את המקדש לאלים הקמנו למען יעמוד על תלו לנצח. הכוהנים תכננו את המבנה במו ידיהם, בלי להידרש לאדריכלים. עבדינו חצבו את מיטב האבנים, חטבו את מיטב העצים; פועלינו גילפו וסיתתו ביד אמן. הכיפה אדירת הממדים, שהפתח העגול בראשה אִפשר לאור השמש והירח לחדור להיכל, נבנתה תוך הקפדה על שיווי משקל על־זמני. בד בבד עם מלאכת הבנייה, הזרמנו דם חדש אל הגזע, למען ימשיך לצעוד לנצח. העמדנו ולדות, שמרנו עליהם מכל משמר, מנענו מעצמנו מזון כדי להאכילם, שהרי באותם ימים השתוללה הקדחת. נחילי יתושים שזרמו מן הביצות הסמוכות הפיצו את החולי ברחובות העיר. תינוקות רבים מתו. המבוגרים שלקו בקדחת התענו בהזיות. הם בהו נכחם בעיניים קרועות לרווחה, בולטות, מזוגגות בקרום רירי. בסיוטיהם, הם דימו לראות את עצמם שכובים חסרי אונים, בעוד מושא אהבתם נגזל מהם, לנגד עיניהם, במרחק נגיעה מידם המשותקת. אף פרט לא נחסך מהם באותם חזיונות, ואף לא ניתן להם להסיט את מבטם, לעצום את עיניהם או לכסותן בידיהם. הם נאנסו לחזות בַּפולש רודה במושא תשוקתם, רודה את דבשו, מוצץ את צוּפו בקול גרגור. איברֵי הקודחים התעקלו, התלפפו אלה באלה כענפי עצים חולים. הם חרחרו, צפודים, עד שיצאה נשמתם. חנוכת המקדש הייתה יום אבל. בכיכרות העיר נערמו הגופות. בהיכל הגדול, הבנוי לתלפיות, השתוחחנו בתחינה לאלים, חוזרים במלמול על מילות התפילה שדקלמו הכוהנים. שיווענו לישועה ממכת היתושים. אלומת אור מסמאת, שחדרה מן הפתח בראש הכיפה, ליבּנה את המזבח. האור הבעית אותנו; לא העזנו להישיר אליו מבט. פחדנו שעינינו ילכדו בו כדג בקרס, כמו הקודחים הבוהים בזוועותיהם המדומיינות. בתום הטקס, שירכנו את רגלינו אל פתח המקדש. בצאתנו אל אור השמש, חשכו עינינו. הרחובות, המדרכות, המבנים, הכול נראה שקוע קמעה. רק המקדש עמד על תילו כמקודם. אף על פי שירידת מפלס העיר הייתה מזערית, תחושת אימה מבחילה תססה בבטננו. במקום לשעות אל תחינתנו, היכו אותנו האלים במכת חולות נודדים. רוע הגזירה התחוור לנו בן־רגע. ידענו שעירנו תמשיך לקרוס אל תוך עצמה, מתכסה בשכבות של עפר ואפר. צאצאינו וצאצאי צאצאינו ידשדשו בקרקע הטובענית, עיניהם מתמצמצות מרוב אבק. מסונוורים נחפזנו אל שער העיר, יצאנו אל השדות. טיפסנו במעלה הגבעה החולשת על העיר, מתנשפים, דרך סלעים וקוצים. מוכי חמה, קרסנו על ברכינו בהגיענו אל הפסגה. את בגדינו קרענו מעלינו, רגבי אדמה פוררנו בין אצבעותינו, עפר בָּזַקנו על גופינו, כחייתו פרא שאגנו אל הרוח.
