היו לי מורות לא טובות לספרות בנעוריי.
אם לדייק, הייתה לי מורה אחת נפלאה, עליזה וסרמן. שלומית נבון, לפניה, גם כן הייתה בסדר. כל השאר היו מקור צער, טיפשות או שניהם.
אני יודע שאני לא אמור לדבר ככה, בגילי, במצבי. אבל אני מרגיש צורך להאשים מישהו, להשליך משהו על מישהו, והן ממילא לא יקראו את זה. אני רוצה להצטדק, לומר: עד ליאורה אהבתי רק בנות שלא הכרתי, שמראש עשיתי מהן דמויות ספרותיות. לא הייתה לי הכנה. לא לימדו אותי איפה עובר הגבול. אבל להצטדק בפני מי? למה עכשיו? על מה?
התקווה הגדולה שלי באותן שנים הייתה להכיר אנשים מרחוק, מזרוּת, ולגלות שהם קרובים לי. דרך מילים, דרך מסך. בגיל 12 גיליתי פורומים ובלוגים. זאת דרך די מוזרה להכיר את העולם: אתה משקיע את מיטב שעותיך בקבוצת עניין, אבל העניין שלך לא נמצא בנושא הקבוצה אלא במי שנמצא בה. למשל פורום קורין אלאל: בגיל 12 רציתי להכיר בנות 15 שלא היו סגורות על הזהות המינית שלהן, שיאמצו אותי כמו האחות הגדולה שרציתי תמיד, ומצאתי אותן שם, בלי להכיר את רוב השירים של קורין אלאל. הערצתי אז מישהי מהפורום שצבעה את השיער באדום, אושפזה לא פעם ועברה מנערה לנערה. היום היא נשואה לגבר, אם לשתיים, אחות במקצועה. כל מה שאמרה לי לשמוע – שמעתי. כל מה שאמרה לקרוא – קראתי. בנוגע לקריאה זה לא היה קשה, כי היא המליצה לי רק על ספר אחד שהיה לה אורים ותומים: "הִנה אני מתחילה" של יהודית קציר.
לא היה בעולם הזה טקסט – ספר תהילים, הנחיות בש"ג, תרסיס לשירותים, דברים שכתבתי – שקראתי פעמים רבות יותר מהספר "הִנה אני מתחילה". גם לא יהיה. לא הייתה לי מורה דומיננטית יותר לספרות מריבי שנהר, הגיבורה והמספרת, שהספר מתחלק בין יומן שהתחילה לכתוב בגיל 14 ובין מחשבותיה מגיל 38.
לכאורה מספיקה עלילת הרומן הבסיסית כדי להבין למה יכולתי להיפגע ממנו: בת 14 נכנסת למערכת יחסים עם מורתה לספרות, אישה נשואה בת 27, שנמשכת שנים עד התגלותה. "סצנת הספרות בישראל היא עת דוֹדים", אמר לי פעם ידיד שנון. "חצי ממנה היו עם ראש פתוח ונהיו דודים בגיל ארבעים בערך, החצי השני נולדו דודים". ובאמת, אחרי שהספר יצא הזהירו מבקרים וצדקנים שכתבו עליו משני תרחישים: עידוד לפדופיליה ועידוד להומוסקסואליות בגיל צעיר. השמרנים חששו שקוראים, בעיקר קוראות, יזדהו עם ריבי שנהר ויימשכו אל מושאי משיכתה. הבעיה שלי הייתה שנמשכתי אל ריבי שנהר.
חיפשתי את ריבי שנהר בכל מקום. נערה ממושקפת, רגשנית, תכולת עיניים, אוהבת ספרות בכל ליבה. מעט חבוטה מהחיים, ובכל זאת בת טובים גמורה. כמו בכל התאהבות, התעלמתי מנורות האזהרה שהבהבו לי סביבה. אני לא מדבר על הקשר עם המורה: בגיל 12 חשבתי שנערה בת 14 יכולה לעשות הכול, אפילו לתת למורה שלה ללקק לה ריבת תות מאותו המקום (זה כתוב שם). אני מדבר על בעיות בעיצוב הדמות של ריבי. באופן דומה לעיוורון שלי סביב מערכת היחסים הזאת, סביב מערכות יחסים בכלל, נטיתי אז לכתוב בלשון שהייתה נפוחה ועילגת בו בזמן. לכן נראָה לי הגיוני שבת 14 תכתוב צירופים כמו "מכמורת של מילים" או "הים מהבהב כמו מורְס".
