פרחי סחלב

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת
וְאִישׁ לֹא חַי?
– אבות ישורון

ימים ספורים לאחר שמת האב חרקים היו מרפרפים בבית ואנחנו ראינו אותם כרטיטות מרמזות. האוויר, בין אלה שנותרו בחיים לבין עומק העולם, היה לאזור מבשר. כל חרק שהופיע, ולו הקטן ביותר, היה לאות מתווך – בלדר של בדידות – ואנחנו הפכנו באחת, בעל־כורחנו, למפרשים הרשמיים של העולם הבא, קוראי המכתבים. קשורים במבטים. לרגעים, מייתמים את עיסוקינו; את הצפייה בטלוויזיה, הכנת ארוחת הערב, ופוסקים לרגע מלקרוא בספר שהיינו שקועים בו לאור מנורה כדי להביט בניסים הקטנים הללו, מעורערי־רוח, מפרים את שלוות האוויר שמעל לראשינו – או מחדירים לחיינו חדווה חדשה. כניסתם לחיינו לוותה בתחושה של התגרות. מזדמזמים בחדר במנגינה מונוטונית חצופה; נחים בהפגנתיות כצלליות על אהיל מנורת התקרה, על וילון החלון שצבעו בגון העש, על מסגרות התמונות; במיוחד אהבו הם לנוח על רפרודוקציות של מונה. כתמים של זמן שקפא. מביטים בנו, מתעניינים, מרגלים אחר אורחות חיינו. ואנחנו, שתמיד חרדנו מפניהם, החלנו מאמצים אותם בקשר אמיץ של תקווה, קוראים להם בשם אחד, בשם המת שעזב. שבוע לאחר שמת האב החלנו רואים ביתר־שאת חרקים בבית. תחילה היה נכנס חרק אחד, שניים – ואנחנו עם כניסתם ניסינו לשוות לעצמנו ארשת התעלמות, איש לא אמר את שחשב; אולם לפתע דממה דקה, כקול המופיע רק עם עצירתו הפתאומית של שעון הקיר. נכנסים מהחלון, מגיחים לסלון, מכיוון המטבח, מעופפים מולנו, בזוויות אלכסוניות, במעגלים, בקווים ישרים שאת פשרם לא יכולנו אז עוד להבין; ואנחנו, השרויים באבלנו ללא נחמה, היינו מוכנים לראות בהם יותר מסתם חרקים – הם התנהגו כסמלים, כמו מגיעים מהזיה רחוקה אל חיינו המתרחקים, שאיימו ללכת מאיתנו בשל חסרוננו, ולהיות לחלום בהקיץ: חיים נודדים מאיתנו כמו טבוע על מצחנו אות קין. כך גם פירשנו את נוכחותם, כפי שמפרשים חלומות, כפי שמנתחים שיר. בהתחלה לא העזנו לומר זה לזה את שחשבנו, שהם שליחים של המת, ואולי אף המת עצמו. היינו עוצרים את עיסוקינו למספר רגעים כדי לראות את הדבורה חוצה את החדר ומעופפת מעל אחד מראשי האבלים, לצד כתפו; היינו פוסקים ממעשינו הבטלים כדי לחזות בכבדות העש, בחיפושו אחר הספה, איך הוא מוצא את המקום בו המת אהב לשכב; ובריחופיו העשיים כמו היה מתעקש לומר דבר־מה, מתומצת ומדויק, אך אנו עוד לא דיברנו את שפת מעופם הנסתרת. לאחר מספר התגרויות ארסיות של צרעה – כמו נשלחה להיות שם בחלל החדר ובתנועתה צפנים המיועדים רק עבורנו – הייתה הצרעה יוצאת מהחדר כלעומת שנכנסה ("הצרעה אוהבת. אפשר לשמוע את קול אהבתה. ברייה קטנה כל כך שמזמזמת בלי הרף, מלאת קול. כל כך הרבה אנרגיה בזמזום שלה, זה רק מתוך שהיא אוהבת משהו. הצרעה היא גם מרעה, היא גם עוקצת, כן, יכול להיות שגם אנחנו עוקצים פה ושם, יכול להיות. אבל האדם נוצר לאומללות. לאדם יש צער רב בחייו"). אם לא היו כה עסוקים בהסתרת עניינם בהם, היו אז מגחכים בינם לבין עצמם על המחשבה שעלתה בראשם, פוטרים עצמם ממנה מיד, וממשיכים בחייהם נטולי הסמלים. אבל המקרים הפעוטים הללו החלו חוזרים ונשנים. עש היה נכנס, ודבורה נכנסת. בהילוך תזזיתי חרקים על הרצפה, מטפסים על הכורסה. שמנו לב איך הם מחפשים אדם להיות לידו למספר רגעים, כמו חסר להם משהו מהמגע האנושי הזה, ואז עוזבים. איש לא פצה פה – המחשבה כי ייתכן שאחד החרקים נושא בגופו בשורה איימה על אורחות חיינו. היינו כקפואים אל מולם. בימים הראשונים של מות אבינו החלנו רואים סמלים; אחד מאיתנו ניסה לצאת כנגד האורחים הלא־קרואים: לקחת מגבת מטבח או נעל, לאיים עליהם שילכו, או להטיח אותם אל הקיר או אל זגוגית החלון. הצלחנו להניא אותו מכך, אומרים לו שישב, שינוח; משוחחים על המת, מבקשים ממנו להיזכר בסיפורים על אודותיו, כי לסיפור כוח מרפא. אבל בהתעקשותו, כשהיה מרים את זרועו מעלה, קיווינו בכל ליבנו כי יד החרק תהיה על העליונה ויברח משם, כדי שיוכל לשוב אלינו ברבות הימים אם רק יחפוץ בכך. מספר ימים לאחר שאבינו נפטר ממחלת הסרטן, חרקים החלו חודרים לסלון ביתנו. הם עשו זאת בתעוזה רבה, כאילו קיבלו היתר להיכנס ולהפריע את חיינו, בעצם, לא להפריע – לעודד אותנו, לתמוך בנו על כאבנו; מנחמים אותנו על שלא יכולנו לנחם זה את זה. מי שכאב יותר היה זריז יותר לראות את סגולות החרקים, מי שיחסיו עם המת היו מורכבים יותר נקשר אל היצורים האלה ביתר־חיים. הבית היה המרחב שבו קיבלו משמעות, הבית הפך למרחב הזיה; היינו חדלים משיחה רק כדי לשמוע להם, חדלים מתנועה כדי להסתחרר עימם; מתענגים על נוכחותם קצרת־המועד, ומתרשמים מתוך עצמנו על הבחירה שלהם לרחוש בקרבתנו למרות זמנם הקצוב בעולם. החלנו לכתוב רשמים; מנסים ללמוד את תנועות הכנף, את דרך כיפוף המחושים; אם נבין את גוף השליחים, חשבנו, נבין גם את רצון המת: מה לא אמר לנו, מה ביקש להוסיף ולא הספיק, או שלא זכר. עקבות געגועיו נטבעו בכל. בימי החלימה הראשונים, והם יכנו אותם "ימי הערוּת שלאחר מות האב", החלו נרקמים בינם לבין החרקים יחסים שלא העזו להודות בהם – כל אחד לעצמו, מסור למחשבתו, כל אנוש נבלע אל תוך תחומי עצמיותו, כמו דרשו נדר שתיקה או סגפנות נזירית השמורה לאלה המוסרים עצמם עבור כוח סתום שאין ביכולתם לבטאו. אלה שפקדו אותם – קרובי משפחה, מכרים אלה ואחרים וסתם עוברים ושבים שמודעת האבל הניעה אותם לנחם, וכעת ביקשו להפגין את כישורי האבל שצברו לאורך השנים – החלו נראים להם ברבות הימים כזרים; כאילו תושבי