• גיליון

  • שם

  • סוגה

Fiscus Judaicus

לפעמים יש לאשרר גם מושכלות יסוד. דורי מנור אומר על הוצאת 'אלטנוילנד' שלו: "עד מלחמת העולם השנייה, התקיימה באירופה ספרות שוקקת שנכתבה בעברית". נו כן, אבל מה קרה במלחמת העולם השנייה? מה קרה לכל אותם סופרים ומשוררים שפעלו בברלין, בוורשה, בווילנה, באודסה? מי שלא עלה למדינת היהודים – נרדף ועונה והומת. הפרס המתחרה שלהם לפרס ספיר נקרא "פרס פוגל", על שם דוד פוגל, שעליו נכתב במגזין 'שפיץ' העברי־ברלינאי שהוא "כתב את יצירתו בעברית בווינה, ברלין ופריז". יש להזכיר שהוא גם נרצח בגרמנית באושוויץ.

אינני יודע כמה כסף קיבל הזוג מנור את סקאל מאותו נדבן גרמני פלמוני כדי לייסד את הוצאתם האנטי־ציונית. אומרים מיליון יורו (עם ישראל שְׁנוֹר!). ההוצאה החדשה נקראת 'אלטנוילנד', דהיינו הארץ הישנה־חדשה היא גרמניה. לו היה חי, נדמה לי שהרצל היה תובע את הצמד מנור־סקאל על העיוות הנורא של מורשתו, אבל זה היתרון הנודע של כלבים חיים על פני אריות מתים.

'אלטנוילנד' מגדירה את עצמה "ההוצאה העברית הראשונה שפועלת מחוץ לישראל מאז 1948", רוצה לומר: אנחנו – דורי ומושיק – חיים מדהים בברלין על חשבון הפריץ הגרמני. יפה אנחנו משכשכים את רגלינו באגמיה הבדולחיים, שעה שאתם מזיעים מהגבות בשבוע הספר (שוויצבאד). בריאיון לרונן טל (אלא למי?) ב'גלריה' (אלא איפה?) סיפרו השניים שבשנים האחרונות התבססה בברלין "קהילה מגוונת של יוצרים ואומנים דוברי עברית". כמובן. לכן הכותר הראשון בהוצאה הוא רומן של לאה איני. לאה, נו. לאה שלנו. מתל אביב.

"יותר ויותר כותבי עברית חיים כיום מחוץ למדינת ישראל", משקר מנור הנהנתן, שיחזור לארץ ביום שבו ייגמר הכסף. אלא שיש יותר דוברי עברית בקרב ערביי ישראל מאשר ב"דיאספורה" שלהם כולה. אילו מטרתה של 'אלטנוילנד' באמת הייתה לקדם את הספרות והשפה העברית, היא הייתה מטרגטת אותם במקום קהילות של כמה אלפי אקס־פטריוטים בברלין, שרובם ככולם מבקרים בארץ מדי כריסמס (קר, האגמים קפואים) ויכולים לקפוץ לחנות הספרים ולהצטייד בכל החסר להם (שלא לדבר על המצאת האינטרנט, דואר אוויר וכו'). צריך לומר: סופרים עבריים שמפרסמים ספרים פה וכותבים אותם שם אינם "העולם הגדול", הם ההגדרה המילונית לפרובינציה: לוויינים של הרפובליקה הספרותית העברית, שקיומם תלוי בקיומה.

אלמלא היה המפעל כולו ציני ונצלני עד הסוף, הוא היה כמעט מכמיר לב: יהודים שחושבים שאם הם יקראו לעצמם "דיאספורה" במקום "ישראלים", מישהו יאהב אותם. "הבעיה הגדולה ביותר הניצבת לפני השמאל הישראלי", אמר לי ג'ושוע כהן, חבר המערכת החדש של כתב העת שלפניכם, "היא שמה שנותר ממנו איבד את הקהל הבין־לאומי שלו ולעולם לא יקבל אותו בחזרה". הם בקושי מוכרים לנו תרגומים, אז אנחנו נמכור להם מקור? איזו חנות בניו יורק תפיץ היום את לאה איני? איזו חנות בלונדון?

מסכנה לאה. מסכנים כולם. מוכרים להם אמריקה. שוב מוכרים ליהודים אמריקה. האמת היא שכל קוראיהם כאן. אבל המו"לים שלהם שם. הם לא יזיעו עימנו בשבוע הספר. הו לא. Ach so.

הוצאת 'תשע נשמות' לא טובה

הכותרת לא מוצלחת. רוצה לומר: הוצאת 'תשע נשמות' אקלקטית ולכן סטנדרטית, אקראית ולכן בינונית. אם היה לה קו, הוא מזמן נשטף בבולמוס הדפוס של המו"ל אוריאל קון.

לקון זכויות מסוימות כעורך. בסדרות 'ליברו' ו'אלדורדו', ואחר כך בהוצאות 'סמטאות' ו'זיקית', הוא חשף את הקורא העברי לסופרים עכשוויים מעניינים מאמריקה הלטינית, כגון ססר איירה, סרחיו ביסיו ומריו לבררו (הם לא בולניו, אבל מי כן?). לסופרים אלה היה סגנון מובדל של ריאליזם מאגי ופנטסטי (אם להאמין לבחירותיו של השגריר קון למען הכלל, בעולם שמדרום לארה"ב מעולם לא השתחררו מהשפעות בורחס ומארקס). גם אם העורך הציג עצמו כממציא התרגום או כפטרונו, שני רק להירונימוס הקדוש, היו אלו ידיעות חשובות, ולכל הפחות ראויות, שהביא לנו מעבר לים.

ב'תשע נשמות', לעומת זאת, כשהוא משוחרר מכל עול של מו"ל או עורך שותף, נתן צ'ילי קון קרנה דרור למאניה שלו והחל מדפיס כל ספר שנתקל בו (אין הסבר אחר לעניין), תוך הטפה (הטפה? מבול בראשיתי) שהוא גאוני, מבריק, חושף את ערוותה של הספרות העברית (ספרות שהוא כפי הנראה לא קרא מעולם). במו אוזניי שמעתיו מצהיר ש"ברנר מיושן". ברנר! מיושן! האם זו עמדתו הממשית או ניסיון־נפל לזעזע את הקהל כדי למכור כמה עותקים? פרדוקס הטרול.

'תשע נשמות' מוגדרת כהוצאה ל"ספרות עולם" (שנו את "ספרות" ל"מוזיקת" ותיווכחו עד כמה ההגדרה נלעגת). בתפיסת העולם הקון־ארטיסטית, ישראל = ארה"ב = רע, משמים, ריאליסטי, בורגני־ציוני־דכאני, שעה שכל שאר העולם הנאור (דהיינו מערב אירופה ודרום אמריקה) מקושר ברשת קריאה וכתיבה תוססת (המילה "תוססת"!) של ספרות אמיצה וחדשנית. אך אבוי, המאה אינה ה־19. יש לנו אינטרנט ולא ימכרו לנו שמן נחשים. אנחנו יודעים שהזבל שיוצא כאן זהה לזבל שיוצא שם. זאת ועוד, ישראל היא מעצמת תרגום, ושוק הספרים המקומי מוציא יותר כותרים מתורגמים לנפש מארה"ב, מקנדה או מברזיל, לרבות כותרים רבים – ולרוב החשובים יותר – של סופרי הוצאת 'תשע נשמות', למשל נטליה גינצבורג, יוזף רות או כן, הו כן, שטפן צווייג.

כל העסק הופך מביך שבעתיים כשבוחנים את תרגומי ההוצאה מספרות אנגלית. נבחן, למשל, את 'המופע של גארי' לנל ליישון. זהו ספיישל חג מולד בערוץ הולמרק, ממתק על בסיס סוכרזית שעד לפני עשור וקצת היה נחשב ספרות לבני הנעורים. אם זו הבשורה הגדולה מהעולם הגדול, כבר עדיף לקרוא גרוסמן. וחשוב מכך: איך זה לא גרוסמן? הינה ציטוט מייצג – לא משהו שנשלף באקראי, כן? סוף פרק שאמור לסכם ולרגש ולעניין: "אל תשכח את זה, ילד. אל תשכח. ואני לא אשכח. זה אחד מהרגעים האלה שאתה יודע שלא תשכח אותם. שלא משנה מה יקרה לך בחיים זה יישאר תקוע לך בראש". לא, זה לא.

כדי להוסיף גלגול עיניים להקפצת רגל נבוכה, קון מרבה לתרום לספרי ההוצאה (הדקיקים, הסובלים משחפת) רישא או סיפא פרי עטו (למטרות ניפוח הבלון). אצטט מאחרית הדבר ל'עם הזרם' של הויסמנס בתרגום בני ציפר (בבחינת מצא טרול את טרולו), שלדעתי מתמצתת יפה את תפיסת העולם הלקונית:

"במבט חטוף על הפרה־היסטוריה, אל הקומונה הפריזאית, ועד לאדם שהזמין חתיכת גבינה אצל הויסמנס, נראה כי בראשית היה ההומו סאפיינס". אתנחתא מתודית: באמת נזקק הכותב לקומונה הפריזאית ולהויסמנס כדי לדעת כי בראשית היה ההומו סאפיינס? על אותו משקל אפשר לומר שבמבט חטוף מהקוסמולוגיה, דרך המהפכה הבולשביקית ועד אומן התענית אצל קפקא, נראה כי בראשית היה המפץ הגדול. הלאה לשלב המסקנות: "ברגע קצר של השראה ואקטיביזם נוצר ההומו ליבראטוס". אתנחתא אינטלקטואלית: גם הנאצריזם נולד ברגע קצר של "השראה" ו"אקטיביזם". מה לא? כלומר, מה זה אומר? נמשיך: "אך מאחר שהחופש אינו דבר פשוט להכלה, נולד לו הגולם, הדופלגנגר שלו, ההומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה". הבנת את זה, יובל נח הררי? הקומונה הפריזאית (!) הייתה רגע יחידני של חופש בקורות האדם, "חלון הזדמנויות יחיד בהיסטוריה". אבל מאחר שחופש "אינו דבר פשוט להכלה" (מה לעשות), היא חוסלה ועל חורבותיה קמה חברת הצריכה המודרנית.

בשלב זה יניח הקורא התם ש'עם הזרם' מגולל את חיי הקומונה הפריזאית. אבל לא. הו לא. בצירוף מקרים חי הויסמנס בימי הקומונה הקצרים, וקון שלנו מת על צירופי מקרים: "הקומונה הפריזאית התקיימה בין 18 במרס ל־28 במאי, תקופה התואמת לימי הסגר הראשון בגל הקורונה. קומונה־קורונה לכאורה. כדי להפוך קורונה לקומונה נדרש מאיתנו להחליף אות אחת, אך בפועל מדובר במלאכה בלתי אפשרית". מילים כדורבנות! או מילים כדורבנים! הבדל של שתי אותיות.

לאחרונה התרחבה הוצאת 'תשע נשמות' גם לספרות מקור, ובעברית, עפעס, אין אפילו מחסום שפה לכסות על המבושים. האומנם 'שרב ראשון' של דורי מנור הוא הבשורה האומנותית הגדולה של 'תשע נשמות'? האם '26 סיפורים על סקס' זו דרכה להוכיח את ההוצאות הממוסחרות, היחצניות? בספרדית עוד אפשר לעבוד עלינו. בעברית ברור שזו עוד הוצאה מסחרית, עוד 'מודן' או 'כנרת', עם סיכוי סטטיסטי זהה וזניח להדפיס ספר חשוב. וכמוהן היא עושה יותר נזק מתועלת בהגדשת המדפים בעשרות כותרים קצרי חיים וחסרי משמעות. בהבדל אחד: כשמזמינים את 'מגלן' של צווייג מ'מודן' מקבלים רומן של צווייג, אך כשקונים את 'מרד המציאות' של צווייג מ'תשע נשמות' מקבלים גם גלויה מאוירת של חתול היושב על שלושה כרכים: "ספרים", "יין" ו"חתולים". השילוש הקדוש.

כי זה סוד העניין כולו: הפרסום העצמי תחת התווית הגנרית "איכות" הוא תו איכות בדוק לכך שהמפרסם נגוע עד ללא מרפא במחלה הלשונית, הרוחנית והאידאולוגית של זמננו: חוסר היכולת לדבר אלא בסופרלטיבים אקסקלוסיביים־לכאורה, כמו קופסת "גורמה" (סלט חומוס), מסעדת "בלאדי" (שיפוד בפיתה) ומלון "בוטיק" (בן אלף חדרים בחדרה). ב'תשע נשמות' (אוריאל) לא יודעים (יודע) להגדיר אם הם (הוא) הוצאה לספרות מודרניסטית או לא, מה יחסם לפוליטיקת זהויות, מה יחסם לריאליה ולייצוג, או לכל אחד מהעניינים הטורדים את מנוחתו של האדם החושב בן זמננו. בהיותם משוללי כל יכולת ממשית לקבוע טעם ולחנך אליו, למצער הם יודעים להצביע על השילוב המנצח של ספרים, חתולים ויין. ולא סתם יין – יין איכות. בוטיק. ריזרב. והמהדורה? פטיט.

אבל מה אני שופך חמתי על האיש? הקון־ארטיסט כבר מזמן אינו מו"ל, אפילו לא קון־ארטיסט. אחרי שלא הלך עם היין ועם החתולים, ב'תשע נשמות' ערקו צד והפכו להוצאה לעו"ש. והקון־מן – שיהיה לי בריא, אפס מודעות עצמית – הוא היחיד שמפרסם בריש גלי תעריפון (השאר מתביישים, ובצדק): מי שרוצה להוציא ספר ב'תשע נשמות', שישלם 35,000 עד 50,000 שקל. הא לכם תו איכות. הא לכם שמאלנות (אין לך 50,000 שקל? אין לך כישרון). הא לכם ה"הומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה".

נ"ב

כשהוצאות לעו"ש הולכות ברחוב, מן הסתם בדרכן אל הבנק, לפדות את חלומותיהם של אחרים, הן חולפות על פני יושבי הקרנות. אלו נשמות טובות (באמת) כמו 'דחק', שמוציאות את מה שנותנים להוציא. מקבלים 10,000 שקל מקרן רבינוביץ או ממרכז הספר והספריות או ממפעל הפיס לתרגום קלאסיקה נידחת, משהו שאי אפשר לסרב לו – איזה מאמרון של וירג'יניה וולף, איזה סיפורון מאת פול ואלרי, מה רע?  – ומדפיסים 250 עותקים. הספר רווחי מייד עם צאתו, וכל הוצאה נוספת יוצאת בהפסדה. בלי יחסי ציבור, בלי שיווק, בלי הפצה, עם עטיפה מוורד ארט. אחר כך מתאוננים שאין קוראים (איך יהיו קוראים אם הספר לא בחנויות?) ועוברים הלאה לקלאסיקה הבאה. ווין־ווין לתחושת הנרדפות והעִלִּיתָנוּת, אבל במה כל זה מועיל לתרבות הכללית?

