נזם זהב באף חזיר, ברק עמום באפלולית החוטם; שחורה עֵין החזיר, יהלום בוהק בין קפלי העור. כדרך החזירים הוא בוטש באדמה, מתפלש בבוּצה, מבקע מֵלוֹנים בלוֹעוֹ. כמצוות אנשים מלומדה נחטט נא בפסולת, נחפור נא בידיים, לא נבחל במקקים, לא ניגעל מפיגולים, לא נקוץ בשיקוצים.
לאמנון יוהס
בקצה המדרכה, על סף הכביש, בראש מורכן, ספק עומד ספק יושב, נטף האיש טיפין טיפין. זיעה ניגרה ממצחו, דמעות זלגו מעיניו, דם ניגר מאפו. בזרזיף דק וארוך שאבו כוחות המשיכה את נוזלי גופו אל תוך תעלת הניקוז שבין המדרכה לכביש, ומשם למטה, במורד הרחוב. אפילו איבריו החלו לאבד ממוצקותם, נרפים, מתמוססים, נכנעים אט אט לעייפות החומר. בגדיו היו רטובים, כיסיו נמלאו מים. פלג גופו התחתון הפך לשלולית כהה, סמיכה, בוצית. אך למרות תהליך המסמוס נשמרה באיש לכידות פנימית כלשהי, שמנעה ממנו להתאייד. כבחוק כלים שלובים התאזן המפלס שוב ושוב. פלג הגוף העליון ניחן עדיין בקווי מתאר אנושיים. בתודעה המשיכו להבהב מחשבות, זיכרונות, חרטות. הוא נאנח בזוכרו איך התעקש תמיד, כילד, לאכול מרק במזלג.
הם, הם מהלכים אימים בסכינים שלופות, במזלגות זקורים, במקלות מונפים, מצקצקים בלשונם, אומרים ההוא, קפצה עליו זִקנה, שיבה זרקה בו והוא עודנו איש צעיר, ואילו עשה כך ולא אחרת כלום היה מגיע לידי כך, כלום היה נקלע למסלול עקלקל כל כך, ואנו, אנו מתחנו לנגד עיניו צעיפי אשליה, הקרנו עליהם צלליות מרצדות, חלומות תהילה, מחשבות זימה, תוכניות נקמה, צלליות שצורותיהן רכות כיָרֵך, קשות כיהלום, הגדלנו ומתחנו כאוות נפשנו, כבובנאים משכנו בחוטי מציאותו, כל טעות הונצחה, כל ריב נהיה מאבק איתנים, כל שטות נטבעה בַּמוחלט, ואנוכי, אני בדרך חתחתים הלכתי, בנתיב תעתועים השתרכתי, בשביל עוועים דידיתי, בלי להביט ימינה ושמאלה, לנגד עיניי ריצדו צלליות עברי, צללי חטאי, ומרוב כוונה למרק חטאתי שבעתיים, עד לבלי תְּקוֹן, ומרוב בהייה בריקוד הצלליות ניגפה רגלי באבן ומעדתי, נפלתי למשכב, שם, באמצע הדרך הוא קרס, הם מסננים, ספק בתוכחה ספק בשמחה לאיד, שולפים סכיניהם, זוקרים מזלגותיהם, מניפים מקלותיהם, צועקים ההוא, מה יהיה עליו, בחוליו הוא מתקטב והולך על הציר בין פרישות לפריצות, פָּרוש מן העולם, פָּרוץ אל העולם, איבריו נחבטים אלה באלה ככדורי מטוטלת, ואני, בכל מאודי התאוויתי להתחפר במחילות, להתכרבל בחמימותן, להצטעף בקרירותן, והם, הם עוטים על טרפם כמוצאים שלל רב, דוקרים בסכיניהם, נועצים מזלגותיהם, מנחיתים מקלותיהם, מפטירים ההוא, פצע וחבורה ומכה טרייה, פעור לעולם, הלום דֹפֶק, שותת דם, דומע, קרוע לרווחה, לצריבות החום והקור, האור והחושך, האוויר והמים, ומי יושיענו בימי חלדו, הם שואלים, ומאין יבוא עזרו.
מעל ההר הקפוא, ששביליו מכוסים כפור, שענפי עציו כורעים תחת השלג, חג ברקיע חישוק זהרורי. במעגל ללא ראשית, ללא אחרית, מסתחררים מלאכים שלובי כנפיים. צליל אחיד, שאין בלתו, עולה מן המעוף. בשתיקה שואגות הרוחות; בדממה ניתקים גושי קרח מן ההר, מתנפצים בתהומות. רק קול מעוף ריבוי המלאכים מהדהד בנקיקים, מערסל את חיות הבר המכורבלות במעמקיהם, רדומות.
