גל עזרן
לאהרן שלום
בחסד האל חזרתי בריא ושלם. על פי הופעת "קשת" (תוכנה, בימים אלה, איכזב אותי קשות) אני מבין שאף אתה.
האם נקטת איזו יוזמה? לפחות תכנון מוקדם של יוזמה. הימים עכשיו הם ימֵי תחילת העינין העברי וכֹל יום שעובר מניח לעינין לחמוק ולהתערפל.
באמצע השבוע (עדיין אינני יודע באיזה יום) אהיה בת"א להסדרת "מלך אסור ברהטים" אצל "הקיבוץ המאוחד". כתוב, או צלצל, לאן עלי לפנות כדי לתפוס אותך.
יש איתי תוכניות גדולות במישורים שונים. אם תבוצע אחת מהן, יהיה טוב. ברור שאם לֹא נעשה כלום – לֹא יבוצע דבר. אם ננסה לבצע – יש כל הסיכויים דווקא עכשיו.
איתן איתן לאהרן אמיר, 25.6.1967
איתן איתן. לוחם בקומנדו הימי. איכר המושבה כנרת. משורר. ספר ביכוריו 'מלך אסור ברהטים' ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד באביב 1968, בשיא האופוריה שלאחר ניצחונה המזהיר של ישראל במלחמת ששת הימים, שבה איתן הביט על הארץ הגדולה מסירתו – מהים אל הנהר, ומעבר לו – כבתמונת מראה הופכית ללוחם אחר: יהושע בן נון העומד בפתח הארץ ומביט בה מעברו השני של הנהר. איתן הביט בארץ הגדולה, וכתב. לָחם וכתב. לחם וכתב וכאב את "זֵכֶר הַנּוֹפְלִים, שֶׁלָּהֶם וְשֶׁלָּנוּ, / חֲתוּמִים בְּדָמָם עַל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ / מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת" ("מסע־מלחמה"). בעבורו אין גבול בין אדמה לאדמה, בין דם לדם, בין אדם לאדם.
גבולותיה של ארץ־דם זו מהדהדים וכמו מצדיקים את הכינוי שדבק באיתן חרף התנגדותו: "הכנעני האחרון". בעבורו מלחמת ששת הימים היא מלחמה בין אחים: הוא רואה בצדדים הלוחמים אחים לארץ הגדולה, ויש בה ובדמיה אפשרות למימוש השאיפה להפיכת "עַם אֶחָד על הָאָרֶץ", אפשרות לאיחוד העמים, בהיותנו עם אחד כך או כך. איתן איתן אנוס לדבר על האדמה, על הדם, על האדם. הוא יודע שבכל הווה ועל מה שלא יהיה, כל עוד "אֲנַחְנוּ הַקְּשׁוּרִים / קְשׁוּרִים נָמוּך וְחָזָק בְּחֶבֶל בָּשָׂר וָדָם / וְגוּף אִשָּׁה עַל אֲדָמָה […] וְאָז מְדַבֵּר הַדָּם / וּמְדַבֵּר הַבְּכִי / וּמִדַּבֵּר כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה אוֹתָנוּ בְּנֵי אָדָם" ("החיים של סלוא", קשת מ', 1968). זהו מצב נתון, אומר לנו איתן. הדמים מדברים מתוך ארץ הדמים, בהיותה הארץ הגדולה, כך או כך.
45 שנה אחר כך ישבתי אני על אותה אדמת הארץ והבטתי לכיוון ההפוך: מחוף הים של תל אביב החוצה. כשעמדתי לשוב אל ביתי, נתקלתי באותו 'מלך אסור ברהטים', מרופט מלחות בעגלת הספרייה הציבורית של העירייה. פתחתי אקראית ונשביתי. אקראית שוב פתחתי בו ונפלתי פיזית על ברכיי, על אדמת הארץ של חוף ירושלים שבתל אביב. חשתי בשינוי חיים גדול בי ובסביבתי. התעלמתי מצו המוסר ומהמדבקה הגסה המכסה את עטיפת הספר: "להפעלת הספרייה העירייה זקוקה לשיתוף הפעולה שלך. בבקשה להחזיר את הספר". מעולם לא החזרתי.
איתן איתן משורר גדול ונשכח. בעצם, עוד בחייו נשכח. חמש ביקורות עם צאת ספרו הראשון, שלוש עם צאת ספרו השני. עיקר הסערה סביבו שגם היא, כך נדמה, לא הסעירה אלא מתי מעט, התחוללה סביב פעילותו הפוליטית. בתיקי המעקב של שב"כ אחר הכנענים, איתן מככב על גזירי עיתונים, שמו מסומן בקו תחתון, מוקף בעיגול. ישנה התייחסות עקיפה־אך־חריפה לשירתו באחד המסמכים הסרוקים, שסוקר מפגש שערך איתן בביתו בשנת 1981. במפגש, שזכה לכינוי "כינוס הכוח החום", התקבצו כשלושים אנשי ונשות רוח וצבא לדיון במטרות המדיניות של ישראל. בכתבה בנושא הכתיר דן עומר את איתן ממשיכהּ של מסורת "אלף שנות הרייך השלישי" בגרסה כנענית, והוסיף שהאידאולוגיה של איתן "צמחונית ליד צימאון־הדמים של שירתו, שהיא שירה פשיסטית צמאה־לדמים […] צירוף של קטעי־שירה נאציים מובהקים" (העולם הזה, 16.4.1984). אולם שירתו של איתן אינה שירה צמאה לדם – אלא שירה כואבת אדם. נדמה לי, בניגוד לקביעותיו של עומר, שאיתן רחוק מהאידאולוגיה הנאצית כרחוק נהר מצרים מנהר פרת.
