוהריים רומנטית בגבעה מוריקה ושאינם משתפים פעולה עם הרצון בהזדהות, בהדהוד ובהגברה.
הרחק מכל עניין בעוגנים ביוגרפים, זהותנים ואקטואליים, ייתכן שמיכאל ביקש להמחיש ולהחיש בשירתו את ההבנה ששפה היא גם פעילות מסוכנת במיוחד, סוס רושף־נושף לכשף מבעד למובן, לשגור ולמתקבל על הדעת. בכך מיכאל נשמר היטב מן הקיבעונאות ומהסיכון המקצועי של הפיכה לטכנאי אשר יוצר טקסטים לפי המתכון האהוב והמוכר. הוא כתב, דלק וחי ללא אוכף, למען מי שיעז להשאיר את שוט הרכיבה מאחור, להשיל את סכּי העיניים ולהרפות מן הנודע. מי ייתן שגחליליותיו ימשיכו להאיר למי שחפץ לשעוט אל חיוּתַיּוּת שלא תסולע בפרס.
יונדב פרידמן
נשיקה צרפתית אין־סופית
מיכאל בן זאב היה סופרנובה. מיכאל בן זאב עף לגובה. הוא היה משורר עז, נועז, סוער, בוער – אני כמובן מנסה לאמץ כאן את הפואטיקה שלו, אבל אין לי כל סיכוי. איש אינו יכול לכתוב כמו מיכאל בן זאב, כי איש אינו יכול לגעת בחומרי הבערה שהוא קרא להם חיים ולא לעלות באש. מיכאל בן זאב היה מה שנקרא משורר טוטלי. היה אפשר לראות את זה בהליכה שלו, לשמוע את זה בדיבור שלו, להרגיש את זה בנשיקה הצרפתית שדפק לי על הבמה בערב של הבה להבא. מעשה שהיה כך היה: שעה הוא הפנט את הקהל בשירה הלואיס־קרולית שלו, במקצב של כוכב, וכשהגיעה העת סוף־סוף למסור את המיקרופון, במקרה לי, נישק אותי בלהט, חייך חיוך של ניצחון אחרון, ורק אז הסכים לרדת (לאן?). הסיפור הזה ממחיש יפה שמיכאל בן זאב היה ממגנט, וכמו מגנט ענק הוא משך וגם הרתיע. הוא התפוצץ החוצה ברעש זיקוקים, אבל גם פנימה, בשקט. רעמת השיער והחצאיות והדהרה – לאן, מיכאל, לאן? – וההתכנסות הבוחנת, והעיניים, העיניים. המשיכה אליו ומשיכתו אל העולם פעלו בשני כיוונים מנוגדים בו בזמן. העולם היה קטן למידותיו, מינימליסטי מדי, ריאליסטי מדי. מיכאל, לפי שירתו, היה תמיד "עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא". שלא כמשוררים רבים אחרים, הוא הבין שיש בכך יותר מרומנטיזציה נערית. שירתו הייתה "מָנִיפֵסְט לִפְנֵי הָאֲפֵלָה". הסוסים שדהרו בו ברחובות כשנתקלתי בו במקרה, ושאלתי מה נשמע, ונעניתי ב"בסדר" עצור שלא הסגיר דבר ממה שבאמת נשמע שם בפנים, בחיוך מתנצל שהזמין חקירה נוספת שנחסמה בחומות של ביישנות ונימוסין שלא לצורך – אבל גם אז, ואולי במיוחד אז, הסוסים האלה דהרו בו בדם. הסוס הססגוני לא ביקש שנשאל לשלומו. הוא ביקש שנקרא את שירתו ללא אוכף, את שירתו האקספרסיבית, הדוהרת, המקפצת, המתפוצצת, שאין כמוה ולא הייתה כמוה ולא תהיה כמוה, המלאה בחיות וביצורים ובחרוזים שבורים ובסימני פיסוק מקולקלים ובאגדות ובשברי מראה ובציטוטי רוקנרול ובאיזה אני מוזר שמחפש שיראו אותו בתוך הסערה הפנימית שהציפה אותו ובבקשה אחת שמזדהרת מבעד לכל השורות ומבעד לעיניים היפות של מיכאל בן זאב: לגאול "אֶת כָּל הָרֵאָלִיסְטִים מִמַּחְשְׁבוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלָּהֶם שֶׁתַּפְלִיג אִתָּם אֶל אַשְׁ־לָ־יוֹת וְתִטְרֹף אֶת שִׁירָתָם בַּדֶּרֶךְ שֶׁתִּקְבֹּר אֶת הַמְּצִיאוּת בַּיָּם שֶׁתַּצִּית־עַצְמָהּ לְמַעַן הָעוֹלָם".
נדב נוימן
*
חַג שֵׁנִי
מָוֶת.
מָה הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ עוֹשִׂים?
מְשׁוֹרְרִים
*
מִתַּחַת לֶחֶם בּוֹכִיָּה
הָרוֹכֶבֶת אֶל הַנֵּצַח
מִתְקַלַּחַת בַּחֲצוֹת
הַכְּרוּב
הַגַּמָּד מַשְׁכִּים
וְקוֹטֵף חָרוּב
הַנִּסָּיוֹן נִכְשָׁל שׁוּב
וְהַשֶּׁקֶט נֶהֱפָךְ
לִנְסִיכָה
מָה אַתָּה מַשְׁלִיךְ?
מָה אַתְּ מַמְשִׁיכָה?
מָחָר אֶתְפֹּר לִי מַסֵּכָה
אַחֶרֶת
וְאֵלֵךְ שׁוּב לְאִבּוּד
אֶל הַדֶּרֶךְ הָאוֹבֶדֶת הָלְאָה
לֹא מָשָׁל וְלֹא מַלְאָךְ
דֻּבִּי וְאֶקְדָּח
רון לגחלילית
שֶׁמְגֶּה רַע
עַשׁ רָשֶׁמְגֶּה
שַׁעַר רַעַשׁ שַׁל לָשׁוֹן
בְּלִילְשׁוֹנוֹת שָׁרִים לַשֶּׁמְגֶּה
בְּמִשְׁגַּל גָּרוֹן גַּע רֹן
גַּע לַגַּחְלִילִית
גַּע לַגַּחְלִילִית בַּשָּׁג
אָז בְּנוֹת לִילִית וּבְנֵי אֲגַג
יַפְלִיגוּ אֶל הַלּוּל
הַמְּזֻרְגָּג
הַצּוּפָג יָגִיץ פָּעוּר
עֵץ הַצִּילִילִיר יִשְׁאַג
בְּרֹאשׁ גָּמוּר
מֵעֹשֶג
גּוֹעַ וּוִירָג
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָיוֹת וְעֻבָּרִים
חֲזִירוֹת וְחַיְזָרִים
תּוֹגַרְמִיּוֹת וְכוּזָרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
אַבִּירוֹת וּמַזְכִּירִים
חֲמוֹרוֹת
מַמְזֵרוֹת וּמַמְזֵרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
כּוֹזָלִי הַמְּאֻשֶּׁרֶת
בֵּין עָלִים וּבְנוֹת אֵלִים מוּשֶׁרֶת
דַּת עָתִיד בְּנוֹף אֲשֶׁרֶת
הָאָדָם מִן הַמִּלָּה נִמּוֹל
עוֹלִים לְמַעְלָה
הָאָפֹר הוֹפֵךְ סָגֹל
הוֹפֵךְ לְעַל־סָגֹל
עוֹלִים לְמַעְלָה אֶל מֵעַל לָעֹל
גַּע לַגַּחְלִילִית
גַּע לַגַּחְלִילִית בְּקוֹל
לְהַפְלִיג אֶל תּוֹךְ הַלּוּל
לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַשַּׁבְּלוּל
לַחֲצוֹת אֶת הַמַּבּוּל
– אֶרֶץ – אֶרֶץ
אֶרֶץ אֲפֹהֶרֶת
עֵץ הַצִּילִילִיר
כּוֹזָלִי הַמְּאֻשֶּׁרֶת
מְאֻשֶּׁרֶת לְגוֹבִיר.