שירות לציבור

לאחרונה מתרבות התלונות על הוצאה לאור אחת, נקרא לה כאן: 'המושב המפורק'. ב'מושב' מצאו פתרון יצירתי למשבר בשוק הספרים: אם אי אפשר למכור ספרים לקוראים – הם ימכרו אותם להוצאות לאור אחרות! בי נשבעתי: הם הוציאו סימן מסחרי על "דירה להשכיר" ועל "מעשה בחמישה בלונים". הם עלולים לתבוע אותי אם אכתוב, למשל, "מעשה באפס ביצים" או "מעשה באפס שאר רוח רוחני". על כך יש להוסיף את מעלליו הנודעים של עורך סדרת 'הכוננית הישנה', שמדי שבוע מאיים לתבוע את כל העולם ואשתו על הפרת זכויותיו היקרות. כך למשל דרש מהלית ישורון להסיר את כל שירי אבות ישורון (אביה מולידה!) שהוקלדו והועלו בדי עמל לפרויקט בן־יהודה הנפלא והחינמי.

אמר לי עיתונאי אחד (וחבל שאנשים כותבים את הדברים בפרטי ולא בפומבי): "הם עושים פיגוע בתרבות העברית". אבל הבריון מבריין כי נותנים לו, לא כי הוא באמת חזק. פעמים רבות האיום ריק, באקדח אין כדורים. שיטת מצליח, נו. ואנשים סתם משלמים אלפי שקלים – ונורא מכך: נמנעים מיצירה – אך ורק כי הם אינם מודעים לא ללשון החוק ולא לבעליהם הממשיים של זכויות היוצרים.

שמעתי על פודקאסטר שלא הקריא שיר של זך כי פחד "להסתבך". תגידו, אתם השתגעתם? חוק זכויות יוצרים תשס"ח–2007 (שלמרות שמו לא בא להגן על בעלי הזכויות, אלא להפך – לעודד יצירה חופשית ודיון פתוח) מחריג שימושים הוגנים ביצירות: "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". רוצים לדבר על שיר של זך בפודקאסט שלכם? רוצים לחלק זלדה לתלמידים בסדנה? אתם לא צריכים לשלם שקל, אפילו לא לבקש רשות, אפילו לא לתת קרדיט.

ומה בנוגע לשימוש שאינו מוחרג בחוק – דהיינו שימוש מסחרי? מה אם אני רוצה לכלול שיר של יונה וולך באנתולוגיה, ולמכור את האנתולוגיה הזאת בכסף? כאן אין חוק, כי הדברים תלויים בהסכם שבין מחבר הספר להוצאה – אבל תמיד, תמיד כדאי לפנות למחברים עצמם, או ליורשיהם, ולא להוצאה. הם לרוב בעלי הזכויות העיקריות, ולהוצאה זכויות משניות בלבד (למכור את הספרים לכך וכך שנים). ובמקרה של ספרים שאזלו מזמן, גם הזכויות המשניות הללו פקעו – כך שהזכויות שייכות במלואן ליוצרים וליורשיהם (גם אם הם עצמם אינם מודעים לכך).

יורשיה של יונה וולך, למשל, מיוצגים באקו"ם. רוצים להדפיס את "יונתן" של וולך (שאגב יצא בהוצאת 'עכשיו' ולא בהוצאת 'המושב')? פשוט שלמו לאקו"ם (125 שקל לפי התעריפון המעודכן), והם ישלמו ליורשים (ולא להוצאת 'המושב'). בלי רשות ובלי בטיח. למעשה, כאשר אתם משלמים להוצאת 'המושב' בגין העתקה של שיר, ספק אם היא משלמת למחברים וליורשיהם, כי אין מדובר בתמלוגים על מכירת הספר. כלומר, לא זאת בלבד שהם גובים תשלום שאינו מגיע להם – הם אינם משלמים לאלה שהתשלום מגיע להם: היוצרים ויורשיהם.

ואם 'המושב' מאיימים עליכם בתביעה, תנשמו עמוק ותשאלו: על סמך מה? תבקשו לראות את החוזה על המפית מ־1962, ושיפנו את תשומת ליבכם לסעיף בחוזה־המפית שקובע כי בעל הזכויות העניק את כל זכויותיו להוצאה לעולם ועד. רמז: אין כזה.

הינה, במקרה התגלגל לידי ההסכם שנערך בין עורך 'הכוננית הישנה' ליונה וולך להוצאת 'צורות'. החוזה פג תוקף ב־1984 (עוד לפני ש'צורות' יצא)! אם כן, על סמך מה ממשיכים להדפיס ולמכור מהדורות של 'צורות'? אין לי מושג. האם 'המושב' משלמים תמלוגים לאקו"ם, כלומר ליורשי וולך, בגין המכירות של 'צורות'? אין לי מושג. האם כל אחד יכול מחר בבוקר לשלם לאקו"ם ולהדפיס את כל 'צורות'? כן.

ולאנשי 'המושב' הטובים: הלוואי שתחזרו להדפיס שירים ותחדלו ממחיקת שירים. אתם כורתים את הענף שעליו כולנו יושבים, ואין כוונתי רק לענף הספרים – אלא לעץ הענֵף הזה שנקרא עברית. לכולנו קשה, אבל יש עוד דרכים להתפרנס. כפי שכתבה יונה וולך בשיר שפורסם בספר כלשהו שראה אור בהוצאה כלשהי (ונראה אתכם תובעים אותי, כי שילמתי לאקו"ם 125 שקל חדש):

 

אדם מת מוות רוחי

אָדָם מֵת מָוֶת רוּחִי
וְאַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
עוֹד פָּחוֹת מִמָּה שֶׁבַּשִּׁיר שֶׁל אֵלִיּוֹט
נַעַר נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם
וְאַף אֶחָד לֹא מַרְגִּישׁ,
אָדָם מֵת מִיתָה רוּחָנִית
גּוֹסֵס מַר מְאֻכְזָב
וְהוּא עוֹשֶׂה מִזֶּה הוֹן
וְאַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר לוֹ
הֵי חַבִּיבִי אַתָּה הוֹלֵךְ לָמוּת
אוֹ הֵי חַבִּיבִי
תַּפְסִיק
אַתָּה עוֹד יָכוֹל לָמוּת מִזֶּה.

הסוס הססגוני: מדור מיוחד לזכרו של מיכאל בן זאב

המיכאל שצעק זאב

משורר הבה להבא מיכאל וייס, שפרסם בשם מיכאל בן זאב, איננו.

לא היה יש יותר ישנו ממיכאל. חכם, יפה וקודח. משורר גאוני בעל שמיעה מוזיקלית אבסולוטית, ואחד האוונגרדיסטים המוזרים שאי פעם הילכו ברחובותינו.

היינו קרובים ומוזרים בשעה משעות היום הקצר חיים. הערצתי אותו. מתישהו עלה לבמה פנימית ושוב לא ירד. כל פעולה שעשה הייתה פרפורמנס. כל מילה שאמר הייתה פרפורמנס. ואני התרחקתי כי לא רציתי להיות קהל.

לפני שנה או שנתיים חידש את הקשר וביקש את סליחתי. אפילו חשבנו להוציא סוף־סוף את ספר ביכוריו, 'הסוס הססגוני'. ספר מזהיר. אבל חייו היו מזהירים משירתו. ועכשיו אין מיכאל. אין מיכאל בכלל.

מב"ז המבוזבז. הוא נולד בתל אביב ב־16 באוקטובר 1988 ומת בה ב־24 במרץ 2025. בין לבין היה "משורר של כתבי עת". את שיריו הראשונים פרסם בהבה להבא 4 ב־2014, ואחר כך פרסם בהבה להבא ובמעיָן לסירוגין. כמעט לא עבד, ועד לאחרונה גם לא למד (אף שהיה משכיל הרבה יותר מרוב הסטודנטים, אם לא מרוב המרצים). בעיקר הִרבה להופיע, איתנו ובכלל. וכשלא מצא במה – הופיע ברחוב. וכשלא מצא רחוב – הופיע אצל עצמו.

כששאלתיו למה הוא חותם על שיריו בשם מיכאל בן זאב, חייך את חיוכו הממתיק והסודי והשיב: "כי אבא שלי זאב". ואני בחנתי את עיניו, והוא בחן את בחינתי, בלי למצמץ, ואני ידעתי שאין לי כל דרך לחלץ ממנו אם אביו הוא אדם ששמו זאב – או זאב של ממש. הוא היה איש שאגדה ומציאות שימשו בו בערבוביה, וליתר דיוק: הוא היה איש שערבב את המציאות, שהשקיע מאמץ מנטלי מונומנטלי, ושילם על כך מחיר מנטלי מונומנטלי, כדי שהמציאות תדבק במשהו מן האגדה.

שירתו משוררת בזכות עצמה. לא אנתח אותה כאן. אני רוצה לספר אנקדוטה אינדוקטיבית על האיש והאגדה.

גרתי אז סמוך לשוק הכרמל, ואז כמו היום – אז יותר מהיום – הייתי דל ונצרך ואביון, וסיפרתי למב"ז על שיטה שהמצאתי: אם מחזיקים עגבנייה אחת במרחק־מה מהדוכן ושואלים את הבסטיונר בצעקות כמה זה עולה, הוא לרוב ינפנף בידיו ויוותר על הכסף. אחר כך עוברים למלפפון אחד בדוכן הבא, וכך הלאה עד שמשלימים סלט חינמי.

מיכאל נדלק על הרעיון, אבל בוורסיה בן זאבית למהדרין: מאותו יום ואילך, כל אימת שהיה מבקר היה מביא לי כמנחה ירק שורש (לא משהו פרקטי: סלק, לפת) שגנב מהשוק. שאלתי אותו: אתה לא פוחד שיתפסו אותך? לא, אמר, יש לי שיטה. רוצה ללמוד? אז ירדנו לשוק, ניגשנו לאיזה דוכן, מיכאל התגנב בתנועות מוגזמות של חתול (בשלב מסוים עצר ללקק את כף ידו ולהחליק את שפמיו כחתול), תפס בצל אחד והתחיל לרוץ ולצעוק: אני גנב! אני גנב! תעצרו אותי!

שתי טכניקות לגנבת ירקות, שתי גישות לחיים: בעורמה ובכזב (שלי) או בצעקות אמת (מב"ז).

אם צועקים "זאב זאב", ותמיד יש שם זאב זאב, גם אז מפסיקים לשים לב.

הספרות העברית איבדה את אחד מגדולי אוונגרדיה. אני כותב "איבדה" מכוח הרגל: היא מעולם לא מצאה אותו. הוא לא רצה להימצא, הוא רק השתוקק. והוא קרא וקרא, וצעק וצעק, עד שהחריש את הסאה.

יהי זכרו קשה ורך, יהי זכרו מבורך.

עודד כרמלי

 

בְּעִקְבוֹת (יֵשׁ לִקְרֹא לְלֹא אֻכָּף)

קשה לי לבוא במילים אל מול עוּבדת אין־מיכאל ולא פחות מכך לנוכח יצירתו, אשר מצריכה מאיתנו להתפרק מהבנתנו, מנוחותנו, ולוותר על האוכף. במציאות השירית הנוכחית רבים הם הָאֻכָּפִים והָאוֹכְפִים. אף שלא רכבתי מעודי על סוס, אני מדמיין לעצמי את האוכף כחוליה האחרונה בשרשרת הביות הגדולה. לא די לנו באילופה של חיית בר, בחמיסתה אל סד תכליותינו האנושיות עד דק. שכן חוליותיה אינן נעימות, הדהרה פוקקת וגבנו חָפץ זקיפות קומה. האוכף מקנה לנו מושב, עוד מושב, בפרא הולך ונכחד, צר למעננו נוֹחִיּוּת בעין הטלטלה וחוצץ בין הוד ישבננו לנחשולי שריר ופרווה.

למרות ההבדלים החשובים והאין־ספוריים שבין מפריס פרסה מאולף לשפתנו, אני חושב שמיכאל זיהה נכונה שההיגיון אשר הוביל לאוכף הוא זה אשר גם מרפה את קולנו, דעתנו ומוכנותנו מלהסתכסך כהוגן במילים, בתחביר ובפשר. כך נוצרים עשרות ומאות שירים בהירים, יפים ומתונים אשר משכיחים מאיתנו את כל המוזר, התימהוני והסתור שבשפה. נדמה לי שלמיכאל שירת נוחיוּת כזו הייתה בבחינת "חַג שֵׁנִי מָוֶת", וריאציה מנוקדת ואומנותית לכוחנות ולהייררכייה של "מָה הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ עוֹשִׂים?" לכן אם זוהי שירה, הרי כולנו משוררים מעצם היותנו משתמשי שפה ותיקים.

איך נראית שירה חוץ־אוּכפית? אולי כמו לילה שלם שעובר בפרוות עכבר, כאשר על הזגוגית מתגוששת נפש ומבעד לה חושך מתקלח בחשמל. בשירה שאינה נכתבת תחת אוכף, אפסרים, רתמות ורסן, העין נזכרת בהיותה אֲגַף מָגוֹר, שבמהלכה אפשר לפרום גרון לגַּע רֹן ולהצביע על השפה כעל יער עֲרָשֻׁגָּרִים וצִּילִילִירים. כששירה איננה המשכו של האוכף באמצעים אחרים, גועשים שירים שלא ימצאו את דרכם לכוסות שנמכרות בסטימצקי, שאינם דומים במאום לרכיבת אחר צוהריים רומנטית בגבעה מוריקה ושאינם משתפים פעולה עם הרצון בהזדהות, בהדהוד ובהגברה.

הרחק מכל עניין בעוגנים ביוגרפים, זהותנים ואקטואליים, ייתכן שמיכאל ביקש להמחיש ולהחיש בשירתו את ההבנה ששפה היא גם פעילות מסוכנת במיוחד, סוס רושף־נושף לכשף מבעד למובן, לשגור ולמתקבל על הדעת. בכך מיכאל נשמר היטב מן הקיבעונאות ומהסיכון המקצועי של הפיכה לטכנאי אשר יוצר טקסטים לפי המתכון האהוב והמוכר. הוא כתב, דלק וחי ללא אוכף, למען מי שיעז להשאיר את שוט הרכיבה מאחור, להשיל את סכּי העיניים ולהרפות מן הנודע. מי ייתן שגחליליותיו ימשיכו להאיר למי שחפץ לשעוט אל חיוּתַיּוּת שלא תסולע בפרס.