גם כששירתו של איתן עמדה בלב סערה, עם פרסום שירו "ילדים" במעריב ערב צאת ספרו השני, הסערה נסובה סביב הניסיון לקבע אותו בעמדה פוליטית אחת. מקרה זה חושף את הכפילות המרתקת בשירתו, שמאפשרת לקרוא את איתן כמקרה בוחן ספרותי לאופציה הכנענית של 1967. הארת הכפילות עשויה לעשות חסד עם השירה העברית ועם קוראיה, שבשל אימה אידאולוגית מוטעית גירשה למרתפים שירה גדולה, רגישה לשפה וללב, למציאות החיצונית והפנימית. אפשר שפתיחת השיר הארוך לבדה מנסחת את הכפילות הדו־משמעית שביסוד שירתו של איתן: "יְלָדִים אַתֶּם שֶׁתָּמוּתוּ בַּמִּלְחָמָה הַבָּאָה / שְׂרוּפִים בְּטַנְק אוֹ קְרוּעִים בְּפָגָז הֲלוּמֵי רְסִיסִים / וּכְרוּתֵי יָדַיִם וְאֵבָרִים פְּנִימִיִּים / אַל תִּפְחֲדוּ עַכְשָׁו / וְאַל תִּפְחֲדוּ בְּבוֹאָהּ / כִּי תָמוּתוּ בַּמִּלְחָמָה הַבָּאָה" ("ילדים", מעריב, 10.12.1976). עשרות מכתבים מזועזעים נשלחו למערכת בידי קוראים מודאגים שהתעקשו לראות בשיר הטפה אידאולוגית לאחד משני קטבים: המכתבים מימין הכריזו כי מדובר בשיר "שמאלני" ואנטי־פטריוטי שמטרתו החלשת נאמנותם של הצעירים לחובותיהם הלאומיות. ואילו המכתבים משמאל הכריזו כי מדובר בשיר תעמולה "ימני" למיליטריזם אכזרי שמקדש את המוות.
האם המציאות מחייבת להכריע בכפילות, לראות באיתן מטיף לאידאולוגיה זו או אחרת? נראה כי שירתו של איתן מחייבת את הכפילות כשלעצמה. אצל איתן אין גבול בין אדמה לאדמה, בין דם לדם, בין אדם לאדם. הרי כך או כך מדברים הדם והבכי, ובעקבותיהם מדבר כל מה שעושה אותנו בני אדם. בשיר יש "אהבת החיים ואימתם כשם שיש בו שנאת המוות ואימתו. זה הוא שיקוי חריף ומר – אבל הוא סחוט בכאב משורשי קיום וחוויה", מעיר משה שמיר בכתב ההגנה שלו על השיר "ילדים". ואוסיף אני: 1967 הייתה מציאות שבאמת אין לה לא אח ולא רע, ומה עושים בה, בתוכה ואיתה? מה עושה בה אחד כנעני כזה, לוחם (דם), איכר (אדמה), משורר (אדם) – כאיתן איתן?
מקרה שממחיש היטב את הטלטלה הפוליטית והספרותית הכנענית בעקבות מלחמת ששת הימים הוא סיפור פרסום שיר משירי חטיבת "שִׁירוֹת מלחמה" של איתן בקשת – והשינוי שהמשורר ערך בו בין מועד הפרסום בכתב העת למועד כינוסו בספר 'מלך אסור ברהטים', כמעט שנה לאחר יוני 1967. בגיליון קיץ 1967, הראשון של כתב העת שראה אור לאחר המלחמה, פרסם אהרן אמיר את שני השירים האחרונים מ"שירות מלחמה" שנכתבו "במהלך קרבות חודש יוני ובסמוך להם". הצהרת זמנים זו יש בה להעיד על חשיבות זמן כתיבתם של השירים, שדרכה אפשר לבחון את משמעות הכנענות בעיני משורר כנעני בששת הימים בזמן אמת: כיצד המלחמה נתפסה אצל המשורר־הלוחם בעודו ממתין בסירת גומי מוסווית לגיחת מבצע, וכיצד תפס אותה בחודשים שלאחר הפסקת האש, אחרי שישראל שילשה את שטחה. שינוי הנוסח בין הפרסום בקשת לפרסום בספר חושפים את עמדתו הכנענית של איתן ביחס למלחמה ולשטחים הכבושים.