ממלכת האנושות סימלו עבורם איזה שעמום תהומי, שלא ניתן לגשר עליו; ואותם דוורי החיים, בני דמותם, נדמו להם לפתע כלא־כשירים למסור את המכתבים שציפו להם, אשר תוכנם שייך לכותבים שמעבר לחיים, ועל החתום השם האחד לו יחלו, שם האב. מכריהם סימלו עבורם עולם אותו החלו נוטשים, כמו קופצים מאונייה כדי לטבוע במעמקי סערה, בתקווה לצמח זימים, כדי לנשום תחת המים, שכן לכל בעל־חיים עלי־אדמה מקומו הטבעי, אולם כיצד אפשר להשלים עם מקום טבעי שכזה, ועם המיתות האפשריות שהוא מעלה בחכתו, ביצירתיות כזו. שמא חשבו, שאם יהיו תחת המים ייטיבו לראות גם את הקרס; שמא חשבו, שאם יהיו תחת המים יצליחו גם להתגבר על הפיתיון. אבל הקרס משנה את צורתו ללא הפסק, והפיתיון ממתיק מפעם לפעם. בימים זוגיים היינו רואים אותם יותר; בימים אלה גם המת היה מסתגר בחדרו וקורא; מצטעק בכל לשון בל נפריע לו. על שולחנו היו מונחים פרחי סחלב (להם מתמסר היה האב בנאמנות כמעט אימהית); ועלי כותרתם האדומים דמו לפרפרים אדומי־כנף, שנעצרו במעופם אל עבר החסד, שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי־פָז. מאפשרים היינו לחרקים לעשות כל אשר עלה על רוחם, גם אם כרוך היה הדבר בכינון קנים ובטקסי חיזור ראוותניים ומטרידים, גם אם מעשיהם היו לכאורה אלימים ובלתי מתחשבים, היינו כמכושפים. ידענו כי זה רצונם ומנענו מעצמנו להתערב; היו הם אורחינו, ואנחנו המארחים לא רצינו שתתאחר בקשתו של שולחם, של אבינו. האמנו כי עלינו לרצות אותם, ולא להיאבק ברוח הנושאת עימה מסרים חשובים כאלה. החלנו מקשיבים ביתר תשומת לב למשק כנף, לכיפוף מחוש, מתחקים בעינינו אחר טורי הנמלים הנושאות על גבן גרגירים כמנחות, שהיינו משאירים להן מארוחות היום, אל פנים גבולות הבית. כאילו הונחו בפינות מוסתרות בבית הפרוורי הזה מצלמות סטילס המצלמות על דעת עצמן; ויושבי הבית נראו, לאחר פיתוח התמונות, כה איטיים, כה מגושמים, ביחס למעוף החרקים, מפוסלים אל מול רחשם הבלתי פוסק; ומתנועתם, בחשיפה הארוכה הזו, בלכידות האור החיוור, נראו יצורי המוות האלה כרוחות רפאים; ובבית זה, הרפה, הומה שאון ברז המים – אך כעת מפתח הברז לרוב סגור – כמו זיכרון־החיים שבעבר פסעו כאן מבלי מחשבת־אבל עודנו קיים; אולם מצלמות אינן מצליחות לתפוס את דכי המים, את הזיכרון, אלא רק הקירות: רשמקולים גדולים של שמע שזוכרים הכול. זוכרים את הריבים הבלתי־פוסקים, את הצעקות של המת; את דרישותיו לדומייה; זוכרים את הדלת הנשברת לאחר שהוטחה עליה אֵם; זוכרים את הלילות העגומים, הכלואים; זוכרים מלמוליהם של שדים; זוכרים את קול הדמעות, כמו היו עצמן לנמלים הנושאות את כאבן המלוח אל שולי שפתיים, אל פנים חלל הפה. מספר ימים לאחר שנפטר האב – אשר חריטות ציפורניו הותירו תלמים של סבל באוויר העולם, שם צעקותינו האילמות שטות כבצינורות ביראה מלפניו – התחלנו לכתוב את לקסיקון החרקים. בתחילה, הרישום היה ממיין: תיארנו בפרטים את סוג החרק, צורתו וגודלו. תחת כל תיאור הוספנו אף איור פחם. לאחר מלאכה קפדנית זו החלנו אף מתחקים אחר התנהגות המין, ותת־המין, ומתעדים את אורחותיו; תרים אחר כיווני התעופה, אחר תזוזת המחושים; משרטטים את אופן תנועת רגליהם. מלאכה זו נעשתה מסובכת לאין־שיעור כאשר נצטרכנו לתאר את משמעויות חפצי הבית, וכאשר נדרשנו לתאר במרחב ובזמן רהיט מסוים בראי מין חרק מסוים – מצב עניינים שהקנה ריבוא ריבואות של סמליות חדשה, שהיינו מוכרחים לתת עליה את הדעת. המשמעות הייתה שונה ועמדה ביחס למת, לחיינו, ולמה שנדרש מאיתנו. כל זאת נחקר לאור התאורות השונות שהבית עמד בהן, בגוני האור הרבים, המתפזרים ונפקחים בסגולותיהם, מפשירים כלאם של יושבי קרח; כמו היו החרקים, החפצים והאור – לא בהכרח בסדר הזה – לקונסטלציית כוכבים שבני הבית הכתיבו את רגשותיהם לנוכח סידורם האפשרי. היינו כותבים בכתב צפוף, כדי שרוח לא תעבור בין האותיות ותמחה את הפירוש, תצית אש שתכלה איתה את הסודות. היינו קוראים ספרות חרקים, ומוסיפים את דעתם של מומחים, כדי שנדע איך להשאיר אותם קרוב אלינו, איך לדאוג להם. עשינו לנו מדע של סמלים ושל הופעת החרקים. בנסתר היינו עוסקים. לעתים היה עלינו פשוט להניח להם, להסיר מהם מבט; לשוות לעצמנו ארשת התעלמות. למשל, כשהיינו מתעוררים בבוקר השכם, היינו רואים את העשים יושבים דומם על הקיר. קראנו באחד הספרים, שאם מוציאים את העשים בזהירות החוצה מהבית, הם נשארים במקומם בלי נוע עד שרוח החיים האחרונה מתנדפת מהם. ידענו שאל לנו להתיק עש ממקומו, לכן היינו מותירים אותם לנוח שם, אילמים, על קירות ביתנו, ולחכות למותם. לעתים היינו שואלים את עצמנו איזה מין פחד וכאב חשים העשים שעה שהם תועים. בתוך מסכת כתיבה זו, בהתמכרות הרבה למוות, לפתע מין של חרק שהעדיף מקום אחד בחר בניגוד לתצפיות לרחוש במקום אחר; התנהגותם המקרית תורגמה מיד וללא היסוס כמדע יציב. הם חשבו שכל תנועה של חרק, ולו הזעירה ביותר, מלווה בסיבות מוצדקות שפשרן מצוי כראיות בכל רחבי הבית; אולם לא כראיות המציגות בפני חבר המושבעים את נסיבות הפשע, או הרצח, ומתארות כיצד יצא המת מעולם החיים; אלא כראיות שפרשו לפניהם היתכנויות של חייהם החדשים, המתאפשרים להם בזכותם, כמעין הטרמות למוות אפשרי. הם היו לקוראי עתידות, למפרשי אלגוריות. אולם בכך הצרה: העתידות נכתבו על ידם, וביניהם החלו מתגלעים ריבים על בכורת הכתיבה ועל המיתות האפשריות המצפות להם. היינו מקדישים להם את לילותינו. מלאכת היום־יום אליה חזרנו בעל־כורחנו לאחר תקופת האבל הסיטה את מבטינו מהם ולא