על הכביש המתפתל במורד ההר פיזרה יד נעלמה מלח; הנתיב נשאר פתוח. מכונית בודדה גולשת מטה, מחליקה בתנועות איטיות של בלימה ושחרור, עד הגיעהּ לגיא שלמרגלות ההר, מקום בו השלג מתמסמס בבוץ. לצד הכביש, גדר כלונסאות תוחמת מרבץ חזירים וכלבים. נשיכות נענות בנגיחות, נחירות נבללות בנביחות, מבליעות את אוניסון המלאכים. המכונית נעצרת. דמות אדם מתרוממת מתוך הדלת הנפתחת, ניגשת אל המכלאה. ביללות רמות צובאות החיות על הגדר, משתוקקות אל אדונן.
היא השעינה את אופניה על קיר הבניין הדו־קומתי ולחצה על כפתור האינטרקום. זו אני, היא אמרה בהחלטיות, בתשובה לשאלה מי זה, שנשאלה בקול גברי. מתכתיות הרמקול שיוותה לקול חספוס, צרידות, עומק של חיים שלמים, שלתוכם היא נבלעה דרך הדלת הפתוחה. אילו היה זהיר יותר, היה מבקש הקול לדעת מה הסיסמה, כפי שעושים רוב הקולות הבוקעים מתוך אינטרקומים בעירנו. שכן רבות כאן הבריות המנצלות כל הזדמנות להשתחל לתוך החמימות הביתית של חיי הזולת: טפילים חברתיים, רוחות רפאים. זה אני, הם אומרים ומקווים שהקול באינטרקום או מעבר לדלת לא ירגיש בהבדל, ולפעמים מתמזל מזלם והדלת נפתחת בפניהם, והם פוסעים לתוך דירה מוארת, לתוך זרועות פתוחות, מוזמנים להסב אל שולחן האוכל, שהילדים כבר יושבים סביבו ומחכים רק להם.
נותר לנו זמן מועט כל כך, ועוד פחות מכך כוחות, לסגור קצוות כה רבים, שהידלדלו מתוכנו והשתרכו אחרינו על מדרכות העיר. רשרוש הפרימה ליווה אותנו ללא הפוגה, מטריד כמו צלצול באוזניים. והעיר הזאת, שבימים כתיקונם הייתה לנו עולם ומלואו, התפרקה בבת אחת לבליל חלקים שסכומם נופל מן השלם. עצי השדרות לא הִתוו עוד רצף מונומנטלי, אלא עמדו עץ־עץ לעצמו, מעורטלים, מעוקלים. מסילות הרכבת התחתית התעקמו, יצאו בן־לילה מכלל שימוש. עובדי הרכבת, שגילו את הנזק לפנות בוקר, השאירו את עשרות הַקטרים והקרונות במוסך שבשולי העיר, והמסכים בתחנות, האמורים לציין את משך ההמתנה עד הרכבת הבאה, נותרו מאופסים. המנהרות הריקות התמלאו מיד בנשמות מתות, שקופות למחצה, שהחלו לשייט אנה ואנה באוושה שרקנית. כך קרה שהעיר הזאת, שבדרך כלל קל כל כך לנוע דרכה, התפצלה לשכונות מבוזרות. כדי לבצע את משימותינו, נאלצנו ללכת ברגל מרחקים עצומים, כשבאוזנינו מעקצץ רשרוש הקצוות הלא סגורים. הרחש הזה ייסר אותנו כמו עינוי סיני, ובשלב מסוים ניסינו אפילו לתלוש מתוכנו את הקצוות, אבל כל משיכה בהם כאבה כמו חיתוך בבשר החי. לא הייתה ברירה, המשכנו להיגרר ברחבי העיר עם הסרח העודף; ובמקום להקדיש את תשומת הלב הדרושה למילוי משימותינו, התחלנו לעשות את הדברים כלאחר יד, כמי שכל מבוקשם לסיים. אך מי שכל מבוקשו לסיים לא יסיים, ואת הקצוות הלא סגורים אי־אפשר לסגור כלאחר יד. ההתרוצצות התישה אותנו, העצים העציבו אותנו, הרשרוש הטריף אותנו. אחדים מאתנו, כמוני, שרקותיהם פעמו פתאום כבקדחת, התכופפו מוּכנית בניסיון לחפון שלג לצינון מצחם; ואחרים, כמוהו, שחשו לפתע בקיבתם, התאוו דווקא להבעיר מדורות, להשליך לתוכן שושנים ירוקים; ואילו אתה נמנית עם מוכי הסחרחורת, הנוטים להתעלף, שרגליהם כשלו בבת אחת והילוכם התחלף בהידוס רפה, שהתווה תהלוכת חג נוּגה, בדומה לנוף ילדות מיוּתם. בין כה וכה, רוחנו, שנמתחה עוד ועוד כדי להכיל את גודש סאתנו, מעדה. השילוב בין הנסיבות שאליהן נקלענו לבין סוג המבנה התודעתי שלנו חולל מין נסיגה, כאילו התגלגלנו במורד גרם מדרגות ומצאנו את עצמו שרועים על הרצפה, בקומה נמוכה יותר. כשהתחלנו שוב לנוע, גילינו שהקצוות הגלידו, הפכו לגדמים עגלגלים; הרשרוש נעלם. ליטפנו את הגדמים, שדמו לענפים כרותים, ולא הרגשנו עוד דבר. חשנו שנשארה עכשיו רק משימה אחת, ושגם אם היא תצריך את כל כוחותינו, הרי שהיא לפחות אחידה ומוגדרת, וניגשנו למלאכה בלב שלם, והקדשנו לה את כל תשומת ליבנו, והקרבנו לה את בשרנו.