השיר האחרון בחטיבה, "ואחַר המלחמה", נחתם במעין אפילוג תפילה לאל, אולם בשינוי עריכה קל: בפרסום בקשת הדובר מבקש לשאת את תפילתו "בִּשְׁעַת מַפָּלָה זְמַנִּית, לִפְנֵי נִצָּחוֹן נֶחֱרָץ", ואילו ב'מלך אסור ברהטים' הדובר מבקש לשאת את תפילתו "בִּשְׁעַת נִצָּחוֹן זְמַנִּי לִפְנֵי נִצָּחוֹן נֶחֱרָץ.". בעת המלחמה ומעט אחריה, ששת הימים נתפסה אפוא כמפלה זמנית, אך בראייה מפוכחת כעבור כמה חודשים, המלחמה היא ניצחון זמני שעתיד להוביל לניצחון נחרץ (וראויה לציון הנקודה הנחרצת בסוף הטור השירי, שהתווספה לנוסח הספר).
כיצד, אם כן, תפס איתן את המלחמה? מדוע הפכה המפלה הזמנית לניצחון זמני? לאיזו אמת אותנטית היה המשורר מחויב בשינוי כל כך משמעותי זה של השיר? המעמד הכפול של ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים קשור לכפילויות בשירתו של איתן הנוגעות למעמד האדמה ולזהות העם ב"שירות מלחמה". מבחינת איתן, האדמה רוויה בדם באופן טבעי מתוקף היותה הארץ הגדולה, אדמת העם הגדול השוכן בה. תפיסה זו דיאלקטית ביסודה: היא רואה במלחמה חטא, אך חטא הכרחי לאיחוד העמים (ומכאן קידוש הדם שנשפך). השיר הראשון בחטיבה, "עַם גיבור מלחמה", מתאר את תקופת ההמתנה ואת אותו עם גיבור מלחמה, שמצד אחד טוען כי "מִלְחָמָה לֹא בִּקַּשְׁנוּ / וַחֲתֻנַּת דָּמִים בַּשְּׁעָרִים […] וְנַחְזֹר עֲטוּרֵי הִלּוֹת גְּבוּרָה וּתְהִלָּה / כְּשֶׁמַּחֲצִיתֵנוּ מֵתִים / חֲמוּצִים מִדַּם מֻכִּים / נוֹדְפֵי זֵעוֹת דְּבוּקוֹת שְׁמָנִים וָחוֹל / וְשִׁפְכַת גּוּפוֹת מִדְבָּרִיּוֹת", ומצד אחר העם מתואר "צמא לדם": "וְעַכְשָׁו דְּרוּכִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מַמְתִּינִים / דּוֹרְכֵי נֶשֶׁק מְשֻׁמָּן, מַמְתִּינִים / לַחֲתֻנַּת דָּמִים / מְהִירֵי תְּנוּעָה, מְלֵאֵי תַּאֲווֹת הַכְרָעָה וְנִצָּחוֹן / מַמְתִּינִים אֲדֻמֵּי עֵינַיִם נְשׂוּאוֹת לִתְהִלָּה". אותו עם גיבור מלחמה "יִשְׂמַח לִנְאֹף / וְלִתְפֹּס כְּבוֹד גִּבּוֹר / וְלִקְטֹל כְּחַיַּת בָּר", אולם החתונה, "חתונת הדמים", מרמזת למפגש עם העם האחר, שאמור להפוך בטקס המלחמה לעם אחד.
תהילתם של הלוחמים מחייבת את חזרת מחציתם מתים, מוכים וחמוצים מדם, כשלמוות זה אין אפשרות אלא להתקיים. כי מבחינת איתן, "עֲבוֹדַת אֱלֹהִים תַּמְשִׁיךְ / בְּטִהוּר נִמְשָׁךְ" – ובעבודת טיהור זאת "יֵלְכוּ גּוּפִים בְּמִיתוֹת פִּתְאֹם / נוֹרָאוֹת לִתְפִיסַת רֶגֶשׁ וְשֵׂכֶל / אֱנוֹשִׁית". שכן מבחינת איתן, הגופים האלו אינם רק של אחד מהעמים המחולקים בין הצדדים השונים של הנהר, אלא של עם הקדם הגדול בעבר המשותף. האל המטהר באמצעות מיתות הוא אל קולקטיבי של כל תושבי הארץ. כך שולל איתן כל הפרדה גזעית בארץ הקדם גם בשיר "בְּנֵי עֵבֶר" שבו הוא קובע: "טֹהַר הַגֶּזַע אֵינוֹ אֶלָּא טָמֵא / לְעֻמַּת הַטָּהוֹר". כך הוא מדגיש את אבסורד המלחמה הנובע מהשתייכות לאותה אדמה, בין פירוד לאיחוד, ומצהיר: "חֻיַּבְתֶּם בְּשִׁיּוּךְ טָמֵא שֶׁל מַלְכוּת הַחַיִּים / מַמְלָכָה טְמֵאָה, מַמְלֶכֶת שִׁיּוּךְ / וְאִם לְהִשְׁתַּיֵּךְ הִשְׁתַּיְּכוּ לַשָּׁמָיִם וְלָאֲדָמָה וְלֶחָלָל / כְּפִי שֶׁחֻיַּבְתֶּם בְּלִי בְּרֵרָה". איתן מבקש את איחוד העמים – בחיים, במוות ובאדמה.
