השאלה שמעסיקה אותי כאן, בסרט הזה, בווידאו ארט הזה, שאתן צופות בו עכשיו, בשעות הפנאי שלכן, היא לא שאלה למרחב הטיפולי. האם שמעתן על גדי אלכסנדרוביץ'? האמת היא שרציתי לכתוב לגדי אלכסנדרוביץ' מייל ארוך, אבל פחדתי מהתגובה שלו, אז החלטתי ליצור אומנות חזותית דיגיטלית וללוות אותה בקריינות הזאת. ממילא גם חלמתי, פעם, מזמן, לעסוק בקולנוע, להופיע על מסך קולנוע, ואולי ביום מן הימים לאחוז באיזה פרס, אבל זה איכשהו לא קרה. אני חוזרת ושואלת: האם שמעתן על גדי אלכסנדרוביץ'? כאן אתן רואות את הכריכה שגדי אלכסנדרוביץ' עיצב לספר הבדיוני שלו, ספר שהוא מעולם לא כתב אלא המציא. לגדי אלכסנדרוביץ' יש בלוג שעוסק במתמטיקה. הוא דוקטור למדעי המחשב. יום אחד, לפני שנים – אני מתלבטת אם לספר את זה, ובעודי מתלבטת אתן מביטות בדימוי הזה של התלבטות ובצבעי ההתלבטות הללו, המתמזגים יחד לכדי גוון שבעבר כונה "צבע גוף" והיום כבר לא נהוג לכנותו כך, שהרי ידוע שלכל גוף צבעו שלו, אבל הגוון שיוצרים יחד צבעי ההתלבטות הללו שבהם אתן מביטות מזכיר, מה לעשות, את צבע הגוף שלי, ובדימוי ההתלבטות הזה בצבע הגוף שלי אתן מביטות בעודי מתלבטת אם לספר שיום אחד – לפני שנים – גדי אלכסנדרוביץ' כתב בבלוג שלו פוסט קטילה על הספר של גדי אלכסנדרוביץ'. גדי אלכסנדרוביץ' כתב בבלוג האנונימי שלו משהו כמו "מישהו צריך אחת ולתמיד לפרק עד היסוד את הטענות של הגדי אלכסנדרוביץ' הזה, שחושב שלהיות דוקטור במדעי המחשב מקנה לו זכות לכתוב ספר על מתמטיקה", ואני קראתי את הפוסט הזה, בבלוג האנונימי, ולא ידעתי שכתב אותו גדי אלכסנדרוביץ', משום שהיה אנונימי. קראתי את הפוסט הזה אף על פי שלא התעניינתי במתמטיקה, ובעודי קוראת את הפוסט הזה התחלתי אט־אט להעלות על דעתי את האפשרות שאני בעצם כן מתעניינת במתמטיקה, שבעצם החמצת חיי היא שנשרתי מהתיכון ועשיתי רק שלוש יחידות במתמטיקה. כל כך הייתי מרותקת לפוסט הביקורת שלו על ספר המבוא של גדי אלכסנדרוביץ' למתמטיקה, שממש, כמו שאתן שומעות, התחשק לי פתאום ללמוד מתמטיקה, או לפחות להתחרט על שמעולם לא למדתי מתמטיקה. כמו כן יצא קצפי על גדי אלכסנדרוביץ', מחבר הספר 'חשבון נפש למתמטיקה', וקיבלתי לחלוטין את כל טענותיו של כותב הבלוג האנונימי. ככל מי שיוצא קצפו עקב פוסט, בגינו או בגין תוכנו, התעמקתי בתגובות, שהיו רבות, אך אחת עלתה על כולנה. "היי", היה כתוב בה, "אם עוד לא ראית, גדי אלכסנדרוביץ' הגיב בפוסט משלו". בלי לשים לב למניין הפרצופים הנקרעים מצחוק, שהיה גבוה ממספר הלבבות, לחצתי כמובן על הקישור כדי לקרוא את תגובתו של גדי אלכסנדרוביץ' על הביקורת שהוטחה בו, ומייד עברתי צד. השתכנעתי שכותב הבלוג האנונימי לא הבין נכון את מסגור הדברים בספרו של גדי אלכסנדרוביץ', ומכיוון שהבין לא נכון את מסגור הדברים, תקף אותו בגינם. והינה אתן רואות את גופי עירום בספרייה. חזרתי אפוא אל הפוסט שמתח ביקורת על ספרו של גדי אלכסנדרוביץ'. קראתי עוד תגובות. מישהו כתב: "היכן אפשר לרכוש את ספרו של גדי אלכסנדרוביץ'?" ומישהו מתחתיו כתב: "בכל פעם