אפשרה לנו להעניק להם את הזמן הנאות. כשיכולנו להתפנות לעצמנו, יכולנו להתפנות גם אליהם. פותחים היינו את תאורות הערב הקטנות, צללי החרקים נפרשו בדמויותיהם של שדים מאיימים על קירות הבית כבמערה – החלנו עוברים בעיפרון סביב הופעתם השחורה כדי שמסר הצל לא ימחה ונוכל לתעד אותו. קווים עלו על קווים, ובתיעוד הצללים השונים נראו תוצרי תנועות העיטור האלה כעלים מתנועעים ללא הרף בליל חורף, כמו רוקדים בתנועות משל עצמן, חסרות מנוח – משל חיפשו פרפר ברשת, שעליה היה הפרפר מטיל את צילו בעת מעופו אנה ואנה. לא עבר זמן רב עד שגם פטרנו עצמנו ממחויבויותינו כדי שנוכל להתמסר להם אף בימים, ולראותם נכוחה באור. לילותינו היו נטולי חלומות, או שלא זכרנו את שחלמנו. כל זיכרונותינו מיועדים היו להופעת החרקים. לפתע אף יכולנו לגעת בזיכרונותינו, לחוש אותם, למוש בהם, כאילו היקצנו בתוך חלום: היינו עם אבינו בגן, ישובים על רגליו חבוקים, ושמש חָרַקה שלחה את אורה בסחרור קרניים דמויות להקת צרעות, שעינגה אח אחד ואח אחר עקצה, כמו לא מכניס אותו היום המשפחתי הזה בשעריו. מתוך מסכת־אבל זו החלו עולות ביניהם מחלוקות על מקרים שאירעו בילדותם; מחלוקות שלא צלחו בפתירתן; מחלוקות שהעבירו את יושבי הבית על דעתם. כמו בתחילתו של מסע חיים נקלעו לפתע שני צעירים לסבך יער: אחוזים באותה מחשבה מבהילה, שהאחר הוא הגרזן והאחד הגזע; כל אח נצמד בגבו לגזע עץ, שעליו הירוקים מצלים על עיניו, שמא תוגשם האימה והאדם יהיה גם לגזע וגם לגרזן; מפוחדים, אולי מתענגים, מביטים זה על זה כשהרעד מפני מסוגלותו של הלילה האחר מאכל אותם. הם חשבו שצלקות הן הדבר היחיד המעיד על עבר – כאילו נמשך מהן חוט דק וצמרי אל עבר תקופה שחלפה לה ועודנה מפרפרת – אם על הגוף ואם על הקירות או על החפצים. החדרים, המיטות, הדלתות: כל אלו שטחים מסויטים שהם חרדו להתמודד איתם; עדויות לתנועות עתיקות. היינו מאפשרים לחרקים לנחות על כתפינו, על צווארינו. את כל גופנו מסרנו להם. בעצמנו הפכנו לצלקות שמחכות להתאחות. קיווינו כי ברגליים דקות ובמחושים ידבירו כל מחלה. "חלום שלא נפתר, מכתב שלא נקרא", כתבנו על קירות כל חדרי השינה. שוכבים על הרצפה הקרה; המיטות רחשו פשפשים וחרקים זעירים נוספים, שלא ידענו את שמם המפורש, כנספחים שוּלִיִים במכתב, כתוספת כתב ברייל. הם נעשו לרצפה, נדחקו לקירות כמו מקשיבים בשקט לזמזום החשמל, מאלחש, רוכס את הבית בבדידות; ובקירות, בתוך הבטון, זוחלים ברקים; לאחר מכן מגיחים רעמים ונבלעים בשקט מוכרע ואלים, כמו משתיק האבל את קולם הייחודי. שום קול לא הגיע לאוזניהם; זולת שירת החרקים החרישית, דומיית מוות שררה. הם החלו יורדים לעומק הרוח כמו אל רחם האדמה, חופרים בתוך הרוח ומעלים חרסי בני אדם, רוחות רפאים, כמו גילו כדים של תרבויות עתיקות, מעוטרים חרקים, חיים תינוקיים, מוצצי אצבע. התחלנו לראות גם את תנועותיהם החשוכות־רפות של דיירים שגרו כאן לפנינו; שמשות, שאורן כבר מזמן עבר על פנינו והמשיך הלאה. לכן התבוננו לכיוון האור שחלף מאיתנו, כמו דייר העוזב לבית אחר. החלנו רואים בעיני רוחנו בית אחר, בלתי אפשרי, רחוק שנות אור, שאליו יכולנו לעזוב לו אבינו היה עוד בחיים, ולא היה מותיר אותנו עם שברים אותם לא ידענו איך לחבר לכדי צֶלֶם חדש משלנו. בבית נמצאו דברים מבהילים וזרים, אינם ישרים, ואינם נובעים ממעין טהורים, רק ממקורות נשברים: נמצאה המילה "קינה" רפה ונרקבת בפה, סביבה ודרכה היו משתרכות רימות ונבגים, כחך הנסוג משיניו. לאחר שאבינו נפטר ממחלת הסרטן, זרקה האם את כל יומניו, כמו פתחה את אלבומי התמונות המשפחתיים וגזרה את פניו מהתצלומים. מסרבת לזכור אותו כך: כמי שמחק את משפחתו בשביל קומץ רעיונות, בשביל אוסף מילים; להעלים בחזרה את אשר השתיק את קולה. גם את פרחי הסחלב ביקשה להשליך, אבל אנחנו עצרנו בעדה, וכשניסתה לעשות זאת בכוח היינו מתעמתים איתה, עומדים לסירוגין, כל אחד בתורו, סמוך לדלת, כדי לשמור על הפרחים מפניה. הדבר נעשה בלתי נסבל, עד שלא נותרה לנו ברירה אלא לנעול אותה בחדר. סיגלנו לעצמנו ארשת התעלמות, עד שהייתה לרעש לבן, חסר חשיבות, כקול הבית הנשמע כשמצמידים את הגוף לקיר. מזל שיש מצלמות לתעד אף את הפרטים הזעירים ביותר, אך לא חסרי החשיבות: בתוך החדר שוכבת האם; עיניה לחות ותפוחות; שולי שמלתה מופשלים כלפי מעלה, ישנה וליבה ער. אם נריץ את הסרט לאחור נוכל לראות איך התענגה האם על בניה החסונים לאחר שנשלחה לחדר; מזל שאפשר למקד את העדשה ולראות חיוך של גאווה על שהשליכו אותה לחדר; מזל שאפשר למקד את העדשה עוד יותר, ולראות אצבע אחת שלה חודרת פנימה לחדר לפני שדחפו אותה אליו בניה. חדרה של האם היה כמו עשוי כולו וילונות, משתנה היה החדר ונע בין הווילונות; מתנופפים היו הווילונות ללא הפסק, כסדרה של חדרים המשתנים בזה אחר זה; דמויות היו חולפות בין הווילונות ודמותם עברה סביב מיטתה של האם – קרקע עולם הייתה, שהכול עושים בה מעשה בעל כורחה והיא אינה עושה. מזל שבחשכה, ובלי צבע, אפשר ממש את הצורה לאבד. אל חדרו של האב לא חדרו חרקים; חתום ודומם היה החדר כמכתב שהופסק בחופזה, ולכן מעולם לא הוכן לפתיחה. החדר לא היה גדול במיוחד ולא קטן, ובאור צוהריים נצבעו קירותיו תכלת. חלון מלבני בצד מערב, שאותו נהג האב להשאיר פתוח גם בימות החורף, היה כעת סגור על אשנביו. החלון השקיף על בניין ישן, שעליו חלון אחר, שאינך זוכר מתי נפתח לאחרונה; כאילו דרך החלון הפתוח הצהיר האב על כוונתו ביחס לחלון ממול – יחסי שכנות שקיווה להם, אך לא נענו.