דוגמה נוספת לכך מצויה בשיר "מעבר לנהר": "עֲזָאזֵל לַעֲזָאזֵל אֲנִי אוֹמֵר / שָׁמַיִם אֵלֶּה אַחַר הַשָּׁמַיִם / אָדָם אַחַר אָדָם / וְחַיִּים אַחַר חַיִּים / יָם שֶׁבְּתוֹכִי, יָם עָצוּם / שֶׁל אֲבָנִים בְּפִי, מִלִּים בְּיָדַי / חֲרָבוֹת שֶׁל שׁוּם דָּבָר מוּל פָּנַי / אֵין נוֹרָא מִשּׁוּם דָּבָר. / וְהַמּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר הָיוּ / כָּאן לֹא יָשׁוּבוּ. / אֵין מוֹרָא גָּדוֹל מִזֶּה. / עַכְשָׁו מְנַגְּנִים הַחֲלִילִים וְהַכִּנּוֹרוֹת / בִּצְלִילִים דַּקִּים עוֹלִים / אוּלַי נִהְיֶה כָּאן עַם / אוּלַי נִהְיֶה כָּאן […] מְהַדְּקִים אֲדָמָה שְׁכוּבַת סֶלַע וְגוּפוֹת […] עַם רַב מֵעֵבֶר הַנָּהָר / וּמֵעֵבֶר הַנָּהָר עַם רָב […] עַכְשָׁו מַשְׁבֵּר". זהו משבר מלשון שבר, כלומר שלם שנשבר לחלקיו. גם כשיש עימות, וגם כשאיתן הוא צד בעימות, הוא משתייך לשני הצדדים – כי מדובר בעימות שבין אחים.
וכיצד נראית מלחמת אחים כזאת? השיר "מסע־מלחמה" נפתח בתהיית הווה־עתיד על מסע העם גיבור המלחמה: "כְּסוּיֵי אֲפֵלָה בִּכְתָמִים כֵּהִים / מַה יְּדַבְּרוּ דָּמִים / מַה יְּדַבְּרוּ קָמִים מִן הַחוֹל / דְּבוּקֵי זֵעַת שְׁמָנִים וּפִיחַ / עוֹר פְּנֵיהֶם זֻהֲמָה / עוֹר גּוּפָם טִנֹּפֶת / מַה יְּדַבְּרוּ נֹכַח יָם". השיר ממשיך ומתאר לא רק את מסעו של העם גיבור המלחמה במהלכה של המלחמה, אלא גם את המסע שמתחיל לאחר סיומה, ומעלה שאלות על מעמדה של הארץ: "וְעָבַרְנוּ אֶת הָאָרֶץ / צָבָא מֵעַם, עוֹלֶה מֵעַם […] חַטָּא, עָבַרְנוּ אֶת הָאָרֶץ / עַל אֲבָנִים, עַל אֲדָמָה, בָּרְכָסִים / בַּקּוֹלִיס בַּמִּדְבָּר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַנּוֹרָא / עָבַרְנוּ רוֹשְׁמִים אֶת חַמּוּקֶיהָ / מְאַבְּנִים אֶת חַמּוּקֶיהָ / עֶצֶב אַדְמָתָהּ קָשׁוּר בְּרֹאשֵׁנוּ / עֶצֶב עַמָּהּ אָחוּז בְּלִבֵּנוּ / נֹכַח יָם".
לוחם עברי אחר, יהושע בן נון, עמד מהעבר האחר של הנהר, רגע לפני מסע הכיבושים בכנען, וצוּוה לעבור אותו אל הארץ "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד־הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר־פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד־הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם" (יהושע א, ד). את כיבושו־שלו איתן מפרש אחרת: לא ככיבוש אדנותי אלא ככיבוש מאחד, התכנסות שיתופית שבה העמים הכנעניים יהפכו להיות "אנחנו", כפי שהיו קודם, וישובו להיות "עַם הארץ". לשיטתו, איתן מאחד את המרחב – עוד יותר מיהושע: אצלו מדובר בהפיכה לעם אחד שהיה אחד מלכתחילה. עצב עמהּ של האדמה, אם כן, הוא עצב כל העם הגדול של הארץ – העם הכנעני של ארץ הקדם.
בדומה לרטוש שסירב להצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, מאחר שהמושג "ארץ ישראל" קושר את חבלי הארץ למסורת היהודית, ארץ הקדם של איתן אינה מבוססת על הבטחת ארץ אבות, דהיינו על הכרח דתי של עם נבחר. המקום הוא מקום הוא מקום, ולא ה־מקום ככינויו של האל (בפרפרזה לדברי דוד אוחנה בספרו 'גם כנענים גם צלבנים'). האל של איתן הוא אל אוניברסלי, שאינו בוחר צד. הדגמה לכך נמצאת בין השאר בפנייתו הכפולה לאל בשיר הפותח את "שירות מלחמה". האוניברסליות של האל באה לידי ביטוי בשזירת שתי אלוהויות לאחת, כשאיתן קושר את תפילת "אווה מריה" הקתולית במשנת עקביא בן מהללאל: "בָּרֵךְ אוֹתָנוּ הַחוֹטְאִים / חוֹטְאִים עַכְשָׁו וּבְמוֹתֵנוּ […] עַד נֵדַע מֵאַיִן בָּאנוּ וּלְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים / וְלִפְנֵי מִי אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים / וּבָרֵך אוֹתָנוּ החוֹטְאִים. / בְּיָדֶיךָ אֲנַחְנוּ עַם גִּבּוֹר מִלְחָמָה".
