אם אתם שואלים אותי הרוצח הוא מנקה הרחובות. אני שמעתי את הנרצחת בפתחו של הבניין, שמעתי את רוח חייה ניתזת יחד עם קילוחי דמה מחזהּ כשנרצחה וצליל עמום של ראש חובט באבן, השכם בבוקר, בשש עשרים וארבע – מי רוצח בשעת בוקר מוקדמת, רק אדם שער היה כל הלילה, או זה שבין כה וכה נמצא בזירת הפשע? מנקה הרחובות, לו פרצוף תמים של ילד אותו הברישו בשערות מטאטא יבש, פרצוף מחורץ אשמה, אני אומר לכם, לכן הוא מנקה רחובות. אבל החוקר הראשי יטען שזה לא מנקה הרחובות שרצח, הוא בכלל לא יעלה על דעתו את האפשרות שמנקה הרחובות הוא הרוצח (אני משתדל להישאר מעודכן עד כמה שאני יכול בפרטי הפרשה, אני אמנם ניזון משמועות, נכון, כמו כולם, רכילויות המגיעות אלי מכל עבר), שמטאטא כל בוקר את המדרכה הסמוכה לבניין דירתה של הנרצחת, בווסט ירוק זרחני עם הסמל הצהוב הבוהק של העירייה. אבל אתם לא שואלים אותי. אני סופר שאף אחד לא קורא, לא יודע למה, אולי מחוסר עניין, שגובל בחוסר עניין ציבורי, אולי כי תקופת החסד שלי חלפה. מאז הביקורת האחרונה של אחד המשוררים הבינוניים, הרשו לי, שהדור שלנו מלא בהם, שהגיעה אלי דרך גורם שלישי, אם אתם שואלים אותי, זו הייתה שחיטה, שחטו אותי, כלומר – במופגן התעלמו ממני, עד עתה. יש לי כמה קוראים שהיו נאמנים, אני לא טוען שהיו משוחחים על הספרות שלי כך סתם על קפה או משקה, אבל הם הפנו לי עורף, ממש – אני לא יודע למה, הפנו לי עורף, אבל לא שואלים אותי, אולי זה אני שפנה ראשון, שהלך לאן שהלך, שחתך בסכין את כל החוטים. אמרו שניתק את כל הקשרים, ששרף את כל הקצוות, טענו שאני מסוכסך עם עצמי, האשימו אותי שאני הפניתי עורף, המליצו שכדאי לי ללכת ולהתגורר באיזה מנזר כציפור כחולה מעל לאגם, שאני מסתובב כתימהוני ברחובות העיר, שאיבדתי את דרכי. אבל אני פשוט רציתי להתרכז, להיות מעט אנונימי כדי שאוכל לשוב לכתוב. האם היה עלי לעבור לעיר אחרת, להתרענן, כן? חשבתי לעזוב. כתבתי סיפור אחד על סופר שנוסע לטבריה, לבית מלון מוזנח, בשביל לכתוב, סיפור קצר באמת, שלוש דקות מסתבר לוקח לקרוא אותו, כך ציינו. כתבתי אותו במעט יותר זמן מזה. ובאמת שבהתחלה שקלתי את זה, אבל נולדתי כאן בעיר הזו, גדלתי כאן, מדוע שאני אעזוב, והמשטרה, המשטרה לא באה לקחת אותי, אפילו לא לעדות, אני עובר ברחוב ולא מסתכלים עלי, מה כבר צריך לעשות בעיר הזאת כדי שישימו לב אליך? אני אפילו לא מדבר בצורה תקנית שלא לדבר על לכתוב, אז אין להם כל עניין בדעתו של אחד כמוני, לא אחת אמרו לי שאני חי שלא בעולם הזה, אבל אם אתה שואלים אותי? מנקה הרחובות הוא שרצח. אבל אם תתנו לי רגע להוכיח לכם מדוע אני כן ראוי להיחקר, לתת עדות, זה לא חייב להיות בחדר חקירות