אבל זה לא היה רק אוצר המילים, אלא התובנות המנטליות שעלו מהלשון. לא תשכנעו אותי שילדה בת 14, גם אם יש לה ניסיון חיים, תכתוב משפט כגון "גם אני מרגישה בתוכי את הסערות ואת הסתירות, ובעיקר את ההשתוקקות העזה למה שעוד אין לו שֵׁם, שאולי הוא הטבע ואולי הוא האהבה ואולי הוא אלוהים ואולי הוא החיים בעצמם". גם אני הרגשתי ככה אז, בסדר. גם אחרים. אבל בהתנסחות הזאת? לא תשכנע אותי גם העצה של המורה, מיכאלה ברג, לריבי, שהיא צריכה להיגמל מ"הזהבים של הלשון". גם לא התירוץ של העורך, מנחם פרי, באחרית הדבר, שלכאורה אי אפשר לקבוע אם באמת לפנינו יומן של בת 14 או עיבוד של המספרת בגיל 38. יהודית קציר התרשלה בעיצוב של ריבי. וזו רשלנות ממדרגה ראשונה. כי היא גרמה לי, בגיל פריך, להאמין שאולי יש נערה שחושבת ככה, כמוני, ומביעה את זה טוב יותר ממני. שיש לאן לשאוף. שיש למי לכוון את האהבה. במקום להבין שכל הספר הזה כל כך לא אמין, כל כך בלתי אפשרי, עד שאין לראות בו אלא משל לדברים שאנחנו מונעים מעצמנו בהיותנו אנשים מן היישוב.
או במקום להבין שזה בסך הכול ספר. ספר אפשר לסגור. ספר צריך לסגור גם, בסוף.
ספר, כמובן, יכול להציב גם עבר והווה על אותו המישור. היו תובנות של ריבי, תובנות ששבו את ליבי, שלכאורה דיברו גם מתוכי. כמו "נדמה לי שכל שיר שאני כותבת הוא האחרון, ואני צריכה להכניס לתוכו הכול־הכול, כמו מכתב התאבדות". או, בווריאציה מעוותת לתומאס מאן, "איך אפשר לא לאהוב את מי שכל כך אוהב אותך". אבל תובנות כאלה יכולות להתגבש, להתייפות, רק לאחר מעשה. רק בדיעבד. במרחק שספרות מאפשרת מהחיים, שאף על פי כן מציע אשליה של נגיעה בהווה. בספרות מה שמביא אותך לכתוב שיר עוד חי בך בשעת הכתיבה, אבל בחיים הוא כבר מתחיל למות. כי אילו היה מתממש כל־כולו, אילו נראתה לו סיבה להתמשך, לא היה הופך לספרות.
ולהבדיל, "איך אפשר לא לאהוב את מי שכל כך אוהב אותך". משפט איום ונורא. משפט ששבר לי את הלב כל כך הרבה פעמים בגיל ההתבגרות. כי באמת האמנתי בו. מצד אחד, בחיים בכלל, במה שנוגע לאחרים, אין הבטחה שהמשפט הזה יתממש. מצד אחר, בחיים שלי הוא נכון לגמרי. מי שבא אליי במילות אהבה, גם אם אני יודע שהן צבועות, כמעט תמיד אני שלוֹ. הרבה כבר ניצלו אותי בגלל זה. גם בזה אני מאשים את ריבי שנהר. אותה ואת המחסור הארוך במישהו שיראה לי אהבה בשנים האלה. אפילו שעכשיו אני מגלה כמה הייתי אז אהוב בדרכים לא רומנטיות.
אבל במישור הספרות זה משפט מלא תקווה. עובדה: אני רוצה להעלות ממעבה הזיכרון את חברתי ליאורה שמאסה בי לפני שנים, שכמעט אין לה עניין בי בהווה. אני שולף שברי פרטים על נעוריה, על בני זוגה, על רצונות שהיו לה פעם. אף שסלדה מזה תמיד, שנזקקה לפרטיות. וכל זה כדי לכתוב לה: חצי חיים אני חוזר בגבולות הספרות למשהו שפתחת בי. את חשובה לי. גם אם אני כבר לא מכיר אותך בכלל. ולכן לא נדבר על זה בחיים. ורק מתוקף האמונה שלי במה שכתבתי עכשיו אני יכול להרגיש כאן, בזמן שאני כותב, שמתחת לטינה ולמרחק, בין שליאורה תהיה בחו"ל ובין שתחזור לרמת גן, ברגע ההוא האחד, שיהיה כאן בינינו, היא תאהב אותי גם. ואף על פי שלא אדע על זה, המחשבה שזה יכול לקרות מנחמת אותי. זאת מחשבה שהשאירה בי ריבי שנהר.
ליאורה לא הייתה ריבי שנהר. ראשית, יש לה עיניים חומות, וזה חשוב לענייננו. שנית, ריבי אהבה ספרות ונשים ודמויות סמכותיות, וליאורה העדיפה מדעים מדויקים ובנים באזור גילנו. שלישית, ליאורה הייתה מצחיקה ומרחפת, ריבי לקחה את עצמה יותר מדי ברצינות. רביעית, ליאורה הייתה חברה של מישהי שהלבשתי עליה את תסביך ריבי שנהר. שהתאבססתי עליה כמעט כל כיתה י'. בהתחלה אפילו ראיתי בליאורה דרך להגיע לאותה מישהי, שלא העזתי להחליף איתה מילה שפויה. לכן לא היה חשש שארגיש משהו דומה גם כלפיה. ובאמת לא הרגשתי. סתם פתאום, ביום אחד, בתחילת כיתה י"א, הבנתי שאני מאוהב בה. פשוט במי שהיא. כמה פחד. ועיקר הפחד לא היה לומר לה שאני מאוהב בה, היא הרי הרגישה, אלא לומר לה שאני רוצה לחיות. ורק אז הבנתי שמעולם לא הכלתי בתוכי אהבה חוץ מלדמויות ספרותיות.