למעשה, הדם שנשפך הוא המאחד את העמים לעם אחד, ואת האדמות – לאדמת הארץ הגדולה. כך בסוף השיר "מסע־מלחמה": "אֲרוֹנוֹת נוֹסְעִים / כְּלֶכְתֵּנוּ בִּדְמָמָה, בַּחֹשֶׁךְ / אֲחוּזֵי כְּמִיהָה קְרוֹבָה לָאָרֶץ הַגְּדוֹלָה / אֲנַחְנוּ נוֹתָרִים חַסְרֵי־כֹּל, עַל חֲצִי אֶרֶץ, מְנֻתָּקִים / עִם זֵכֶר הַנּוֹפְלִים, שֶׁלָּהֶם וְשֶׁלָּנוּ, / חֲתוּמִים בְּדָמָם עַל הָאָרֶץ כֻּלָהּ / מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת". השיר נחתם בפיצול שהוא איחוד – הדם הוא שלהם ושלנו. משורות אלה ועד סיום חטיבת השירים איתן מתייחס לעם כאחד, באופן ישיר, כאל העם הגדול של הארץ הגדולה שבה כל הנופלים משני הצדדים חד הם, הם החתומים בדמם על הארץ. השאיפה לארץ הגדולה הופכת ממשית רק כעת, במסע הכיבושים של הווה ששת הימים. ועד שזה לא יושלם, אומר איתן, אנחנו נותרים חסרי כול על חצי ארץ – מנותקים זה מזה, כשהעם עצמו מפורק ומנותק.
נראה אפוא שהכיבוש אצל איתן הוא הדרך לסיום מלחמת האחים, לאיחוד העמים. איתן מבקש־מצהיר שהדם שנשפך לא יהיה לחינם. כך למשל בשיר "פני האדון": "מַדּוּעַ זֶה בָּאוּ עַד כָּאן בֵּין חַיִּים / וְחַיִּים תְּשׁוּקוֹת וּתְשׁוּקוֹת מִיתוֹת / וּמִיתוֹת מַדּוּעַ זֶה בָּאוּ עַד כָּאן / עַד נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ / וּפְנֵי הַפָּנִים וְדַם הַדָּם / מַדּוּעַ זֶה בָּאוּ עַד פָּנַי […] שְׁמִי נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי / אָמַרְתִּי אֶרֶץ עוֹלָה וְקָרְבַּן חִנָּם". מבחינתו המלחמה צריכה להיות על הפיכה ל"ביחד" – לא על אדמה. ואכן, בריאיון משותף עם העיתונאי רן אדליסט, חברו הטוב וחברו לנשק במלחמה, שניהם יסכימו בדיעבד שהמלחמה הייתה מלחמת ברירה. לניסיונו של המראיין להצביע על האשליה בתפיסה האוטופית של איתן, ישיב המשורר: "לא הייתה כאן מלחמה על אדמה. יש מלחמה שלנו בפחדים שלנו, ומלחמה שלהם בפחדים שלהם מאיתנו. זה לא מלחמה על אדמה" (במחנה, 10.7.1987). מצד אחד המלחמה היא חטא של הצד הישראלי בהיותה מלחמת ברירה, ומצד אחר היא פותחת פתח לאיחוד מחודש. שפיכת הדם היא החטא ובה בעת האפשרות לכפרה. כך, לפי ההיגיון של איתן, תוצאות המלחמה מאפשרות לשים קץ למלחמת האחים.
השיר החותם את החטיבה, "ואחַר המלחמה", עוסק ישירות באיחוד הזה. מבחינת המשורר, תוצאות המלחמה מחייבות דיבור משותף של העמים. איתן מצהיר בפתיחת השיר על הפעולה המעשית הנדרשת כעת: "וְאַחַר הַמִּלְחָמָה נְדַבֵּר עַל הָרִצְפָּה / רִצְפַּת הָאָרֶץ / נִטְרֶפֶת בְּדָמֶיהָ / עוֹלַת עוֹלָה / נְדַבֵּר עַל הָאֲדָמָה / אַדְמַת הָאָרֶץ". מילולית לשבת על רצפת הארץ ולדבר, כציווי האבלים לשבת שבעה על הרצפה – לנוכח הגופות שמתו על רצפת הארץ הנטרפת בדמיה. הדיבור על רצפת הארץ באופן פיזי הופך לדיבור על אדמת הארץ, דהיינו, לדיבור על האדמה במובן הגאוגרפי: כך איתן מבהיר שכעת, אחר המלחמה, יש לדבר על האדמה שנכבשה, שצריכה להיות האדמה המשותפת – אדמה שמכוננת איחוד מתוקף היותה מדממת דמים זהים של העמים. ציון האדמה כ"עוֹלַת עוֹלָה" מבהירה שוב שחשוב לאיתן שהקורבן לא יהיה קורבן חינם. כעת צריך לדבר על מה עושים באדמת הארץ שהורחבה, ושאליה נוהים כעת עם שוך הקרבות.