שגדי אלכסנדרוביץ' פותח את הפה לומר משפט אתה מייד נכנס בו. אני מתחיל לחשוד שיש לך משהו אישי נגדו". הזדהותי עם גדי אלכסנדרוביץ' הלכה וגברה, ועם גילוי חדוות המתמטיקה החדשה שלי, בכוונת רכישה, הקלדתי בשורת החיפוש את שם הכותר ואת שמו של גדי אלכסנדרוביץ'. יעלה כמה שיעלה, חשבתי. ואולם מקץ כמה רגעי בלבול התחוור לי כי גדי אלכסנדרוביץ' לא כתב שום ספר, וכי מפעיל הבלוג האנונימי הוא גדי אלכסנדרוביץ' בעצמו, שכתב, נגד עצמו, ביקורת ארסית על הספר הבלתי קיים שלו. כאן אתן רואות את גופי העירום בשדה, והעדשה הולכת ומתקרבת אל הפנים שלי, שמבצעות חיקוי של התגובה שלי על אותה ההתחוורות באותו הרגע. אני לא יודעת לומר לכן אם פרצתי בבכי או בצחוק. אני יודעת להגיד לכן שמאז ועד עתה אני ככל הנראה מאוהבת בגדי אלכסנדרוביץ', לא מפסיקה לחשוב על גדי אלכסנדרוביץ', ומצד שני, לא מצליחה לכתוב לגדי אלכסנדרוביץ' הודעה. כאן אתן רואות לוח מכוסה משוואות פולינומיות. נדמה לי. אני לא חושבת שגדי אלכסנדרוביץ' היה מתעניין בי או במה שיש לי לומר, ואפילו לא במה שיש לי לשאול, גם אילו הייתי מגייסת לשם כך את כל החריצוּת שלי ומחדדת את השאלה. ולכן אני לא מדברת אל גדי אלכסנדרוביץ', ומבקשת שלא תספרו לגדי אלכסנדרוביץ' על הסרט הזה, שאני עדיין מתלבטת – וכאן אתן שוב רואות את דימוי ההתלבטות – אם לקרוא לו 'גדי אלכסנדרוביץ" או 'גדי אלכסנדרוביץ' ואני' או 'גדי אלכסנדרוביץ': מש"ל'. אני מבקשת שלא תספרו לו. הוא לא ינחש. אני לא מדברת אליו – וכאן אתן רואות אותי מתעוררת בתוך שלולית של קיא – אלא אליכן. כפי שאתן רואות, יש לי גוף לא רע, ולכן אני יודעת שהסרט הזה יצליח, אבל לא תמיד היה לי גוף כזה. כשהייתי נערה (אני לא מדברת אל גדי אלכסנדרוביץ', אני מדברת אליכן), הייתי גרועה מאוד בהפרעות אכילה. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא אומרת שאי אפשר להיראות טוב בלי הפרעות אכילה, אבל אני כן אומרת שאי אפשר להיראות טוב ולהיות גרועה בהפרעות אכילה. אני אומרת בהחלט: אין דבר שמזיק יותר להופעה החיצונית מהפרעת אכילה לא מוצלחת. שלא לדבר על ההופעה הפנימית. ואם כבר הזכרנו את ההופעה הפנימית, אז כן, גם בלימודים הייתי גרועה. כמו שאמרה דמות שאני לא זוכרת את שמה בתוכנית טלוויזיה עלומה שאיש לא מכיר חוץ ממני, אנשים חושבים שאני חכמה, אבל אני לא חכמה, וכיום, כאומנית וידאו ארט – החל ברגע זה לפחות, וכאן אתן רואות את גופי העירום בחניון התת־קרקעי של דיזנגוף סנטר – אני יודעת איך להתמודד עם זה, אבל בתור נערה לא היה לי סיכוי, מה גם שהפרעות האכילה הפריעו לי להתמודד עם העובדה שאני פחות חכמה ממה שחושבים שאני ואולי לא חכמה בכלל, והפער בין האינטליגנציה שיוחסה לי ובין האינטליגנציה שעמדה לרשותי הפריעה לי להתמודד עם הכישלון המהדהד בהפרעות אכילה. חלק מכן בוודאי זוכרות (ולגדי אלכסנדרוביץ' בוודאי אין מושג, והוא יהיה אדיש לחלוטין לגילוי), שבשנות האלפיים המוקדמות, בתיקיות מחשב מסוימות, תויקו תמונות של ילדים רעבים בכפיפה אחת עם תמונות של דוגמניות מסלול