הנבואה היא שאנחנו, בני האדם, בדרך החוצה. הנבואה היא שעתידנו כזן הוא בחלל הרחוק, הרחוק מאוד. הנבואה היא שבחלל הרחוק מאוד מאוד, אט אט, בעתיד שהוא כולו ללא כבידה, הצורך בעצמות יעלם, ואנו נהפוך, כפי שניבא ויליאם בורוז, לסוג של מדוזות. ואני שואל, איך יחוו נכדינו המדוזות את העולם? לאיזו מוזיקה הם יאזינו? מה תהיה הפוליטיקה שלהם? מה תהיה רוחניותם? האם יהיו מדוזות יהודיות? האם בעיני נכדינו המדוזות קדושת הארץ תצדיק מות אדם? האם להם, סוף סוף, דמיון יהיה חשוב מזיכרון?
א.
ראו אותנו עכשיו, בני אדם, אנושיים, אנושיים מידי! אבל נכון, אמא, היינו קופי אדם פעם? פרימטים מאוהבים! יצור מיסטיקון החי בעדר – עדר האדם הקדמון ממנו התפתחה חברתנו – דארווין! זיגמונד שלמה פרויד! ואני שנים לא הבנתי את ההיגיון בחזון של הרב אמן שלמה פרויד, לפיו למבנה החברתי שלנו קדם מבנה עדרי שבראשו זכר אלפא, כמו בלהקת אריות או גורילות, כך שרצח האב, זכר האלפא, בישר את ראשית הציוויליזציה הנוכחית, ואותו הרצח מעידן החלומות ממשיך לרדוף את התת מודע של כולנו וכו' וכו'.
לא שלא צימרר אותי עצם החזון! חס וחס! כל מבט היסטורי רחב באמת מנכיח את התובנה שכל קטגוריה דרכה אנו חושבים את עצמנו משתנה – ועצם המודעות לשינויים אלו, נשמות צדיקות, משנה את הדרך בה אנו אוחזים ונאחזים בקטגוריות בהווה, משנה, למשל, את רצוננו למות או להרוג בשמן. יריעה רחבה באמת הוא מציע שלמה, כמובן, אבל שנים תהיתי למה דווקא המבנה החברתי ההוא? למה זכר אלפא גורליאי שלומפי, למה? משהו בי מרגיש אחרת! משהו בי מרגיש את היצור החד-תאי הנסחף בים, ובעיקר משהו בי מרגיש בונובונאי! הרי מבחינה גנטית הבונובו קרוב אלינו יותר מהגורילה. מה אם אבות אבותינו חיו יותר כמו הבנובו?
איך חי הבונובו? אוי, הם נשמות אלה! אורגיות! דשא! מין שמדבר מין! מין שנוגע, שמוצץ, שיורד, שמאונן – לעצמו ולאחרים – מין שמתענג, אב ובת, אם ואח, סבתא עם כולם! כל מתח מתפרק באורגזמה, כל מפגש מתורגם להנעה אוהבת, אפילו מפגש עם בונובו משבט זר – היכרות היא אורגזמית! אורגזמות למען השלום! פרימאטים לא אלימים, גבירותיי ורבותיי! מאטריארכלים! כן! מאטריאכליות! יושבות שם יפה על הדשא, יורדות שם טוב למים, לאמבטיות ארוכות בנהר! אי-עשייה טאואיסטית! בהתפתחות הזנים הבונובו הופרד מבן דודו הקרוב והשלו פחות, השימפנזה, בעקבות התהוות נהר הקונגו. הבונובו מעולם לא טרח לחצות את הנהר. היה לו טוב על הדשא שלו. היא ידעה לשבת שם בשקט ובתבונה מוארת, מנהיגת השבט. היא בדיוק נגעה בדגדגן של גיסה! אחיינה בדיוק חקר את פי הטבעת של השכנה! בדיוק הדוד נשק את אשכיו של האורח! בודהות מתוקות!
אז למה להניח, זיגמונד, שחיינו כגורילות ולא כבונובות? ובכן, לפני כשבועיים, סוף סוף, זרק לי הרב אמן פרויד, מפרש החלומות, החכם הנעלה, תשובה מעיפת מח – רמז לפתרון הקושיה שנמצא במכתב של שלומיק, שאבד עד לשנות השמונים של המאה העשרים, ובו פנטזיה פילוגנית – היה היה זמן, בפרה היסטוריה האנושית, כותב שלומכו, בו היינו בונובאיים! היה היה זמן של טוב, של נחת, עת של שלמות. היה היה זמן, לפני עידן הקרח, בו אבותינו התענגו בקיום מואר באפריקה שופעת – פירות, ברכת המזון לכולם, אפשרויות זיווג לכולם, מבנים שיבטיים פתוחים לכולם, עירום! היה לנו כל כך טוב עד שזכרנו את אותם ימים במשך דורי, דורי, דורי דורות, זכרון עילאי שהשתמר עד עצם היום הזה, ואנו יודעים אותו כגן העדן!