בשורות העוקבות איתן מפתח את חזונו באמצעות החזרה על ה"דיבור": "נַתְחִיל לְדַבֵּר עַל הָרִצְפָּה / רִצְפַּת הָאָרֶץ / נַתְחִיל לְדַבֵּר עַל הָאֲדָמָה / אַדְמַת הָאָרֶץ / נַתְחִיל לְדַבֵּר עַל כֹּחֵנוּ / כֹּחַ הָאָרֶץ / תַּחַת הַשָּׁמַיִם וּבִרְצוֹנָם". למקרא שורות אלו נדמה כי איתן שוב חותר להטעיה. לכאורה הן מפארות את הכוחניות האדנותית של ישראל במערכה: הכוחניות של הכיבוש בכוח, שהוא כוח הארץ, וברצון השמיים. אבל השמיים של איתן כפולים: שכן תחת השמיים וברצונם "אֵין לָנוּ דָּבָר שֶׁלּא בָּא מֵעַצְמֵנוּ / וְלֹא יִהְיֶה לָנוּ דָּבָר / שֶׁלּא יָבוֹא מֵעַצְמֵנוּ". לאור הקריאה בחטיבה כולה נשללת האפשרות שאיתן מתכוון כי השטחים מיועדים לנו ברצון האל, כבהבטחת ספר בראשית, ונראה שאיתן מבטל מראש, בשיר מקדים לחטיבה, את ההבחנות ויוצר האחדה "בֵּין אֲדָמָה וַאֲדָמָה, שָׁמַיִם וְשָׁמַיִם / בֵּין גּוּף וְגּוּף, גּוּפָה וְגוּפוֹת / עוֹבְרוֹת נְשָׁמוֹת תוֹעוֹת" ("פני האדון"). האדמה, הדם והאדם, וכך גם השמיים, אינם בעלי אופי משיחי. לכן, כשאיתן שר על כוח הארץ תחת השמיים וברצונם – הכוח הוא כוחה של האדמה עצמה ולא של האל, אלא של האדם שחי בה. הרי האדמה שייכת לעם שאין בו הפרדה בין גוף לגוף ובין גופה לגופה, ובהמשך השיר החותם את החטיבה איתן מדגיש כי "לֹא מְלֻמָּדִים וְלֹא כֹּהֲנִים וְלֹא קְדוֹשִׁים / פְּרָאִים מְהִירֵי תְּנוּעָה וּמַחֲשָׁבָה / חַיִּים עַל הָאָרֶץ, חַיִּים עַל הָאֲדָמָה / חַיִּים וְלֹא מֵתִים, / כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ, בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ / נָקוּם תַּחַת הַשָּׁמַיִם וּבִרְצוֹנָם". כעת, החיים על הארץ הם בעלי הכוח לקום כעם אחד – בדיוק כמו שהוא אמור להיות – תחת השמיים וברצונם.
לשיטתו של איתן, את האוטופיה הזאת יכולים למנוע מנהיגי העמים, הפוליטיקאים, שהם "רָאשֵׁי כִּסְאוֹת רֵיקִים", "רַמָּאִים נְבוּבֵי רֹאשׁ, סוֹחֲרֵי כִּסְאוֹת / רְדוּמִים בְּנִדְבוֹת אָדָם". אלה מנסים לסחור בדבר הטבעי, בשיוך המאחד של האדמה אחר המלחמה, ולשמור את השטחים שנכבשו כ"קלפי מיקוח", כלומר להפוך את בני הארץ ל"סְחוֹרָה מְכוּרָה" בעבור כיסאות ומעמד וכוח, כפי שמתואר גם בשיר "מסע־מלחמה": "עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אֶת הֲזָזַת הַמּוֹשָׁבִים, הַמִּקּוּחִים / בִּדְבַר הִלּוֹת הַגְּבוּרָה וְהַתְּהִלָּה / עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מְרִיחִים אֶת צַחֲנַת חֲצִי רִבּוֹא גּוּפוֹת בַּמִּדְבָּר", כותב איתן ומוחה על העם המוּזן "בְּקֶמַח־עֲצָמוֹת טָחוּן שֶׁל סִפּוּרִים". איתן מצהיר שהמלחמה נמשכת כעת עם סיומה "לֹא בִּשְׁמָהּ וּבְשֶׁקֶט, בַּחֹשֶׁךְ / לֹא לְאוֹר הָאֵשׁ / לֹא בְּקוֹלוֹת נֵפֶץ וּבְקוֹל מְנוֹעִים". המשכה של המלחמה הוא התנגדותו של עם הארץ לאותם "מַנְהִיגֵי־כִּסְאוֹת" שממשיכים את המלחמה שלא בשמה.