יונדב פרידמן

 

נשיקה צרפתית אין־סופית

מיכאל בן זאב היה סופרנובה. מיכאל בן זאב עף לגובה. הוא היה משורר עז, נועז, סוער, בוער – אני כמובן מנסה לאמץ כאן את הפואטיקה שלו, אבל אין לי כל סיכוי. איש אינו יכול לכתוב כמו מיכאל בן זאב, כי איש אינו יכול לגעת בחומרי הבערה שהוא קרא להם חיים ולא לעלות באש. מיכאל בן זאב היה מה שנקרא משורר טוטלי. היה אפשר לראות את זה בהליכה שלו, לשמוע את זה בדיבור שלו, להרגיש את זה בנשיקה הצרפתית שדפק לי על הבמה בערב של הבה להבא. מעשה שהיה כך היה: שעה הוא הפנט את הקהל בשירה הלואיס־קרולית שלו, במקצב של כוכב, וכשהגיעה העת סוף־סוף למסור את המיקרופון, במקרה לי, נישק אותי בלהט, חייך חיוך של ניצחון אחרון, ורק אז הסכים לרדת (לאן?). הסיפור הזה ממחיש יפה שמיכאל בן זאב היה ממגנט, וכמו מגנט ענק הוא משך וגם הרתיע. הוא התפוצץ החוצה ברעש זיקוקים, אבל גם פנימה, בשקט. רעמת השיער והחצאיות והדהרה – לאן, מיכאל, לאן? – וההתכנסות הבוחנת, והעיניים, העיניים. המשיכה אליו ומשיכתו אל העולם פעלו בשני כיוונים מנוגדים בו בזמן. העולם היה קטן למידותיו, מינימליסטי מדי, ריאליסטי מדי. מיכאל, לפי שירתו, היה תמיד "עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא". שלא כמשוררים רבים אחרים, הוא הבין שיש בכך יותר מרומנטיזציה נערית. שירתו הייתה "מָנִיפֵסְט לִפְנֵי הָאֲפֵלָה". הסוסים שדהרו בו ברחובות כשנתקלתי בו במקרה, ושאלתי מה נשמע, ונעניתי ב"בסדר" עצור שלא הסגיר דבר ממה שבאמת נשמע שם בפנים, בחיוך מתנצל שהזמין חקירה נוספת שנחסמה בחומות של ביישנות ונימוסין שלא לצורך – אבל גם אז, ואולי במיוחד אז, הסוסים האלה דהרו בו בדם. הסוס הססגוני לא ביקש שנשאל לשלומו. הוא ביקש שנקרא את שירתו ללא אוכף, את שירתו האקספרסיבית, הדוהרת, המקפצת, המתפוצצת, שאין כמוה ולא הייתה כמוה ולא תהיה כמוה, המלאה בחיות וביצורים ובחרוזים שבורים ובסימני פיסוק מקולקלים ובאגדות ובשברי מראה ובציטוטי רוקנרול ובאיזה אני מוזר שמחפש שיראו אותו בתוך הסערה הפנימית שהציפה אותו ובבקשה אחת שמזדהרת מבעד לכל השורות ומבעד לעיניים היפות של מיכאל בן זאב: לגאול "אֶת כָּל הָרֵאָלִיסְטִים מִמַּחְשְׁבוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלָּהֶם שֶׁתַּפְלִיג אִתָּם אֶל אַשְׁ־לָ־יוֹת וְתִטְרֹף אֶת שִׁירָתָם בַּדֶּרֶךְ שֶׁתִּקְבֹּר אֶת הַמְּצִיאוּת בַּיָּם שֶׁתַּצִּית־עַצְמָהּ לְמַעַן הָעוֹלָם".

נדב נוימן

*

חַג שֵׁנִי
מָוֶת.
מָה הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ עוֹשִׂים?
מְשׁוֹרְרִים

*

מִתַּחַת לֶחֶם בּוֹכִיָּה
הָרוֹכֶבֶת אֶל הַנֵּצַח
מִתְקַלַּחַת בַּחֲצוֹת
הַכְּרוּב
הַגַּמָּד מַשְׁכִּים
וְקוֹטֵף חָרוּב
הַנִּסָּיוֹן נִכְשָׁל שׁוּב
וְהַשֶּׁקֶט נֶהֱפָךְ
לִנְסִיכָה
מָה אַתָּה מַשְׁלִיךְ?
מָה אַתְּ מַמְשִׁיכָה?
מָחָר אֶתְפֹּר לִי מַסֵּכָה
אַחֶרֶת
וְאֵלֵךְ שׁוּב לְאִבּוּד

אֶל הַדֶּרֶךְ הָאוֹבֶדֶת הָלְאָה
לֹא מָשָׁל וְלֹא מַלְאָךְ
דֻּבִּי וְאֶקְדָּח

רון לגחלילית

שֶׁמְגֶּה רַע
עַשׁ רָשֶׁמְגֶּה
שַׁעַר רַעַשׁ שַׁל לָשׁוֹן
בְּלִילְשׁוֹנוֹת שָׁרִים לַשֶּׁמְגֶּה
בְּמִשְׁגַּל גָּרוֹן גַּע רֹן

גַּע לַגַּחְלִילִית
גַּע לַגַּחְלִילִית בַּשָּׁג
אָז בְּנוֹת לִילִית וּבְנֵי אֲגַג
יַפְלִיגוּ אֶל הַלּוּל
הַמְּזֻרְגָּג
הַצּוּפָג יָגִיץ פָּעוּר
עֵץ הַצִּילִילִיר יִשְׁאַג
בְּרֹאשׁ גָּמוּר
מֵעֹשֶג
גּוֹעַ וּוִירָג

עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָיוֹת וְעֻבָּרִים
חֲזִירוֹת וְחַיְזָרִים
תּוֹגַרְמִיּוֹת וְכוּזָרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
אַבִּירוֹת וּמַזְכִּירִים
חֲמוֹרוֹת
מַמְזֵרוֹת וּמַמְזֵרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים
עֲרָשֻׁגָּרִים

כּוֹזָלִי הַמְּאֻשֶּׁרֶת
בֵּין עָלִים וּבְנוֹת אֵלִים מוּשֶׁרֶת
דַּת עָתִיד בְּנוֹף אֲשֶׁרֶת
הָאָדָם מִן הַמִּלָּה נִמּוֹל
עוֹלִים לְמַעְלָה
הָאָפֹר הוֹפֵךְ סָגֹל
הוֹפֵךְ לְעַל־סָגֹל
עוֹלִים לְמַעְלָה אֶל מֵעַל לָעֹל
גַּע לַגַּחְלִילִית
גַּע לַגַּחְלִילִית בְּקוֹל

לְהַפְלִיג אֶל תּוֹךְ הַלּוּל
לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַשַּׁבְּלוּל
לַחֲצוֹת אֶת הַמַּבּוּל
– אֶרֶץ – אֶרֶץ
אֶרֶץ אֲפֹהֶרֶת
עֵץ הַצִּילִילִיר
כּוֹזָלִי הַמְּאֻשֶּׁרֶת
מְאֻשֶּׁרֶת לְגוֹבִיר.

 

הסוס הססגוני
(יש לקרוא ללא אוּכּף)

מִין הָעֲצַלְתַּיִם בָּא הַנֵּר /// בּוֹהֶה בּוֹ הֵד מִזְּמַן אַחֵר ~ הַכֹּל כֵּהֶה / זֵהֶה / זוֹהֵר … כְּמוֹ מַחֲזֶה מִזְּמַן אַחֵר . אַךְ מִין הַצְּלִיל לִי בָּא הַנֵּר > שֶׁאֶל צְלָלִים עַתָּה חוֹזֵר (( )) כִּי זֶה – הַסָּאוּנְד – מֵאֶשְׁתָּקַד.

פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם־פָּם

מְ־אַזְּ־נִים־אֶת־הָ־אֻ־כָּף . מַ־זְמִי־נִים־אֶת־הַ־דֻּ־כָּס . זוֹ־מְ־מִים־אֶת־הַ־קֻּנְ־דָּס. הַקִּרְקָס הַמְּזַמֵּר מוּכָן וּמְזֻמָּן . כָּל הַבִּיזְנֶס מְדֻרְדָּס . וְהַסּוּס הַזֶּה מִזְּמַן כְּבָר מְשֻׁנָּס…! הוֹ הַסּוּס הָאַרְבָּעָעָשָׂר הוּא סוּסוֹ שֶׁל הָאַבִּיר הַסָּר זֻמָּן וּמְמֻכָן לִרְכֹּב לַכְּפָר עִם זַיִן קַר וְלִתְקֹף אֶת הָעִקָּר אֵאאאיזֶה סוּס חֲסַר מוּסָר אֵאאאיזֶה סוּס חֲסַר הִסּוּס אֵאאאיזֶה בָּאסָה…. הַסּוּסָה > מְהֻסָּסָה:((( אֲבָל לָמָּה הַסּוּסָה מְהֻסָּסָה? זֶה לָמָּה הַסּוּסָה מְהֻסָּסָה: הִיא סוֹבֶלֶת מִמִּקְרֶה קְלָסִי שֶׁל תִּסְמֹנֶת הַיַּלְדָּה הַיָּפפפָה; הִיא תַּעֲדִיף תָּמִיד לָלֶכֶת יְחֵפָה; אֲבָל עַכְשָׁו הִיא.. עֲיֵפָה; הִיא דּוֹפֶקֶת בְּ[מַפְתֵּחַ פָה] הִיא הַפֵיָה הַמְּעוֹפֶפֶת הִיא חוֹפֶפֶת רַק בַּחֹרֶף רַק בַּחֹרֶף הִיא חוֹפֶפֶת הִיא חוֹלֶפֶת הִיא… חוֹלֶ..פֶת הִיא שׁוֹלֶפֶת <כַּף> מָתַי מָתַי תָּעִיף אֶת הָאֻכָּף??? הַסּוּס הַסַּסְגּוֹנִי כִּמְעַט כְּבָר עָף לַעֲזָאזֵל עִם הָאֻכָּף!! אָז זֶהוּ. זֶה – הַסָּאוּנְד – מֵ־אֶשְׁ־תָּ־קַד. וּמֵעַכְשָׁו – אֻ־כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס

כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס כָּףלֵס……………………………………
מָנִיפֵסְט לִפְנֵי הָאֲפֵלָה
מִתְפַסְפֵס לִקְרַאת צְלִילָה אֶל
הַס וְהַשָּׂטָן
סְתָר הוֹלֶכֶת אֶל הַקִּיר בְּקֶרֶב
אוֹתִיפֵל תּוֹפֵס בְּצַוָּארֶיהָ עֶרֶב
יֵצֶר חֶרֶב שִׁיר קוֹרֵא לִקְרָב

קְרָב לַלִּוְיָתָן
הַתּוֹלָע הַמְּטֹרָף בּוֹעֵט בְּדֶלֶת הַטִּירָה
עֲטַלֵּף רִאשׁוֹן מוֹפִיעַ עַל מִפְתַּן הַמְּעָרָה
שְׁנֵי סוּסִים כְּמוֹ טַוָּסִים שְׁחֹרִים בִּסְעָרָה
וְנַעֲרַת לִילִית רוֹקֶדֶת עַל תִּלְתָּן
בַּעֲלוֹת הָרַאַוְתָן
הַנָּחָשׁ לוֹבֵשׁ רַגְלַיִם
מְגַלֶּה שִׁנַּיִם רְעֵבוֹת
הַצְּלָצַל רָץ עַל הַמַּיִם
שֶׁבַע זְאֵבוֹת קְרֵבוֹת
וְזֶהוּ שַׂר הַיָּם
זֶהוּ שַׂר הַיַּעַר
וְזֶה הַשַּׂר הָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת

וְזֶה הַסָּאוּנְד מֵאֶשְׁתָּקַד

עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא ~ הָאַרְיֵה הָרָה קָרָה בְּכָּל הָעֲיָרָה _ הָאַרְיֵה הָרַע קָרָה בְּכָּל הָעֲיָרָה _ הָאַרְיֵה הָרַע קָרָא בְּקוֹל הָעֲיָרָה /// לִפְנוֹת הַבֹּקֶר _ בְּבַת אַחַת _ כְּהֶרֶף עַיִן \\\ הָאַרְיֵה הָרַע קָרַע אֶת כָּל הָעֲיָרָה עִם הַשִּׁנַּיִם || טָרַף בַּבֹּקֶר > גִּשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם > חִרְבֵּן בָּעֶרֶב > וְיָשַׁן יוֹמַיִם. אַחַר כָּךְ קָם; הִרְתִּיחַ תֵּי; וְהֶעֱלָה גֵּרָה; נְקֻדָּתַיִם ~ All The Nightmares Came Today! ~ וְנִרְאָה שֶׁהֵם הוֹלְכִים לְהִשָּׁ.stay־ הֲרֵי כְּבָר שׁוּב עָטוּר קַדְרוּת וּמְקֻשָּׁט סְרָטִים שְׁחֹרִים אֲנִי רוֹכֵב עַל כָּל סוּסוֹת הַלַּיְלָה־כְּמוֹ פָּרָשׁ בְּלִי רֹאשׁ־מִתְלַחֵשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן־תּוֹקֵף אֶת הַקִּיר־תָּקוּעַ בַּאֲלַכְסוֹן־נִלְחָם בַּמֶּלֶךְ עַכְבְּרוֹשְׁמְאֹהָב……….. בִּנְסִיכַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!!! עַל סִפּוֹ שֶׁל שִׁגָּעוֹן הוֹלֵךְ וּבָא קוֹרְאִים שִׁירִים שֶׁל סָאפוֹ "כְּלַפֵּיכֶנָּשִׁים יָפוֹת אֵין עוֹד דַּעֲתִי הֲפַכְפַּכָה" יֵשׁ לְךָ תִּסְמֹנֶת הַיַּלְדָּה הַיְּחֵפָה יֵשׁ אֵשׁ נוֹאֶשֶׁת יֵשׁ אִישֶׁקֶט אִישְׁפִיּוּת אִישֶּׁלֶג יֵשׁ אִישַּׁחַר מְפֹאָר יֵשׁSailors! fighting in the dance hall יֵשׁ אֲרָיוֹת מִשְׁתּוֹלְלִים בָּעֲרָפֶל מֵאֲחוֹרֵי הָהָר עַתָּה אִישֶּׁלֶג עִם קוֹלָר¬ כָּל אַרְיוֹתֶיךָ מִתְקַבְּצִים בָּעֲרָפֶל מִשְׁתּוֹלְלִים מֵאֲחוֹרֵי הָהָר מִשְׁתּוֹלְלִים בָּעֲרָפֶל הַמִּתְקַבֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר בָּעֲרָפֶל הַמִּשְׁתַּבֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הָהָר מֵאֲחוֹרֵי הָהָר הָהָר הָהָר הָהָר וְזזזזזזזֶה – הַסססָּאוּנְד – מֵ – אֶשְׁ – תָּ – קַד!