פרגמנטים

*
האור החודר דרך החלון אינו האור החודר דרך החלון שביקשת שיהיה האור החודר דרך החלון; ופתחת דלת ובדקת כל חלון האם האור החודר דרך החלון אך, מכל חלון לא היה האור החודר דרך החלון. אולם אור היה, אך לא האור החודר דרך החלון אלא אור החודר דרך החלון. הדבר לא מבטל אפשרות של חלון, יש חלון – ובכל-זאת אין זה האור החודר דרך החלון.

*
הבית היה מואר אבל לא היה מואר. למרות שאמור היה להיות מואר, הוא לא היה מואר. למרות שהיו לו את כל התנאים להיות בית מואר, הוא לא היה מואר. כל כתליו זכוכית כיאה לבית מואר, ודבר לא הפריע לבית להיות מואר, הוא עמד במקום ראוי לאור. ולמרות זאת היה בבית שאמור היה להיות מואר רק אור פושר, אם אפשר לומר על אור שהוא פושר. הבית שאמור היה להיות מואר היה בית באור פושר, כאילו לא הדליקו לו את הדוד; אור תלוי ועומד שקוף בצבע כספית, שלו יותר תכונות נוזליות מאשר תכונות של אור.

*
אדם יוצא מחדרו, למרות שמעולם לא היה מחוץ לחדרו, אל מסדרון ביתו, פותח את הדלת אל מסדרון הבניין, למרות שאין מסדרון, ואין בניין, ונכנס למעלית, למרות שאין מעלית, לוחץ ק על קומת קרקע, למרות שמעולם לא היה בק, אם בכלל יש ק, כאילו יש לאדם תכלית במעלית. לפתע נכנס אדם אחר בקומה 4, אם בכלל יש קומה 4, יוצא האדם הראשון אל 4 בהתכוונו לצאת לק, שכן מעולם לא ראה 4 ומעולם לא ראה ק.

*
תפוס את המסווה עצמו בתנועה; ראה את הירוק במעופו באוויר לפני שינחת על עץ ירוק ויאבד מכל השגחה. הדומה מחפש את הדומה לו ונטמע בתוכו; גם אתה ראה את עולם הדימויים שלך; שהוא מפתח לעצמך. המילה יום-יום, אילו מילים היא מעלה בתוכך; חשוב; חפש בהתנהגות המילה; עבורי ברגע זה, המילה יום לא מעלה בהכרח את המילה לילה.

*
השמש המציפה שהיא בבחינת אור עליון גדול המכניסה אור פשוט תחתון אי אפשר להביט בה אלא רק באמצעות ההתמעטות: דרך זגוגית חלון, או על-ידי סוכך יד או מבעד משקפים כהים או באמצעות רחוק מקום המתאפשר ביתר-שאת לעומד בקצהו של צל רחוק הנופל למרגלות עץ פזור; לא ברוש שנון וגבישי שכל ממשותו מתמרת לכדי חדות צורה, וכל תכלית זו: המראה ויציאה אל הלוויין אל השמש עצמה, אלא עץ צאלון שאינו מתיימר ומשתרע לרוחב בעצלות אופקית המאפשר מעלוותו המרושתת להביט מבלי להסתנוור ולבחון את היופי הזה הזורח הניצב במרכז השמים. האדם האוהב שואף אל הצל אל השמש באופן בה היא מתגלה על כיפת השמים; ומתוך התגלות פרטית זו הוא נוסך בה עומק ומחדיר בה משמעות על-ידי הרחוק הזה, באמצעות הדמיון ההוא, המתווך; שהוא מוגבל וכיוצא בזאת, מגביל. אבל אל לו לשכוח שהשמש עצמה נמצאת, לא רק באופן ההסתכלות בה, בניצחון האנוש על האור המסמא, אלא בהגיעו לשם, הלכה למעשה, ובתצפיתו עליה מהחלל הצף עצמו; המזכך, הבלתי מסכך: כשיראה בה נוכחת וקימת יוקדת וצורבת, כשיהיה לברוש בחריצותו לשאוף מעלה, כשיהיה אף הוא כוח בל יתואר.