כן, גן העדן! המיתוס של עדן הוא זיכרון של עדן פרה היסטורית בה חיינו עד עידן הקרח, שכפה עלינו מבנה חברתי דומה למבנה של הגורילות. האקלים הקשה שם סוף למין החופשי, שתופעות הלוואי הצאצאיות שלו הקשו על כלכלת השבט. האלפא הנבון משתלט על השבט באכזריות רבה ואוסר על הזכרים האחרים להזדווג. מעט הילדים שישרדו בקור הנוראי, יהיו ילדיו. נולד האב הרודן ומתה עדן. עידן הקרח!
היציאה מעידן הקרח, אומר שלומיק, היתה ראשית הציוויליזציה הנוכחית. האחים רוצחים את האב ומחלקים ביניהם את אוצרות הטבע והמין, מקיימים עולם חדש בעודם מצולקים מקרבות העולם הישן, כאשר לדורי דורות, בתת-מודע, נותר חותם האשמה על רצח האב וכמובן, פחד הסירוס וכו'. אבל לא על זה אני רוצה לחשוב, נשמות – אני רוצה לחשוב על גן עדן! אז גם פאפא פרויד האמין בגן עדן! אם כן, האנושות חוותה הארה שקדמה לתרבותנו במאות אלפי שנים! אתה שוב צודק, צואנג טזה! ואתן עדיין צודקות, יא בונובות!
יש בנו רעיון של עדן, שנטמן לפני מאות אלפי שנים ונכתב בספרי הקודש, ומידת השלמות האנושית טמונה ביכולתנו לממש רעיון, כך שאם יש גן עדן כזיכרון או כרעיון – יכול להיות גן עדן כמציאות! אין מחיצות בינינו לבין אותו הגן. מה כבר יש בגן עדן? גן עדן זה פארק עם פירות וסקס! זהו! זהו כתר השלמות לאנושות! מה היה בגן עדן של ממש? מה נוכח בעצם ברעיון של עדן? תעשו גן עדן בגוגל – מה יוצא לכם? פארק עם פירות ועירום, אולי איזו ציפור קטנה, כמה פרחים. רוצים גן עדן? אני נותן לכם גן עדן: שבו על הדשא, תביאו תפוח ותתנשקו. גן עדן!
ראו את הבונובו! הבינו את הבונובו! אנחנו היינו הם! ומה איתנו היום? לא יושבים נכון בפארק! לא יושבים יפה על הדשא! לא מבינים את הארטיק בים! להפך – יוצרים אקלים סיוטי! בוחרים בעתיד דמוי עידן הקרח, עם משאבים מוגבלים, ואם שלומכו צודק – והוא מרבה להיות צודק, השועל – בוחרים בעתיד בו שוב נאלץ לחיות תחת זכרי אלפא, טיראנים מסרסים, שיאסרו עלינו לעשות ילדים! האילומינטי כזכר האלפא של שבט האדם העתידי, חס וחס!
אני לא מציע שנחזור להיות בונובו. אי אפשר הרי לדרוך באותו נהר פעמיים, ואנחנו בכלל כבר דרכנו על הירח. אבל לאן כן נכוון את נכדינו? לעל-אנושיות או לתת-אנושיות? לפרימיטיביות אכזרית וגוססת באקלים בלתי נסבל או להארה מדוזאית בחלל החיצון?
לאן נזרום בזרמי זרמים, לאן?
ב.
אצבעותינו, שהתפתחו כדי לקטוף פירות, מנגנות את מוצרט! פרימט אוכל יותר אגסים, מרביץ יפה לשכן, עובר יום, עובר לילה, וולדימיר הורוביץ בן השמונים ושלוש מנגן את הניחומים של ליזסט בווינה ויוצר שמיים באצבעתיו הארוכות, מחולל, בעדינות אין-קץ, רגשות נשגבים ביש, יוצר סוג של אור – התעלות! שורד הפרימט שאוחז יפה במקל, יום, לילה, וטלוניוס מונק מפרש מרחבים בין התווים ובתוך הנשמה והיקום – טלוניוס מונק כצואנג צזה של הפסנתר! לא יודע אם הוא מונק בחלום של פסנתר או פסנתר בחלום של מונק – אבל ישנו – ואצבעות האדם מנוגנות ומנגנות! נינה סימון האלוהית מאוהבת בבאך, אוהבת אותו עם אצבעותיה האלוהיות! סבסטיאן טלייר מנגן את הברית הכחולה על פסנתר חשמלי – יש לי אור באצבועת הוא אומר! התעלות! בקצות אצבעותינו!