אני רוצה רגע לכתוב גם בשבחה של ריבי. כל ספר שהמליצה עליו, כל סרט שהזכירה – הלכתי וצרכתי. לרוב אין לי כוח להשכלה תרבותית מסודרת. אני הולך אחרי מה שמושך אותי. אבל כאן הייתי תלמיד צייתן. וגם האמונה שאפשר להיות מוזר, מחוץ למעגל, ועדיין להיאהב, להיראות, לבלוע מישהו מאהבה ולהיבלע בו. האמונה שאהבה תבוא. גם את כל זה קיבלתי מריבי, וגם עצב, כי היה בהבניית הדמות שלה עוד צד שלא הובלט: מה בנוגע למי שרצה אותה, שראה אותה בכיתה וחשב שהיא דווקא מיוחדת – אבל היא בכלל לא ראתה אותו בגלל המבט אל החוץ, אל מיכאלה? הזווית הזאת בספר, שהגעתי אליה רק אחרי עשרים או שלושים קריאות, הרחיקה מעט ביני ובין ריבי. פתאום הזדקרו לעיניי המשפטים המזלזלים שאליהם צמצמה את בני גילה. כשבכל זאת נעתרה להתנסות באחד מהם, היא בחרה באבשלום. אבשלום היפה, הגברי, היתום. ואני, אני אין בי שום אבשלום. אני רק עומר. אני דומה לה. איך הייתה רואה אותי? האם הייתה רואה?
ומה קורה למי שלא לומד, כמו ריבי שנהר, להתיישר, לחיות עם בן גילה, להביא שתי בנות, להוציא שני ספרים, לחייך לסמכות, להסתדר עם מסגרות? למה מיכאלה קיבלה רק בן אוטיסט וגלות וסרטן ומוות בגיל חמישים? האם זה לֶקח טוב שלמדתי מריבי, להבין שכדאי להתיישר, לפחות מבחוץ? האם היא בכל זאת היטיבה איתי?
הארכתי כי רציתי להבהיר את המלכוד: השוויתי כל נערה שראיתי לריבי שנהר. או למה שהדליק אותי בה. מי שנראתה קרובה לריבי הייתה רק מושא הידלקות, מושא לאובססיה, כי הייתי משוכנע שלא תרצה אותי. שתרצה איזה אבשלום או מיכאלה. אבל מי שלא נראתה לי קרובה לריבי – לא עניינה אותי. ואז באה ליאורה. באה משיכה אל המציאוּת. והייתי לא מוכן. לא הייתי מוכן.
לימים שאלתי את עצמי אם רק בגלל זה, בגלל התאונה הזאת עם ליאורה, התחלתי רק בגיל 17 לצאת עם בנות. אפילו שלא ממש רציתי אותן באמת, כי רציתי את ליאורה, אבל פתאום הבנתי שצריך לחיות. אני חושב שהתשובה היא כן. אבל זה לא קשור רק לליאורה או לריבי, אלא לקריאה מדרדרת אחרת: ליום הולדתי ה־17 קיבלתי מתנה, כל כתבי חנוך לוין. קראתי הכול בקיץ אחד. והקריאה הדחוסה, במחשבה של בן 17, גרמה לי להאמין שרוב האנשים נמצאים בקשרי פשרה. שמעטים זוכים לאהבה ממי שהם רוצים. ושאני לא יוצא מהכלל הזה. אם יצאתי מהמחשבה הזאת אחרי שנה בערך, זה כנראה בגלל אחת משתיים: או שאני באמת אופטימי, או שכמעט כל אמת של מתבגרים היא אמת לשעתה.
אבל מהרצון להיקרא, בכל אופן, לא נגמלתי. שיקראו אותי וגם שיקראו לי. שיגידו לי: אני רואה אותך מרחוק. שיגידו: בוא נקום ונלך. בוא נקום מתוך עצמנו ונלך.
אני כבר לא יודע אם כל כך בקלות הייתי קם עכשיו. אבל אני רוצה להיקרא. ועוד לא מצאתי דרך אחרת לבקש חוץ ממילים. לכן אני תקוע בספרות.
***
מגיל 17 עד גיל 19 כתבתי לליאורה מכתב. בהתחלה זה היה חלק מפרויקט. בחופש הגדול שבין י"א לי"ב הבנתי שיש לא מעט אנשים, בעיקר נשים, שלא אצליח לומר להם מה שרציתי בזמן אמת. אבל גם לא חשבתי שאצליח להחזיק את זה בבטן. אז ישבתי כמה שבועות וכתבתי לכל אחד מהם מכתב קצר. המכתבים עוד שמורים במחשב הישן, בבית של ההורים. בעוד שנה, בסוף י"ב, אמרתי לעצמי, אשלח אותם. בקיץ הבא אלטש ואשלח אותם. כל מכתב תפס עמוד אחד. לא הרגשתי צורך להרחיב. ורק למכתב של ליאורה הוספתי והוספתי. הוא נהיה מעין יומן למה שהרגשתי כלפיה במשך השנה, וגם לדברים שאמרה לי, שאמרתי לה, שהיה לי חשוב לזכור גם בלי קשר אליה. חשבתי שבסוף י"ב אכריע: או שאביא את עצמי לדבר איתה פעם אחת באמת, או שאשלח לה את המכתב; או שאתגבר על האובססיה שלי לדמויות, או שאהפוך גם אותה לדמות.