הסוס הססגוני
(יש לקרוא ללא אוּכּף)
מִין הָעֲצַלְתַּיִם בָּא הַנֵּר /// בּוֹהֶה בּוֹ הֵד מִזְּמַן אַחֵר ~ הַכֹּל כֵּהֶה / זֵהֶה / זוֹהֵר … כְּמוֹ מַחֲזֶה מִזְּמַן אַחֵר . אַךְ מִין הַצְּלִיל לִי בָּא הַנֵּר > שֶׁאֶל צְלָלִים עַתָּה חוֹזֵר (( )) כִּי זֶה – הַסָּאוּנְד – מֵאֶשְׁתָּקַד.
פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם
מְ־אַזְּ־נִים־אֶת־הָ־אֻ־כָּף . מַ־זְמִי־נִים־אֶת־הַ־דֻּ־כָּס . זוֹ־מְ־מִים־אֶת־הַ־קֻּנְ־דָּס. הַקִּרְקָס הַמְּזַמֵּר מוּכָן וּמְזֻמָּן . כָּל הַבִּיזְנֶס מְדֻרְדָּס . וְהַסּוּס הַזֶּה מִזְּמַן כְּבָר מְשֻׁנָּס…! הוֹ הַסּוּס הָאַרְבָּעָעָשָׂר הוּא סוּסוֹ שֶׁל הָאַבִּיר הַסָּר זֻמָּן וּמְמֻכָן לִרְכֹּב לַכְּפָר עִם זַיִן קַר וְלִתְקֹף אֶת הָעִקָּר אֵאאאיזֶה סוּס חֲסַר מוּסָר אֵאאאיזֶה סוּס חֲסַר הִסּוּס אֵאאאיזֶה בָּאסָה…. הַסּוּסָה > מְהֻסָּסָה:((( אֲבָל לָמָּה הַסּוּסָה מְהֻסָּסָה? זֶה לָמָּה הַסּוּסָה מְהֻסָּסָה: הִיא סוֹבֶלֶת מִמִּקְרֶה קְלָסִי שֶׁל תִּסְמֹנֶת הַיַּלְדָּה הַיָּפפפָה; הִיא תַּעֲדִיף תָּמִיד לָלֶכֶת יְחֵפָה; אֲבָל עַכְשָׁו הִיא.. עֲיֵפָה; הִיא דּוֹפֶקֶת בְּ[מַפְתֵּחַ פָה] הִיא הַפֵיָה הַמְּעוֹפֶפֶת הִיא חוֹפֶפֶת רַק בַּחֹרֶף רַק בַּחֹרֶף הִיא חוֹפֶפֶת הִיא חוֹלֶפֶת הִיא… חוֹלֶ..פֶת הִיא שׁוֹלֶפֶת <כַּף> מָתַי מָתַי תָּעִיף אֶת הָאֻכָּף??? הַסּוּס הַסַּסְגּוֹנִי כִּמְעַט כְּבָר עָף לַעֲזָאזֵל עִם הָאֻכָּף!! אָז זֶהוּ. זֶה – הַסָּאוּנְד – מֵ־אֶשְׁ־תָּ־קַד. וּמֵעַכְשָׁו – אֻ־כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס
כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס……………………………………
מָנִיפֵסְט לִפְנֵי הָאֲפֵלָה
מִתְפַסְפֵס לִקְרַאת צְלִילָה אֶל
הַס וְהַשָּׂטָן
סְתָר הוֹלֶכֶת אֶל הַקִּיר בְּקֶרֶב
אוֹתִיפֵל תּוֹפֵס בְּצַוָּארֶיהָ עֶרֶב
יֵצֶר חֶרֶב שִׁיר קוֹרֵא לִקְרָב
קְרָב לַלִּוְיָתָן
הַתּוֹלָע הַמְּטֹרָף בּוֹעֵט בְּדֶלֶת הַטִּירָה
עֲטַלֵּף רִאשׁוֹן מוֹפִיעַ עַל מִפְתַּן הַמְּעָרָה
שְׁנֵי סוּסִים כְּמוֹ טַוָּסִים שְׁחֹרִים בִּסְעָרָה
וְנַעֲרַת לִילִית רוֹקֶדֶת עַל תִּלְתָּן
בַּעֲלוֹת הָרַאַוְתָן
הַנָּחָשׁ לוֹבֵשׁ רַגְלַיִם
מְגַלֶּה שִׁנַּיִם רְעֵבוֹת
הַצְּלָצַל רָץ עַל הַמַּיִם
שֶׁבַע זְאֵבוֹת קְרֵבוֹת
וְזֶהוּ שַׂר הַיָּם
זֶהוּ שַׂר הַיַּעַר
וְזֶה הַשַּׂר הָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת
וְזֶה הַסָּאוּנְד מֵאֶשְׁתָּקַד
עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא ~ הָאַרְיֵה הָרָה קָרָה בְּכָּל הָעֲיָרָה _ הָאַרְיֵה הָרַע קָרָה בְּכָּל הָעֲיָרָה _ הָאַרְיֵה הָרַע קָרָא בְּקוֹל הָעֲיָרָה /// לִפְנוֹת הַבֹּקֶר _ בְּבַת אַחַת _ כְּהֶרֶף עַיִן \\\ הָאַרְיֵה הָרַע קָרַע אֶת כָּל הָעֲיָרָה עִם הַשִּׁנַּיִם || טָרַף בַּבֹּקֶר > גִּשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם > חִרְבֵּן בָּעֶרֶב > וְיָשַׁן יוֹמַיִם. אַחַר כָּךְ קָם; הִרְתִּיחַ תֵּי; וְהֶעֱלָה גֵּרָה; נְקֻדָּתַיִם ~ All The Nightmares Came Today! ~ וְנִרְאָה שֶׁהֵם הוֹלְכִים לְהִשָּׁ.stay־ הֲרֵי כְּבָר שׁוּב עָטוּר קַדְרוּת וּמְקֻשָּׁט סְרָטִים שְׁחֹרִים אֲנִי רוֹכֵב עַל כָּל סוּסוֹת הַלַּיְלָה־כְּמוֹ פָּרָשׁ בְּלִי רֹאשׁ־מִתְלַחֵשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן־תּוֹקֵף אֶת הַקִּיר־תָּקוּעַ בַּאֲלַכְסוֹן־נִלְחָם בַּמֶּלֶךְ עַכְבְּרוֹשְׁמְאֹהָב……….. בִּנְסִיכַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!!! עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא קוֹרְאִים שִׁירִים שֶׁל סָאפוֹ "כְּלַפֵּיכֶנָּשִׁים יָפוֹת אֵין עוֹד דַּעֲתִי הֲפַכְפַּכָה" יֵשׁ לְךָ תִּסְמֹנֶת הַיַּלְדָּה הַיְּחֵפָה יֵשׁ אֵשׁ נוֹאֶשֶׁת יֵשׁ אִישֶׁקֶט אִישְׁפִיּוּת אִישֶּׁלֶג יֵשׁ אִישַּׁחַר מְפֹאָר יֵשׁSailors! fighting in the dance hall יֵשׁ אֲרָיוֹת מִשְׁתּוֹלְלִים בָּעֲרָפֶל מֵאֲחוֹרֵי הָהָר עַתָּה אִישֶּׁלֶג עִם קוֹלָר¬ כָּל אַרְיוֹתֶיךָ מִתְקַבְּצִים בָּעֲרָפֶל מִשְׁתּוֹלְלִים מֵאֲחוֹרֵי הָהָר מִשְׁתּוֹלְלִים בָּעֲרָפֶל הַמִּתְקַבֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר בָּעֲרָפֶל הַמִּשְׁתַּבֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר מֵאֲחוֹרֵי הָהָר הָהָר הָהָר הָהָר וְזזזזזזזֶה – הַסססָּאוּנְד – מֵ – אֶשְׁ – תָּ – קַד!