בנקישת אצבעות נפתחו שערי השמיים – מהומת אלוהים ניחתה על ראשינו, עינינו נצרבו בנשורת גופרית. תחת רקיע קרוע, עשֵן, נדרשנו להיטהר, בהשתחוויה. אך הסתיים הטקס וכבר נדחפנו לשוב ולהיטנף, להתגולל בעפר, כמנהגנו בקודש, וחוזר חלילה. נורא מכל היה רעבוננו, שלא היה אפשר עוד להשביעו; חור שחור נוּקב בקיבתנו. את שארֵי בשרנו מכרנו, כמעט חינם אין כסף, תמורת חופן פירורים שבלענו בשקיקה, שליקקנו מהיד המושטת, כל כך רעבים היינו, וללא שיהוי גם את שארית בשרנו מסרנו, כלאחר יד, תמורת עוד חופן פירורים, שנבלע כלא היה, שלוּקק מהיד, שנקפצה כעת לכדי אגרוף, כי לא היה לנו עוד מה לתת, אבל נשכנו את היד, במלוא הייאוש של ההתמסרות, והשבענו אותה שתיפתח, ומכרנו את נשמתנו תמורת עוד חופן פירורים, ששאבנו פנימה בשאיפה ארוכה, עד כדי השתנקות, בעיניים דומעות, באוזניים הולמות, והיד נסוגה, אבל נתלינו עליה במלוא הטירוף של ההתמכרות, ומסרנו את נפשנו תמורת עוד חופן פירורים, שטרפנו בניבים חשופים, בנהמות חייתיות, והיד הכתה בנו ונעלמה, כי לא היה לנו עוד מה לתת, ונפלנו ארצה שדודים.
את המקדש לאלים הקמנו למען יעמוד על תלו לנצח. הכוהנים תכננו את המבנה במו ידיהם, בלי להידרש לאדריכלים. עבדינו חצבו את מיטב האבנים, חטבו את מיטב העצים; פועלינו גילפו וסיתתו ביד אמן. הכיפה אדירת הממדים, שהפתח העגול בראשה אִפשר לאור השמש והירח לחדור להיכל, נבנתה תוך הקפדה על שיווי משקל על־זמני. בד בבד עם מלאכת הבנייה, הזרמנו דם חדש אל הגזע, למען ימשיך לצעוד לנצח. העמדנו ולדות, שמרנו עליהם מכל משמר, מנענו מעצמנו מזון כדי להאכילם, שהרי באותם ימים השתוללה הקדחת. נחילי יתושים שזרמו מן הביצות הסמוכות הפיצו את החולי ברחובות העיר. תינוקות רבים מתו. המבוגרים שלקו בקדחת התענו בהזיות. הם בהו נכחם בעיניים קרועות לרווחה, בולטות, מזוגגות בקרום רירי. בסיוטיהם, הם דימו לראות את עצמם שכובים חסרי אונים, בעוד מושא אהבתם נגזל מהם, לנגד עיניהם, במרחק נגיעה מידם המשותקת. אף פרט לא נחסך מהם באותם חזיונות, ואף לא ניתן להם להסיט את מבטם, לעצום את עיניהם או לכסותן בידיהם. הם נאנסו לחזות בַּפולש רודה במושא תשוקתם, רודה את דבשו, מוצץ את צוּפו בקול גרגור. איברֵי הקודחים התעקלו, התלפפו אלה באלה כענפי עצים חולים. הם חרחרו, צפודים, עד שיצאה נשמתם. חנוכת המקדש הייתה יום אבל. בכיכרות העיר נערמו הגופות. בהיכל הגדול, הבנוי לתלפיות, השתוחחנו בתחינה לאלים, חוזרים במלמול על מילות התפילה שדקלמו הכוהנים. שיווענו לישועה ממכת היתושים. אלומת אור מסמאת, שחדרה מן הפתח בראש הכיפה, ליבּנה את המזבח. האור הבעית אותנו; לא העזנו להישיר אליו מבט. פחדנו שעינינו ילכדו בו כדג בקרס, כמו הקודחים הבוהים בזוועותיהם המדומיינות. בתום הטקס, שירכנו את רגלינו אל פתח המקדש. בצאתנו אל אור השמש, חשכו עינינו. הרחובות, המדרכות, המבנים, הכול נראה שקוע קמעה. רק המקדש