אבל המציאות, ספונטנית כזאת, מכעיסה. פחות משבועיים אחרי סוף י"ב התגייסתי במפתיע. וגם הייתי שקוע באהבה אמיתית. לא היו לי זמן וכוח למכתבים. אבל את המכתב לליאורה בכל זאת המשכתי לכתוב, גם כשידעתי שכבר לא אשלח אותו. כי מהר מאוד עברתי מבדידות כמעט מוחלטת למצב שבו אני מופקע כמעט לחלוטין מהלבד שלי. אבל זה לא פתר את סימני השאלה שנשארו בי. אז אמרתי, זה המקום שלי מעכשיו. זה המפלָט. לא חשוב עכשיו ממה. וניסיתי לנחם את עצמי במחשבה שעוד מעט כבר אמצה את הדיבור אל ליאורה הדמות. וכשזה יקרה, הרגשתי, יגיע מיצוי של הקשר עם ליאורה בחיים. וזה מה שקרה בסוף. יותר נכון, קרתה הבושה. מה שהוציא אותי בסוף מהספרות אל החיים הוא הבושה.
***
באביב 2016 שוב הרגשתי את עצמי לבד בירושלים. חצי שנה לפני כן, כשהתחלתי ללמוד, הייתי לבד לגמרי. הבלבול שמתוכו הגעתי לירושלים הניח אותי שם בלי סדר, בלי דירה נורמלית, בחדר ריק במעונות הר הצופים. וכמו בבסיס צבאי שנקלעים אליו פתאום, או בחילופי סטודנטים, השקעתי בכל מיני קשרים שקרוב לוודאי לא היו נרקמים אלמלא הבדידות. אחד מהם הוביל אותי בשידוך (את כל מערכות היחסים שלי יזם מישהו אחר) אל סטודנטית להיסטוריה שלרגע נתנה לי בית. היא נתנה לי מעגל חברתי מלאכותי. היא הייתה כלפיי, יחסית להרגלהּ, כמעט נחמדה. והיא נפרדה ממני אחרי ארבעה חודשים. הייתי נואש לבני אדם עד כדי כך שהמשכתי לבוא אליה, כידידים, או משהו כזה. וחזרתי לפגוש אנשים שלא התעניינתי לפגוש. אחרי חודש בערך הודעתי לעצמי על פרישה מבני אדם בגבולות ירושלים, ובימים שלא עבדתי בהם נשארתי בספריית האוניברסיטה עד שעת הסגירה.
בספרייה הייתי משוטט הרבה, פותח וסוגר ספרים שעניינו אותי לרגע. כדי להעביר את הלילות במעונות התחלתי לחשוב על השלמת פערים. בעיקר בפרוזה. ספרים שנחשבים קריאת חובה, אבל בכל זאת לא קראתי. בהתחלה קראתי את כל הפרוזה של עגנון. אחר כך, כשאריאל הירשפלד נזף בשיעור בתלמידה שלא קראה את "אנה קרנינה", קראתי את "אנה קרנינה". אחר כך קראתי את ברנר. אחר כך אני כבר לא זוכר מה קראתי בגלל הבושה שבאה מבפנים, מתסמונת המתחזה.
אחרי חודש־חודשיים נזכרתי שפעם גם ליאורה המליצה לי לקרוא ספר, ולא קראתי אותו. נזכרתי שהוא היה יקר לליבה, ובגלל זה כבר אז אמרתי לעצמי שצריך לקרוא אותו, ולקחתי את העותק הישן מהספרייה של סבתי. אבל תמיד היו ספרים דחופים יותר. החלטתי שהגיע זמנו. הספר היה "מאה שנים של בדידות".
באותו אביב ידעתי שהספר אמור להיות חשוב לי רק על סמך אינטואיציה, זיכרון רחוק, בעיקר געגוע לליאורה שלא ראיתי כבר שנה וחצי. קיוויתי שאולי אמצא בספר דרך לדבר איתה כמו פעם. אפילו שהשתנינו, אפילו שהתרחקנו. יותר מדי לבד הייתי. מזמן כבר לא חשבתי על ליאורה בכיוון רומנטי. במישור הזה נתקעתי אז על חברתי לשעבר מהאוניברסיטה, למרות הקשר הפושר, הבינוני. כי התגלה לי פתאום שהיא אדם עמוק ומעניין הרבה יותר משידעתי. עכשיו, אחרי שגיליתי איך ומתי המליצה לי ליאורה לקרוא את הספר, שוב מתברר לי כמה בגרעין, למרות ההתבגרות והעבודה בתקשורת, אין בי יכולת לשאול שאלות נכונות בזמנן הנכון.