גדילן הזהב

1.
כאשר בני אדם חולים בנפשם או בגופם ממליצים להם על צמחי-מרפא, ולא רק על אכילתם או לגימתם, אלא אף מספיקה, כפי שיטענו מומחים בעלי-שם, חזרה על שמותיהם הלטיניים בעל-פה; ובעזרת הדרכה מעטה של הדמיון יכולות המילים להשתרש בפה כצמחים מאוירים במגדיר ישן; כדי לחוש בטעמם הירוק, הצומח; פורח בכל חלקי הגוף פרח-תרופתם האדום; כשעלי-כותרת מכסים כיד מנחמת לב; גבעול נשלח מטה למקור הכאב – אל השיתין האפלים שמתחת לחיים – ונמזג עמו. לרוב צמחי-מרפא לא יפים כלל, הם צומחים למרגלות גזע-עץ, או בחורשה על דרך צדית, בחצר מוזנחת שלא טופלה כראוי, נדמים לעשבים שוטים ושעירים ביחס למראם של הפרחים האציליים מלאי שיעור הקומה שלבלבו בתנאים מושלמים. אולם השמות שניתנו להם מכסים על מראיהם, כמו שמותיהם של קדושים, של מלאכים.

2.
אדם, עליו לראות עצמו כגולם: לפתע ניעורו מלאכים במטבח, עומדים סביב לשולחן, מכונפים, מזהיבים בכנפיהם הגדולות על המנורה; מכופפים ראשיהם מטה, באין ברירה, מחמת גודלו של חדר, בעוד הוא יושב תחתם חסר-חיים, סיבי האור היוצאים מזוגות כנפיהם היו לחוטים על גופה של מריונטה חיוורת. למלאכים לא היו פנים, מחוקים כפי תמונה ישנה שהושחתה, ועם-זאת ניחנו במן ארשת צחוק אלימה; תחת כנפיהם עמד השולחן, על ארבע רגליו, והכיור שברז דולף בו, במן טפטוף איטי ולא-פוסק; אף נבלו הפרחים בשל עוצמת המלאכים שהיו סוככים זה על זה עם כנפיהם, וראשם נוגע. אבל האדם, שמא הגולם שיושב שם, זע לפי צחוקם, קם מהשולחן ונשען מוכנית אל אגרטל המרגניות, מריח את עצב הפרחים ופניו נובלות אף הן.

3.
לפתע זעקה עולה, מפציעה מתוך הדממה כצמח שאינו יודע שמש מבין סורגי הכלא, צעקה של אסיר שהוא הכלא עצמו; קול שהוא השלמה על היותו יצור; על הכאב הדורש לריסונו, שלא יהפוך עצמו לרוצח. האסיר הזה, זמן רב מדי סמך על הסוהר; אך מתי ראיתם את הסוהר עוזב את תחומי הכלא, אסיר גם הוא. בלילה, בדממה, לא היו עוד בני אדם, היו יצורים מכונפים, חלושים, מוזרים, פצועים, יפים עד לאין שיעור, ומכוערים עד כדי כך; אבל לעין כבר לא היה אכפת; רק זעקה נשלחת כיד מושטת בתחינה מתוך האלם, מתוך אוקיינוס, מייללת שדבר-מה יפגוש בה.

4.
בלילה שמע, כששר לעצמו בשכיבה, שמצטרפים אליו בשירה כחולה; מקהלה כחולה מצטרפת אליו ברגעי השיא של השיר, שרים עמו בשמחה גדולה, מצטרפים לניגונים; או שהוא הצטרף אליהם, ורק נתנו לו הזכות לשיר את הבתים, והם השרים הכחולים, מצטרפים בין הבתים; עומדים בהיכל כחול, ככוכבים שמבחינים בהם רק בלילה, והם בוהקים בשירתם בצבעי החשמל הזורם מאחורי קירות הבתים. כשעצם עיניים, לא נאבק בשחור, אלא ביקש לשכב בו, להשלים, עם החשכה; וכמעט ויתר, ולו רק לרגע, על העולם הנראה, כדי לשמוע מקהלה כחולה ששרה איתו בהיכלות כחולים, אוספים אותו לשירתם: שירה המהדהדת כמו מפגשים עם אהובים שלא ראינו זמן רב, בלב ים, ועכשיו אנחנו שרים יחד, והשירה היא מצוף, מה טוב ומה נעים.

5.
שיירת מלאכים עומדת לפני המלך. אוחזים המלאכים את כנפיהם בנדנם, כחרבות נופלות, כרצפה הנשמטת; אף המלאכים נופלים, כדי לאחוז תמיד בחרב, בכדי שיוכל המלך לעבור, בכדי שיוכלו לומר: השם וכל צבעיו; כל דרכיו צבע שמח ועליז, ארגמן, זהב וטורקיז; אבל האפור בצד התמונה, כמעט על-יד המסגרת, כבית נטוש ומקולף, אפילו הקירות עוזבים אותו לקור. מתי יסטה המלך ממסלולו לפגוש בעני, בפיסח, בשד – מתי ירד מרכבו ויצטרף לעמוד בצדי הדרך, יסיר מעליו את הכתר כדי שהצבע יימרח לעדי-עד.

שלושה פרגמנטים

*
איזה קטע זה, רק לי קורה? כשאני חושב שרק לי קורה, שכשאני עובר ליד חתול, נראה כאילו מריצים אותו בהילוך מהיר, או שלא רק לי קורה? וכשאני שואל מה זה כל הדאדא הזה ממש כמו שדנטה שאל, כשחלק מהעולם בהילוך מהיר וחלק בהילוך איטי יותר? בכלל, אני חושב שאני בקצב של הים, בקצב של, בקצב של גרם המדרגות, לפעמים אני מועד כי אני לא חושב בחשכה שנותרה עוד מדרגה, רק לי קורה כשאני מרגיש בקצב של גרם המדרגות? אבל לא בקצב של המדרגות הנעות? רק לי קורה כשאני רוצה לחזור רגע לחתולים, רק לי קורה שכשאני עובר ליד חתול, נראה כאילו מריצים אותו בהילוך מהיר, או שלא רק לי קורה?