על תקן "השראה", כלומר, על תקן "הַשְׁרָזָה", כלומר על תקן thinspiration. בתיקייה שלי היו קייט מוס, ג'מה וורד, נטשה פולי, אי־אלו נערים אפריקנים מזי רעב מתגוללים בבוץ, שביליתי שעות בניסיונות להבדיל ביניהם ולחלופין להכריע אם הם אותו אחד, בלוגרית אחת מהקריות שהיקף המותניים שלה היה 50 סנטימטר ותמונות של כמה בנות לוהטות מבית הספר, שצולמו בטיולים שנתיים ובמסיבות בריכה והנגטיבים שלהן הועברו מיד ליד בשלמותם, לא בגלל הבנות הלוהטות בהכרח, אלא סתם כך, כי ברקע היו גם תלמידים אחרים, ובהם גם מי שאכפת לו מזיכרונות הנעורים שלו, ובהם מי שתכנן להדביק ראש של חזיר ב'צייר' למורה למורשת ישראל וכדומה. חוץ מאיסוף תמונות ההשרזה בתיקייה, הייתי טובה גם בהטיית אוזן קשבת, וכאן אתן רואות את פנים תעלת האוזן של ג'מה וורד. לג'מה וורד לא יכולתי להטות אוזן קשבת, ומטבע הדברים גם לא לילדים מזי הרעב, אבל לנועה ינקו, שלמדה איתי בכיתה, יכולתי גם יכולתי להטות אוזן קשבת. לג'וי תורג'מן, שלמדה שנה מתחתיי, אבל היה לה חבר שלמד שנה מעליי – כנראה הגבר היפה היחיד שראיתי במציאות עד אז, כי העולם היה אז מלא בנשים יפות, אבל איכשהו ריק מגברים יפים – יכולתי גם יכולתי להטות אוזן קשבת. בשל כך היו מי שנהנו מחברתי לפחות לזמן מה. כאן אתן שוב רואות את הדימוי הזה של ההתלבטות. הוא דימוי חזק. בו גלומה האומנות החזותית הטהורה שלשמה התכנסתן כאן, משום שאתן נשים משכילות, עם טעם משוכלל, ואינכן רוצות לשמוע עוד ועוד סיפורי התבגרות, עוד ועוד סיפורים על חברויות ויריבויות בין נשים, שלא לומר חברויות ויריבויות בין נערות בבתי ספר יסודיים ועל־יסודיים. אילו הייתן יודעות שאלה הסיפורים שאתן הולכות לשמוע כאן, לא הייתן טורחות לצאת מהבית ולבזבז על זה את הזמן. לעומת זאת, אתן משוגעות על הדימוי של ההתלבטות, ואני אתן לכן ליהנות ממנו עוד כמה שניות, כי זו אכן התלבטות גדולה: לדבר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן או לא לדבר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן? מצד אחד, אנחנו יודעות שלא עשינו צעד אחד בחיינו הבוגרים שלא היה רווי בנועה ינקו ובג'וי תורג'מן. ומצד שני, מה עוד יש לומר על נועה ינקו ועל ג'וי תורג'מן? האם עליי לעשות מעשה גדי אלכסנדרוביץ' ולכתוב בעיתון טור ביקורת נוקב נגד סרטה של פלג שלג, שמפליג למחוזות בנאליים וחוגגי בוּרוּת, וחוגגי נועה ינקו, וחוגגי ג'וי תורג'מן, וכל זאת בלי שפלג שלג יצרה אי פעם סרט כזה, וכל זאת כשאני בעצמי פלג שלג? אני חוששת שגדי אלכסנדרוביץ' לא רצה לזכות בפרס כשהוא בחר בדרך הזאת, שהיא ללא ספק הדרך הנכונה, וללא ספק הדרך שבה אני לא הלכתי, משום שאני רוצה, בכל מאודי, לזכות בפרס. ואני יודעת שאזכה בפרס. אני מדברת אליכן ויודעת בכל מאודי שאזכה בפרס, כי חיים שלמים של כישלון בהפרעות אכילה ושל פער מופלג בין האינטליגנציה המיוחסת לי ובין האינטליגנציה העומדת לרשותי הבעירו בי אש מספקת ליצירת וידאו ארט שיזכה אותי בפרס. יש רזות ממני, יש חכמות ממני, יש שטובות ממני בווידאו, יש שטובות