אפלולי, מינימליסטי, מאיים, זה יכול להיות כך סתם בבית-קפה, בבוקר, למרות שלא טוב להיראות כך בציבור עם שוטר, שלא יחשבו אלו ממכריי, חס וחלילה, שאני מעורב במשהו. יכול להיות שבעצם זה דבר טוב, אני מתכוון, מועיל לספרות – אראה בעיניהם לאדם מסתורי, כמו חידה מהלכת על שתיים, תרגיל שאין לו פתרון, כזה שלא משנה כמה תשברו עליו את הראש, יחשבו שאני מעורב בשערורייה, וישאלו, אתה מעורב בשערורייה? לא, לא – שערוריות היום הן הדבר האחרון שאני צריך, קהל הקוראים נהיה כפוי-טובה ומוסרני שכל רבב שדבק בך עלול לפגוע בשמך הטוב, הוא הרבב, הוא, כמו סכין שנפלה על הארץ שכל אחד יכול להרים אותה ולדקור אותך ואת היצירה שלך על סמך האופי הבזוי שלהם. לכתוב היום ספרות זה כמו לדפוק את הראש בקיר, או להישען מיואש על זגוגית חלון. אולי כדאי בכל-זאת להימנע מישיבה עם חוקר משטרתי במקום ציבורי, שלא יטילו בך דופי, אהיה קשה כברזל שאי אפשר לכופף, אציג כמה צדודיות בי, כמו יהלום. אני מדמיין איך החוקרים, תמיד צמד, נוקשים בדלת, וכמובן שאני לא מופתע כי חיכיתי לכם כל היום וכל הלילה, אך אני אעשה עצמי כמופתע כדי שלא יחשדו בי, אראה תמים, אני שכבר הכנתי את חדר השינה שייראה כחדר חקירה, גררתי את השולחן למרכז החדר ופיניתי את הרהיטים למרפסת, רהיטים עתיקים שירשתי אחרי שאימא מתה. שנים לקח לה למות מאז השיעול המחשיד, אני זוכר את השיעול המחשיד של הסרטן – הרוצח השקט, כמה שהיא צווחה –, עד שירקה דם, מהריאות, היא לא עישנה ובכל-זאת. גם את המיטה העברתי החוצה (ראוי לציין שלא נתתי מנוחה לעיניי מזה מספר ימים), וחלפו כבר כמה ימים כמו מכונית שסטתה מהכביש והפנסים עוד דולקים והנהג שבתוכה לא מראה סימני חיים, התנגש בגזע, והדו"ח הפתולוגי מעיד על התקף לב, כמו הסופר ההוא שהיה מועמד לפרס נובל. אולי זה יקדם אותי, אזכה בפרסים, והנקישה לא באה, כך אני מרגיש, אבל אם יבואו, התפאורה מוכנה, ואני מוכן למלא כל תפקיד אפשרי בחקירה. אולי הם ימצאו אותי מעניין מספיק כדי לחשוד בי. מפני שאין לי כל קשר למנקה הרחובות ולא לרצח, אין סיבה לחשוד בי ולכן יהיה זה מבחינתי הישג בל יתואר לו תעלה על דעתם האפשרות שאולי אני? אחד כמוני? מסוגל לבצע פשע מבעית ונוראי כזה? לרצוח? אך כיוון שאין להם הוכחות אני אוכל להיות מרוצה לו רק יבקשו לדבר איתי מפני שאני מתגורר בקרבה לנרצחת, יכולתי לראות אותה מבעד לחלון דירתי, לא התגלחתי מספר ימים בשביל החקירה, כדי להראות סהרורי, והשקיות תחת לעיניים שלי טפחו כירחים שהשמש הולכת לבקע אותם מבפנים, באלימות, אבל במצבי יהיה זה הישג אם בכלל יביעו בי עניין כנחקר, כי בינתיים הימים חולפים ואני כסהרורי, אני נשאר ערני אני מתחיל