*
מספר צללים לאדם, שהולכים ומסתובבים כמו גלגלי מרכבה. כל צל לפניו יפנה, וכל צל יוצא משורש מציאות אחד, כשחמה – טבעת נוצצת בשמש סביב לראשו של המציאות האחד. ויש צללים הנפרשים מן ההרים המושלגים לעמק, וצללי עופות בשמים, על הארץ, וצללי רמשים, וצמחים, וצללי אלמוגים בתוך המים, ויש צללי אדם וחווה, שהם צללים בתוך הצללים: צללי עץ החיים וצללי עץ הדעת, צללי נפש, ויש צללים נפשיים, וצללי דמיון, וצללי מחשבה. אך מציאות אחת, לכל הצללים, שאדם פוגש לרוב בצללי ימיו.

*
יצאה המשפחה אל היער, איזו פתיחה מפחידה, ועשו קמפינג בסמוך לאגם. עכשיו נרגעתי. הילדים שכשכו רגליים במים, ההורים – איפה היו ההורים? כאן מתחיל המתח, האגם כמו התקף לב, אל תחשוש לכתוב, נפל כאבן באוהל. הילדים שמעו צעקה, של מי, של מי הייתה הצעקה? אולי של חיה, ממין נקבה. היא הייתה על הברכיים, בד האוהל מסנן את האור, אם לא היית מכיר היסטוריה, היה זה צילום על קיר כנסיה של דת חדשה.