I could make the transformation as a rock'n'roll star

עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר־עַר¬־עַר הָאָסוֹן הָרֵאָלִיסְטִי הוּא סַמָּוֶת לַחֲלוֹם הַמִּתְנַפֵּץ לִפְנֵי עֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת לִפְנֵי עֵינַי הַמְּגַלְגְּלוֹת סִיגַרְיָה לִכְבוֹדְכֶנָּשִׁים יָפוֹת "אֵין עוֹד דַּעֲתִי הֲפַכְפַּכָה" אֲנִי נִשָּׂאִים עַל גַּב הַלַּיִת נִשָּׂאִים בְּלֹא סִירָה שְׂרוּעִים עַל הַנָּהָר הָרַע אֲנִי נוֹפֵל תָּמִיד קָדִימָה אֲנִי> נוֹפֵל תָּמִיד קָדִימָה לֹא נוֹפֵל רוֹכְבִי אָחוֹר; לְהִתְנַפֵּל אֶל הַמַּפָּל וְלֹא לִסְכֹר אוֹתוֹ אֵינֵךְ רוֹצָה לָעוּף? עֵינֵךְ הַנְּבוֹכָה – עֵינְךָ – עֵינְכֶם הֲלֹא־רוֹאוֹת – עֵינִי הַמְּשֻׁבֶּשֶׁת כְּבָר הָעֲיֵפָה וְהַיָּפָה – נַפְשׁוֹ הָעֲרוּפָה שֶׁל אָחִי – הֲלֹא הִיא בָּבוּאַת נַפְשִׁי הָעֲרוּפָה אַיֵּה אַיֵּה הִיא הָרוֹפְאָה שֶׁתֶּאֱנֹס אוֹתִי אֶל הַחָפְשִׁי אוֹתָנוּ אֶל הַפַּעַם־בָּם־בִּי־פַּעַם שֶׁתִּגְאַל אֶת כָּל הָרֵאָלִיסְטִים מִמַּחְשְׁבוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלָּהֶם שֶׁתַּפְלִיג אִתָּם אֶל אַשְׁ־לָ־יוֹת וְתִטְרֹף אֶת שִׁירָתָם בַּדֶּרֶךְ שֶׁתִּקְבֹּר אֶת הַמְּצִיאוּת בַּיָּם שֶׁתַּצִּית־עַצְמָהּ לְמַעַן הָעוֹלָם:::
נָשִׁים נָשִׁים יָפוֹת וַאֲרָיוֹת מִשְׁתּוֹלְלִים ררַעעֲממַתתְככֶןן תִּתשְׁשאַאגְגנָנהה עַַעעעעעעעערררררררררררררר

 

הקיר החמישי

:::
עֵין חַשְׁמַל זוֹרֶקֶת רוּחַ קְרָב עַל גּוּף בֵּטוֹן מַבְלִיחַ. מִקְלַחַת חֹשֶׁךְ מְתַרְגֶּמֶת מַסֵּכַת זָקָן לְמַלְמֶלֶת סֻכָּר. עַל הַזְּגוּגִית נוֹשֶׁפֶת נֶפֶשׁ מִתְגּוֹשֶׁשֶׁת. נָסָה מִן הַכְּפָר. נָסָה מִן הָרֵיחַ. מִין אוֹרֵחַ מְכֹעָר. מִן הַנֵּר הָאוֹר נִגָּר. כָּל הַלַּיְלָה בְּפַרְוַת עַכְבָּר. כָּל הַלַּיְלָה קֶצֶר. כָּל הַלַּיְלָה יֵצֶר פֶּצֶר. לַיְלָה מְשֻׁגָּר:::

מִרְקַחַת קֶרַח מְחַרְחֶרֶת נִיצוֹצוֹת זְכוּכִית בְּמַעֲבֵה הַחֶדֶר. שֶׁבֶר שֶׁדֶר מִשְׁתַּחֵל אֶל אֹזֶן הַחֲמוֹר. הַזְּמַן מַגְלִיד עַל הַקִּירוֹת הַדּוֹחֲקִים. על הַשַּׂקִּים. על הַשְּׂאוֹר. עַל אַף הַבַּיִת. עַל אַף הָאוֹר. עַפְעַפַּיִם בַּאֲגַף מָגוֹר. עַפְעַפַּיִם בַּאֲגַף מָגוֹר מַקַּף קְרִיאָה וּמֵאָחוֹר הַשּׁוֹר. הַשֵּׁד. הַמָּה. הֲמוֹן גַּפַּיִם בָּאָרוֹן בַּעֲרֵמָה. הֲמוֹן עֵינַיִם מְלַטְּשׁוֹת אֶת הָאֵימָה. הֲמוֹן יָדַיִם מְפַלְּחוֹת אֶת הַדְּמָמָה. עֵדֶר תַּרְדֵּמָה עוֹטֶה אַדֶּרֶת מְהוּמָה. וּנְהָמָה. וּנְהָמָה. וּמַשֶּׁהוּ נִצְרָף בְּתוֹךְ אִישׁוֹן הַזָּהֳמָה. וּמַשֶּׁהוּ נִשְׂרָף:::

מַשֶּׁהוּ נִמְהָל עַכְשָׁו בְּאוֹר הַנֵּר וּמְטַפְטֵף עַל הַמַּחְבֶּרֶת. זוֹ הָעַלְמָה עִם הַחִיּוּךְ הַמְּעֻנֶּה בְּהַר עָשָׁן שֶׁמְּאַפֶרֶת עַל לִבִּי. הַשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ נִשְׁלָח לַמַּעֲרָב. הַשִּׁיר נִשְׁלָח לַעֲזָאזֵל. הַגּוּשׁ שֶׁבַּגָּרוֹן הָפַךְ לְאֶבֶן בַּכְּלָיוֹת. הַגֶּשֶׁם לְאִיגֶשֶׁם. הַיְּכֹלֶת לְכוֹכָב. מִסְתַּבֵּר שֶׁהִיא הָיְתָה רַק בָּבוּאָה שֶׁל דִּמְיוֹנְךָ הַמִּתְאַבֵּךְ. וְלֹא אִכְפַּת לְךָ שֶׁזֶּה הִסְרִיחַ וְלִכְלֵךְ. רַק שֶׁנִּגְמַר וְשֶׁחֲבָל. רַק שֶׁנִּרְמַס וְשֶׁנֶּחְבַּל – אֵ־י־פָ־ל – אֲבָל הִנֵּה תַּרְדֵּמַת אֱלוֹהִים עָלַי נוֹפֶלֶת. מַשֶּׁהוּ פּוֹרֵץ בַּדֶּלֶת אֶל הַלֹּא־נוֹדָע. הַדֶּרֶךְ מִטַּשְׁטֶשֶׁת הַמְּשׁוֹרֵר טִפֵּשׁ מוֹעֵד, עֲלֵה מִן הַטִּמְיוֹן עוֹרֵב שׁוֹדֵד לִרְצֹחַ לְהַשְׁחִית וּלְאַבֵּד אֶת הֶחָזוֹן הַזֶּה הַמַּר וָרַע אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת הַמְּעִירָה מִכְרוֹת בָּרוּחַ הַלָּבָן בִּמְעַרְבֹּלֶת הֶעָנָן אִישַׁחַר כֶּתֶר־וְזָנָב וְנַעֲרָה מִנֶּשֶׁף:::

מִרְקַחַת חֹשֶׁךְ מְחַשֶּׁלֶת עֹבֶשׁ כְּפוֹר עַל רֶגֶל מְכוֹנִית שׁוֹלַחַת בֹּהֶן מְחֻמֶּמֶת נְחוּשַׁת צִפֹּרֶן קְרָב. עָרִים מְקֻלָּלוֹת נוֹפְלוֹת אֶל מְצוּלַת חוֹלוֹת עֲרָב. עֲזוּבָה פּוֹשֶׁטֶת בְּעוֹרְקֵי הָעֶרֶב הַמְּזֵה רָעָב. הָאָבִיב הוֹפֵךְ לִסְתָו הוֹפֵךְ לְחֹרֶף זַעַם בְּתוּלוֹת מַחְלֶפֶת אֵשׁ עֲשַׁן חַשְׁמַל וְשֶׁנֶף לְעִיסָה. שֶׁלֶג מְשִׁסָּה עַל חוֹף סַבּוֹן מַסְרִיחַ סוֹף הָרְחוֹב וּמֶשֶׁךְ הֶחָלָב הַקַּו הַמְּקֻוְקָו וְלוּחַ הַחַלָּשׁ נְחַשׁ הַשַּׁעַם פַּז הַדֶּרֶךְ זֹהַר הַמִּטָּה וְהַחַלּוֹן הָעַז. הַפַּחַד הַנִּתָּז מִן הַבָּרָק אֶל הָרְאִי. הַמַּאֲרָב בַּחוּץ הָעַכְבָּרִים וּמֶלֶךְ הַשָּׁעוֹן. הַצַּעַרְמוֹן. שִׂמְלַת מַמְלֶכֶת בֹּץ אָתוֹן מֵרוּחַ שֵׁד בְּרוּחַ צֵל צָרוּחַ אֱלוֹהִים מָרִיר חוֹבֵשׁ מִצְנֶפֶת סוּס רוֹבֵץ עַל לִוְיָתָן מוֹצֵץ לְזָוִיתָן רוֹעֵץ לִרְעַבְתָּן רוֹבֵץ עַל תַּן רוֹבֵץ עַל דָּן רוֹבֵץ עַל מַצְפּוּנָן שֶׁל מִלּוֹתַי הָעֲצוּרוֹת הָרְבוּצוֹת עַל קוֹרוֹתַי הַנְּצוּרוֹת הַמְּחוֹרָרוֹת הַמְּכוּרוֹת לְרַעֲיוֹן הָעָר. נַפְשִׁי הַפַּגָּה. שׁוּף הָעַיִן. שְׁאִיפַת הַשּׁוּם. מַלְמֶלֶת הָהָר. כָּל הַקֵֶּרִי־כּוֹל הַקֶּבֶר־כּוֹל הַקֶּרֶב קָם בַּכַּר. הַשָּׁפָן בַּמַּעֲקֶה. עֹבִי הַלָּבָן. קָם בָּהּ קָם בּוֹ קָם בִּי קַר:::

 

הקֵר הרביעי

הַקֵּר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם קָם בְּלֵב זְאֵב
בְּלֵב זְאֵב אֲפֹר עֵינַיִם קָם הַקֵּר הָרְבִיעִי
הַקֵּר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם
בְּלֵב זְאֵב אֲפֹר עֵינַיִם
קָם

הָעֲנָק הַבָּא בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר יִתְפָּרֵשׁ רִאשׁוֹן
יִתְפָּרֵשׁ רִאשׁוֹן בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר הָעֲנָק הַבָּא
יִתְפָּרֵשׁ בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר
הָעֲנָק בִּשְׁחוֹר הַבֹּקֶר
בָּא וְנֶעֱלַם

אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם יַצִּיתוּ חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם
חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם יַצִּיתוּ אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם
יָקִיצוּ חֲמִשָּׁה רַגְלַיִם
יַצִּיתוּ אֲנָשִׁים עַזִּים בַּיָּם
וְהַיָּם נָם

אֵל אוֹכֵל אָדָם מַצְמִיחַ צֵל שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ
צֵל שֶׁל מְשֻׁלָּשׁ מַצְמִיחַ אֵל אוֹכֵל אָדָם
מַצְמִיחַ אֵל אוֹכֵל
מַצְמִיחַ מְשֻׁלָּשׁ שֶׁל צֵל
אָדָם

*
הָעֲנָק הַנָּם יָקִיץ בַּשְּׁחוֹר הָרְבִיעִי אֲכוּל צְמָחִים אֲפֹר רַגְלַיִם מְפֹרָשׁ בַּצֵּל הָעַז וְיַצִּית אֶת הַמְשֻׁלָּשׁ

*
מֶלֶךְ מְחַיֵּךְ חַלָּשׁ יָבִיא עֵינַיִם בִּזְאֵב הַיָּם בְּבֹקֶר פּוֹקֶר פָּרָשִׁים נֶעֱלָמִים וַאֲנָשִׁים בְּלִי רֹאשׁ עִם

*
לְבָבוֹת אֲחַשְׁוְרוֹשׁ! אוֹכֵלי אָדָם בַּצֵּל הַזָּע וֵאלֹהֵי הַמְשֻׁלָּשׁ הוּא מֶלֶךְ מְחַיֵּךְ חַלָּשׁ הוּא הַשִּׁלּוּשׁ הַמָּשׁ הַקָּם הַכֵּר בּוֹ בּוֹא הַכֵּר בּוֹ הוּא הַקֵּר הַכֵּר! הוּא קֶרַח קֶרֶב קֶרֶס קֶרֶשׁ קֶרַע קֶרִי וַחֲמַת הַקֶּרִי הוּא הַקֵּר! בַּשְּׁחוֹר הָרְבִיעִי אֲפֹר עֵינַיִם הוּא יַכֶּה

סערה פנימית מציפה אותי

סְעָרָה פְּנִימִית מְצִיפָה אוֹתִי
כְּמוֹ חִיּוּךְ חוֹלֶה
אֲנִי מִתְפַּתֵּל בְּמַחֲלָצוֹתַי וְרוֹצֶה לָצֵאת – פְּרָצִים
גּוֹרְרִים אוֹתִי כְּמוֹ בְּחַרְצֻבּוֹת רְטוּבוֹת
גּוּפִי עֲלֵי עָפָר נִגְרָר בְּעוֹד מַבְלִיחַ מִמֶּנִּי
הַדָּם
. כִּי אָדָם מוּזָר אֲנִי;
אָנוּם וְאַתִּיז
עָרוּם וְאַשְׁחִיז
עָגוּם אַתִּיר
עָלוּם אָשִׁיר
– פֶּסֶל ע, כִּי אָדָם מוּזָר אֲנִי, לִיז לְשֵׁם הַתֹּהוּ
גֶּשֶׁם יוֹרֵד אֶת חֲלַל הָעוֹלָם
אֳנִיַּת עֹנִי שָׁטָה שָׁם
.אֳנִיָּה בְּקַדְרוּת
חֲלוּדָה פְּנִימִית מִי יִתֵּן כִּי יִשְׁטֹף הַגֶּשֶׁם
חֲלוּ'דָה פְּנִימִית מִי יִתֵּן כִּי הַגֶּשֶׁם יִשְׁטֹף
הַבָּא לָעוֹלָם לֹא בִּכְדִי, הַבָּא לָעוֹלָם עִם סִבָּה
לְעוֹרֵר…
כְּסָאוּנְדּ עָצְמָתִי וְקוֹדֵר.

 

מקבץ "שירים זעירים", "שירים של 2 שורות ומטה" והייקו אחד

1.
מַאֲדִים
מַמְלִיט
אָמוֹדָאִית

2.
הַהִיפְּסְטֵרִית עִם הַפַּסִּים בּוֹעֶרֶת… הִיא פִּיקוֹ דֶלָּה מִירַנְדוֹלָה.

3.
כְּתֵפַיִךְ שְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁ…

0.
רק מגלומן
מֵגָלֵמֵגָלוֹמָן

*
רֶגַע תְּעוּזָה
וְרֶגַע מִתְחַזֶּה
וְעַז
וְזֶה

וְאָז

כִּבְשָׂה צוֹנֶנֶת מְכֻסָּה בְּרֶמֶץ בְּדִיל שׁוֹכֶבֶת עַל חָצִיר צוֹרֵחַ וְשׁוֹאֶלֶת אֶת אִישָׁהּ אֵיפֹה הַכְּרוּב הַחוֹלְמָנִי שֶׁנָּם לָצוּד דָּבָר כַּסּוּם חוֹלֵף אֶת טָעוּתוֹ הָאֲמִתִּית.