עמד על תילו כמקודם. אף על פי שירידת מפלס העיר הייתה מזערית, תחושת אימה מבחילה תססה בבטננו. במקום לשעות אל תחינתנו, היכו אותנו האלים במכת חולות נודדים. רוע הגזירה התחוור לנו בן־רגע. ידענו שעירנו תמשיך לקרוס אל תוך עצמה, מתכסה בשכבות של עפר ואפר. צאצאינו וצאצאי צאצאינו ידשדשו בקרקע הטובענית, עיניהם מתמצמצות מרוב אבק. מסונוורים נחפזנו אל שער העיר, יצאנו אל השדות. טיפסנו במעלה הגבעה החולשת על העיר, מתנשפים, דרך סלעים וקוצים. מוכי חמה, קרסנו על ברכינו בהגיענו אל הפסגה. את בגדינו קרענו מעלינו, רגבי אדמה פוררנו בין אצבעותינו, עפר בָּזַקנו על גופינו, כחייתו פרא שאגנו אל הרוח.
המצב היה לאחר ייאוש. לא הייתה ראוּת. הכול התכסה באד לבן, סמיך כמו צמר גפן. אפילו למרחק מטר לא יכולתי לראות, ואפילו לא את גופי שלי. הרמתי את ידיי כדי להתבונן בהן מקרוב. נדמה היה לי שאני שולה אותן ממים עמוקים: הן היו כבדות, זרוּעות עקצוצים. כופפתי את האצבעות ומתחתי אותן לסירוגין, אבל לא הצלחתי להיפטר מהתחושה הזאת. את שאר הגוף בקושי הרגשתי. ניסיתי להזיז את רגליי; הן היו מאובנות. שמטתי את ידיי בחזרה. עצמתי את עיניי. הטיתי אוזן. רחש דק עלה מתוך האד, כמו התקמטות של דפי נייר דקיקים, פריכים, שמישהו הופך לאט. כמו דפי עיתון ישנים. נדמה היה שבנקודה כלשהי בתוך האד, מישהו יושב בכורסה ומעלעל בעיתון. בוודאי נמסרו ידיעות מהחזית. המצב היה לאחר ייאוש, מספר המתים היה גדול. מיתות משונות הם מתו. רובם נקרעו לגזרים; מקצתם התאדו. מלכתחילה היה ברור שזה יסתיים בטבח המוני. מן הסתם צוּטטו מצביאים ואנשי רוח שאמרו שמותם לא היה לשווא. מן הסתם הופיעה תמונה מביקורו של המנהיג אצל אחת המשפחות האבלות. פקחתי את עיניי. עדיין לא הייתה ראות. שבתי ועצמתי אותן, הטיתי אוזן. הרחש של דפי העיתון כבר לא נשמע, אבל משהו עדיין עלה מתוך הדממה, מין הד עמום של קולות ייחום אנושיים, התחבטות של גופים כחושים, גניחות, נאקות. לא הייתה תשוקה או חדווה בקולות האלה. מדי פעם הגיעה לאוזניי קריאה רמה יותר, אורגזמית, שנשמעה כמו זעקת שבר. הרי הגברים הבריאים נשלחו לחזית. בעורף נשארו רק נכים וחולים, שנחלשו עוד יותר בשל הרעב. איברי המין היו חרבים, סרוחים בין הרגליים כמו דגים מתים. בנסיבות הנוכחיות, יחסי המין נבעו מיצר הישרדות גרידא. המצב היה לאחר ייאוש, נדמה היה שהאויב עומד להשמיד את כולנו, ומי שעוד שרד לרגע נדחף למשימה של הצלת הגזע. נשים כרעו ללדת בין עיי חורבות. ודאי, החיים לא היו מתנה בנסיבות האלה, אבל אנשים המשיכו להזדווג במחשבה שחייבים לשמר את הגזע ושכל עוד נמשיך להוליד, האויב לא יעמוד בקצב ולא יצליח להשמיד את כולנו, ואז, אחרי שהכול ייגמר, בעוד אלף שנה, צאצאינו יתהלכו חופשיים על פני האדמה הזאת. אמנם, באותו רגע נראו החזיונות האלה מופרכים, כי המצב היה לאחר ייאוש, אבל בחשבון אחרון היה הסיכוי חמישים־חמישים, כמו תמיד.