מנקה הרחובות הוא הרוצח

אם אתם שואלים אותי הרוצח הוא מנקה הרחובות. אני שמעתי את הנרצחת בפתחו של הבניין, שמעתי את רוח חייה ניתזת יחד עם קילוחי דמה מחזהּ כשנרצחה וצליל עמום של ראש חובט באבן, השכם בבוקר, בשש עשרים וארבע – מי רוצח בשעת בוקר מוקדמת, רק אדם שער היה כל הלילה, או זה שבין כה וכה נמצא בזירת הפשע? מנקה הרחובות, לו פרצוף תמים של ילד אותו הברישו בשערות מטאטא יבש, פרצוף מחורץ אשמה, אני אומר לכם, לכן הוא מנקה רחובות. אבל החוקר הראשי יטען שזה לא מנקה הרחובות שרצח, הוא בכלל לא יעלה על דעתו את האפשרות שמנקה הרחובות הוא הרוצח (אני משתדל להישאר מעודכן עד כמה שאני יכול בפרטי הפרשה, אני אמנם ניזון משמועות, נכון, כמו כולם, רכילויות המגיעות אלי מכל עבר), שמטאטא כל בוקר את המדרכה הסמוכה לבניין דירתה של הנרצחת, בווסט ירוק זרחני עם הסמל הצהוב הבוהק של העירייה. אבל אתם לא שואלים אותי. אני סופר שאף אחד לא קורא, לא יודע למה, אולי מחוסר עניין, שגובל בחוסר עניין ציבורי, אולי כי תקופת החסד שלי חלפה. מאז הביקורת האחרונה של אחד המשוררים הבינוניים, הרשו לי, שהדור שלנו מלא בהם, שהגיעה אלי דרך גורם שלישי, אם אתם שואלים אותי, זו הייתה שחיטה, שחטו אותי, כלומר – במופגן התעלמו ממני, עד עתה. יש לי כמה קוראים שהיו נאמנים, אני לא טוען שהיו משוחחים על הספרות שלי כך סתם על קפה או משקה, אבל הם הפנו לי עורף, ממש – אני לא יודע למה, הפנו לי עורף, אבל לא שואלים אותי, אולי זה אני שפנה ראשון, שהלך לאן שהלך, שחתך בסכין את כל החוטים. אמרו שניתק את כל הקשרים, ששרף את כל הקצוות, טענו שאני מסוכסך עם עצמי, האשימו אותי שאני הפניתי עורף, המליצו שכדאי לי ללכת ולהתגורר באיזה מנזר כציפור כחולה מעל לאגם, שאני מסתובב כתימהוני ברחובות העיר, שאיבדתי את דרכי. אבל אני פשוט רציתי להתרכז, להיות מעט אנונימי כדי שאוכל לשוב לכתוב. האם היה עלי לעבור לעיר אחרת, להתרענן, כן? חשבתי לעזוב. כתבתי סיפור אחד על סופר שנוסע לטבריה, לבית מלון מוזנח, בשביל לכתוב, סיפור קצר באמת, שלוש דקות מסתבר לוקח לקרוא אותו, כך ציינו. כתבתי אותו במעט יותר זמן מזה. ובאמת שבהתחלה שקלתי את זה, אבל נולדתי כאן בעיר הזו, גדלתי כאן, מדוע שאני אעזוב, והמשטרה, המשטרה לא באה לקחת אותי, אפילו לא לעדות, אני עובר ברחוב ולא מסתכלים עלי, מה כבר צריך לעשות בעיר הזאת כדי שישימו לב אליך? אני אפילו לא מדבר בצורה תקנית שלא לדבר על לכתוב, אז אין להם כל עניין בדעתו של אחד כמוני, לא אחת אמרו לי שאני חי שלא בעולם הזה, אבל אם אתה שואלים אותי? מנקה הרחובות הוא שרצח. אבל אם תתנו לי רגע להוכיח לכם מדוע אני כן ראוי להיחקר, לתת עדות, זה לא חייב להיות בחדר חקירות אפלולי, מינימליסטי, מאיים, זה יכול להיות כך סתם בבית-קפה, בבוקר, למרות שלא טוב להיראות כך בציבור עם שוטר, שלא יחשבו אלו ממכריי, חס וחלילה, שאני מעורב במשהו. יכול להיות שבעצם זה דבר טוב, אני מתכוון, מועיל לספרות – אראה בעיניהם לאדם מסתורי, כמו חידה מהלכת על שתיים, תרגיל שאין לו פתרון, כזה שלא משנה כמה תשברו עליו את הראש, יחשבו שאני מעורב בשערורייה, וישאלו, אתה מעורב בשערורייה? לא, לא – שערוריות היום הן הדבר האחרון שאני צריך, קהל הקוראים נהיה כפוי-טובה ומוסרני שכל רבב שדבק בך עלול לפגוע בשמך הטוב, הוא הרבב, הוא, כמו סכין שנפלה על הארץ שכל אחד יכול להרים אותה ולדקור אותך ואת היצירה שלך על סמך האופי הבזוי שלהם. לכתוב היום ספרות זה כמו לדפוק את הראש בקיר, או להישען מיואש על זגוגית חלון. אולי כדאי בכל-זאת להימנע מישיבה עם חוקר משטרתי במקום ציבורי, שלא יטילו בך דופי, אהיה קשה כברזל שאי אפשר לכופף, אציג כמה צדודיות בי, כמו יהלום. אני מדמיין איך החוקרים, תמיד צמד, נוקשים בדלת, וכמובן שאני לא מופתע כי חיכיתי לכם כל היום וכל הלילה, אך אני אעשה עצמי כמופתע כדי שלא יחשדו בי, אראה תמים, אני שכבר הכנתי את חדר השינה שייראה כחדר חקירה, גררתי את השולחן למרכז החדר ופיניתי את הרהיטים למרפסת, רהיטים עתיקים שירשתי אחרי שאימא מתה. שנים לקח לה למות מאז השיעול המחשיד, אני זוכר את השיעול המחשיד של הסרטן – הרוצח השקט, כמה שהיא צווחה –, עד שירקה דם, מהריאות, היא לא עישנה ובכל-זאת. גם את המיטה העברתי החוצה (ראוי לציין שלא נתתי מנוחה לעיניי מזה מספר ימים), וחלפו כבר כמה ימים כמו מכונית שסטתה מהכביש והפנסים עוד דולקים והנהג שבתוכה לא מראה סימני חיים, התנגש בגזע, והדו"ח הפתולוגי מעיד על התקף לב, כמו הסופר ההוא שהיה מועמד לפרס נובל. אולי זה יקדם אותי, אזכה בפרסים, והנקישה לא באה, כך אני מרגיש, אבל אם יבואו, התפאורה מוכנה, ואני מוכן למלא כל תפקיד אפשרי בחקירה. אולי הם ימצאו אותי מעניין מספיק כדי לחשוד בי. מפני שאין לי כל קשר למנקה הרחובות ולא לרצח, אין סיבה לחשוד בי ולכן יהיה זה מבחינתי הישג בל יתואר לו תעלה על דעתם האפשרות שאולי אני? אחד כמוני? מסוגל לבצע פשע מבעית ונוראי כזה? לרצוח? אך כיוון שאין להם הוכחות אני אוכל להיות מרוצה לו רק יבקשו לדבר איתי מפני שאני מתגורר בקרבה לנרצחת, יכולתי לראות אותה מבעד לחלון דירתי, לא התגלחתי מספר ימים בשביל החקירה, כדי להראות סהרורי, והשקיות תחת לעיניים שלי טפחו כירחים שהשמש הולכת לבקע אותם מבפנים, באלימות, אבל במצבי יהיה זה הישג אם בכלל יביעו בי עניין כנחקר, כי בינתיים הימים חולפים ואני כסהרורי, אני נשאר ערני אני מתחיל להרגיש את התשישות, אני עייף כבר, ובן כמה אני? וכבר כל כך תשוש! אבל האדרנלין מחזיק אותי ער, לא כל יום אדם עומד קרוב כל כך לפרשיה מסקרנת כל כך, רצח ברחוב ראשי של עיר. גם יהיה טוב לשבת עם שוטר, לראות איך שוטר מתנהג, יעשה את כל העניינים הפסיכולוגיים שלו שיביאו אותי עד לבכי, זמן רב לא בכיתי, אני רוצה ליילל, אולי אפילו לצחוק צחוק בלתי נשלט, כן, אני אבכה ואצחק, אגיד להם שאולי זה בגלל הירח המלא שכל הנוזלים בגוף שלי בזרימה לא נכונה, שיחשבו אותי למשוגע, אבל לא למשוגע מדי. אני חייב שיהיה לי תכנון, שאני אשמע שבכל-זאת אני מדבר בהיגיון, אולי אפילו אתוודה בפניהם, אני לא מצליח לישון, שברתם אותי, כך אני אומר להם, ואז אחזור בי, כאשר העניין שלהם בי יתגבר, אני לא מכיר עורכי-דין. אני אפילו לא יכול לשתות מהברז, לכן אני יורד לבית הקפה כל בוקר, כי הכיור מלא מקקים, יש כאן מלא מקקים, ועכברים על העץ מטפסים על חוטי החשמל, הם מצייצים בלילה, אני לא צוחק, הם מצייצים לי באוזן כל הלילה, יש כאן מלא עכברים ומקקים, הם מטפסים עלי בלילה ועל האוכל, אני לא יכול ככה, אני אמחץ את החדר הזה ברגל, אני אדרוך על החדר הזה, אני אהרוג את המקקים עם העכברים עם בני האדם שבכל הקומה, אולי רק כדאי לפנות את הרהיטים החוצה לפני כן. אבל הלילות חומקים כמו ג'וקים על רצפת היום, לילה ועוד לילה של נדודי שינה מטרידים, לילה מטפס על הקיר, לילה, תחת למיטה, לילה, בחדר השירותים, בפינה, לילות על לילות ובני לילות ועוד לילות ועוד לילות היו משריצים ומנסרים על רצפת היום. אני מתגורר בבניין מנגד, בצידו האחר של הכביש, למול דירתה של הנרצחת. הייתי רואה אותה יוצאת מהמרפסת, תולה בגדים או סתם רוחצת לה באור, נאה כמו בת-שבע בזמן שהגדודים במלחמה, אבל אני לא דוד וזאת לא ירושלים, אך אני עדיין יכול להביט מהחלון על בת-שבע. באותו בוקר של יום רביעי יצאתי אל הרחוב, אני משתדל, כאשר אני בדעה צלולה ומפוכח מספיק, להשכים קום ולרדת לבית הקפה שבקרן הרחובות תחת למרפסתי, ובאותו יום דעתי הייתה צלולה – לא שתיתי דבר בלילה שקדם לרצח, טיפה לא באה לגרוני. בדרך כלל השכנה שנרצחה מתעוררת בשעות האלה, אני לא מכיר אותה ולא יצא לנו להחליף מילה, למעט פעם אחת שהכלב שלה, אותו אני שונא – מתעב, נבח עלי. יכולתי לבעוט בו, הייתי בועט בו, הכלב שלה מאיים כך סתם על דרי הרחוב, אני לא אתפלא אם מנקה הרחובות הוא שרצח אותה ובגלל אותו כלב שהיה נובח עליו כל בוקר כשהיה עושה את עבודתו. מנקה הרחובות הוא אדם די עלוב, מעבר לווסט הירוק שהוא עוטה על עצמו עם הסמל של העירייה אין בו שום דבר המעיד על אופי כזה או אחר, אבל אם אתם שואלים אותי הרוצח הוא מנקה הרחובות.