הדמיון, והיכולת לממש אותו, הם המאפשרים לנו לראות באיבר שהתפתח כתגובה ליתרונות הישרדותיים, אפשרויות שחומקות מההיגיון האבולוציוני, ולהביא על ידי כך להתעלות במציאות האדם. מידת השלמות האנושית טמונה ביכולת שלנו לממש רעיון, ויש מידה של שלמות בכל עולם בו ניתן לממש רעיון. אילו הם ניסים! נס שתודעה יוצרת מוזיקה לאצבעות לנגן! נס עצם התודעה ביש ונס ומימושה במציאות! נס מימוש התודעה הוא המציאות היומיומית של כולנו, ולכן אנו המין היחיד שיכול לכוון את האבולוציה שלו.
כל מה שמדומיין יכול להתקיים. יש רעיון של עדן, יכול להיות עדן! יש רעיון של אל, יכול להיות אל! יהיה על-אדם! הרי מעבר ליש אין, ואין מהות לאדם מעבר לאדם, והאדם עודו מתפתח! הקשיבו לניטשה הנבואי! זכרו את העל-אדם כמטפורה, וראו אותו היום כאמת, כממשות, כתופעה גופנית! איברים מתחדשים! אדם ביוני! גישה מיידית למידע אינסופי! יצור בו משובצות הטכנולוגיות של מיליוני השנים הקרובות! העל-אדם כמדוזה! ואולי לבסוף תודעה חסרת גוף ברשת של מודעות: נתראה בעוד חמישה מיליון שנה, כמו שהולך שיר הזן ההוא!
יהיו אלים! תהיה אלוהות! מידת השלמות האנושית טמונה ביכולת שלנו לממש רעיון! מחשבה יוצרת מציאות! אפשרות ההתעלות קיימת בקצות אצבעותינו, בקצות נשמותינו! אז לאן נלך אמא? לאן?
לגן עדן!
ג.
חפץ-אנוש, מעשה אצבעות-אדם, פורץ בימים אלה את גבולות מערכת השמש, ואם לנו כמין יש עתיד, עלינו לצאת אחריו. מהי המשמעות לאדם של מסעו של ווייאג'ר? מהי משמעות האפשרות שנעזוב את מערכת השמש גם אנחנו? מהי משמעות התפתחותינו לעל-אדם, אולי אפילו ליצור על-גופני? הרחבת אופקינו למימדים אבסולוטיים, פרספקטיבה קוסמית, פנומנולוגיה שמבוססת על התעלות ועל רעיון הנצח והאינסוף.
אם כך, נשמות צדיקות מאוד, עלינו לראות את עצמנו בתמונה הגדולה באמת, לחשוב את הציוויליזציה כמובילה לאוטופיה אבסולוטית, לדימיון מוחלט, לנשגב, להתעלות! על כל מי שמוצא נחמה מסתורית בהמשך קיום התודעה ביקום, על כל מי ששואף להמשכיות המין, על כל ההורים לילדים, שלהם יהיו ילדים ולהם, בסופו של דבר, יהיו מדוזות – על כולנו לאמץ זווית ראייה המביטה משנות האור שאל תוכם נזרום אלינו כאן בכדור הארץ. עלינו להביט מזווית כיסופי הכיסופים, מטרת כל המטרות, גן העדן המשיחי של צדק והארה לכל, חזרה אלינו, וחזרה שוב ושוב – אוטופיה אבסולוטית!
בגלל שמיתולוגיות עתיקות הן עדיין מקור ערכינו, בגלל שהעבר הוא עדיין מקור כל ערכי ההווה, עלינו ליצור היפוך מיתולוגי! היפוך כל הערכים, כמובן! היפוך בזמן! ערכים כפרחים ששורשיהם בעתיד! אם מיתולוגיות מהוות טיבות לערכינו, אז עלינו ליצור את המיתולוגיות של העתיד! הבה להבא, אם כך, נהיה משיחיים! נייסד מתוך דתיות שפויה ומחייבת-חיים, משיחיות בריאה לאדם ולחיים – המדוזה כמשיח! גן העדן כמיתולוגיה של העתיד!
למה גן עדן? אולי בגלל הצמחים? הרי בזכותם אנו נושמים! הרי צמחים עברו לאנרגיה סולרית לפני מיליוני שנים! חיייבם צמחים! צמחים זה חכמה! צמחים זה ברכה! צמחים זה עתיד! יש להבין בצמחים! יש לחבק, לאכול, לשתות, לאהוב צמחים! לא אוכל כאן להרחיב, יתכן שזו גאונות שעדיף להסביר במחול, או בשיר של יואב עזרא, אבל קבלו את האמת הזו, נשמות ברבור, חייבים צמחים! אך הולך שיר העם הבלגי ההוא?