השיחה ההיא הייתה באביב, ב־23 במאי 2011, זמן קצר אחרי שליאורה ואני חזרנו לדבר, אחרי שהתנתקתי ממנה כי לא הצלחתי להשתלט על הרגשות. ליאורה סיפרה לי שהתחילה לקרוא את "אהבה בימי כולרה". שאלתי איך הוא וענתה לקונית. הרגשתי צורך להמליץ בתמורה על ספר חדש שקראתי – "יולנדה" של משה סקאל. והוספתי: "יש לו האופי שלך". ליאורה שאלה: "מה האופי שלי?" ועניתי: "כמו של הספר הזה". אני שואל את עצמי אם כעבור שש שנים, בסוף הפגישה הראשונה עם ולרי אשתי, כשבמקרה שמענו יחד שיר שגרם לי להשאיל לה את "יולנדה", הייתי משאיל אילו זכרתי את השיחה עם ליאורה. אני לא אוהב לחזור על עצמי במודע, ואני תוהה כמה פעמים עשיתי את זה עם "יולנדה" אחרי ליאורה, שהייתה הראשונה. אבל ולרי קראה את "יולנדה", והיה לספר חלק חשוב ביחסינו, וליאורה – אומנם השאלתי לה את הספר, והיא החזירה לי אותו, אבל כתבה קודם לכן שהוא "קשה לה" כי הוא "לא בסגנון הבדרך־כלל־י" שלה. ומעבר לזה לא ידועה לי דעתה עליו, כמו על רוב הדברים שהיו חשובים לי.
מהשיחות עולה ביתר שאת נטייתי המעיקה להרעיף על ליאורה המלצות קריאה וציטוטים מעשרות ספרים שקראתי, כמו אלה שהזכרתי קודם, בניסיון להרשים אותה או לומר לה מה שלא יכולתי להגיד במילים שלי. לעומת זאת, לפחות לפי שיחות כתובות, "מאה שנים של בדידות" היה הספר היחיד שליאורה המליצה לי לקרוא אי פעם, ולא קראתי אותו כשיכלה להיות לזה משמעות בעיניה. גרוע מזה: היא לא סתם המליצה לי לקרוא. ב־24 במאי 2011, שוב בלי הקשר מקדים, היא שאלה בעוקצנות או בחוסר ביטחון: "אתה קורא ספרים עלילתיים לא מסובכים?" כשעניתי: "נראה לי שכן", כתבה: "לא נראה לי שזה בטעם שלך אבל אני ממש אוהבת את מארקס". במקום להתעכב על האפולוגטיקה עניתי בחוסר ביטחון משלי, כלומר בשקר: "אה קראתי קצת" (לא קראתי כלום). והוספתי: "משהו מיוחד?" ליאורה ענתה: "מאה שנים של בדידות אבל אם קראת קצת אז בטח את זה". עניתי: "כן". ליאורה שאלה: "מה חשבת על זה?" וכדי לצאת מהמלכוד עניתי: "ממה שאני זוכר לא התלהבתי, אבל קראתי את זה בגיל 14. לא התלהבתי מכל הדברים בערך". ליאורה כתבה: "ממש אהבתי אותו". כתבתי: "אז אקרא שוב". ושוב, כנראה בנימה מצטדקת, ליאורה הוסיפה: "לא יודעת מאה שנים של בדידות היה פשוט משמח, אני לא יודעת למה. אבל הסוף קצת עצבן אותי". אחר כך ציינה שכתבה עליו יומן קריאה לשיעור ספרות, "על גילוי העריות במאה שנים של בדידות ואיך הוא קשור לכיליון", ולדבריה אף צירפה ליומן עבודה יצירתית: "יצירה (חרטוט) המגלמת את מוטיב גילוי העריות במאה שנים של בדידות ואיך הוא מוביל לכיליון (ציירתי פרבולה והיו בתוך הפרבולה כל מיני מעברי צבעים עם צבעי מים בגווני צהוב כתום אדום חום שחור)".
ציינתי קודם שאלות שלא שאלתי. אתם אולי חושבים שהתכוונתי לשאלות כמו "מה הקשר בין הפרבולה לגילוי העריות?" או "למה הסוף עצבן אותךְ?" או "בכל זאת, מה שימח אותך דווקא בספר הזה?" או "מה הטעם שלי בעינייך?" אם זה מה שחשבתם, לכאורה אתם צודקים. אבל לא לשאלות כאלה התכוונתי. אני חושב על שאלות הרבה יותר פשוטות וישירות. אולי כמעט בהמיות. אבל רק ממרחק הזמן אני יכול להבין כמה הן מה שהיה צריך להיאמר. הייתי צריך לשאול משהו בסגנון "ליאורה, בחייאת, מה עכשיו את אומרת לי לקרוא 'מאה שנים של בדידות'? מה יש לך עם הספר הזה? את בודדה עכשיו? למה את ממליצה לי על זה?" ואולי הייתי לוחץ עוד קצת על הגז ושואל: "אולי תאמרי לי איך את מרגישה באמת ולא דרך ספרים?" ככה לפוצץ את החצ'קון. ואולי אפילו "למה את מדברת איתי על בדידות, כשיש לך את החבר שלך ועוד חברים? למה דווקא איתי?"