I could make the transformation as a rock'n'roll star
עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר¬־עַר הָאָסוֹן הָרֵאָלִיסְטִי הוּא סַמָּוֶת לַחֲלוֹם הַמִּתְנַפֵּץ לִפְנֵי עֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת לִפְנֵי עֵינַי הַמְּגַלְגְּלוֹת סִיגַרְיָה לִכְבוֹדְכֶנָּשִׁים יָפוֹת "אֵין עוֹד דַּעֲתִי הֲפַכְפַּכָה" אֲנִי נִשָּׂאִים עַל גַּב הַלַּיִת נִשָּׂאִים בְּלֹא סִירָה שְׂרוּעִים עַל הַנָּהָר הָרַע אֲנִי נוֹפֵל תָּמִיד קָדִימָה אֲנִי> נוֹפֵל תָּמִיד קָדִימָה לֹא נוֹפֵל רוֹכְבִי אָחוֹר; לְהִתְנַפֵּל אֶל הַמַּפָּל וְלֹא לִסְכֹר אוֹתוֹ אֵינֵךְ רוֹצָה לָעוּף? עֵינֵךְ הַנְּבוֹכָה – עֵינְךָ – עֵינְכֶם הֲלֹא־רוֹאוֹת – עֵינִי הַמְּשֻׁבֶּשֶׁת כְּבָר הָעֲיֵפָה וְהַיָּפָה – נַפְשׁוֹ הָעֲרוּפָה שֶׁל אָחִי – הֲלֹא הִיא בָּבוּאַת נַפְשִׁי הָעֲרוּפָה אַיֵּה אַיֵּה הִיא הָרוֹפְאָה שֶׁתֶּאֱנֹס אוֹתִי אֶל הַחָפְשִׁי אוֹתָנוּ אֶל הַפַּעַם־בָּם־בִּי־פַּעַם שֶׁתִּגְאַל אֶת כָּל הָרֵאָלִיסְטִים מִמַּחְשְׁבוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלָּהֶם שֶׁתַּפְלִיג אִתָּם אֶל אַשְׁ־לָ־יוֹת וְתִטְרֹף אֶת שִׁירָתָם בַּדֶּרֶךְ שֶׁתִּקְבֹּר אֶת הַמְּצִיאוּת בַּיָּם שֶׁתַּצִּית־עַצְמָהּ לְמַעַן הָעוֹלָם:::
נָשִׁים נָשִׁים יָפוֹת וַאֲרָיוֹת מִשְׁתּוֹלְלִים ררַעעֲממַתתְככֶןן תִּתשְׁשאַאגְגנָנהה עַַעעעעעעעערררררררררררררר
הקיר החמישי
:::
עֵין חַשְׁמַל זוֹרֶקֶת רוּחַ קְרָב עַל גּוּף בֵּטוֹן מַבְלִיחַ. מִקְלַחַת חֹשֶׁךְ מְתַרְגֶּמֶת מַסֵּכַת זָקָן לְמַלְמֶלֶת סֻכָּר. עַל הַזְּגוּגִית נוֹשֶׁפֶת נֶפֶשׁ מִתְגּוֹשֶׁשֶׁת. נָסָה מִן הַכְּפָר. נָסָה מִן הָרֵיחַ. מִין אוֹרֵחַ מְכֹעָר. מִן הַנֵּר הָאוֹר נִגָּר. כָּל הַלַּיְלָה בְּפַרְוַת עַכְבָּר. כָּל הַלַּיְלָה קֶצֶר. כָּל הַלַּיְלָה יֵצֶר פֶּצֶר. לַיְלָה מְשֻׁגָּר:::
מִרְקַחַת קֶרַח מְחַרְחֶרֶת נִיצוֹצוֹת זְכוּכִית בְּמַעֲבֵה הַחֶדֶר. שֶׁבֶר שֶׁדֶר מִשְׁתַּחֵל אֶל אֹזֶן הַחֲמוֹר. הַזְּמַן מַגְלִיד עַל הַקִּירוֹת הַדּוֹחֲקִים. על הַשַּׂקִּים. על הַשְּׂאוֹר. עַל אַף הַבַּיִת. עַל אַף הָאוֹר. עַפְעַפַּיִם בַּאֲגַף מָגוֹר. עַפְעַפַּיִם בַּאֲגַף מָגוֹר מַקַּף קְרִיאָה וּמֵאָחוֹר הַשּׁוֹר. הַשֵּׁד. הַמָּה. הֲמוֹן גַּפַּיִם בָּאָרוֹן בַּעֲרֵמָה. הֲמוֹן עֵינַיִם מְלַטְּשׁוֹת אֶת הָאֵימָה. הֲמוֹן יָדַיִם מְפַלְּחוֹת אֶת הַדְּמָמָה. עֵדֶר תַּרְדֵּמָה עוֹטֶה אַדֶּרֶת מְהוּמָה. וּנְהָמָה. וּנְהָמָה. וּמַשֶּׁהוּ נִצְרָף בְּתוֹךְ אִישׁוֹן הַזָּהֳמָה. וּמַשֶּׁהוּ נִשְׂרָף:::
מַשֶּׁהוּ נִמְהָל עַכְשָׁו בְּאוֹר הַנֵּר וּמְטַפְטֵף עַל הַמַּחְבֶּרֶת. זוֹ הָעַלְמָה עִם הַחִיּוּךְ הַמְּעֻנֶּה בְּהַר עָשָׁן שֶׁמְּאַפֶרֶת עַל לִבִּי. הַשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ נִשְׁלָח לַמַּעֲרָב. הַשִּׁיר נִשְׁלָח לַעֲזָאזֵל. הַגּוּשׁ שֶׁבַּגָּרוֹן הָפַךְ לְאֶבֶן בַּכְּלָיוֹת. הַגֶּשֶׁם לְאִיגֶשֶׁם. הַיְּכֹלֶת לְכוֹכָב. מִסְתַּבֵּר שֶׁהִיא הָיְתָה רַק בָּבוּאָה שֶׁל דִּמְיוֹנְךָ הַמִּתְאַבֵּךְ. וְלֹא אִכְפַּת לְךָ שֶׁזֶּה הִסְרִיחַ וְלִכְלֵךְ. רַק שֶׁנִּגְמַר וְשֶׁחֲבָל. רַק שֶׁנִּרְמַס וְשֶׁנֶּחְבַּל – אֵ־י־פָ־ל – אֲבָל הִנֵּה תַּרְדֵּמַת אֱלוֹהִים עָלַי נוֹפֶלֶת. מַשֶּׁהוּ פּוֹרֵץ בַּדֶּלֶת אֶל הַלֹּא־נוֹדָע. הַדֶּרֶךְ מִטַּשְׁטֶשֶׁת הַמְּשׁוֹרֵר טִפֵּשׁ מוֹעֵד, עֲלֵה מִן הַטִּמְיוֹן עוֹרֵב שׁוֹדֵד לִרְצֹחַ לְהַשְׁחִית וּלְאַבֵּד אֶת הֶחָזוֹן הַזֶּה הַמַּר וָרַע אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת הַמְּעִירָה מִכְרוֹת בָּרוּחַ הַלָּבָן בִּמְעַרְבֹּלֶת הֶעָנָן אִישַׁחַר כֶּתֶר־וְזָנָב וְנַעֲרָה מִנֶּשֶׁף:::