להרגיש את התשישות, אני עייף כבר, ובן כמה אני? וכבר כל כך תשוש! אבל האדרנלין מחזיק אותי ער, לא כל יום אדם עומד קרוב כל כך לפרשיה מסקרנת כל כך, רצח ברחוב ראשי של עיר. גם יהיה טוב לשבת עם שוטר, לראות איך שוטר מתנהג, יעשה את כל העניינים הפסיכולוגיים שלו שיביאו אותי עד לבכי, זמן רב לא בכיתי, אני רוצה ליילל, אולי אפילו לצחוק צחוק בלתי נשלט, כן, אני אבכה ואצחק, אגיד להם שאולי זה בגלל הירח המלא שכל הנוזלים בגוף שלי בזרימה לא נכונה, שיחשבו אותי למשוגע, אבל לא למשוגע מדי. אני חייב שיהיה לי תכנון, שאני אשמע שבכל-זאת אני מדבר בהיגיון, אולי אפילו אתוודה בפניהם, אני לא מצליח לישון, שברתם אותי, כך אני אומר להם, ואז אחזור בי, כאשר העניין שלהם בי יתגבר, אני לא מכיר עורכי-דין. אני אפילו לא יכול לשתות מהברז, לכן אני יורד לבית הקפה כל בוקר, כי הכיור מלא מקקים, יש כאן מלא מקקים, ועכברים על העץ מטפסים על חוטי החשמל, הם מצייצים בלילה, אני לא צוחק, הם מצייצים לי באוזן כל הלילה, יש כאן מלא עכברים ומקקים, הם מטפסים עלי בלילה ועל האוכל, אני לא יכול ככה, אני אמחץ את החדר הזה ברגל, אני אדרוך על החדר הזה, אני אהרוג את המקקים עם העכברים עם בני האדם שבכל הקומה, אולי רק כדאי לפנות את הרהיטים החוצה לפני כן. אבל הלילות חומקים כמו ג'וקים על רצפת היום, לילה ועוד לילה של נדודי שינה מטרידים, לילה מטפס על הקיר, לילה, תחת למיטה, לילה, בחדר השירותים, בפינה, לילות על לילות ובני לילות ועוד לילות ועוד לילות היו משריצים ומנסרים על רצפת היום. אני מתגורר בבניין מנגד, בצידו האחר של הכביש, למול דירתה של הנרצחת. הייתי רואה אותה יוצאת מהמרפסת, תולה בגדים או סתם רוחצת לה באור, נאה כמו בת-שבע בזמן שהגדודים במלחמה, אבל אני לא דוד וזאת לא ירושלים, אך אני עדיין יכול להביט מהחלון על בת-שבע. באותו בוקר של יום רביעי יצאתי אל הרחוב, אני משתדל, כאשר אני בדעה צלולה ומפוכח מספיק, להשכים קום ולרדת לבית הקפה שבקרן הרחובות תחת למרפסתי, ובאותו יום דעתי הייתה צלולה – לא שתיתי דבר בלילה שקדם לרצח, טיפה לא באה לגרוני. בדרך כלל השכנה שנרצחה מתעוררת בשעות האלה, אני לא מכיר אותה ולא יצא לנו להחליף מילה, למעט פעם אחת שהכלב שלה, אותו אני שונא – מתעב, נבח עלי. יכולתי לבעוט בו, הייתי בועט בו, הכלב שלה מאיים כך סתם על דרי הרחוב, אני לא אתפלא אם מנקה הרחובות הוא שרצח אותה ובגלל אותו כלב שהיה נובח עליו כל בוקר כשהיה עושה את עבודתו. מנקה הרחובות הוא אדם די עלוב, מעבר לווסט הירוק שהוא עוטה על עצמו עם הסמל של העירייה אין בו שום דבר המעיד על אופי כזה או אחר, אבל אם אתם שואלים אותי הרוצח הוא מנקה הרחובות.