אני הולך לבקר את

אני הולך לבקר את, אתה יודע את מי, את מי אתה הולך לבקר, את אתה יודע את מי, את אתה יודע את מי אתה הולך לבקר. מזה זמן רב שאתה הולך ומבקר את אתה יודע את מי; מבקר אתה את אתה יודע את מי אחת לכמה זמן. הוא גר לו הרחק, אתה יודע היכן, הוא גר לו הרחק מעבר להר, אחר האגם, הוא מתגורר, אתה יודע עם מי, ואם אתה יודע עם מי, אתה יודע היכן; הוא גר לו הרחק, בין שבילי הנהר, מעבר להר, אחר האגם. בסמוך לו שוכנים עוד כמה בתים נמוכים, אתה יודע מי גר שם. עם שחר אצא לבקר את אתה יודע את מי, אכנס אל הרכב אל אתה יודע היכן, הרחק, בין השבילים, מעבר להר, אחר האגם, לא אאחר להגיע, מסרו לו שאני כבר כאן. בחדר השינה ניצב השולחן, בכל מקום אליו אני בא, אני בודק אם ישנו שולחן כתיבה, כדי שאוכל לשבת ולכתוב. אם אין בנמצא שולחן כתיבה במקום אליו אני בא, אני מרגיש עצמי כסהרורי עד כי מוכרח אני לצאת החוצה לנשום אוויר, או להתעופף דרך החלון, או דרך נקב מנעול הדלת. השטן לימד שלא יוצאים מן אותו הפתח שבו באת, זאת משנת השטן. אם אין שולחן כתיבה, לך אל המטבח, ושאל את מארחיך אם מוכנים הם לעשות הסבה של שולחן הארוחה לשולחן כתיבה; הכתיבה נוראית עליי לאחרונה, אני לא רושם דבר, על אף שדירתי מלאה שולחנות; ברשותי שולחן בחדר השינה, בחדר הסלון ובמרפסת; המרבה בשולחנות מרבה בכשפים. די לי בשולחן כתיבה אחד, שולחן אחד לו, שולחן אחד לאורח. שולחן עליו אוכל לכתוב, כבר העיפרון המחודד מחכה לו שם עבורי על שולחן הכתיבה. שם אכתוב את משנת השטן, מחברת כשפים אחת; לא מחברת הנחיות למעשים זרים, אכתוב את דרשותיו, זאת תהיה כתיבת הממלכה; בבקרים אקום מהשולחן ואביט מהחלון אל שבילי הנהר, אל האגם ואל ההרים שבאופק; אכין לי כוס קפה ואניח על שולחן הכתיבה, אלגום מכוס הקפה ומיד ארדם, לשעה עצלה אחת, באור בוקר רך, ומיד לכשאקיץ אז אשוב למלאכתי; מארחי עוסק כמובן בענייניו שלו, הוא לא שואל אחר כתיבתי ואינו דוחף את אפו המחוטט, הוא בחדרו לשולחנו יושב וכותב; וכשאצלו ערב אצלי שחר, וכך להפך, כשאני רושם את המשניות לשולחן השחר בדוקטרינה הרבה והמפותלת שלו הוא ככל הנראה כבר רכון לשולחן הערב; אנחנו יכולים להתראות רק בשעה המיועדת, בשעת חציה ואף זה מפגש לשבריר אחד; אני רואה את צלו מתבדר לו בין הזמנים, והוא רואה את דמותי על שולחן הכתיבה, כשכלי הכתיבה ניצב בידי. אני שם כבר, אתה יודע אצל מי, כבר מספר ימים. בדירתי לא יכולתי לכתוב את המשנה, מוכרח הייתי לחצות את ההר ולחצות את העמק, את האגם ואת שבילי הנהר; אתה יודע מי חיכה וציפה לבואי. חניתי את רכבי בשביל הגישה, הרוח פיזמה בשירה חרישית וציפורי השיר החרישו למשמע שירת הרוחות החרישיות, ואני את רגלי הוצאתי מרכבי ופסעתי בשביל ורק תיק בידי, וחלפתי דרך פני פתח אחד, אתה יודע היכן, ואז חלפתי דרך פני פתח שני, עד שעמדתי בעד דלת אחת, שהיתה נפתחת למשמע קולי, ונכנסתי בעד הדלת האחת, והגעתי, אתה יודע אל מי, שהיה כעת בשעתו, ולא רציתי להפריעו אף לא לבטלו ממלאכתו, לכן הילכתי הישר פנימה והבטתי בשולחן הכתיבה ובכלי הכתיבה ובכורסה לצד, וחלון עם וילון שאם הסטת אותו יכולת לראות את שבילי הנהר ואת האגם הכחול הרחב וההרים הגבוהים שם הרחק באופק; ובכרית קצה האמה הסטתי מעט את וילון החלון והתיישבתי לנוח רגע על הכורסה. פתאום דבר משונה אירע, השעון צלצל והפריעני כי השעה כבר מאוחרת, ככל הנראה לא שמתי לב וכבר צהריים ותכף יסתובב מפתח הערב, ואראה, את אתה יודע את מי, את צילו מתהלך בדירה, וידו ארוכה ותמיד מטיילת כמו הלך על הקירות בזוג אצבעות ובציפורניים שורטות, אך בלא כל רעש, כחתול המתהלך על הקירות אחריו, כמו אחר ראשו, לצד כתפו, ואפו המחוטט, בצילו על הקיר, אפו הארוך ועיניו, מחזה בלהות. אך הוא ראה אותי מתעורר באחת מן הכורסה ואצבעותיו נותרו כך דוּמם על הקיר, כשני מחוגי השעון שפסקו לפתע מלפעום, כמו חיה שעוצרת מול חיה מסוכנת ממנה, כך אני קפאתי במקומי, ואצבעותיו כמו חלפו חזרה אל בין השעות. ידעתי כי זה זמן טוב שאלך מעט אל הכיור וארחץ את בד פניי שהיה מרופט כבר אחר הנסיעה והתנומה הבלתי צפויה שנפלה עליי, עבודה רבה עוד לפניי; עליי לשבת אל שולחן הכתיבה בקרוב ולכתוב. לכן ניגשתי אל חדר הרחצה ושטפתי את פניי, הורדתי את משקפיי מעיניי והנחתי אותם בסמוך, על הכיור הלבן, עיניי שטפו במים, גם כן מצחי ולחיי, תפסתי במגבת, שאתה יודע מי שמר אותה עבורי, ויבשתי את פניי, וכשסיימתי כל זה השבתי את משקפיי וחזרתי אל החדר. עיניי החלו נעצמות שוב ולא יכולתי להתחיל בעבודתי. שינה המגיעה בחטף מבלי כל כוונה אינה שינה שלמה באמת, חסרה בה מידת החירות אשר ישנה בשינה המיועדת. בתהליך עבודתי ערך רב יש לשינה; ושינה שלא באה עם שקלול השעות אינה שינה. כבר מזמן שאני נחשב לעצמאי, מאז שקיבלתי את הירושה איני דאוג לפרנסתי אלא רק למקום כתיבתי, הוא אינו דואג לפרנסתו אלא רק למקום כתיבתו, סידרתי שולחן במיוחד בשבילו כדי שישב ויכתוב את משנת השטן. מעטים הם אלה הרשאים לבוא עד כאן ושהרחיקו לכת עד כדי כך; אני עוקב אחריך כבר זמן ארוך עוד טרם באת, הכנתי את ההרים ואת העמק, את האגם ואת שבילי הנהר כדי שיבוא עד כאן.