מִרְקַחַת חֹשֶׁךְ מְחַשֶּׁלֶת עֹבֶשׁ כְּפוֹר עַל רֶגֶל מְכוֹנִית שׁוֹלַחַת בֹּהֶן מְחֻמֶּמֶת נְחוּשַׁת צִפֹּרֶן קְרָב. עָרִים מְקֻלָּלוֹת נוֹפְלוֹת אֶל מְצוּלַת חוֹלוֹת עֲרָב. עֲזוּבָה פּוֹשֶׁטֶת בְּעוֹרְקֵי הָעֶרֶב הַמְּזֵה רָעָב. הָאָבִיב הוֹפֵךְ לִסְתָו הוֹפֵךְ לְחֹרֶף זַעַם בְּתוּלוֹת מַחְלֶפֶת אֵשׁ עֲשַׁן חַשְׁמַל וְשֶׁנֶף לְעִיסָה. שֶׁלֶג מְשִׁסָּה עַל חוֹף סַבּוֹן מַסְרִיחַ סוֹף הָרְחוֹב וּמֶשֶׁךְ הֶחָלָב הַקַּו הַמְּקֻוְקָו וְלוּחַ הַחַלָּשׁ נְחַשׁ הַשַּׁעַם פַּז הַדֶּרֶךְ זֹהַר הַמִּטָּה וְהַחַלּוֹן הָעַז. הַפַּחַד הַנִּתָּז מִן הַבָּרָק אֶל הָרְאִי. הַמַּאֲרָב בַּחוּץ הָעַכְבָּרִים וּמֶלֶךְ הַשָּׁעוֹן. הַצַּעַרְמוֹן. שִׂמְלַת מַמְלֶכֶת בֹּץ אָתוֹן מֵרוּחַ שֵׁד בְּרוּחַ צֵל צָרוּחַ אֱלוֹהִים מָרִיר חוֹבֵשׁ מִצְנֶפֶת סוּס רוֹבֵץ עַל לִוְיָתָן מוֹצֵץ לְזָוִיתָן רוֹעֵץ לִרְעַבְתָּן רוֹבֵץ עַל תַּן רוֹבֵץ עַל דָּן רוֹבֵץ עַל מַצְפּוּנָן שֶׁל מִלּוֹתַי הָעֲצוּרוֹת הָרְבוּצוֹת עַל קוֹרוֹתַי הַנְּצוּרוֹת הַמְּחוֹרָרוֹת הַמְּכוּרוֹת לְרַעֲיוֹן הָעָר. נַפְשִׁי הַפַּגָּה. שׁוּף הָעַיִן. שְׁאִיפַת הַשּׁוּם. מַלְמֶלֶת הָהָר. כָּל הַקֵֶּרִי־כּוֹל הַקֶּבֶר־כּוֹל הַקֶּרֶב קָם בַּכַּר. הַשָּׁפָן בַּמַּעֲקֶה. עֹבִי הַלָּבָן. קָם בָּהּ קָם בּוֹ קָם בִּי קַר:::
הקֵר הרביעי
הַקֵּר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם קָם בְּלֵב זְאֵב
בְּלֵב זְאֵב אֲפֹר עֵינַיִם קָם הַקֵּר הָרְבִיעִי
הַקֵּר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם
בְּלֵב זְאֵב אֲפֹר עֵינַיִם
קָם
הָעֲנָק הַבָּא בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר יִתְפָּרֵשׁ רִאשׁוֹן
יִתְפָּרֵשׁ רִאשׁוֹן בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר הָעֲנָק הַבָּא
יִתְפָּרֵשׁ בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר
הָעֲנָק בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר
בָּא וְנֶעֱלַם
אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם יַצִּיתוּ חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם
חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם יַצִּיתוּ אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם
יָקִיצוּ חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם
יַצִּיתוּ אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם
וְהַיָּם נָם
אֵל אוֹכֵל אָדָם מַצְמִיחַ צֵל שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ
צֵל שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ מַצְמִיחַ אֵל אוֹכֵל אָדָם
מַצְמִיחַ אֵל אוֹכֵל
מַצְמִיחַ מְשֻׁלָּשׁ שֶׁל צֵל
אָדָם
*
הָעֲנָק הַנָּם יָקִיץ בַּשְּׁחוֹר הָרְבִיעִי אֲכוּל צְמָחִים אֲפֹר רַגְלַיִם מְפֹרָשׁ בַּצֵּל הָעַז וְיַצִּית אֶת הַמְשֻׁלָּשׁ
*
מֶלֶךְ מְחַיֵּךְ חַלָּשׁ יָבִיא עֵינַיִם בִּזְאֵב הַיָּם בְּבֹקֶר פּוֹקֶר פָּרָשִׁים נֶעֱלָמִים וַאֲנָשִׁים בְּלִי רֹאשׁ עִם
*
לְבָבוֹת אֲחַשְׁוְרוֹשׁ! אוֹכֵלי אָדָם בַּצֵּל הַזָּע וֵאלֹהֵי הַמְשֻׁלָּשׁ הוּא מֶלֶךְ מְחַיֵּךְ חַלָּשׁ הוּא הַשִּׁלּוּשׁ הַמָּשׁ הַקָּם הַכֵּר בּוֹ בּוֹא הַכֵּר בּוֹ הוּא הַקֵּר הַכֵּר! הוּא קֶרַח קֶרֶב קֶרֶס קֶרֶשׁ קֶרַע קֶרִי וַחֲמַת הַקֶּרִי הוּא הַקֵּר! בַּשְּׁחוֹר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם הוּא יַכֶּה
סערה פנימית מציפה אותי
סְעָרָה פְּנִימִית מְצִיפָה אוֹתִי
כְּמוֹ חִיּוּךְ חוֹלֶה
אֲנִי מִתְפַּתֵּל בְּמַחֲלָצוֹתַי וְרוֹצֶה לָצֵאת – פְּרָצִים
גּוֹרְרִים אוֹתִי כְּמוֹ בְּחַרְצֻבּוֹת רְטוּבוֹת
גּוּפִי עֲלֵי עָפָר נִגְרָר בְּעוֹד מַבְלִיחַ מִמֶּנִּי
הַדָּם
. כִּי אָדָם מוּזָר אֲנִי;
אָנוּם וְאַתִּיז
עָרוּם וְאַשְׁחִיז
עָגוּם אַתִּיר
עָלוּם אָשִׁיר
– פֶּסֶל ע, כִּי אָדָם מוּזָר אֲנִי, לִיז לְשֵׁם הַתֹּהוּ
גֶּשֶׁם יוֹרֵד אֶת חֲלַל הָעוֹלָם
אֳנִיַּת עֹנִי שָׁטָה שָׁם
.אֳנִיָּה בְּקַדְרוּת
חֲלוּדָה פְּנִימִית מִי יִתֵּן כִּי יִשְׁטֹף הַגֶּשֶׁם
חֲלוּ'דָה פְּנִימִית מִי יִתֵּן כִּי הַגֶּשֶׁם יִשְׁטֹף
הַבָּא לָעוֹלָם לֹא בִּכְדִי, הַבָּא לָעוֹלָם עִם סִבָּה
לְעוֹרֵר…
כְּסָאוּנְדּ עָצְמָתִי וְקוֹדֵר.