בשיחה עם אדליסט סיפר איתן שערב המלחמה "הייתה הרגשה שאין הנהגה, אין מטרה למלחמה. יש משימה וצריך לבצע אותה, אבל זה ברמה הטקטית הכי נמוכה, בלי שום קשר למטרות המלחמה שבכלל לא הוגדרו. […] אם הייתה מנהיגות קצת יותר חכמה, היא הייתה פותרת את זה בלי מלחמה". ובהמשך, כשהמראיין שואל אם ממרחק עשרים שנה מלחמת ששת הימים היא בסך הכול הצלחה או כישלון, איתן משיב: "ברמה המבצעית אין ספק שזו הצלחה. ברמה הפוליטית זה כישלון. מפני שרק הזרועות הביצועיות ידעו מה הן עושות ועשו את שלהן מבחינה מבצעית. אבל המוח לא ידע מה הוא רוצה". אחרי המלחמה חש איתן את "כֹּחֵנוּ וְעֹצֶם יָדֵינוּ" – של העם־גיבור־מלחמה – שבזכותם שוב לא נימכר ולא ניקנה בידי אותם סוחרי כיסאות רמאים ונבובי ראש. לכן ב"ואחר המלחמה" ישנה חשיבות לחזרה על השורות הפותחות של השיר, רגע לפני סיומו, אבל בפיתוח רעיוני חדש: "אַחַר הַמִּלְחָמָה, אַחַר תְּנוּעַת הָאֵשׁ הַנּוֹרָאָה וּשְׁפִיכַת הַדָּם הַמַּצְחִינָה / נַהֲפֹךְ עַם אֶחָד עַל הָאָרֶץ / רוּחַ אַחַת עַל הָאָרֶץ / תַּחַת הַשָּׁמַיִם וּבִרְצוֹנָם" (ההדגשה שלי). מכאן מתבהרת תשובתו של איתן לשאלת משבר 67' והמרחבים החדשים שנפתחו: בהיעדר משמעויות מטפיזיות של המקום, המשמעות היחידה היא המשמעות הפיזית של האיחוד, של שבירת מלחמת האחים.
כעת אפשר גם להבין את האפילוג המסיים את "שירות מלחמה" ואת השינוי שחל בין הפרסומים. בגרסה שפורסמה לבסוף בספר נכתב: "וְאַתָּה, אַתָּה הַרְשֵׁה לְעַבְדְּךָ לָשֵׂאת תְּפִלָּה / עַל רַגְלָיו, זְקוּף קוֹמָה, בָּז לְחַיֵּי נְדָבוֹת / וְרַחֲמִים, מוּרָם מִדּוֹמְמִים, מִצְּמָחִים, מֵחַיּוֹת וּמֵאֲנָשִׁים / הַרְשֵׁה לְעַבְדְּךָ לְבַקֵּשׁ לֹא מִפַּחַד וְלֹא מֵאֵימָה וְלֹא מִמּוֹרָא / בִּשְׁעַת נִצָּחוֹן זְמַנִּי לִפְנֵי נִצָּחוֹן נֶחֱרָץ. / מֵרֹאשׁ הָהָר עַל מַבַּט מוֹרְדוֹת הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן / אַחַר הָאֲבָנִים וְהַצּוּקִים וַעֲלִיַּת הָאֲדָמָה / בְּצַעֲקוֹת רוּחוֹת וּקְרִיעוֹת אֲוִיר / הַרְשֵׁה לְעַבְדְּךָ לְבַקֵּשׁ בַּעֲדָם שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי־אָדָם / בְּצֶלֶם הָאָדָם וְכֹחוֹתָיו וְלֹא בְּצֶלֶם הַחַיָּה". איתן פונה אל האל האוניברסלי בתפילה שמורגשים בה כוחו ועוצם ידיו שלו עצמו: הוא אינו רכון על עפר כמנהג התחינה המקראית – הוא עומד על רגליו זקוף קומה, ולא ירא מהאל ולא מאוים מפניו, שכן הארץ שייכת לו, לכוח הארץ, לבני הארץ. איתן מרשה לעצמו לבקש את הדבר הטבעי מכול: "הַרְשֵׁה לְעַבְדְּךָ לְבַקֵּשׁ בַּעֲדָם שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי־אָדָם / בְּצֶלֶם הָאָדָם וְכֹחוֹתָיו וְלֹא בְּצֶלֶם הַחַיָּה". בכך הוא חותם את "שירות מלחמה" ואת הספר כולו – בתחינה הפשוטה, אך הנשגבת ביותר, לצֶלם אדם. בסופו של דבר, אחר שפיכת הדם המצחינה ותנועת האש הנוראה, מה שנשאר לאיתן לבקש בעדם – וזה בעד כולם – זה שיהיו בני אדם. איתן מבקש זאת בעדם גם בהיבט המצלולי: "בעד הדם" שנשפך – בעד אדם – אפשר להיות בני אדם, אחים אחרי מלחמת האחים; להיות בני אדם בצלם האדם וכוחותיו, שהוא עם אחד על הארץ, רוח אחת על הארץ, תחת השמיים וברצונם.
תפילה זו בשעת הקרבות מהדהדת גם בשיחה עם אדליסט, כשאיתן אומר: "ב־1967, הציבוריות הכללית לא הייתה מסוגלת להתמודד. דוברי העברית לא היו מסוגלים לחיות בשכנות טובה עם דוברי הערבית, בשטח המשותף שתחת הרגליים. לא מסוגלים לקבל אותם כאזרחים שווי זכויות, לא מסוגלים אפילו להתנהג איתם כמו בני אדם". זאת התפילה שאיתן מבקש לשאת למען כולם, בעד הדם שנשפך. עוד בזמן הקרבות הכיר איתן בבעיית היחס בין העמים שהם עם אחד, הנובע מ"הפחדים שלנו והפחדים שלהם", נוכח קוצר הרואי של המנהיגים. כך אפשר להבין כיצד בזמן הקרבות או זמן קצר אחריהם, בפרסום הראשון בקשת, נאמרה התפילה "בִּשְׁעַת מַפָּלָה זְמַנִּית, לִפְנֵי נִצָּחוֹן נֶחֱרָץ": מדובר במפלה כי דעתו שיש להרחיב את גבולות הארץ עוד הייתה דעת שוליים בזמן המלחמה. וזו מפלה כי הדם שנשפך הוא דם אחיד של אותו העם מנהר מצרים עד נהר פרת, ואסור לתת לדם זה להיות קורבן חינם.