אם אתה צריך להתייעץ, דבר עם העץ!
אם לכאורה יש בעיה, דבר עם הדבורה!
ואנחנו הורגים את העץ ואת הדבורה! טיפשים! עלינו לשתול גנים – ומהר! לשלוח אתם לחלל! אין לנו זמן! כדור הארץ ימות בסוף! השמש תמות בסוף! תהיו משיחים של העתיד! צריך לעוף מפה ומהר ולהתפזר כמו ציפורים בחלל! יש לבנות, תכף ומיד, ציפורים ענקיות מזהב, ציפורי החיים, ובתוכן לשתול גנים וגני גנים – ולעוף! לעוף לעתיד! למדוזות! והמדוזות יבנו גני עדן! הגנים התלויים של מערכת השמש! הגנים התלויים של מערכת שמש אחרת! גני העדן התלויים של היקום!
ובציפורי החיים, בגנים התלויים של היקום – צמחים, פירות, עירום וסקס! והחדשות משלמה הרי טובות: סובלימציה! הכל מיני! מוזיקה, ספרות, שחמט, שירה! כל מה שיפה הוא סקס! כל מה שמתקשר הוא סקס! ארוס איתנו תמיד, וכולם ישוררו את הקיום, ישוררו את הסקס – וירחפו המדוזות בגני עדן תלויים – בארוטיות תמידית – מבטן העמוק יופנה פתאום לעץ – הנה מדוזה במפגש עם האילן – הנה מדוזה רואה ישוע בחמנייה הפונה לכמה שמשות – יצופו בגנים התלויים לצלילי פסנתר אלוהי, רך, ינגנו עליו עם סוג אחר של אצבעות, אצבעות רכות, מדוזאיות, מלאות אור, אצבעותיהם, אצבעותינו! יחוללו אור, המדוזות, בריחופים בגנים התלויים, יהיה לנו טוב, יהיה להם טוב, לילדים של כולנו – ישבו שם יפה, ישבו שם מדויק – ירחפו להן לנצח – כך הן יחיו, המדוזות, בגני העדן התלויים של היקום!
הו, מדוזות! הו, ילדותנו היקרות! מה תהיה שירתכן? איזה מרקם עדין למיניותכן? מה תאמרו על היש? מה תחשבו על האין? למי או למה תתפללו, נשמות קדושות? מלאות אור נהיה, אבא, מלאות אור!
איך נגיע לשם, אדוניי? עם מפה קונצפטואלית, אדוני! בהכוונת מחשבתינו לנשגב! מיתולוגיות של העתיד! היפוך כל הערכים! מערכים מכווני עבר לערכים המכוונים לעתיד. יש לגזור ערכים ממדוזות שיחיו בגני העדן התלויים של הייקום בעוד חמש מיליון שנה מהיום. אוטופיה אבסולויטית!
המדוזות הן המשיח! הן משיחות בנות דויד, משיחות בנות כולם! דויד מלך ישראל לא יקח אותנו לגנים התלויים של היקום! הוא קבור בירושלים! העיקר במשיחיות, לא בירושלים! ירושלים כמשיחיות! ירושלים של מעלה! אם לא, נשמות, אך ירושלים תישאר קדושה לנצח? מה אם כל המזרח התיכון נמצא מתחת למים בעוד מאה שנה? נרד לכותל בצוללת? אני בעד צוללת צהובה כאמת מקודשת, אבל לטווח ארוך נאלץ להפוך לדגים! עדיף מדוזות! המדוזות יקחו את בטהובן לעתיד וישאירו את יגאל עמיר בעבר! המקומי לא מקומי להן, היש מקומי להן, היש הוא המקום שלהן, היש מקומן, היש מקומן באמת!
המדוזות!
המדוזות הן המשך התודעה אל תוך היקום לנצח אמן!
המדוזה!
המודזה היא כן!
המדוזה היא חיוב חיים!
דמיון!
חיי אדם!
הומניזם!
מרקס! פרויד! ניטשה!
ישוע דנצרת!
בודהה!
מדוזות!
יואב עזרא – מדוזה! כרמלי, שועלי, כספי – מדוזות! רבזי וסער – מדוזות! אהובתי מדוזה! אמא מדוזה! אבא מדוזה! מדוזה ויליאם בורוז!
מדוזה מלך המשיח!
מדוזה מלכת המשיח אמן!
ד.
זיכרו אותי, מדוזות, כי דמיינתי אתכן!
זיכרו אותי, מדוזות, כי אני אתן!
דמיינו אותו, מדוזות!
דמיינו אותי כי תודעה חדשה היא עולם חדש!