מקבץ "שירים זעירים", "שירים של 2 שורות ומטה" והייקו אחד
1.
מַאֲדִים
מַמְלִיט
אָמוֹדָאִית
2.
הַהִיפְּסְטֵרִית עִם הַפַּסִּים בּוֹעֶרֶת… הִיא פִּיקוֹ דֶלָּה מִירַנְדוֹלָה.
3.
כְּתֵפַיִךְ שְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁ…
0.
רק מגלומן
מֵגָלֵמֵגָלוֹמָן
*
רֶגַע תְּעוּזָה
וְרֶגַע מִתְחַזֶּה
וְעַז
וְזֶה
וְאָז
כִּבְשָׂה צוֹנֶנֶת מְכֻסָּה בְּרֶמֶץ בְּדִיל שׁוֹכֶבֶת עַל חָצִיר צוֹרֵחַ וְשׁוֹאֶלֶת אֶת אִישָׁהּ אֵיפֹה הַכְּרוּב הַחוֹלְמָנִי שֶׁנָּם לָצוּד דָּבָר כַּסּוּם חוֹלֵף אֶת טָעוּתוֹ הָאֲמִתִּית.
*
dont you toe me maya
show me your hose.
but no fucking toes
//
I aint no something special I fuck up all the time I dont knows how to be free Maya – you know better than me how to grows, how to flows, how to not pose, how to coseeee
so – what I wanted to say to you now was that you in the game, growling and beautyful, no matter the roles
so fuck the tables and be no toes
*
רֹאשׁ
רוֹשֵׁף אֵשׁ
מִסְתַּכְּלִים עָלַי
אֲנִי כּוֹתֵב אֶת זֶה וְ
נִהְיָה לִי קַר בַּקִּבּוֹרוֹת
אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְאַמֵּץ יוֹתֵר עִם
הַשִּׁחְרוּר הַמְּחֻשָּׁב שֶׁל כָּל הַהֲבָרוֹת
וּלְהַצִּית אֶת הַמִּלִּים שֶׁלִּי כְּמוֹ בָּאֵשׁ בִּשְׁבִיל
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לִשְׁכַּב עִם כָּל הַבַּחוּרוֹת וּלְסַפֵּק
אֶת הָרָעָב הַמְּטֹרָף שֶׁלִּי לְחַיִּים סוֹעֲרִים וְחַסְרֵי פְּשָׁרוֹת
בְּחַיָּתִיּוּת מְפֹאֶרֶת וְשִׁירָה שִׁכּוֹרָה לְפוֹצֵץ גְּשָׁרִים וְלִשְׁבֹּר קִירוֹת
הסורגת והלילה
לִסְרֹג סוֹרְגִים סְרִיגָה מַסְרֵגָה תִּסְרְגִי לְסֵרוּגִין סָרִיג תִּסְרֹגְנָה [סִיגַרְיָה] מַסְרֵגוֹת אֶסְרֹג סָרַגְתִּי סוֹרֶגֶת סְרִיגַי סְרִיגַיִם סְרוּגוֹת סְרִיגוֹת סָרַגְנוּ סָרַג סָרְגָה סְרַגְתֶּן סוֹרֵג סוֹרָגִים סוֹרָגַי סְרֹג סִרְגִי סְרַגְנוּכֶם סִרְגוּנִי סָרוֹג סְרַגְתַּנִי סִרְגִינִי סָרוּג וּמְסֹרָג וְנִסְרְגָה סֶרֶג נִסְרָג שֶׁבְּלִסְרֹג בְּמַסְרֵגָה וְלִכְשֶׁסְּרַגְנוּךָ סוֹרָגִים סוֹרָגִים הַסּוֹרֶגֶת וְהַלַּיְלָה עוֹד צָעִיף ! ! !
*
בָּנוֹת הָיוּ פַּעַם
הֵן פַּעַם יָשְׁבוּ פֹּה וַעֲדַיִן
כַּמָּה הִתִּירוּ קֶשֶׁר
כַּמָּה הִתִּירוּ קֶשֶׁר
כַּמָּה הָיוּ מִסְתּוֹרִיּוֹת בְּיוֹתֵר.
עַז וְכֵהֶה מֵרֹב יֹפִי
הָיָה הָעוֹלָם
וַאֲנִי צָעִיר וָתָם.
וְעַעז בָּאֹפֶל אַבָּדָם
*
שִׁירָה יוֹצֶרֶת אִיֵּי אֶפְשָׁר
– שְׂרִ יטָ ה בַּטֶּ בָּע עֲרָרפֶל.
*
יֵשׁ מִנְחַת מַסּוֹקִים עַל הַגַּג?
סָבִיר לְהָנִיחַ.
בְּאֵיזוֹ תְּדִירוּת אַתָּה יוֹצֵא לָרוּץ?
כְּשֶׁמִּזְדַּמֵּן
*
מָקוֹם רִאשׁוֹן
בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת.
אֲנִי בְּתַחְתּוֹנִים
בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה
על האדניות
סְתָר פּוֹסַעַת לָךְ אֶל הַטִּירוֹת
מִן הַסְּתָם אוֹ מִן הַמַּעֲשֶׂה
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! אֲדָנִיּוֹת
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! מַסָּה קְצָרָה עַל הַשִּׁירָה
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! הִסְתַּדַּרְתֶּן
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! וְהָאִשָּׁה הִיא הַשָּׂטָן
אֵיזֶה יֹפִי!!
מרי היא
כַּלָּה בְּיוֹם חֲתוּלָתָהּ שֶׁעֲלוּלָה לִקְפֹּץ מֵהַחַלּוֹן
וְלִפֹּל לִי עַל הָרֹאשׁ כְּמוֹ פִּיל דֶּבִּיל בִּשְׁבִיל לִתְפֹּשׂ אוֹתִי עַל חַם
בִּשְׁעַת גְּנֵבָה
ההייקו היחידי שלי
הַזְּקֵנָה עִם הַמַּבָּע הַמְּאֻבָּן
מַחְזִיקָה אֶת הַשֻּׁלְחָן
מְפַחֶדֶת לַעֲזֹב
יומולדת 30 לעודד כרמלי
בָּרָד!
יֵשׁ לִי עוּגָה בַּיָּד
אֵיךְ כּוֹתְבִים עַל זֶה שִׁיר?
