כשהוצאות לעו"ש הולכות ברחוב, מן הסתם בדרכן אל הבנק, לפדות את חלומותיהם של אחרים, הן חולפות על פני יושבי הקרנות. אלו נשמות טובות (באמת) כמו 'דחק', שמוציאות את מה שנותנים להוציא. מקבלים 10,000 שקל מקרן רבינוביץ או ממרכז הספר והספריות או ממפעל הפיס לתרגום קלאסיקה נידחת, משהו שאי אפשר לסרב לו – איזה מאמרון של וירג'יניה וולף, איזה סיפורון מאת פול ואלרי, מה רע? – ומדפיסים 250 עותקים. הספר רווחי מייד עם צאתו, וכל הוצאה נוספת יוצאת בהפסדה. בלי יחסי ציבור, בלי שיווק, בלי הפצה, עם עטיפה מוורד ארט. אחר כך מתאוננים שאין קוראים (איך יהיו קוראים אם הספר לא בחנויות?) ועוברים הלאה לקלאסיקה הבאה. ווין־ווין לתחושת הנרדפות והעִלִּיתָנוּת, אבל במה כל זה מועיל לתרבות הכללית?