כל זה השתכח ממני עד שקראתי את "מאה שנים של בדידות", אבל משהו כנראה ישב בקרקעית הראש. כי אני זוכר שקראתי בלחץ. שלמרות הכול, למרות השנים והמרחק, עדיין היה לי חשוב להבין למה ליאורה אוהבת את הספר הזה. לא רציתי לחשוב על ההבדל בין ליאורה של 2011 לליאורה של 2016. לא חשבתי כמה כל זה לא היה לה קריטי. אולי היא סתם זרקה שם של ספר שהיא אהבה בתגובה על כל ההמלצות שלי. אבל אני זוכר תחושה שאפשר לקרוא לה "הרצון להרגיש שוב שיש לי מה לומר לליאורה". בעמוד 249 נעצרתי:
אמראנטה היתה משוקעת מדי בתסבוכות זיכרונותיה שלה, […] היא זָקנה עם המטען המלא של געגועיה הרוטטים. כשהאזינה לוואלסים של פּיֶטרוֹ קרספי רצתה לבכות ממש כבימי־נעוריה, כאילו לזמן וללקחיו הקשים לא הייתה שום משמעות. […] פעמים כאב ליבה על שזנחה בדרך חייה אותה מקלחת עלובה, ופעמים התכעסה כל־כך, עד שהייתה דוקרת את אצבעותיה במחטי־התפירה. אבל יותר מכול כָּאבה, ויותר מכול נכעסה, ויותר מכול העמיקה מרירותה בשל עץ־הגויאבה הריחני והמתליע של האהבה, […] בזמן שאחיה הצליח לעקֵר את זיכרונותיו, הצליחה היא רק לעשותם למַכווים יותר.
אולי הייתי אז קצת יותר סנטימנטלי. בעצם, די לסרקזם. הייתי בודד. חשבתי שזאת יכולה להיות התחלה של שיחה, השאלה רק איך. המחשבה שאולי, ולוּ באופן החלקי ביותר, ליאורה קראה את המילים האלה כמוני – המחשבה הזאת הלהיטה אותי. ואפילו באופן פשוט יותר, רציתי רק לשלוח לה את הקטע הזה ולשאול מה היא חושבת. הרגשתי שמשהו בי אולי יכול סוף־סוף להבין משהו ממנה, גם אם מפּעם, גם אם עוד אין לי מילים. הרגשתי שאחרי שנים אני יכול לדבר איתה מתוך השאלות הטובות ביותר: אלו שאומנם נובעות ממניע אגואיסטי, אבל יש בהן יכולת לפתוח את מי שמוּלךָ למקום משלו. והנכונות של שניכם להיחשף, גם אם כל צד נפתח לרגע מסיבה אחרת, עשויה להביא למימוש הביטוי "יצא מגדרו" כלשונו: לרגע נדמה לך שיצאת מגדר גופך, מגבולות הבנותיך, וניתן לך לקלוט מאדם אחר משהו כפי שהתכוון לו.
כמובן, לעיתים רחוקות מאוד הצלחתי להפיק ממני שאלות כאלה. לרוב הרי צריך גם לזהות שמי שמולך נכון להן באותו רגע. אבל לפעמים צריך לנסות בכל זאת. בלי לדעת איך תהיה התוצאה. והאמנתי שעכשיו זה מתאים. שלשאול את ליאורה עכשיו, בלי סיבה נראית לעין, אם גם אצלה בלב האהבה צומחת כמו פרי ריחני ואכול תולעים, אם גם היא נכווית עכשיו מזיכרונות (מאילו זיכרונות), אם לפעמים גם היא חושבת שאין משמעות לזמן, מה מעורר בה מרירות, מה מעורר בה מרירות! – משהו זה יעורר. משהו זה יגרום לי להבין. לא רק על עצמי, גם עליה. גם אם באיחור. דווקא באיחור. כי כבר אז הרגשתי אפשרות להתמודד עם הלבד שבהווה דרך בדידויות קודמות, דומות לו מדי.
לכאורה לא היה גיל מתאים לשאלות כאלה מגיל 22, שבו היינו אז. אולי אין גיל מתאים, אבל אם יש – זה זה. רגע אחרי הצבא, כשתהיות דומות גורמות לאנשים לצאת אל העולם, ונפתח חרך צר לשאלות בין כל המסגרות, בין חיילוּת ובין הפרקטיקה שאחריה. כשהתיכון עוד לא כל כך רחוק, בגדר זיכרון שלגיטימי להשחיל סתם בשיחה. האמת, נדמה לי שהשאלות האלה רלוונטיות לליאורה בת השלושים יותר משיכלו להיות בגיל 22. אבל עכשיו נלווית להן בראש שלי רק נימה מדכאת, מכבידה. בגיל 22 לא רציתי לדכא אותה. אפילו שזה לא פשוט עם שאלות כאלה. רציתי להרגיש אותה. רציתי שתגיד לי מה עושים אם היא כמוני בלבד הזה עכשיו.