ממני בארט, אבל אין כושלת ממני בהפרעות אכילה, ואין מטומטמת ממני שבה בעת נחשבת לחכמה ממני. ועל כן אזכה בפרס, ואעמוד בשורה אחת עם נועה ינקו, שהצטיינה גם בהפרעות אכילה וגם במתמטיקה. נועה ינקו הייתה סוג של גאון בהפרעות אכילה. נדמה לי שהיא חיה כיום, אך לא ידוע באיזה מצב. היה שלב, כבר בבגרותנו, אם כי בבגרותנו המוקדמת, שנודע לי כי היא מתניידת בכיסא גלגלים, ובאותו שלב, בערך, בבגרותנו המוקדמת, נודע לי שהוציאה את הציון הכי גבוה שאפשר להוציא בפסיכומטרי. כן. נכון. נועה ינקו הוציאה 798 בפסיכומטרי על כיסא גלגלים ולימדה את כולנו, למפרע, שאין דבר כזה "המוח שלי נאכל", כפי שטענתי אני בשנות בגרותי המוקדמת, כשהבנתי לראשונה שלַחֶברה האזרחית אכפת יותר מהכישלון שלי בלימודים מאשר מהכישלון שלי בהפרעות אכילה. וכאן אתן רואות את השחקנית המנוחה שלי דובאל. שלי דובאל נולדה ומתה עם אותה מנת IQ, שהרי זו מנה שאין מפחיתים ממנה לעולם, כפי שהוכיחה לנו נועה ינקו כשהוציאה 798 בבחינת הפסיכומטרי שהגיעה אליה על כיסא גלגלים כי שקלה 27 קילוגרם. כושר הריכוז של נועה ינקו לא נפגם לרגע. שמעתי שבדקו את זה. שמעתי שניסו אותה. שמעתי שבזמן הבחינה מישהו אמר לה, "תראי, ציפור", והיא אמרה, "אני יודעת מה אני, אבל מה אתה", בלי להרים את עיניה מהשאלה בהסתברות – או, יש האומרים, הסקה מתרשים. לעומת זאת, בערך באותו הזמן, אני הוצאתי את הציון הבינוני ביותר שאפשר להוציא בפסיכומטרי, וגם זה נושא שנחקר. שאלו אנשים מהו הציון הבינוני ביותר שאפשר להוציא בפסיכומטרי, והתשובה הייתה הציון שלי, וכך היה גם בכל אחת ואחת מבחינות הבגרות, שאליהן ניגשתי אחרי שעזבתי את התיכון, כשכבר ידעתי עד כמה עמוקה הבינוניות שלי, אבל האחרים עדיין לא ידעו. אם כי היו לי, כמו לכל אחד, כמה רגעי ברק. ובדיוק בהם הייתה נעוצה הבעיה. הפעם היחידה שבה הברקתי בשיעור ספרות, למשל, הייתה כשקיבלנו עבודה בזוגות, ואני מיניתי את עצמי להיות בת הזוג של נועה ינקו. נועה ינקו לא הייתה בכיתה. בשלב הזה היא כבר לא הייתה בכיתה כמעט אף פעם, כי כבר שקלה רק קצת יותר משלושים קילוגרם, וברגע שהמורֶה לספרות אמר "עבודה בזוגות", הרמתי יד והתנדבתי להיות בת הזוג של נועה ינקו. המורה לספרות החמיא לי על רוח ההתנדבות, אבל נועה ינקו בקושי ענתה לטלפונים. כשסוף סוף תפסתי אותה, היא אמרה "אוקיי". אחר כך שוב לא ענתה. חשבתי שאני יכולה להתחיל את העבודה בעצמי, ונועה ינקו תצטרף בהמשך, וכך עשיתי. העבודה שהתבקשנו להגיש הייתה "שני צדדים של אותו הסיפור", כלומר, לא עבודה בנושא "שני צדדים של אותו הסיפור", כי אם גילום בפועל של הרעיון הזה, שהיה עלינו להפנים בדרך לרעיונות מורכבים יותר, כגון "שלושה צדדים של אותו הסיפור". בשלב א' התבקשנו לבחור יחד ספר שיש בו שתי דמויות מרכזיות; לכתוב יחד דו"ח קריאה ככל דו"חות הקריאה; להוסיף פסקה על הבחירה שלנו בספר ועל חלוקת העבודה בינינו. בשלב ב' היה על כל אחד מבני הזוג לכתוב בנפרד את הצד שלו בעבודה, משמע את המונולוג הפנימי של דמות אחת מן השתיים; להגיה זה את חיבורו