*
dont you toe me maya
show me your hose.
but no fucking toes
//
I aint no something special I fuck up all the time I dont knows how to be free Maya – you know better than me how to grows, how to flows, how to not pose, how to coseeee
so – what I wanted to say to you now was that you in the game, growling and beautyful, no matter the roles
so fuck the tables and be no toes

*
רֹאשׁ
רוֹשֵׁף אֵשׁ
מִסְתַּכְּלִים עָלַי
אֲנִי כּוֹתֵב אֶת זֶה וְ
נִהְיָה לִי קַר בַּקִּבּוֹרוֹת
אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְאַמֵּץ יוֹתֵר עִם
הַשִּׁחְרוּר הַמְּחֻשָּׁב שֶׁל כָּל הַהֲבָרוֹת
וּלְהַצִּית אֶת הַמִּלִּים שֶׁלִּי כְּמוֹ בָּאֵשׁ בִּשְׁבִיל
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לִשְׁכַּב עִם כָּל הַבַּחוּרוֹת וּלְסַפֵּק
אֶת הָרָעָב הַמְּטֹרָף שֶׁלִּי לְחַיִּים סוֹעֲרִים וְחַסְרֵי פְּשָׁרוֹת
בְּחַיָּתִיּוּת מְפֹאֶרֶת וְשִׁירָה שִׁכּוֹרָה לְפוֹצֵץ גְּשָׁרִים וְלִשְׁבֹּר קִירוֹת

הסורגת והלילה
לִסְרֹג סוֹרְגִים סְרִיגָה מַסְרֵגָה תִּסְרְגִי לְסֵרוּגִין סָרִיג תִּסְרֹגְנָה [סִיגַרְיָה] מַסְרֵגוֹת אֶסְרֹג סָרַגְתִּי סוֹרֶגֶת סְרִיגַי סְרִיגַיִם סְרוּגוֹת סְרִיגוֹת סָרַגְנוּ סָרַג סָרְגָה סְרַגְתֶּן סוֹרֵג סוֹרָגִים סוֹרָגַי סְרֹג סִרְגִי סְרַגְנוּכֶם סִרְגוּנִי סָרוֹג סְרַגְתַּנִי סִרְגִינִי סָרוּג וּמְסֹרָג וְנִסְרְגָה סֶרֶג נִסְרָג שֶׁבְּלִסְרֹג בְּמַסְרֵגָה וְלִכְשֶׁסְּרַגְנוּךָ סוֹרָגִים סוֹרָגִים הַסּוֹרֶגֶת וְהַלַּיְלָה עוֹד צָעִיף ! ! !

*
בָּנוֹת הָיוּ פַּעַם
הֵן פַּעַם יָשְׁבוּ פֹּה וַעֲדַיִן
כַּמָּה הִתִּירוּ קֶשֶׁר
כַּמָּה הִתִּירוּ קֶשֶׁר
כַּמָּה הָיוּ מִסְתּוֹרִיּוֹת בְּיוֹתֵר.

עַז וְכֵהֶה מֵרֹב יֹפִי
הָיָה הָעוֹלָם
וַאֲנִי צָעִיר וָתָם.

וְעַעז בָּאֹפֶל אַבָּדָם

*
שִׁירָה יוֹצֶרֶת אִיֵּי אֶפְשָׁר
– שְׂרִ יטָ ה בַּטֶּ בָּע עֲרָרפֶל.

*
יֵשׁ מִנְחַת מַסּוֹקִים עַל הַגַּג?
סָבִיר לְהָנִיחַ.
בְּאֵיזוֹ תְּדִירוּת אַתָּה יוֹצֵא לָרוּץ?
כְּשֶׁמִּזְדַּמֵּן

*
מָקוֹם רִאשׁוֹן
בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת.
אֲנִי בְּתַחְתּוֹנִים
בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה

על האדניות
סְתָר פּוֹסַעַת לָךְ אֶל הַטִּירוֹת
מִן הַסְּתָם אוֹ מִן הַמַּעֲשֶׂה
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! אֲדָנִיּוֹת
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! מַסָּה קְצָרָה עַל הַשִּׁירָה
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! הִסְתַּדַּרְתֶּן
וּמָחָר אֲנִי מִתְאַבֵּד! וְהָאִשָּׁה הִיא הַשָּׂטָן
אֵיזֶה יֹפִי!!

מרי היא
כַּלָּה בְּיוֹם חֲתוּלָתָהּ שֶׁעֲלוּלָה לִקְפֹּץ מֵהַחַלּוֹן
וְלִפֹּל לִי עַל הָרֹאשׁ כְּמוֹ פִּיל דֶּבִּיל בִּשְׁבִיל לִתְפֹּשׂ אוֹתִי עַל חַם
בִּשְׁעַת גְּנֵבָה

ההייקו היחידי שלי
הַזְּקֵנָה עִם הַמַּבָּע הַמְּאֻבָּן
מַחְזִיקָה אֶת הַשֻּׁלְחָן
מְפַחֶדֶת לַעֲזֹב

יומולדת 30 לעודד כרמלי

בָּרָד!
יֵשׁ לִי עוּגָה בַּיָּד
אֵיךְ כּוֹתְבִים עַל זֶה שִׁיר?
לִיבִּי בְּלוֹנְדִּינִית
הַקּוֹרְדֵּרוֹי הָפַךְ לְרוֹקוֹקוֹ
נֹחַ וְנֶטַע מִתְמַזְמְזִים
וּבַחוּץ יֵשׁ בָּרָד
אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד
שֶׁנִּשְׁלַחַת לָעַד
וְהַכֹּל נִרְאֶה לִי שֶׁאֵיכְשֶׁהוּ שָׂרַד
עוֹדֵד בֶּן 30
מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁהוּא יַגִּיעַ לַגִּיל הַזֶּה?
כְּמוֹ שׁוֹקוֹלָד מָרִיר
אֲבָל שׁוֹקוֹלָד
שׁוֹקוֹלָד בָּרָד!
כָּל הַשְּׁנִיצֵלִים בּוֹרְחִים אֲבָל לֹא עוֹדֵד
עוֹדֵד שָׂרַד
כְּמוֹ בָּרָד!
זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ פוֹגֶל
אֲבָל מֵרִיחַ כְּמוֹ עוּגָה
וְנִרְאֶה כְּמוֹ הַכָּחֹל עַל הַשֵּׂעָר שֶׁל אֲבִישַׁג
אֲנִי זוֹכֶה לְמַבָּט מְזַלְזֵל מֵעוֹדֵד
שֶׁיִּזְדַּיֵּן!
יֵשׁ בָּרָד!
בָּרָד יֵשׁ בָּרָד
יֵשׁ בָּרָד!
מָחָר אֶגַּע בְּשָׁד
וְזֶה כְּבָר לֹא הַסָּאוּנְד מֵאֶשְׁתָּקַד
זֶהוּ שִׁיר הַבָּרָד שֶׁל עוֹדֵד כַּרְמֶלִּי

 

מי אני? מעבר לאצבעות… מי אני?

*
מי אני? מעבר לאצבעות… מי אני?
אני הבן/אני הבל/אני הבן של ההורים שלי
זאב ויונית, אני אדם שכותב הרבה בלפטופ
אני מישהו עם ראש ורגש ודמיון והכרה ומחשבות והגיגים ותחתונים
אני יש לי אח, אחות, בחורות שאני מאוהב בהן, תקוות לעתיד וחיים מלאים וסוערים יותר
יש לי עיניים שחורות, עור בהיר, שיוך עדתי, חילוני, מספר תעודת זהות, חשבון בבנק ומעט מאוד כסף
יש לי עיפרון על השולחן שעשוי מעץ ומתכת ועופרת צבועה בצהוב ויש לי חלומות לנדוד עוד מכאן
יש לי עייפוּת/תסכול מהעייפות או הרפיון המתמידים שלי, שהם חלק כמובן מלהיות בן אדם שכותב כל כך הרבה ומסתכל על עצמו כל הזמן בראי המילים והמחשבות המילוליות והראי המלוכלך שבשירותים.
יש לי עוד הרבה זמן ויש לי תקווה לעשות וליצור ולכתוב עוד הרבה בכל הזמן הזה. יש לי בשביל מי לכתוב, בשביל עצמי ובשביל אחרים שיכולים להזדהות עם העצמי שלי ואיתי ויש לי מוזיקה שמוציאה אותי מדעתי לפעמים מרוב יופי ויומרה. יש לי יש לי זין לא משומש מספיק שאני שוב מקווה להשתמש בו לטובה ולסיפוק עוד בעתיד הלא רחוק הלוואי ולאהבץ אִישר, יש לי עבר היסטורי כביר לראות אותו ולהשתומם מולו ולהשתמש בו גם בשביל ההווה ובשביל המחר, אני רק מקווה לא לטבוע בו… יש לי את הבדידות המתוקה שלי שהיא אפשר להגיד אהבת חיי ואשתי יש לי אוזניים ושוקיים וירכיים ואני לא יודע מה זה אומר אבל שמח שיש לי אותם כי לא לכל אחד יש, יש לי אצבעות מתקפלות שמזל שיש לי אותן אחרת לא הייתי יכול לכתוב את עצמי ואת החלומות הממורטים שלי עד, יש לי צורך לגרד ועבודה לעשות שהיא חשובה לי באמת כדי לא לאבד את בשיער
שבי־ער
\

*
הייתי במקומות, הרבה מקומות, אבל עכשיו אני תקוע פה, כבר 3 וחצי שנים, עם השירה המזדיינת הזאת, פרויקט חיי, שלוקחת לי את החיים, ולא משאירה רמץ או שמץ של אנרגיה/זמן/רצון או התכוונות או אפילו איזה שביב עניין בחיים האלה לחיות את החיים – להכיר בנות, לצאת, להיות שוב במקומות אחרים חוץ מהחדר 20 מ"ר שלי, לראות טבע, עצים־מים־הר, לבלות עם בחורה, עם מישהי נחמדה, למלאות את הראש ואת הלב בדברים שהם לא רק דברי מילה ורעם.
– נשאר לי רק קמילה ורעם

*
(רועי – אתה בדרך! אהבתי את הקראתך על המיסיסיפי בהשקה של עורבא, אני פחדן בדרך כלל אבל אתה יכול יותר ממני להיות בדרך שלך וגם עם אחרים לעשות את זה, לעשות מה שאתה רוצה, ולהגיע דרך עוני מלח וחצץ או דרך מנוחה גם, אל הצור הרך, היופי המוכרח, הטעם הטעות החופשייה, העץ והצוהר. עוד ביכולתך / עמוק טרטיט, עמוקה המצילה. מי יגיד לך אני? מי יגיד לך עתה? אם ידעתי את הדרך הייתי אומר לך)

*
(ג'רמי – קודם כל מותר לך להוריד שערות בכתפיים, אתה לא נמר, מותר לך אפילו סתם להסתפר. אתה אדם מיוחד וזה ברור לכל מי שרואה אותך או ששומע אותך מדבר. הדבר שאתה אומר הרבה זה אמיתי. אתה הרי הומניסט, תר אמת ואמיתיות, אומן בנפש ובפילוסופיה, איש גדול ברוח ובלב. אתה יודע את הדרך במילא, יותר טוב ממני, ועשית דברים, ופיסקת רגליים, מסטיק על הרצפה, ואתה יודע מה לעשות, וגם אני אשמח וכן. אני אחריך, חוף הים והומניזם. אתה משוחרר יותר ממני, יודע להתנהג יותר בחופשיות ממני, להלהיב ולהיות כריזמטי, לעשות דברים ולא לפחד ולתקשר עם אנשים עין בעין ובאחריות. למד אותי!)

הגמד המהרג'י

לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י לְחָיַיִם שְׁמַנְמַנּוֹת
לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י אַף קָטָן
הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י נֶהֱנֶה לְנַעֲנֵעַ תַּ'יַּשְׁבָן
כְּמוֹ אַרְנֶבֶת לְבָנָה
אוֹ פִּינְגְּוִין שֶׁזָּקוּק לַהֲגָנָה

לַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י יְרֵכַיִם חֲמִימוֹת
פּוּפִּיק עַז בְּבֶטֶן לְחִיצָה
וְיֹפִי שֶׁל יָדַיִם
עֲדִינוֹת

הוּא נוֹחֵר בַּלַּיְלָה
יֵשׁ לוֹ חֶרְדַת נְטִישָׁה
וְעַפְעַפַּיִם שֶׁל מַלְאָךְ
שֶׁבּוֹכִים

הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י שׁוֹאֵל אוֹתִי אַתָּה תִּשְׁמֹר עָלַי? וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁכֵּן
אַתָּה לֹא תֵּלֵךְ נָכוֹן? אֲנִי פֹּה
אַתָּה שֶׁלִּי?
אֲנִי שֶׁלְּךָ
נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים לִי – נָעִים
זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ יָם נָע

הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י…
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַגַּמָּד הַמָּהָרָגִ'י

 

_ על המטאפורה

במקום לנקוב לפתוח לגמרי ולבקע את העניין אתה עוטף אותו מרַכֵּב אותו מחדש וממַזֵּר אותו באמצעות המטאפורה שנותנת ריח וגועש ותחושה וצבע ואילוסטרציה ומטפיחה ומשפעת את כל הסיפור ומעשירה לך את הדמיון בנוגע לאותו חפץ מקורי חפץ מקורי ואמבטיה מקורית אבל גם לא חושפת בעצם באמת את המהות הפנימית האמיתית המקורית וההארדקוֹרית של אותו נאמן. אחרת אתה מאבד את כל הקסם האילוסטרציה משמחת הצבע קופץ התחושה מחזקת הגועש שורר הריח פורח והמטאפורה מסגננת ונותנת מעטה בורק וקוסם כמו מעטה של חשמל כמו משל או יד שנכנסת פנימה בדרך הסימפונות אסוציאציה או לא או כן לשבור מקרר אבל לא מנעצת או נוקבת או מבקעת את הדבר כמו להגיד סקס רחמים תכלית אילוח דם בהלה סיוט חור שחור כורח בדידות שכר דירה דד ליין.

 

*

מָה אֶעֱשֶׂה בָּךְ שֶׁמֶשׁ אֵזוֹב רְצוּצָה שֶׁלִּי?
שֶׁמֶשׁ אָזוּב
בּוּז נֶהְדָּר וּכְרוּב נוֹזֵל בּוּז
מַתִּיז פֶּחָם אֲדַמְדַּם עַל כָּל הַסְּבִיבָה
סְבִיבָה שֶׁבְּלָאו הָכֵי נוֹטֶפֶת בּוּז
בּוּז

וְיַהֲלוֹם אַבּוּב אַבּוּב יַהֲלוֹם
אֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם וּבְכָל יוֹם
יֵבוֹשׁ אֶל הַזְּבוּב וְיִשְׁאַל לִשְׁלוֹמוֹ
וְהַזְּבוּב צוֹחֵק, חוֹרֵק, חוֹרֵג מִמְּקוֹמוֹ.