לִיבִּי בְּלוֹנְדִּינִית
הַקּוֹרְדֵּרוֹי הָפַךְ לְרוֹקוֹקוֹ
נֹחַ וְנֶטַע מִתְמַזְמְזִים
וּבַחוּץ יֵשׁ בָּרָד
אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד
שֶׁנִּשְׁלַחַת לָעַד
וְהַכֹּל נִרְאֶה לִי שֶׁאֵיכְשֶׁהוּ שָׂרַד
עוֹדֵד בֶּן 30
מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁהוּא יַגִּיעַ לַגִּיל הַזֶּה?
כְּמוֹ שׁוֹקוֹלָד מָרִיר
אֲבָל שׁוֹקוֹלָד
שׁוֹקוֹלָד בָּרָד!
כָּל הַשְּׁנִיצֵלִים בּוֹרְחִים אֲבָל לֹא עוֹדֵד
עוֹדֵד שָׂרַד
כְּמוֹ בָּרָד!
זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ פוֹגֶל
אֲבָל מֵרִיחַ כְּמוֹ עוּגָה
וְנִרְאֶה כְּמוֹ הַכָּחֹל עַל הַשֵּׂעָר שֶׁל אֲבִישַׁג
אֲנִי זוֹכֶה לְמַבָּט מְזַלְזֵל מֵעוֹדֵד
שֶׁיִּזְדַּיֵּן!
יֵשׁ בָּרָד!
בָּרָד יֵשׁ בָּרָד
יֵשׁ בָּרָד!
מָחָר אֶגַּע בְּשָׁד
וְזֶה כְּבָר לֹא הַסָּאוּנְד מֵאֶשְׁתָּקַד
זֶהוּ שִׁיר הַבָּרָד שֶׁל עוֹדֵד כַּרְמֶלִּי
מי אני? מעבר לאצבעות… מי אני?
*
מי אני? מעבר לאצבעות… מי אני?
אני הבן/אני הבל/אני הבן של ההורים שלי
זאב ויונית, אני אדם שכותב הרבה בלפטופ
אני מישהו עם ראש ורגש ודמיון והכרה ומחשבות והגיגים ותחתונים
אני יש לי אח, אחות, בחורות שאני מאוהב בהן, תקוות לעתיד וחיים מלאים וסוערים יותר
יש לי עיניים שחורות, עור בהיר, שיוך עדתי, חילוני, מספר תעודת זהות, חשבון בבנק ומעט מאוד כסף
יש לי עיפרון על השולחן שעשוי מעץ ומתכת ועופרת צבועה בצהוב ויש לי חלומות לנדוד עוד מכאן
יש לי עייפוּת/תסכול מהעייפות או הרפיון המתמידים שלי, שהם חלק כמובן מלהיות בן אדם שכותב כל כך הרבה ומסתכל על עצמו כל הזמן בראי המילים והמחשבות המילוליות והראי המלוכלך שבשירותים.
יש לי עוד הרבה זמן ויש לי תקווה לעשות וליצור ולכתוב עוד הרבה בכל הזמן הזה. יש לי בשביל מי לכתוב, בשביל עצמי ובשביל אחרים שיכולים להזדהות עם העצמי שלי ואיתי ויש לי מוזיקה שמוציאה אותי מדעתי לפעמים מרוב יופי ויומרה. יש לי יש לי זין לא משומש מספיק שאני שוב מקווה להשתמש בו לטובה ולסיפוק עוד בעתיד הלא רחוק הלוואי ולאהבץ אִישר, יש לי עבר היסטורי כביר לראות אותו ולהשתומם מולו ולהשתמש בו גם בשביל ההווה ובשביל המחר, אני רק מקווה לא לטבוע בו… יש לי את הבדידות המתוקה שלי שהיא אפשר להגיד אהבת חיי ואשתי יש לי אוזניים ושוקיים וירכיים ואני לא יודע מה זה אומר אבל שמח שיש לי אותם כי לא לכל אחד יש, יש לי אצבעות מתקפלות שמזל שיש לי אותן אחרת לא הייתי יכול לכתוב את עצמי ואת החלומות הממורטים שלי עד, יש לי צורך לגרד ועבודה לעשות שהיא חשובה לי באמת כדי לא לאבד את בשיער
שבי־ער
\
*
הייתי במקומות, הרבה מקומות, אבל עכשיו אני תקוע פה, כבר 3 וחצי שנים, עם השירה המזדיינת הזאת, פרויקט חיי, שלוקחת לי את החיים, ולא משאירה רמץ או שמץ של אנרגיה/זמן/רצון או התכוונות או אפילו איזה שביב עניין בחיים האלה לחיות את החיים – להכיר בנות, לצאת, להיות שוב במקומות אחרים חוץ מהחדר 20 מ"ר שלי, לראות טבע, עצים־מים־הר, לבלות עם בחורה, עם מישהי נחמדה, למלאות את הראש ואת הלב בדברים שהם לא רק דברי מילה ורעם.
– נשאר לי רק קמילה ורעם
*
(רועי – אתה בדרך! אהבתי את הקראתך על המיסיסיפי בהשקה של עורבא, אני פחדן בדרך כלל אבל אתה יכול יותר ממני להיות בדרך שלך וגם עם אחרים לעשות את זה, לעשות מה שאתה רוצה, ולהגיע דרך עוני מלח וחצץ או דרך מנוחה גם, אל הצור הרך, היופי המוכרח, הטעם הטעות החופשייה, העץ והצוהר. עוד ביכולתך / עמוק טרטיט, עמוקה המצילה. מי יגיד לך אני? מי יגיד לך עתה? אם ידעתי את הדרך הייתי אומר לך)
*
(ג'רמי – קודם כל מותר לך להוריד שערות בכתפיים, אתה לא נמר, מותר לך אפילו סתם להסתפר. אתה אדם מיוחד וזה ברור לכל מי שרואה אותך או ששומע אותך מדבר. הדבר שאתה אומר הרבה זה אמיתי. אתה הרי הומניסט, תר אמת ואמיתיות, אומן בנפש ובפילוסופיה, איש גדול ברוח ובלב. אתה יודע את הדרך במילא, יותר טוב ממני, ועשית דברים, ופיסקת רגליים, מסטיק על הרצפה, ואתה יודע מה לעשות, וגם אני אשמח וכן. אני אחריך, חוף הים והומניזם. אתה משוחרר יותר ממני, יודע להתנהג יותר בחופשיות ממני, להלהיב ולהיות כריזמטי, לעשות דברים ולא לפחד ולתקשר עם אנשים עין בעין ובאחריות. למד אותי!)
הגמד המהרג'י
לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י לְחָיַיִם שְׁמַנְמַנּוֹת
לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י אַף קָטָן
הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י נֶהֱנֶה לְנַעֲנֵעַ תַּ'יַּשְׁבָן
כְּמוֹ אַרְנֶבֶת לְבָנָה
אוֹ פִּינְגְּוִין שֶׁזָּקוּק לַהֲגָנָה
לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י יְרֵכַיִם חֲמִימוֹת
פּוּפִּיק עַז בְּבֶטֶן לְחִיצָה
וְיֹפִי שֶׁל יָדַיִם
עֲדִינוֹת
הוּא נוֹחֵר בַּלַּיְלָה
יֵשׁ לוֹ חֶרְדַת נְטִישָׁה
וְעַפְעַפַּיִם שֶׁל מַלְאָךְ
שֶׁבּוֹכִים
הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י שׁוֹאֵל אוֹתִי אַתָּה תִּשְׁמֹר עָלַי? וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁכֵּן
אַתָּה לֹא תֵּלֵךְ נָכוֹן? אֲנִי פֹּה
אַתָּה שֶׁלִּי?