הנה באים האנשים עם התנועות שלהם, עם הבעות הפנים שלהם, עם הדיבורים שלהם, עם המכשירים האלקטרוניים הניידים שלהם, עם השמות שלהם, עם הגילים שלהם, עם הצופן הגנטי שלהם, עם טביעות האצבעות שלהם, עם השיניים שלהם, עם הלבנים הצואים שלהם, עם איברי המין שלהם, עם מחשבות הזימה שלהם, עם ההפרעות הנפשיות שלהם, עם טראומות הילדות שלהם, עם הקעקועים שלהם, עם הצלקות שלהם, עם הגדמים שלהם, עם הגידולים שלהם, עם המחלות שלהם, עם ההתמכרויות שלהם, עם הרעלים הזורמים בעורקים שלהם, עם הרפלקסים המותנים שלהם, עם הסטיות שלהם, עם הסודות שלהם, עם החטאים שלהם, עם האמונות הטפלות שלהם, עם הדעות הקדומות שלהם, עם סיפורי המשרתות שלהם, עם התכסיסים המלוכלכים שלהם, הנה באים האנשים עם הרצונות שלהם, נראה שהם רוצים ממך משהו שקשור לצרכים הקיומיים שלהם, לדאגות הפרנסה שלהם, לתסכולים המקצועיים שלהם, לפחדי הילדות שלהם, לקיבעונות האנאליים שלהם, לחסכים הרגשיים שלהם, למאזן האנרגיות באורגניזם שלהם, להתמכרויות שלהם, לדחפי ההרס העצמי שלהם, למחשבות הזימה שלהם, לסטיות שלהם, לסודות שלהם, לסיפורי המשרתות שלהם, לייסורי המצפון שלהם, לרגשות האשם שלהם, לתקווֹת הגאולה שלהם, הנה באים האנשים שאתה מתאווה לנשום את טחב החדרים שלהם, ללקק את הקעקועים שלהם, לשמוע את סיפורי המשרתות שלהם, לפענח את הסודות שלהם, לפצח את הצופן הגנטי שלהם, להתכרבל בחום החייתי שלהם, להיחנק בשיער שלהם, למשש את האיברים הפנימיים שלהם, להתמוסס בגופים המיוזעים שלהם, להתפלש בסחי הרירי שלהם, לספוג את הנוזלים הבאושים שלהם, להבקיע אל גני העדן השמנוניים שלהם, הנה באים האנשים היפים, האיומים, צמאי הדם, שטופי הזימה, תאבי הנקם, טורפי הנבלות, הנה הם באים, רק לך הם מחכים, אז למה שלא תהפוך לליצן החצר שלהם, לשוטה הכפר שלהם, לזונת הצמרת שלהם, לאמן התענית שלהם, לאנטי־כריסטוס שלהם, למה שלא תתבזה בפניהם, תלקק את סוליות הנעליים שלהם, תפתח לעצמך את הוורידים לעיניהם, תיתן להם מופע חשפנות בלתי נשכח סביב עמוד המתכת של קרון הרכבת התחתית, הנה הם באים לקחת אותך לחדרים הטחובים שלהם, למקלטים הנטושים שלהם, למרתפים המעופשים שלהם, לכוכים המחניקים שלהם, למאורות הנאלחות שלהם, למחילות החלקלקות שלהם, למנהרות המפויחות שלהם, למיטות סדום המושתנות שלהם, לגיהינומים המזוינים שלהם, הנה הם באים, הולכים ומתקרבים, מתקרבים והולכים עד כדי מרחק יריקה, נגיעה, סטירה, לטיפה, נשיקה, בעיטה, בעילה, רמיסה, דריסה, הנה הם באים, הולכים ומתרבים, הולכים ומצטופפים, מִתעבּים והולכים עד שאתה נשרט מהזיפים שלהם, מצטמרר מהגבנוניוֹת שלהם, נחנק מהשיער שלהם, מתעלף מהזיעה שלהם, מתמסמס בריריוּת שלהם, נספג במחזור הדם שלהם.