אִי־סֵדֶר עִירַצְיוֹנָלִי מוֹשֵׁל בָּעוֹלָם
אֵין וְיֵשׁ דִּיסְהַרְמוֹנְיָה בּוֹטָה וּמֶתַח
נִרְפּוּת וּסְטָטִיּוּת נְמוּכָה תָּמִיד
קוֹבְעוֹת אֶת הַחַיִּים לְכֻלָּם
זְבוּב עָצוּב מֵאַיִן תָּבוֹא? מָה תְּבַקֵּשׁ? מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?
חָרוּב נָבוּב חָרוּב חֲסַר מָנוֹחַ חָרוּב נָגוֹז חָרוּב חָרוּב חָרוּב נִדָּף
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?
סְבִיבָה נוֹטֶפֶת בּוּז נֶהְדָּר וּכְרוּב אִשִּׁי נוֹזֵל אֹדֶם – מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן?
שֶׁמֶשׁ חִוֶּרֶת, תֶּסֶס אֱנוֹשׁ, נָהָר מְשֻׁגָּע, אֵזוֹב צוֹנֵחַ, עֲוִית בְּלִי עֹגֶן
דֶּרֶךְ רְצוּצָה – מֵאַיִן הִגַּעְתֶּם?
_
אֲנִי מְקַנֵּאאא…
אֲנִי מְקַנֵּא.

 

מי אתה מר קְלֵאוֹבּוּלוֹס? / מי את תִּיעַנַח?

אֲנִי אָדָם
אֵינִי אָדָם
אֲנִי חַיָּה בָּאָחוּ
אֲנִי צִפּוֹר מֵאֶבֶן
אֲנִי צְפַרְדֵּעִים נְמַסּוֹת
אֲנִי צָפוּן בְּרוּחַ בּוֹכִיָּה
וְטָמוּן בָּאֲדָמָה – אֲנִי שִׁכּוֹר מִלֹּא לַעֲשׂוֹת כְּלוּם /
אֲנִי עָדִין אֲנִי אַלִּים / אֲנִי עֲדַיִן
אֲנִי רוֹצָה וְלֹא רוֹצָה אֶת הַחַיִּים / אֶת הַתַּכְרִיחִים
אֲנִי מֻקְדָּשׁ/ אֲנִי מֻקְדָּם/ אֲנִי מֻקְדָּר לָדַעַת
אֲנִי בּוֹעֵר.

*
אִי־מַצָּבִי עָגוּם
אֶנְגֹּס בַּשּׁוּם
אָטִיל אִי־מוּם
בְּאֻמּוֹתַי

וּמָה?
תְּמוּרַת בְּלִימָה
עוֹלָה בִּי תְּאוֹמָה
לְעֻמָּתַי

אִי־מִיתוֹתַי קָשׁוֹת
אֶקַּח מָשׁוֹט
אֶל אִי־הֱיוֹת
הַיָּם כַּיָּם

הַאִם
הוּא הַלֹּעִים
בָּהֶם עוֹלִים
מְעֵי חַיַּי

וּמוּקָאִים
כָּחֳלִי־יָם

כְּעִסּוֹת מְבֻסָּסוֹת

 

 

זרם תודעה

קפה ורדרד לפעמים מזכיר לי מחזות סתומים שכאילו (כך נדמה לי) כבר חזיתי בהם בחיי.
בתוֹכְתוכי אני חוקר של מחוזות שכוחים, מגלה ארצות פנימיות מסור, עם רגל אחת טבועה במציאות ורגל שנייה דואה עמוק במקומות ערטילאיים אלה.
אני נזכר בהם שוב דווקא כשאני נמצא על גבול השכחה, אז אני מותז קדימה בכוח ההיתלשות או בכוח ההישמטות או בכוח השיכרון או הכפירה, וכך נורה ונישא אל חבלי ארצות אחרים, משוחררים מתפיסות מוקדמות ולא מסוימים.
ליבי נחמץ בקרבי כאשר אני חושב על חללים נעדרי ממשות אלו, שהם כאילו המכורה או המולדת האמיתית שלי, אך אליהם אין אני יכול באמת להגיע באופן פיזי.
כוונתי שאין לי גישה אליהם, אפילו לא באמצעות הדמיון, אלא הם מתקיימים אך ורק כמין קרעי ושברירי חלום, כמו תמונות שאפשר לראות רק תוך כדי תנועה או מי נהר שוצפים וזורמים שאי אפשר באמת ללכוד או לתפוס, אפילו לא במילים – כל כמה שתנסה המים פשוט ייזלו לך מבין האצבעות, קרעי החלום יתפזרו על רצפת העריכה, אף היא קוצפת ומרצדת, המראות המכונפים הנכספים יתפוגגו ויתנדפו להם כלא היו, המולדת הרחוקה תוּפר ותיעלם כל אימת שתנסה לחשוב עליה, להיזכר בה, לקרוא לה בשם או לתאר אותה יותר מדי.
לכן אפשר רק להציץ במופעי קיום חמקמקים אלה, במושגי ארץ חסרת השגה זו, או לשמוע משהו מקולם מדי פעם דווקא על גבול השכחה, כי הם בעצמם בעצם מין זיכרונות הפוכים, או שכחות משמעותיות מנצנצות כאלו שמתקיימות דווקא, ואי אפשר לתאר או לצייר אותן אחרת.
ארצות פנימיות אלו קפה ורדרד לפעמים מזכיר לי ששכחתי או מעיר בי כשנרדמתי או אוסף בי כשהתפזרתי או מפזר עליי כשנסתתמתי.
וזה משמח אותי לחשוב שאני יכול איכשהו לחלוק איתכם אזורים קטומים אלה, חבלי ארצות מקסימים שלי, לפעמים כשאני מרגיש לא מובן, או לא מוכר ולא ידוע, מנוכר אפילו לעצמי לעיתים.
ובשביל לתת לזה קצת צורה או בכל זאת לאייר משהו מן העלטה או איכשהו להאיר קצת יותר את התחומים האפורים האלה, השוליים המדמדמים של הדמיון, אני יכול איכשהו לנסות להגיד קפה ורדרד. קפה ורדרד מונח על שולחן מלבלב־מצועצע מעץ אלון עומד לצד רגל עבותה אנושית המוצבת במרחק מה ממקרר לבן, מקפצת לכאן ולכאן, בתוך חדר סחרחר וסגלגל.
ובצד השני של החדר הסגלגל יש כיריים ושיש שחור, ואש דולקת על הכיריים, וערמת ספרים מרופטים נחה על הרצפה המרצדת, כשעל המיטה הכחולה ישנה דמות מתפרקדת, זהובה כולה, נשענת על היד ומרקדת במחשבות נלהבות, נהדרות, פרוצות, על מין זיגוגים כהים, פשתן חולף ברוח וצלחות מעופפות ונימפות חשופות עור רוחצות בנהר, ועל כל שאר הדברים הקסומים העצובים הניעורים במוח רדום וער כשניתנת לו חירות מספיק ומאריכים לו את החוט מספיק, עד שהוא נודד ונודד, נע־ונד, וכאשר אותה דמות בעלת אותו מוח נשכבת על הצד, לוגמת עוד קפה ורדרד ומתעמעמת.

 

*

אֲנִי מְנַסֶּה לָתֵת שְׁהוּת לְמַחְשְׁבוֹתַי הַסְּתוּרוֹת הַנִּטְרָפוֹת לִנְדֹּד
אֲנִי מֵזִיז אֶת הַשֻּׁלְחָן כְּדֵי לַעֲמֹד, בְּטֶרֶם אֶתְמוֹטֵט שׁוּב אֶל הַמִּטָּה
מִטַּת הָרְעָבוֹן הָעֲזוּבָה שֶׁלִּי חִדְלִי מִתְּלוּנוֹתַיִךְ, מִטַּעֲנוֹתַיִךְ הַהוֹלְמוֹת
וּתְנִי לִי מֶרְחַק שְׁתֵּי רַגְלַיִם מִמֵּךְ, כִּי רְצוֹנִי לְהִפָּרֵד מִמֵּךְ.

אֲנִי מְשַׁחְרֵר אֲנָחָה אַחַת אֲרוּרָה לָאֲוִיר וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָתַי אוֹ מָה לַעֲשׂוֹת עַתָּה
הָעַתָּה הַזֶּה מוּזָר. הוּא וָרֹד אָטוּם וְשָׁחֹר חֲלַקְלַק מְנֻכָּר כְּמוֹ קְטִיפָה שְׁחֹרָה,
הוּא לָבָן וְעָקוּם וְזָרוּק וְאָפֹר כְּחֻלְצָה אֲפֹרָה
הוּא כָּחֹל כַּדְכּוֹדִי כְּאֶבֶן אַל־חֶלֶד בּוֹהֶקֶת וְנֶחְבֵּאת בְּתוּגָתָהּ.

כָּל הַחֶלֶד שֶׁלִּי נִפְעָר פִּתְאוֹם לְנֹכַח הָעַתָּה הַזֶּה הַצִּבְעוֹנִי,
הֶעָשִׁיר, הַמְּצֻלָּע הַחַד הַזֶּה וְהִנֵּה שׁוּב אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי כְּמוֹ זַחַל זַחַל נָבוֹךְ וְנָגוּהַּ וְשָׁבִיר
אֲשֶׁר זָכָה לִרְאוֹת, מָה בְּעֶצֶם הוּא זָכָה לִרְאוֹת? הַאֻמְנָם מַשֶּׁהוּ הוּא בֶּאֱמֶת זָכָה לִרְאוֹת?
אַף עַל פִּי כֵן הָאַף עַל פִּי כֵן שֶׁלִּי כָּל כָּךְ זָהִיר…

וְגַם הַחוֹב הֶעָצוּב הַזֶּה לְבִטּוּחַ לְאֻמִּי וְכָל הַכֶּשֶׁל שֶׁבְּחַיַּי לֹא יְעַמְעֵם אֶת הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה
אֵיפֹה? אֵיפֹה הַשִּׁירָה הָרוֹקֶדֶת הַהִיא שֶׁאֲנִי חַיָּב כְּלַפֶּיהָ?
אֵיפֹה הַחַיִּים הַנִּרְאִים שֶׁהָיִיתִי אָמוּר לִחְיוֹת עַד תֹּם?
אֵיפֹה הַמּוּזִיקָה הַמַּרְעִידָה אוֹ הַהוֹלֶמֶת? אֵיפֹה הָאִשָּׁה מַחְמַד נַפְשִׁי?
אֵיפֹה הַפֵּרָעוֹן? אֵיפֹה הַהַגְשָׁמָה? הֵיכָן הַנִּיצוֹץ הַמִּתְרַגֵּשׁ? וְהֵיכָן הַבִּלְתִּי יְתֹאַר?
וּמָה מִכָּל זֶה יִשָּׁאֵר וְלֹא כְּבָר נִשְׁבַּר?

אֲנִי מְשׁוֹרֵר, פֹּה עַל מַשֶּׁהוּ, מֻפְרָךְ יְסוֹדִי וְעָלוּם.
מָה מִסְתַּחְרֵר מִבַּעַד לַכְּלוּם? מָה מִתְעַצֵּב אֶל מֵעֵבֶר לִשְׁעָתִי?
הֲרֵי הַנִּסּוּי הִשְׁתַּבֵּשׁ וְנִפְרַע, אוּלַי אִם אֶהְיֶה שׁוּב עָרֹם הֲרֵי אֲנִי
צִבְעֵי גּוּפִי מִתְעָרִים־מִשְׁתַּבְּרִים בְּעֶצֶב הַחֶדֶר, וַאֲנִי מִתְחַיֶּה וְנוֹצֵץ
חַי בּוֹ וְנוֹשֵׁף אֵלָיו אֲלֻמָּה אַחַת זוֹהֶרֶת שֶׁל תֹּכֶן בּוֹעֵר
אַךְ שׁוּב אֵינִי יוֹתֵר אֲנִי קָם אֲנִי מִתְלַקֵּחַ וּכְלוּם…
אֵיפֹה אֲנִי?

חוּם שָׂרוּף, אֲפַרְפַּר אֱנוֹשִׁי, בֵּז' מִתְאַבֵּךְ, בּוֹרְדּוֹ סִפְרוּת,
זְהַב פִּיחַ, וַאֲנִי אֵיךְ נִקְלַעְתִּי לַחֲלוֹם הַמִּתְאָרֵךְ הַזֶּה?

 

בפתח גיליון הנשכחים

גיליון זה של כתב העת הבה להבא נבדל מכל 22 קודמיו. כיאה לכתב עת לספרות ניסיונית, הוא ניסיון, אולי חד־פעמי ואולי תקדימי. הפעם לא תמצאו פה את הקדמות הנאצה והדאגה שלי, את מדור הסאטירה האהוב והשנוא "תשדורות מלוויין ריגול", גם לא את האבן היפה שאנו מניחים בסוף כל חוברת על קברי המתים – מדור "העברגרד". חשוב מכך, מגיליון זה נעדרים לחלוטין שירי וסיפורי חבורת הבה להבא הנפלאה שאספתי בדי עמל ב־14 השנים האחרונות. הינה מחשבה מבעיתה בהחלט: זהו הגיליון הראשון מאז הגיליון הראשון ב־2011 בלי שירי המשיח, יואב "יהוה" עזרא!

את הרעיון הציע נדב "השפמנון" נוימן, ראש דסק הפסיכדליה אצלנו: להקדיש גיליון לנשכחים, לגיבורים הלא־מושרים של השירה העברית החדשה. והתאהבתי בו מייד. בהחלט יש טעם לפקפק בכנות אמירתה הנודעת של דליה רביקוביץ, "שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר". אך טבעי להניח שאת שיריה שלה אהבה יותר. אבל יש אהבה אחת מיוחדת במינה, שמתקיימת אך ורק בשירים של אחרים: ההרגשה הנפלאה שבקריאת משורר נידח כל כך, שאין איש נוסף בעולם הקורא אותו ברגע זה. שהוא שלך ורק שלך. שאתה והשיר מצויים על פסגה או על אי, שרויים בבדידות מזהרת.

אנחנו חלילה לא גילמן. הכוונה אינה "לאתגר" את הקאנון או "לרצוח" אבות. הקאנון שלנו בסדר גמור, תודה רבה. ובכל זאת אין להכחיש שהזמן רצחני וקברני מטבעו. פרננדו פסואה החרד לגורלו תהה: "טניסון, בתור שלם חסר תועלת, ממלא כמעט אלף עמודים דו־טוריים. כמה מקום יוקצה לטניסון באנתולוגיה עתידית לשירה אנגלית שתקיף, אולי, פחות מאלף עמודים פשוטים?" ("למילה מציאות אין משמעות: פרננדו פסואה – מניפסטים", הבה לאור, 2022. מאנגלית: ארז וולק). "הדורות הבאים", סיכם פסואה – אחד הגרפומנים הגדולים בהיסטוריה, כן? – "רוצים שנתבטא בקיצור ולעניין".