אֲנִי שֶׁלְּךָ
נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים
זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ יָם נָע
הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י…
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ
הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
_ על המטאפורה
במקום לנקוב לפתוח לגמרי ולבקע את העניין אתה עוטף אותו מרַכֵּב אותו מחדש וממַזֵּר אותו באמצעות המטאפורה שנותנת ריח וגועש ותחושה וצבע ואילוסטרציה ומטפיחה ומשפעת את כל הסיפור ומעשירה לך את הדמיון בנוגע לאותו חפץ מקורי חפץ מקורי ואמבטיה מקורית אבל גם לא חושפת בעצם באמת את המהות הפנימית האמיתית המקורית וההארדקוֹרית של אותו נאמן. אחרת אתה מאבד את כל הקסם האילוסטרציה משמחת הצבע קופץ התחושה מחזקת הגועש שורר הריח פורח והמטאפורה מסגננת ונותנת מעטה בורק וקוסם כמו מעטה של חשמל כמו משל או יד שנכנסת פנימה בדרך הסימפונות אסוציאציה או לא או כן לשבור מקרר אבל לא מנעצת או נוקבת או מבקעת את הדבר כמו להגיד סקס רחמים תכלית אילוח דם בהלה סיוט חור שחור כורח בדידות שכר דירה דד ליין.
*
מָה אֶעֱשֶׂה בָּךְ שֶׁמֶשׁ אֵזוֹב רְצוּצָה שֶׁלִּי?
שֶׁמֶשׁ אָזוּב
בּוּז נֶהְדָּר וּכְרוּב נוֹזֵל בּוּז
מַתִּיז פֶּחָם אֲדַמְדַּם עַל כָּל הַסְּבִיבָה
סְבִיבָה שֶׁבְּלָאו הָכֵי נוֹטֶפֶת בּוּז
בּוּז
וְיַהֲלוֹם אַבּוּב אַבּוּב יַהֲלוֹם
אֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם וּבְכָל יוֹם
יֵבוֹשׁ אֶל הַזְּבוּב וְיִשְׁאַל לִשְׁלוֹמוֹ
וְהַזְּבוּב צוֹחֵק, חוֹרֵק, חוֹרֵג מִמְּקוֹמוֹ.
אִי־סֵדֶר עִירַצְיוֹנָלִי מוֹשֵׁל בָּעוֹלָם
אֵין וְיֵשׁ דִּיסְהַרְמוֹנְיָה בּוֹטָה וּמֶתַח
נִרְפּוּת וּסְטָטִיּוּת נְמוּכָה תָּמִיד
קוֹבְעוֹת אֶת הַחַיִּים לְכֻלָּם
זְבוּב עָצוּב מֵאַיִן תָּבוֹא? מָה תְּבַקֵּשׁ? מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?
חָרוּב נָבוּב חָרוּב חֲסַר מָנוֹחַ חָרוּב נָגוֹז חָרוּב חָרוּב חָרוּב נִדָּף
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?
סְבִיבָה נוֹטֶפֶת בּוּז נֶהְדָּר וּכְרוּב אִשִּׁי נוֹזֵל אֹדֶם – מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן?
שֶׁמֶשׁ חִוֶּרֶת, תֶּסֶס אֱנוֹשׁ, נָהָר מְשֻׁגָּע, אֵזוֹב צוֹנֵחַ, עֲוִית בְּלִי עֹגֶן
דֶּרֶךְ רְצוּצָה – מֵאַיִן הִגַּעְתֶּם?
_
אֲנִי מְקַנֵּאאא…
אֲנִי מְקַנֵּא.
מי אתה מר קְלֵאוֹבּוּלוֹס? / מי את תִּיעַנַח?
אֲנִי אָדָם
אֵינִי אָדָם
אֲנִי חַיָּה בָּאָחוּ
אֲנִי צִפּוֹר מֵאֶבֶן
אֲנִי צְפַרְדֵּעִים נְמַסּוֹת
אֲנִי צָפוּן בְּרוּחַ בּוֹכִיָּה
וְטָמוּן בָּאֲדָמָה – אֲנִי שִׁכּוֹר מִלֹּא לַעֲשׂוֹת כְּלוּם /
אֲנִי עָדִין אֲנִי אַלִּים / אֲנִי עֲדַיִן
אֲנִי רוֹצָה וְלֹא רוֹצָה אֶת הַחַיִּים / אֶת הַתַּכְרִיחִים
אֲנִי מֻקְדָּשׁ/ אֲנִי מֻקְדָּם/ אֲנִי מֻקְדָּר לָדַעַת
אֲנִי בּוֹעֵר.
*
אִי־מַצָּבִי עָגוּם
אֶנְגֹּס בַּשּׁוּם
אָטִיל אִי־מוּם
בְּאֻמּוֹתַי
וּמָה?
תְּמוּרַת בְּלִימָה
עוֹלָה בִּי תְּאוֹמָה
לְעֻמָּתַי
אִי־מִיתוֹתַי קָשׁוֹת
אֶקַּח מָשׁוֹט
אֶל אִי־הֱיוֹת
הַיָּם כַּיָּם
הַאִם
הוּא הַלֹּעִים
בָּהֶם עוֹלִים
מְעֵי חַיַּי
וּמוּקָאִים
כָּחֳלִי־יָם
כְּעִסּוֹת מְבֻסָּסוֹת
זרם תודעה
קפה ורדרד לפעמים מזכיר לי מחזות סתומים שכאילו (כך נדמה לי) כבר חזיתי בהם בחיי.
בתוֹכְתוכי אני חוקר של מחוזות שכוחים, מגלה ארצות פנימיות מסור, עם רגל אחת טבועה במציאות ורגל שנייה דואה עמוק במקומות ערטילאיים אלה.
אני נזכר בהם שוב דווקא כשאני נמצא על גבול השכחה, אז אני מותז קדימה בכוח ההיתלשות או בכוח ההישמטות או בכוח השיכרון או הכפירה, וכך נורה ונישא אל חבלי ארצות אחרים, משוחררים מתפיסות מוקדמות ולא מסוימים.
ליבי נחמץ בקרבי כאשר אני חושב על חללים נעדרי ממשות אלו, שהם כאילו המכורה או המולדת האמיתית שלי, אך אליהם אין אני יכול באמת להגיע באופן פיזי.
כוונתי שאין לי גישה אליהם, אפילו לא באמצעות הדמיון, אלא הם מתקיימים אך ורק כמין קרעי ושברירי חלום, כמו תמונות שאפשר לראות רק תוך כדי תנועה או מי נהר שוצפים וזורמים שאי אפשר באמת ללכוד או לתפוס, אפילו לא במילים – כל כמה שתנסה המים פשוט ייזלו לך מבין האצבעות, קרעי החלום יתפזרו על רצפת העריכה, אף היא קוצפת ומרצדת, המראות המכונפים הנכספים יתפוגגו ויתנדפו להם כלא היו, המולדת הרחוקה תוּפר ותיעלם כל אימת שתנסה לחשוב עליה, להיזכר בה, לקרוא לה בשם או לתאר אותה יותר מדי.
לכן אפשר רק להציץ במופעי קיום חמקמקים אלה, במושגי ארץ חסרת השגה זו, או לשמוע משהו מקולם מדי פעם דווקא על גבול השכחה, כי הם בעצמם בעצם מין זיכרונות הפוכים, או שכחות משמעותיות מנצנצות כאלו שמתקיימות דווקא, ואי אפשר לתאר או לצייר אותן אחרת.
