לאחרונה מתרבות התלונות על הוצאה לאור אחת, נקרא לה כאן: 'המושב המפורק'. ב'מושב' מצאו פתרון יצירתי למשבר בשוק הספרים: אם אי אפשר למכור ספרים לקוראים – הם ימכרו אותם להוצאות לאור אחרות! בי נשבעתי: הם הוציאו סימן מסחרי על "דירה להשכיר" ועל "מעשה בחמישה בלונים". הם עלולים לתבוע אותי אם אכתוב, למשל, "מעשה באפס ביצים" או "מעשה באפס שאר רוח רוחני". על כך יש להוסיף את מעלליו הנודעים של עורך סדרת 'הכוננית הישנה', שמדי שבוע מאיים לתבוע את כל העולם ואשתו על הפרת זכויותיו היקרות. כך למשל דרש מהלית ישורון להסיר את כל שירי אבות ישורון (אביה מולידה!) שהוקלדו והועלו בדי עמל לפרויקט בן־יהודה הנפלא והחינמי.
אמר לי עיתונאי אחד (וחבל שאנשים כותבים את הדברים בפרטי ולא בפומבי): "הם עושים פיגוע בתרבות העברית". אבל הבריון מבריין כי נותנים לו, לא כי הוא באמת חזק. פעמים רבות האיום ריק, באקדח אין כדורים. שיטת מצליח, נו. ואנשים סתם משלמים אלפי שקלים – ונורא מכך: נמנעים מיצירה – אך ורק כי הם אינם מודעים לא ללשון החוק ולא לבעליהם הממשיים של זכויות היוצרים.
שמעתי על פודקאסטר שלא הקריא שיר של זך כי פחד "להסתבך". תגידו, אתם השתגעתם? חוק זכויות יוצרים תשס"ח–2007 (שלמרות שמו לא בא להגן על בעלי הזכויות, אלא להפך – לעודד יצירה חופשית ודיון פתוח) מחריג שימושים הוגנים ביצירות: "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". רוצים לדבר על שיר של זך בפודקאסט שלכם? רוצים לחלק זלדה לתלמידים בסדנה? אתם לא צריכים לשלם שקל, אפילו לא לבקש רשות, אפילו לא לתת קרדיט.
ומה בנוגע לשימוש שאינו מוחרג בחוק – דהיינו שימוש מסחרי? מה אם אני רוצה לכלול שיר של יונה וולך באנתולוגיה, ולמכור את האנתולוגיה הזאת בכסף? כאן אין חוק, כי הדברים תלויים בהסכם שבין מחבר הספר להוצאה – אבל תמיד, תמיד כדאי לפנות למחברים עצמם, או ליורשיהם, ולא להוצאה. הם לרוב בעלי הזכויות העיקריות, ולהוצאה זכויות משניות בלבד (למכור את הספרים לכך וכך שנים). ובמקרה של ספרים שאזלו מזמן, גם הזכויות המשניות הללו פקעו – כך שהזכויות שייכות במלואן ליוצרים וליורשיהם (גם אם הם עצמם אינם מודעים לכך).
יורשיה של יונה וולך, למשל, מיוצגים באקו"ם. רוצים להדפיס את "יונתן" של וולך (שאגב יצא בהוצאת 'עכשיו' ולא בהוצאת 'המושב')? פשוט שלמו לאקו"ם (125 שקל לפי התעריפון המעודכן), והם ישלמו ליורשים (ולא להוצאת 'המושב'). בלי רשות ובלי בטיח. למעשה, כאשר אתם משלמים להוצאת 'המושב' בגין העתקה של שיר, ספק אם היא משלמת למחברים וליורשיהם, כי אין מדובר בתמלוגים על מכירת הספר. כלומר, לא זאת בלבד שהם גובים תשלום שאינו מגיע להם – הם אינם משלמים לאלה שהתשלום מגיע להם: היוצרים ויורשיהם.
ואם 'המושב' מאיימים עליכם בתביעה, תנשמו עמוק ותשאלו: על סמך מה? תבקשו לראות את החוזה על המפית מ־1962, ושיפנו את תשומת ליבכם לסעיף בחוזה־המפית שקובע כי בעל הזכויות העניק את כל זכויותיו להוצאה לעולם ועד. רמז: אין כזה.
הינה, במקרה התגלגל לידי ההסכם שנערך בין עורך 'הכוננית הישנה' ליונה וולך להוצאת 'צורות'. החוזה פג תוקף ב־1984 (עוד לפני ש'צורות' יצא)! אם כן, על סמך מה ממשיכים להדפיס ולמכור מהדורות של 'צורות'? אין לי מושג. האם 'המושב' משלמים תמלוגים לאקו"ם, כלומר ליורשי וולך, בגין המכירות של 'צורות'? אין לי מושג. האם כל אחד יכול מחר בבוקר לשלם לאקו"ם ולהדפיס את כל 'צורות'? כן.
ולאנשי 'המושב' הטובים: הלוואי שתחזרו להדפיס שירים ותחדלו ממחיקת שירים. אתם כורתים את הענף שעליו כולנו יושבים, ואין כוונתי רק לענף הספרים – אלא לעץ הענֵף הזה שנקרא עברית. לכולנו קשה, אבל יש עוד דרכים להתפרנס. כפי שכתבה יונה וולך בשיר שפורסם בספר כלשהו שראה אור בהוצאה כלשהי (ונראה אתכם תובעים אותי, כי שילמתי לאקו"ם 125 שקל חדש):
אדם מת מוות רוחי
אָדָם מֵת מָוֶת רוּחִי
וְאַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
עוֹד פָּחוֹת מִמָּה שֶׁבַּשִּׁיר שֶׁל אֵלִיּוֹט
נַעַר נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם
וְאַף אֶחָד לֹא מַרְגִּישׁ,
אָדָם מֵת מִיתָה רוּחָנִית
גּוֹסֵס מַר מְאֻכְזָב
וְהוּא עוֹשֶׂה מִזֶּה הוֹן
וְאַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר לוֹ
הֵי חַבִּיבִי אַתָּה הוֹלֵךְ לָמוּת
אוֹ הֵי חַבִּיבִי
תַּפְסִיק
אַתָּה עוֹד יָכוֹל לָמוּת מִזֶּה.