אמת, ובכל זאת יש מקום לטניסון כזה. הקאנון הוא מפה, לא אפליקציית ניווט. ויש עוד זמן להישכח ולהיזכר, להיאבד ולהימצא, אלף פעמים ואחת. ואף לאבודים ביותר הזכות להתנחל בלבבות ולהישגר על הלשונות. לעיתים זה משורר שהיה נודע בשעתו ונשכח במרוצת השנים, ולעיתים משוררת שפרסמה שני שירים בסתיו 1964 ונעלמה מהנוף. אנחנו נקשרים לשירה באופנים נפשיים ורגשיים ושכליים ודתיים וטקסיים העולים במידה רבה על כל בחינה אובייקטיבית חיצונית שלה. אנחנו קוראים כקוראים, לא כשופטים. אסור שנקרא רק כשופטים.

לכן המסות שלפניכם לא נועדו לשקף קו מערכתי כלשהו – איזה מעשה זך בפוגל – אלא המון קווים פרטיים, וקטורים. מן הסתם גם איננו מתיימרים (משימה בלתי אפשרית כשלעצמה) להקיף את כל הנשכחים הראויים ליום זיכרון. לא נכללו כאן, למשל, אריה זקס ובת־שבע שריף, וגם לא עזרא אוריון, שאם וכאשר אעמוד על סף מוות, לא אדקלם את "שמע ישראל" הנפסד אלא את שירו המושלם: "שַׂמְתִּי אֶבֶן עַל אֶבֶן – / עָבְרוּ חַיַּי".

בגיליון תמצאו ריאיון היסטורי שערכה שני פוקר עם סיגלית דוידוביץ, לצד שירים שכתבה בשלושת העשורים מאז נאלם קולה; מאמר עקרוני של גל עזרן שמטהר את שמו של המשורר־הלוחם איתן איתן, ושופך אור יקרות על מלחמה ושלום בשירת "הכנעני האחרון", לצד שירים מעיזבונו בפרסום ראשון; ומאמר של נדב נוימן על האור והחושך בשירת רִנה שני, שהייתה משוררת מחפשת והפכה לגורואית מוצאת. תמרור אזהרה לכל המחפשים.

כדי להיפתח לאובססיות שלא היינו מעלים בדעתנו, אף הכרזנו לצורך הגיליון המיוחד על תחרות נושאת פרס (בעילום שם כמובן. הפרס היחיד שמכבד את בעליו הוא הפרס־בעילום־שם). הומטרנו בעשרות מסות זוכרות, עניין משמח כשלעצמו, וכשפתחנו את מעטפת המייל גילינו שאת המסה הזוכה כתב לא אחר מדרור בורשטיין. בורשטיין בדה מליבו אגודת סתרים המקדשת את שירת עוזי בהר, ואת הפרוזה הנפלאה שלו מלווים שלושה שירים בפרסום ראשון מעיזבון המשורר. שתי מסות נוספות מהתחרות שבחרנו לפרסם, מעין מקומות שני ושלישי, כתבו אוֹרי שגב ונוית בראל. שגב כתבה על שיר אחד יפהפה של שם העט הנשכח דליה פלח, ובראל על המשורר הגדול (בטיב שירתו וברוחב יריעתה) משה סרטל – הנביא הנחבא אל הכלים.

שלמי תודה לענת ולשירה איתן, ולדניאל בהר, על שפתחו בפנינו את דלתותיהם ואת אוצרותיהם. תודה גם למכון גנזים של אגודת הסופרים, שומרי אוצרותינו המשותפים. כל הדימויים בגיליון מעשי ידי המאסטר אפרים משה ליליין, באדיבות ארכיון ניל כהן.

ובכן הינה הוא לפניכם, ספיישל הנשכחים. ומאחר שכבר ציטטתי מפסואה (לעד אצטט מפסואה), הינה עוד אחד, מתוך "חנות הטבק" ("מה עשיתי מן החיים?", כרמל, 2006. מפורטוגלית: רמי סערי): "וְהַהִיסְטוֹרְיָה לֹא תִּרְשֹׁם, מִי יוֹדֵעַ?, אַף אֶחָד".

מדוע הלך הכלב אצל הנאלח

הכלב הנרצע מיקי זוהר – שאחרי ה־7.10 היה הראשון להודות בחצי פה (ויותר מדי מצח) שייתכן, אולי, כהיפותזה, כי לראש המדינה שאירע בה טבח יש איזה קשר לטבח, אבל מהר מאוד נזכר איפה מונחת קערת הבונזו שלו – מחולל מיום כניסתו לתפקיד שר התרבות הפיכה ספרותית (ואולי הייתם קוראים על אודותיה אם כתבני התרבות שלנו לא היו עסוקים השכם והערב בשאלות כבדות משקל כגון מה ידעה או לא ידעה אליס מונרו על אונס בתה, את מי אנס או לא אנס ניל גיימן ומה צייצה ג'יי קיי רולינג על טרנסים).

למעשה, ביקורו הראשון של הנרצע בשבתו כשר התרבות לא היה בתיאטרון הלאומי, בספרייה הלאומית, באופרה הישראלית, בשח"ם או במוזיאון ישראל – אלא בבית אורי צבי גרינברג! שם עשה את עצמו קורא למצלמה את 'יהי – כתב עת פואטי־פוליטי', בהוצאת בית אצ"ג ובעריכת אלחי "הנאלח" סלומון, מחבר השורות "תּוֹלַעַת הַוִּירוּס שֶׁל בָּגָצ / נָחָשׁ מִתְפָּרֵעַ / אוֹכֶלֶת בְּכָל הַבָּתִים / נְגִיסוֹת קְטַנּוֹת / וּמְמוֹטֶטֶת / עַל רָאשֵׁי הַיְּלָדִים" (שפורסמו לראשונה אצל בני לוציפר, אלא מה). לאחרונה שב הכלבלב וביקר ב'גלריה גאולה' (ע"ש גאולה כהן, בחיי נו) החדשה מבית אצ"ג (יחד עם שוחר האומנות הנודע עמיחי שיקלי!). כן, כזה הוא מיקי נרצע שלנו, לעולם־לעולם אינו מחמיץ סבב גלריות! גם אותה, אגב, אצר הנאלח סלומון (איש אשכולות? איש רנסנס!).

מה עוד חדש באצ"גייה? טוב ששאלתם! בשנה וחצי הם חנכו שם, בין היתר, את 'הכור: מעבדה לפיתוח חיבורים בין האומנות העכשווית ועולם הרוח והמסורת היהודית' (בניהולו של פורת סלומון – האח של!), את 'פרס אורי צבי לשירה' (בשיפוטה של טלילה ציפר – הבת של!), את 'בית אורי צבי הוצאה לאור', את 'פסטיבל יהי' (לוגו פסטיבל השירה? ארץ ישראל השלמה!), את פסטיבל הקולנוע 'רצוא', ש"רוצה ליצור בית למפגש שמעורר שיח סביב החיפוש אחר הא־לוהי", את 'נו נו – סלון חרדי לאמנות ותרבות' (שמופעיו נערכים בהפרדה מגדרית, נו נו) ואת 'ליבה' ש"מבקשת לפתח ולקדם יצירה אמנותית כמקור השראה וביטוי, המהווה בסיס לפיתוח של עשייה אמנותית ברת [אצ"ג מתהפך – ע.כ.] השפעה על המרחב התרבותי הירושלמי והישראלי", מה שזה לא אומר!

לפני כמה חודשים פנה אליי בחור סימפטי שערך יריד כתבי עת בירושלים. שאלתי מי עוד משתתף. למשמע 'יהי', התפלצתי. הבחור הסימפטי הבטיח לי שדיבר עם העורך, וזה הבטיחו שמדובר בכתב עת מיינסטרימי לחלוטין, "ישראלי" (האצ"גים אוהבים להשתמש במילה הזאת, "ישראלי", כאילו שאנחנו דֶנים ו'ננופואטיקה' – איראנים). "קראת אותם"? "לא", השיב הסימפטי. ודאי שלא. וזאת, חברים, הבעיה כולה: הם קוראים אותנו ואנחנו לא קוראים שום דבר. הפסקנו לקרוא ספרות, וכפועל יוצא הפסקנו לקרוא את המציאות.

נאצים בשעה שש

ממשלת השואה שהמיטה עלינו פוגרום לא תעצור עד שלא תמיט עלינו שואה. אלה אנשים שלא יכולים לקשור שרוכים, ואף כופרים ברעיון שיש מה לדעת בקשירת שרוכים למעט האמונה השלמה בקשירת השרוכים – וצדקת הדרך בקשירת השרוכים! ואלה המתונים בממשלת השואה. הקיצונים לא רק שאינם מסוגלים לקשור שרוכים, אלא גם מטיפים לפרימתם מתוך שאיפה למעוד. מדוע? כי זה צעד ראשון בתעופה. והם הרי בכלל לא מעוניינים בחיי עולם – לא בחיי החיים ולא בעולם הזה.

אינכם קוראים – אבל איך אינכם רואים? הם כתבו את הכתובת על הקיר. מחוץ לדירה שלכם בתל אביב: "FCK KPLN". בצומת בדרך להורים: "קפלן אשם". זאת עלילת הדם שעליה יקום רייך הבית השלישי.

ראש וראשון למקדמיה הספרותיים של עלילת הסכין בגב הוא חבר מערכת 'יהי' צור ארליך. הנה בית משיר שפרסם ב'מקור ראשון': "סַרְבָנֵי / מִלּוּאִים בְּלָבָן / שֶׁזְּרָקוּנוּ מוּל פְּנֵי / הָאוֹיֵב בִּמְכֻוָּן". צור הוא אלתרמניסט מושבע, מתרגם בעל זכויות ואיש ספר אמיתי, שבין היתר ערך (יפה ומקצועית) כמה מסות פרי עטי בכתב העת 'השילוח'. לכן ביקשתי לברר אם אכן התכוון למילה "במכוון", או שמדובר באמצעי ספרותי בלבד – חרוז צולע עם "בלבן". אם אכן כוונתו לכוונה, האם הוא סבור באמת ובתמים שיהודי־ישראלי כלשהו ביקש, רצה או התכוון שיישחטו ויישרפו 1,200 אנשים, נשים וטף יהודים־ישראלים גם כן? "כן" הייתה תשובתו: "הניסוח די מדויק, למרות החריזה הצפופה: לא דאגו במתכוון שיירצחו אלף ישראלים, אבל החלישו במתכוון את כוח המגן הישראלי".

ונזכרתי בסבי, יליד דרזדן, שהרודן הגרמני (הכושל, הם תמיד כושלים) אריך לודנדורף האשים אותו ואת משפחתו (גרמנים נאמנים כולם) בתבוסתו שלו, בכניעתו שלו בוורסאי.

רעי וידידי יהודה ויזן, עורך 'דחק', מפרסם ב'יהי' ולא מטרידו כזבוב ויזלטירי להדפיס את שיריו לצד שורות כ"גּוֹי הוּא גּוֹי / לֹא אֶחָד מְסֻיָּם / לֹא עֲרָב לֹא סְפָרַד וְלֹא רוֹמָא / גּוֹי הוּא שֵׁם עֶצֶם / הוּא הַשֵּׁם עַד הָעֶצֶם: הוּא הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ / הוּא חֲשָׁד בִּטְמֵאִים הוּא יָבוֹא בְּיוֹמוֹ / הוּא טְרֵפָה הוּא קְלִפָּה / הוּא אֵימָה / הוּא תּוֹלֶה עַל בְּלִימָה / הוּא כְּלִיאַת נְשִׁימָה / גּוֹי הוּא גּוֹי וְיִמַּח שְׁמוֹ" (בינה סבג פינקלשטיין, "גלות בתוך ריבונות" – המוקדש "לתיאוריה וביקורת, זרע לבטלה"), או לצד "שירו" של יוחאי שלום חדד, "חנוכייה טרויאנית", המוצא גיס חמישי לא רק בצה"ל, בהייטק וכולי, אלא גם בהומואים ובפוליאמורים (!) שהמיטו עלינו את האסון: "אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה / הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ"ן, מְכוּרִים לְ־8200 / … / וְאֵיךְ לֹא קָרָאנוּ לְפּוֹלִיאָמוֹרְיָה בִּשְׁמָהּ? / 'הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ / וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – הַיָּשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד? / הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא'! // אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי סְדוֹם, אוֹ אֶת עַם עֲמֹרָה / אֵיךְ טְרוֹיָה נָפְלָה".

ומילא ויזן. יש אנשים שיערקו לצבא קרתגו רק כי מישהו, מתישהו, העליב אותם ברומא (אפילו יפרסמו שירים של צ'יקי, טל"ח). אך מה עושים אקופואטית כסבינה מסג, או פופואט כגלעד מאירי, או צ'יקי עצמו, לצד "להב המרד" של איתן אוראל גפן, מסה שקוראת, ובכן, למרד מזוין?

ככל האינסלים המטורפים מהמרתף, גפן פוצח את מניפסטו בהסגרת קנאתו היוקדת בחיים המודרניים (כפי שאלה מצטיירים בליבו מהמרתף): "מנעמי החיים הקהו את ליבותינו. דור מולעט עד איבוד הדעת־טוב־ורע, מולעט בזרם בלתי פוסק של גירוי חושי, חייתי, מדחיק מעצמו את עליבות קיומו במצב כה נרפה. זרם בלתי פוסק של בידור הוליוודי על מסכים מרצדים, שיכר הננסך כמים, סימום עד כלות הנפש, ובהתקשרויות נטולות יסוד מתישים כוחם לריק. קמילה. ניוון".

האיש אידיוט, אך הדברים מאירי עיניים. "הדת", מסביר גפן, "גורשה והומתה בבושת פנים תחילה בידי האידאולוגית החילוניות הגדולות ששאפו להחליפה, הקומוניזם, הליברליזם והנאציזם". כן, בחוגים הולכים ומתרחבים, ליברליזם הוא אידיאולוגיה טוטליטרית. וגם, "את הפמיניזם משכו תנועות ההומוסקסואלים למיניהן אל העזת הפנים עד השוואת הזיווג הקדוש שבין בעל לאשתו לבין התועבה שבמימוש סטיותיהם מן הנורמה". כן, בחוגים הולכים ומתרחבים, ומתוקצבים, זו הנורמה.