ארצות פנימיות אלו קפה ורדרד לפעמים מזכיר לי ששכחתי או מעיר בי כשנרדמתי או אוסף בי כשהתפזרתי או מפזר עליי כשנסתתמתי.
וזה משמח אותי לחשוב שאני יכול איכשהו לחלוק איתכם אזורים קטומים אלה, חבלי ארצות מקסימים שלי, לפעמים כשאני מרגיש לא מובן, או לא מוכר ולא ידוע, מנוכר אפילו לעצמי לעיתים.
ובשביל לתת לזה קצת צורה או בכל זאת לאייר משהו מן העלטה או איכשהו להאיר קצת יותר את התחומים האפורים האלה, השוליים המדמדמים של הדמיון, אני יכול איכשהו לנסות להגיד קפה ורדרד. קפה ורדרד מונח על שולחן מלבלב־מצועצע מעץ אלון עומד לצד רגל עבותה אנושית המוצבת במרחק מה ממקרר לבן, מקפצת לכאן ולכאן, בתוך חדר סחרחר וסגלגל.
ובצד השני של החדר הסגלגל יש כיריים ושיש שחור, ואש דולקת על הכיריים, וערמת ספרים מרופטים נחה על הרצפה המרצדת, כשעל המיטה הכחולה ישנה דמות מתפרקדת, זהובה כולה, נשענת על היד ומרקדת במחשבות נלהבות, נהדרות, פרוצות, על מין זיגוגים כהים, פשתן חולף ברוח וצלחות מעופפות ונימפות חשופות עור רוחצות בנהר, ועל כל שאר הדברים הקסומים העצובים הניעורים במוח רדום וער כשניתנת לו חירות מספיק ומאריכים לו את החוט מספיק, עד שהוא נודד ונודד, נע־ונד, וכאשר אותה דמות בעלת אותו מוח נשכבת על הצד, לוגמת עוד קפה ורדרד ומתעמעמת.
*
אֲנִי מְנַסֶּה לָתֵת שְׁהוּת לְמַחְשְׁבוֹתַי הַסְּתוּרוֹת הַנִּטְרָפוֹת לִנְדֹּד
אֲנִי מֵזִיז אֶת הַשֻּׁלְחָן כְּדֵי לַעֲמֹד, בְּטֶרֶם אֶתְמוֹטֵט שׁוּב אֶל הַמִּטָּה
מִטַּת הָרְעָבוֹן הָעֲזוּבָה שֶׁלִּי חִדְלִי מִתְּלוּנוֹתַיִךְ, מִטַּעֲנוֹתַיִךְ הַהוֹלְמוֹת
וּתְנִי לִי מֶרְחַק שְׁתֵּי רַגְלַיִם מִמֵּךְ, כִּי רְצוֹנִי לְהִפָּרֵד מִמֵּךְ.
אֲנִי מְשַׁחְרֵר אֲנָחָה אַחַת אֲרוּרָה לָאֲוִיר וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָתַי אוֹ מָה לַעֲשׂוֹת עַתָּה
הָעַתָּה הַזֶּה מוּזָר. הוּא וָרֹד אָטוּם וְשָׁחֹר חֲלַקְלַק מְנֻכָּר כְּמוֹ קְטִיפָה שְׁחֹרָה,
הוּא לָבָן וְעָקוּם וְזָרוּק וְאָפֹר כְּחֻלְצָה אֲפֹרָה
הוּא כָּחֹל כַּדְכּוֹדִי כְּאֶבֶן אַל־חֶלֶד בּוֹהֶקֶת וְנֶחְבֵּאת בְּתוּגָתָהּ.
כָּל הַחֶלֶד שֶׁלִּי נִפְעָר פִּתְאוֹם לְנֹכַח הָעַתָּה הַזֶּה הַצִּבְעוֹנִי,
הֶעָשִׁיר, הַמְּצֻלָּע הַחַד הַזֶּה וְהִנֵּה שׁוּב אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי כְּמוֹ זַחַל זַחַל נָבוֹךְ וְנָגוּהַּ וְשָׁבִיר
אֲשֶׁר זָכָה לִרְאוֹת, מָה בְּעֶצֶם הוּא זָכָה לִרְאוֹת? הַאֻמְנָם מַשֶּׁהוּ הוּא בֶּאֱמֶת זָכָה לִרְאוֹת?
אַף עַל פִּי כֵן הָאַף עַל פִּי כֵן שֶׁלִּי כָּל כָּךְ זָהִיר…
וְגַם הַחוֹב הֶעָצוּב הַזֶּה לְבִטּוּחַ לְאֻמִּי וְכָל הַכֶּשֶׁל שֶׁבְּחַיַּי לֹא יְעַמְעֵם אֶת הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה
אֵיפֹה? אֵיפֹה הַשִּׁירָה הָרוֹקֶדֶת הַהִיא שֶׁאֲנִי חַיָּב כְּלַפֶּיהָ?
אֵיפֹה הַחַיִּים הַנִּרְאִים שֶׁהָיִיתִי אָמוּר לִחְיוֹת עַד תֹּם?
אֵיפֹה הַמּוּזִיקָה הַמַּרְעִידָה אוֹ הַהוֹלֶמֶת? אֵיפֹה הָאִשָּׁה מַחְמַד נַפְשִׁי?
אֵיפֹה הַפֵּרָעוֹן? אֵיפֹה הַהַגְשָׁמָה? הֵיכָן הַנִּיצוֹץ הַמִּתְרַגֵּשׁ? וְהֵיכָן הַבִּלְתִּי יְתֹאַר?
וּמָה מִכָּל זֶה יִשָּׁאֵר וְלֹא כְּבָר נִשְׁבַּר?
אֲנִי מְשׁוֹרֵר, פֹּה עַל מַשֶּׁהוּ, מֻפְרָךְ יְסוֹדִי וְעָלוּם.
מָה מִסְתַּחְרֵר מִבַּעַד לַכְּלוּם? מָה מִתְעַצֵּב אֶל מֵעֵבֶר לִשְׁעָתִי?
הֲרֵי הַנִּסּוּי הִשְׁתַּבֵּשׁ וְנִפְרַע, אוּלַי אִם אֶהְיֶה שׁוּב עָרֹם הֲרֵי אֲנִי
צִבְעֵי גּוּפִי מִתְעָרִים־מִשְׁתַּבְּרִים בְּעֶצֶב הַחֶדֶר, וַאֲנִי מִתְחַיֶּה וְנוֹצֵץ
חַי בּוֹ וְנוֹשֵׁף אֵלָיו אֲלֻמָּה אַחַת זוֹהֶרֶת שֶׁל תֹּכֶן בּוֹעֵר
אַךְ שׁוּב אֵינִי יוֹתֵר אֲנִי קָם אֲנִי מִתְלַקֵּחַ וּכְלוּם…
אֵיפֹה אֲנִי?
חוּם שָׂרוּף, אֲפַרְפַּר אֱנוֹשִׁי, בֵּז' מִתְאַבֵּךְ, בּוֹרְדּוֹ סִפְרוּת,
זְהַב פִּיחַ, וַאֲנִי אֵיךְ נִקְלַעְתִּי לַחֲלוֹם הַמִּתְאָרֵךְ הַזֶּה?