אז, בגיל 22, סיימתי את הספר בחיפזון. השעה לשיחה עוד הייתה לגיטימית. הייתי נכון לשיחה שהייתה צריכה להיות לפני חמש שנים. לא שיחת וידוי גדול. שיחה קטנה, באיחור, של אמת. שיחה שמחליטים בה להוריד מחיצות. שום דבר לא היה אמור למנוע את זה. כל כך התרגשתי שעשיתי דבר אשר לא יעלה על הדעת אצלי, לא עד אז ולא מאז, והתקשרתי לליאורה.
טוב, גם בלי ניסוח נפוח הפעם. אני פשוט לא מתקשר לאנשים. זה מפחיד אותי. וגם אז פחדתי, ובכל זאת התקשרתי. עד שהיא ענתה ארגנתי מבנה אפשרי לשיחה: (1) שאלות חולין; (2) אזכור הספר "מאה שנים של בדידות"; (3) אולי התעכבות על הקטע שהזכיר לי אותה, אם כי זה מתאים יותר לווטסאפ, אבל בכתב התקשינו לתקשר; (4) ניסיון להבין מה דיבר אליה בספר הזה; (5) בכלל, ניסיון שתסביר לי דברים, כרגיל, כמו שהיה רגיל, כמו פעם; (6) ניסיון להבין מה הולך איתה עכשיו, אבל באמת; (7) קצת צחוקים להקליל את הכבדות הרגילה שלי ואיחולי כל טוב.
אבל לא הגעתי אפילו לסעיף 2. ליאורה אמרה "הלו" בנימה מופתעת, הרי כבר כמעט לא דיברנו. שאלתי מה קורה, ענתה בסדר, עניתי כזה סתם נזכרתי שרציתי לספר לך משהו יש לך דקה, ענתה אני בדיוק במשמרת, אולי אחרי זה? ואמרתי בטח, בטח, לא דחוף. אבל לא התקשרתי אחר כך. משהו בי אמר לי פתאום לוותר. לא דיברנו על זה מעולם. אחרי כמה חודשים הפסקנו לדבר בכל דרך, בלי סיבה גלויה, בלי דרמה. ואת הקול שלה לא שמעתי שוב בשמונה השנים הבאות, חוץ מפעם אחת.
***
קראתי כמעט את כל הספרים שהוזכרו ב"הנה אני מתחילה". כי כשמורים לספרות שרציתי בקרבתם דיברו בדחיפות על ספר – קראתי את הספר. וראיתי בריבי שנהר מורתי. אבל יצירה אחת שמוזכרת ברומן הזה לא קראתי עד לאחרונה, ודווקא היא הראשונה שמצוטטת שם. זו הנובלה "שיר השירים" של שלום עליכם, שמשפט מתוכה הוא מוטו ל"הנה אני מתחילה": "ההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב".
במשך שנים, כשקראתי את המשפט הזה בלי הקשרו המקורי, קישרתי אותו בפשטות לעלילת "הנה אני מתחילה". מיכאלה מתה. ריבי ניתקת סופית מנעוריה, על סף גיל העמידה, ונראה שהיא בטוב. בשונה מן המצב העכור שבו אספה אותה אליה מיכאלה. זה סוף יחסיהן, ובסוף הזה ריבי בטוב, אבל הוא גם מר יותר מההתחלה, כי אין עוד מיכאלה. קראתי את המשפט הזה בזיקה לאהבה שמומשה. אהבה בעייתית, הדדית, שמומשה. שנגמרה.
אבל אצל שלום עליכם המשפט הזה כנראה מתייחס לאהבה לא ממומשת. המסַפר שימק לא רצה לספר בדיוק איך נגמר הסיפור עם אהובתו הלא מושגת לילי, כנראה ברע, ובמקום זה חזר שוב ושוב אל ההתחלה. אל תחילת סיפור המעשה. איך הגיעה אליו לילי. איך נמצאה לו לילי. הוא לא יכול היה לומר אם היא הלכה ממנו וכיצד. למה שימק חוזר שוב ושוב להתחלה – את זה אפשר להבין. אבל למה ריבי? ממה היא רוצה להתנתק בבגרותה, ולו לרגע? למה חשוב לה לספר לעצמה מחדש סיפור על אהבה לא בריאה, לפי כל קנה מידה מקובל?
ההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב. קל לי לחבר את המשפט הזה לשאלות שעלו בי כשחשבתי על ליאורה אחרי שהתנתקנו: מה ראתה בי? למה יצרה איתי קשר? למה הבדילה אותי מחבריי היהירים כמוני, המאוסים עליה? מה המאיס בה אותי ומתי? ודווקא כשאני בטוב יותר, יפה יותר, לא רוצה אותה יותר? אותן שאלות, אותו סדר. כמו שימק, גם אני רק הייתי רוצה לספר שוב ושוב התחלה: הייתי ילד דחוי, משונה. הייתי באובססיה על ילדה שלא הכרתי. לא ידעתי לדבר איתה. תקשרתי איתה באופן מחריד. ילדה אחרת שנקראת ליאורה, חברה טובה של הילדה שרציתי, קלטה אותי בשיעור מתמטיקה והתחילה לדבר איתי בכתב, בתוכנת מסרים. כמו שכדאי להתנהג איתי. אולי הזכרתי לה חיצונית את החבר שלה לשעבר, האח הגדול של הילדה שרציתי, אולי מסיבה אחרת. נהיינו חברים הכי טובים, אני חושב. זאת ההתחלה של הסיפור. אחרי שנה גיליתי שאני רוצה אותה. לא מאובססיה, לא מדמות, אלא פשוט, ברור, על אמת. זה הפחיד אותי על אמת. זאת גם כן ההתחלה של הסיפור. לא נפגשתי איתה עשר שנים. לא דיברנו באמת עשר שנים. לא התכתבנו יותר משנתיים. זה לכאורה סוף הסיפור. אבל ברגעים כאלה באמת נדמה שההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב. קל ליצור קישור כזה.
קל גם לחבר את הציטוט ההוא לשאלה שמעסיקה אותי לעיתים קרובות, אבל ביחס לאנשים אחרים: מה היה קורה אילו הכרנו בשלב מוקדם יותר בחיים? אילו האשך ואני הכרנו בגיל שש ולא בגיל 13, האם הייתי בודד פחות? אילו הכרתי את האווזה לפני האשך, אילו היינו יחד, האם הייתי מרגיש שנעוריי לא הוחמצו? אילו הייתי משלים עם ייעודי בעיני צה"ל, ומתגייס לאולפן תרגום ערבית עם הכריש, ופוגש שם לצידו את ולרי בגיל 19 ולא בגיל 23, האם היינו יחד? האם היינו יחד עד עכשיו? ומה היה עדיף מבחינה אינטרסנטית: שוולרי הייתה איתי בגיל שבו הרגשתי הרבה יותר לבד, או שהייתה איתי בטוב כשהייתי בטוב, כמו שקרה באמת?
אלוהים ישמור אותי מכמה שאני עסוק בשאלות מטומטמות כאלה. אבל רק עם ליאורה, נדמה לי שרק עם ליאורה, הן נעות בכיוון ההפוך: מה היה קורה לו היינו מכירים עכשיו, ולא בגיל 15? האם יכלה להיות בינינו התחלה? האם יכולנו להיות חברים? בלי מוזרוּת כמו שהייתה, בלי מחסומי דיבור, בלי ציפייה למגע. סתם, דרך מפגש של חברים מפעם, או של מכרים מההווה, אשכנזים מהז'אנר הידוע. היא הייתה, נניח, חברה של חבר. אני הייתי באחת הדמויות שיצרתי לעצמי בין אנשים. שנינו לא דברנים גדולים בנסיבות כאלה. אבל אני בטוח בדבר אחד: היא הייתה רואה לי בעיניים שאני צריך חבר. האם היינו רואים זה את זה? האם היינו מעניינים זה את זה? האם לא הייתי חוזר הביתה ואומר לאשתי, כרגיל אחרי כל מפגש חברתי, "רציתי למות"?
זאת האמת: בחיים הבוגרים שלי, בחיים שאני עיצבתי, אין מקום להכיר עוד ליאורה. לא נראה לי שאני נותן עוד למישהו לגשת אליי ככה, להגיע אליי. אני לא יודע איך להפוך את זה. ניסיתי. ההתחלה, הגרועה שבהתחלות, טובה מן הסוף הכי טוב. פשוט כי אין לי עוד התחלה. קשרים דועכים, מתרוקנים, ואין לי מה למלא במקומם. אין לי עוד תקווה להימצא. מה רוצה כותב, מה יכול לרצות בן אדם, יותר מהתקווה להימצא.
וכשאני מרגיש שאין לי אפשרות אחרת חוץ מהספרות, זה לא מרומנטיקה. זה מחוסר ברירה. זה לא לדעת לדבר עם אנשים, כנגד הצורך לדבר אל בן אדם, למצות את הדיבור אל בן אדם, לדעת עליו כל מה שאפשר לדעת, לחזור עליו עד שנדמה לי שהבנתי אותו, שהכרתי אותו באמת. לחיות בין דמויות, בין מילים, רק בין מילים, בלי התבוסה האיומה הזאת של גב, של מישהו הולך ממני. איפה אמצא עוד מקום כזה.
ועכשיו אני רואה שבשיחה מ־24 במאי 2011, כשליאורה המליצה לי לקרוא את "מאה שנים של בדידות" וסיפרה על יומן הקריאה, כתבתי על המורה לספרות: "אבל היא מטומטמת נורא, לא כיף להתאמץ בשבילה". וליאורה ענתה: "נכון? אבל כיף להתעסק בזה". ומייד אחר כך הוסיפה: "בספרים".