האחראים למצב אפוקליפטי זה של האדם הם כמובן ה"הם": "והם, מי הם? – הרודנים חסרי הפנים והאישיות, רודני הפקידות הגבוהה, הבירוקרטים מן המעלה הראשונה – הם בעלי מטעי הכותנה של עידן זה. ימי המונרכיה חלפו מן העולם באבחות הגליוטינה. האדונים החדשים השכילו להבין שהמושל באמת, כדאי לו שיפעל הרחק מעיני הציבור. שמא יערפו את ראשו, מטאפורית או מילולית. מנגנון המדינה עתה, חסר פנים הוא. רודנים חסרי פנים. רואים ואינם נראים – רודָּנִי דִּין. אך שינוי קוסמטי זה לא גורע מהם דבר ביחס למלכי העבר. רכב שרד תחת כרכרת המלכות. סוסים הרבו להם. כספם וזהבם, אלוהיהם מעשה ידיהם מרבים בחמדה. נשים אם יראו כי טובות הנה, ייקחו להם מכל אשר בחרו. ואם לא תיאות הנערה להסכים, יענוה. כי הם אדוני הארץ ולהם המשפט".

ומה צריך לעשות עם ה"הם"? אתם כבר יודעים את התשובה. ועדיין אני רוצה שנקרא את גפן הזה. אני מתעקש שנקרא את גפן הזה. אולי ברגעים אלה ממש, במרתף אחר, קורא אותו מי שירצח לימים שופט בישראל. והצדקותיו למעשה פורסמו בכתב עת, אונליין ופרינט, כזה שזכה לתמיכת משרד התרבות, העירייה, הפיס וכולי, ואף אחד לא קרא:

"לאור כל האמור לעיל, ישנו הכרח בל יגונה במרד. מהפכה דקדושה. לא עוד המודל של סיזיפוס המגלגל את אותו סלע במעלה ההר רק כדי שהלה ישעט במורדו שוב עד אין קץ. הבלים אלה נשאיר כנחלת המערב הקורס. ואילו לנו, נס מרד מתנוסס, בהתקדמות בלתי פוסקת. גם אם היא כוללת בתוכה אי אלו נפילות עודנה, בלתי פוסקת. לנו להבת מבערת בליבות האומה והיחיד. אש הסנה הבוער ואיננו מאוכל. אש המזבח. אש שפתי הנביאים. האש היוקדת ומתגלגלת באלף גלגולים בחיי האומה והיחיד, כלהבה בוערת, לובשת צורה ופושטת צורה. לעולם בעלת צורה ואמורפית כאחד. זה המשל המשתנה עוד בטרם יובן הנמשל. להב החרב המתהפכת ואנו איתה".

גיורא יהלום חתום על תעודת הפטירה של תל אביב

לנוכח השואה הרוחנית הזאת, היה אפשר לצפות לתגובה ציונית, חילונית, הומניסטית ואוניברסלית נחרצת מצד עיריית תל אביב, שתקציב התרבות שלה גבוה בהרבה מזה של הממשלה. על כל 'יהי' היה אפשר להעמיד 10 'אור'. על כל 'סלע מאיר' – 20 'מגדלור', 30 הוצאות לאור, 40 גלריות, 50 פסטיבלים. אבל איתרע המזל ונפלנו על גיורא יהלום, פקיד בעל התפקיד "ראש מינהל קהילה, תרבות וספורט" בעיריית תל אביב. יהלום הזה שוחר טוב. הוא פשוט לא מבין מה שווה התרבות אם הוא לא שולט בה.

הקומיסר יהלום הוא יוזם "בתי התרבות" בעיר – מתנ"סים משודרגים שכביכול נועדו להילחם ביוקר המחייה: במקום לשלם על הופעה של הילה רוח, העירייה תציע לכם הופעה של הילה רוח בחינם (כלומר מהכסף שלכם) ב"תל אביב תרבות דה וינצ'י" או ב"תל אביב תרבות המחוגה" או ב"תל אביב תרבות קריית המלאכה". כלומר יושב איזה יהלום במרתף של בית אריאלה ומחליט שהילה רוח ולא וערן צור. למה? כי הוא אוהב את הילה רוח. והוא הבוס. כי הוא לא רק הגורם המממן, הוא גם המפיק בפועל. מירי רגב בטקס יום העצמאות.

וכמובן שאף אחד לא בא. וכמובן שלכל אחד כזה צריך מישהו שיעשה את הסושיאל (כסף) ומישהו שיחבר את המיקסר (כסף) ומישהו שישלם את הכסף (כסף), כאשר בסופו של דבר, המישהו הזה, שמשלמים לו כסף כדי לנגן, לא רוצה לנגן שם. וגם המישהו שבא לשמוע את המישהו הזה מנגן שם, אפילו בחינם, לא רוצה לשמוע את המישהו הזה מנגן שם. הם כולם היו מעדיפים להיות במועדון, בבר, בבית קפה. אבל העירייה תשקיע מיליונים (שלנו) כדי להפגיש אותם בניגוד לרצונם, כמו פינגווינים בשבי, באחד המתנ"סים האידיוטיים שלה, תחת אורות הניאון המחרידים שלה, אך ורק כדי להצביע עליהם נבוכים, סובלים, ולהגיד: זה שלי. זה בחסדי.

פעם, לפני שנים, התייצבתי עם דוד ניאו בוחבוט אצל איריס מור ז"ל. חלמנו לחדש את פסטיבל תל אביב לשירה (שייסדתי עם יהודה ויזן, והרבה לפנינו ייסד חזי לסקלי ז"ל) וחלמנו להופכו לפסטיבל השירה של תל אביב – בדומה לפסטיבל המשוררים במטולה. מור לא נתנה לנו להשלים משפט. "עיריית תל אביב אינה מפיקה פסטיבלים", חרצה. "הרי אם נרים פסטיבל קולנוע", הסבירה, "נחסל את פסטיבל הקולנוע בירושלים. ואם נרים פסטיבל ג'אז, נחסל את אילת. לא. בשום פנים ואופן לא. עיריית תל אביב תומכת ביוזמות – אבל לעולם, לעולם אינה יוזמת בעצמה". אחר כך הבהירה שהיא לא אוהבת אותי באופן אישי ("כרמלי, אני לא אוהבת אותך"), אבל שהיוזמה ראויה ("מה לעשות") ומן הראוי שהעירייה תתמוך בה.

חמש שנים אחר כך התנה מחליפה יהלום את תמיכת העירייה בעריכת המופעים בבית אריאלה, כלומר באי־עריכתם בלבונטין 7, בנסיך הקטן, ברדיו EPGB או באלף ואחד המקומות האחרים בעיר שמשוועים לקהל ולתמיכה. אם תהיתם מדוע לבונטין 7 חוגג יום הולדת במוזיאון תל אביב, או מדוע עלמא עורכת את תיקון ליל שבועות שלה בבית אריאלה – זאת הסיבה. היוזמה הזאת של יהלום נקראת "דבק" – לחבר צעירים למוסדות התרבות העירוניים. מוטב היה לקרוא לה "סחיטה באיומים".

אני לא נכנעתי לקומיסר הקטן. אבל פסטיבל תל אביב לשירה הי"ד הוא לא העיקר, אלא זה: הנאצים בשער ועיריית תל אביב נוקטת מדיניות של לחם ושעשועים (במלוא מובן המילים: העירייה מסבסדת פלאפל בעשרה שקלים ביום העצמאות). במקום לעודד קריאה, היא הופכת ספריות שלמות ל־WeWork בעיר שהפכה ל־WeWork. במקום לתמוך במוזיקה, בספרות, בדעת, היא קונה ומשעבדת אותן כבקרקס.

והאמת? זה עובד. הביטו סביב וענו בכנות: מה כבר נשאר כאן? כמה פסטיבלים נערכים שלא בעריכתם הישירה של פקידים? כמה מסיבות והופעות וירידים? מדי שבוע, כמה ערבי שירה נערכים בתל אביב שלא בבית אריאלה/ביאליק? מה נשאר פה מחוץ ל"מתחמים" ול"בתים" שלהם? מה נשאר מהעיר, מה יש ברחוב שלנו? תל אביב: עיר שאין בה מה לאכול אחרי 11 בלילה ואין מה לעשות בה אחרי חצות ואין מה לחפש בה בשאר הזמן.

אסף זמיר, פטר את המירי זוהר שלנו. החזר את הכסף לתושבים. הכפל את קרן רבינוביץ'. תן ליזמים ליזום, למפיקים להפיק, לבמאים לביים, לזמרים לזמר, לפילוסופים להתפלסף ולמועדונים להתחרפן. עיריית ירושלים נתנה לחארות של אצ"ג בית ברחוב יפו. בניין שלם. ככה: קחו לכם. שלכם. חינם. תעשו מה שאתם רוצים. תעשו תרבות. תעשו נפשות.

ומה עושה עיריית תל אביב? משתלטת על בתים: התדר משתלט ללילה אחד על מוזיאון תל אביב, מוזיאון תל אביב משתלט ללילה אחד על בית אריאלה, בית אריאלה משתלט ללילה אחד על כיכר ביאליק. ובינתיים הנאצים משתלטים על ישראל.

המשפט והנפש

But if you can stand the test
You know your worst is better
Than their best
The Human League

מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה שָׁנִים אֲנָשִׁים
חֲבוּקִים יִהְיוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
דליה הרץ

 

1. זלדה רותקה למשפט אייכמן. "גם אותי בלע 'המשפט'", כתבה לחברה, "ואני הולכת מאפלה לאפלה, ממוות למוות, משרֵפה לשרפה". רושם מיוחד עשה עליה יהודי אחד שנצטווה לעקור את שיני הזהב מן המתים. אחרי ששמעה את עדותו כתבה: "נדמה לי שהאסון הכי גדול בימינו קורה לאדם שנולד גרמני. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו גרמני".

2. הפלסטינים הוציאו מקרבם, מצאו בקרבם, 3,000 משפדי תינוקות, מיָירֵי רוקדים, מכי קשישות. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אינני יודע אנה יוליכו את הבושה. יעבור דור עד שיימחה האות. ועד אז הם יתהלכו כמצורעים. כשילחצו את ידיהם ייזכרו בסרטונים. כשישמעו את דבריהם ייזכרו בסרטונים. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני.

3. אך כאנשי שמאל הסבורים כי אין פתרון מעשי או מוסרי זולת עצמאות פלסטינית, זוועתם היא גם זוועתנו. המשיחיים – המונים כבר כשליש עד חצי מעַמנו (לבושתנו), פוטרים עצמם מן העניין בטענה שהפלסטינים נאצים. שהם תמיד היו נאצים ותמיד יהיו נאצים ואין מה לעשות בזה. זאת בדיוק התפיסה הא־היסטורית שהורידה אותנו שאולה. אבל שמאל (אמיתי) מאמין בקִדמה. ושמאל (אמיתי) מאמין בשינוי. ושמאל (אמיתי) לעד עומד על המשמר מפני מהותנות וזהותנות, או "טבע" ו"מנטליות", שמפקיעות מהאדם את הסוכנוּת הסוכנות שלו (האחריות שלו), ומההיסטוריה את היסטוריוּת שלה. במשפט אייכמן אמר ק. צטניק שאושוויץ הייתה "פלנטה אחרת". תיקנוֹ דן פגיס בסרקזם מריר: "לֹא לֹא / הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי־אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם. / אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם".

4. אני לא רואה זוועה יותר גדולה לאדם מאשר להיוולד בדורנו פלסטיני. אך דורנו זה אינו הראשון גם לא האחרון. באחת האזעקות סיפרה השכנה בחדר המדרגות שהבניין שבו אני גר כבר הופצץ פעם: בידי חיל האוויר האיטלקי, ב־1940. מי זוכר את זה היום? טייסים איטלקים הפציצו בסביבות הרחובות טרומפלדור ובוגרשוב בתל אביב. סתם כך. ללא הבחנה. 137 אזרחים נהרגו. בימים אלה של "לא נשכח ולא נסלח" חשוב לזכור שכן נשכח וכן נסלח, כי הכול נשכח ונסלח בסופו של דבר.

5. כי שמאל (אמיתי) מאמין שאנשים משתנים ועמים משתנים והעולם משתנה. "היצור האנושי מסוגל בנקל להיות אוכל־אדם כשם שהוא מסוגל לאמץ לו את 'ביקורת התבונה הטהורה'", לימדנו מוסיל. "מתוך אותן האמונות ואותן התכונות מסוגל הוא לשני הדברים – הכול לפי הנסיבות". שמאל (אמיתי) מאמין בנסיבות. ושמאל (אמיתי) מאמין ביכולת (האדם, לא האלוהים) לשנות את הנסיבות. איטליה הפאשיסטית ייצרה פאשיסטים, גרמניה הנאצית ייצרה נאצים ומדינת חמאס מייצרת חמאסניקים. לכן שמאל (אמיתי) תומך במיטוט שלטון חמאס.

6. כתב העת שלפניכם הוא כתב עת אנטי־פוליטי במובהק ובמוצהר, אך במשך עשור ויותר הוא היה קול קורא כמעט בודד בקריית ספר בעד שינוי המציאות – ולא שינוי ייצוגיה. התעקשנו שפלסטינים הם בני אדם ממשיים, לא "נרטיבים". חזרנו והתרענו על הניסיונות להפוך את הפוליטיקה שלנו לספרות ואת הספרות שלנו לפוליטיקה, ובכך לעקר את שתיהן. ימנים ראו בנו שמאל הזוי. ושמאלנים ראו בנו ימנים, שמרנים, נאו־ליברלים ואפילו ציונים (זאת הייתה קללה עד לא מכבר). האמת היא שמאז ומעולם היינו שמאל ציוני הזוי.

7. כתב העת שלפניכם מייצג את מה שכל הצדדים מבקשים לשרש מן הארץ הזאת: אומנות לשם אומנות, מוזיקה, פסיכדליה, רוחניות חילונית, אינטלקטואליות (האף כמעט מתעקם מעצמו כשהוגים היום את המילה הזאת שהפכה עלבון, "אינטלקטואל"), בתי קפה, רביצה בבתי קפה, קיומיות אבודה, חלום, גוזמה, רצון עז לטעות ושיוכיחו אותנו על טעותנו, אופטימיות קוסמית, גאווה שווה באומה ובאנושות, נאורות, פלורליזם שאינו רלטיביזם, פשרנות בענייני המדינה וקנאות פנאטית בחיי הרוח, חיי רוח וחיי שכל וחיי נפש וחיי רגש פרטיים (כן, כשהאישי אינו הפוליטי).

8. "הַאִם זֶה הִשְׁתַּלֵּם?" שואל פרננדו פסואה בספרו המיסטי־פוליטי "מֶסר", אחרי שגולל את כל ההיסטוריה של עַמו פורטוגל. הרי האומה אינה ממשית. היא חלום, הזיה קולקטיבית. האם משתלם להילחם על חלום? האם כל זה היה כדאי – הקרבות, הדמעות, ההפגנות? כן, עונה פסואה, "כָּל דָּבָר מִשְׁתַּלֵּם / בִּתְנַאי שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ קְטַנָּה מִדַּי".

9. תפקיד כתב העת שבידכם לדאוג שהנפש לא תהיה קטנה מדי.