אלא שהסנטימנט הציבורי השתנה מן היסוד בעקבות המלחמה. כך אפשר להבין את השינוי המהיר, "בִּתְנוּעַת־אֵשׁ אַחַת", שחל בתפיסתו של איתן: בחודשים הספורים שבין הפסקת האש לפרסום 'מלך אסור ברהטים', הכנעני סוף־סוף התעורר בארץ, וייתכן שהדם הכנעני, הדם המאוחד והמאחד, לא נשפך לשווא. ולכן התפילה יכולה להיאמר סוף־סוף "בִּשְׁעַת נִצָּחוֹן זְמַנִּי לִפְנֵי נִצָּחוֹן נֶחֱרָץ": זה ניצחון זמני מבחינת איתן, כי עדיין איננו עם אחד על הארץ, אבל אנחנו מתקרבים לשם, אחוזי כמיהה משותפת לארץ הגדולה, המשותפת.
כעבור שנה, בשיר "החיים של סָלוּא" שפורסם לראשונה בקשת ב־1968 (ותשע שנים אחר כך בספרו השני 'ארץ אֱמוֹר'), איתן עדיין כואב את אותו הדם. כמו מובס, הוא מכיר בכך שתוצאות המלחמה לא הביאו לאוטופיה הכנענית ולשלום שיפתור את מלחמת האחים. בסופו של דבר – אין ניצחון נחרץ, והדם נשפך לשווא. כעת הוא מבקש לדבר דרך דמותו של סלוא, אביו של זמרי מסיפור חטא בעל פעור: "אֶרֶץ מְלֵאָה דָּמִים. / דָּמִים צוֹעֲקִים מִן הָאָרֶץ […] וְסָלוּא מְדַבֵּר: / קוּמוּ וְקִרְאוּ לָהֶם / וְקִרְאוּ לָהֶם לַחֲזֹר עַל יַלְדֵיהֶם וּמִקְנֵיהֶם / וְקוּמוּ וְהַחֲזִירוּם לְמִדְרוֹנֵי הָאֲדָמָה / בְּיֶדְכֶם הַדָּבָר וּבְדַמְכֶם". ששת הימים אפוא אינה ניצחון נחרץ, שכן העם לא שב, העם לא שם. איתן ממשיך בהתפכחותו, מסכם את שירו ואת כאבו: "וְנֹכַח הַמָּוֶת / מַה נַּגִּיד. נַגִּיד שֶׁדִּבּוּר אַחֲרוֹן / הָיָה דִּבּוּר חֶֶרֶב? נַגִּיד / שֶׁפְּלִיטֵי־חֶֶרֶב שֶׁנָּעִים תַּחַת גְּשָׁמִים / סוֹבְלִים מִדִּין חֶֶרֶב? […] סָלוּא מְדַבֵּר: הַחֲזִירוּם לְאַדְמָתָם, הַחֲזִירום עַכְשָׁו / עַד הָאַחֲרוֹן בָּם / עַד שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר תְּפַזֵּר יְצִירֵי דִּמְיוֹן וַעֲרָפֶל / לְאָן הָלְכָה תְּהִלָּתֵנוּ? / הַאִם בֶּאֱמֶת נֶאֱחַזְנוּ תְּהִלָּה".
איתן כואב את דם־עם־הארץ. אבל גם אחרי המילים האלו הוא נשאר בעמדתו. גם עשרים שנה אחרי המלחמה הוא לא ימוש לא מעמדתו האוטופיסטית ולא מעמדתו האופטימיסטית. כשאדליסט יעמת אותו עם המתחולל בשטחים, ערב פרוץ האינתיפאדה הראשונה, וישאל במישרין: "אז אתה מדבר על מדינה דו־לאומית?" איתן יענה: "לא, מדינה רב־לאומית. ממה יש לפחד?"
איתן עובד האדמה ישתמש במשל הבא: "אין פתרונות מהירים. תראה את העץ הזה שאנחנו יושבים תחתיו. קח את הגרעין שלו. בגרעין טמון הכול […] אבל לא יעזור לך כלום. ייקח שבע שנים עד שהוא יעשה את זה. לא שנה אחת קודם. אז כל מי שרוצה שהתהליך כאן ייגמר יותר מוקדם, יכול לרצות, אבל לתהליך יש הזמן שלו, עד שיבשיל. כמה לוקח תהליך היסטורי כזה? אני חושב שלא פחות ממאה שנה".
"ומה עושים בינתיים?" יקשה אדליסט וישאל. ואיתן יחתום באותן המילים שבהן חתם את תפילתו הנאמרת בשעת מפלה זמנית ולפני ניצחון נחרץ: "מתנהגים כמו בני אדם".