של זה; ולבסוף לכתוב יחדיו את הסיכום, וכן תשובה לשאלה "מה למדנו מהתהליך". הרבה תלמידים התרעמו על כך שלא קיבלנו רשימה סגורה של ספרים לבחור מתוכה. היו אף אימהות שהתקשרו למורה לספרות, שהטרידו את מנוחתו בשבת אחרי שהטרידו את מנוחתו ביום ראשון, והוא הבטיח שיחזור אליהן במהלך השבוע, אך לא חזר, ואז התקשרו למחנכת, והיא גיבתה אותן מול המורה לספרות, אך לשווא, ובסופו של דבר התקשרו גם למנהלת, והיא גיבתה את המורה לספרות ושמה סוף לעניין. המנהלת אמרה לאימהות: דמיינו שיש לנו בבית ספר תקציב לשיעור חיפוש ביבליוגרפי, ושאת הסעיף הראשון בעבודה הם קיבלו בשיעור חיפוש ביבליוגרפי. בתור אימהות, מה הן יכלו לומר? המשפט "דמיינו שיש לנו תקציב" הפנט אותן. כך יצאנו לדרכנו, זוג־זוג וחלוקת העבודה הפנימית שלו. היו לנו חודשיים. אפשר לומר, לתפארת המליצה, שהסתיו היה אמור להתחלף בחורף, אבל הסתיו עמד על כנו, הבשר בין השלד לעור בגופה של נועה ינקו הלך ונעלם באֵתֶר, ואני חיפשתי אחר ספר הזוגות המושלם בפורום 'ספרים וספרות' ב'תפוז פורומים'. הדפתי הודעות מתולעות ספרים פדופיליות. קיבלתי כל מיני הצעות, אבל אף אחד מהספרים לא נראה לי מתאים. כתבו לי "רומיאו ויוליה", וזה נראה לי אינפנטילי. כתבו לי "שני אנשים" של ז'ורז' דיאמל, שעותק מתפורר שלו היה בביתי ודחה אותי פיזית. כתבו לי "אין דבר כזה, יש דבר כזה" של לאה אילון, שנראה לי מתחכם. כתבו לי על כל מיני רומנים לבני הנעורים עם שמות של שני אנשים בכותרת שלא התאימו למשימה, לא לי ולא לנועה ינקו. התלבטתי רבות, אבל אינכן רואות כאן דימוי של התלבטות כי אם דימוי של עבר, ובעודי מתלבטת, ובעודי מחפשת, ובעודי מצטיינת בשיעור חיפוש ביבליוגרפי שאיננו, הלך הסתיו והתחלף לתפארת המליצה בחורף, הלכו הימים ולתפארת המליצה התקדרו, ונועה ינקו רק לעיתים רחוקות ענתה לטלפון והבטיחה שהיא לגמרי איתי בזה, וקולה הלך ונעשה חלול יותר, ופחות ופחות ניתן היה להעלות על הדעת שעבודתנו המשותפת תבוצע ותוגש כדרך הטבע. שלושה ימים לפני מועד ההגשה התעשתי. הספר האחרון שקראתי בשלמותו היה 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד', לבוק ריפורט בשיעור אנגלית מתקדמים, ולא נותרה לי ברירה בשלב הזה אלא למחזר ולקוות לטוב. תרגמתי את הבוק ריפורט לעברית, ובאותו הלילה כתבתי גם את הסעיף השני, שהתארך לכדי מסה בדיונית על תהליך הבחירה הבדיונית בספר ועל חלוקת העבודה הבדיונית ביני ובין נועה ינקו. עם שחר התחלתי לכתוב את "הצד שלי בעבודה", את המונולוג הפנימי, ואז נתקפתי עוויתות בקיבה וכמעט התעלפתי כי לא אכלתי מאז ארוחת הצוהריים שהיו בה לבדה פי שניים קלוריות ממכסת הקלוריות היומית הרצויה שלי כולה. כעבור שעות אחדות הגעתי טרוטת עיניים לבית הספר, והופתעתי לגלות שגם נועה ינקו הגיעה טרוטת עיניים לבית הספר. שאלתי אותה, "עשית משהו בבית בזמן הזה?" והיא אמרה שלא. אמרתי, "טוב, אנחנו כותבות על 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'". תווי פניה לא העידו על הקשבה. אמרתי, "אני כמעט סיימתי, רוצה שאני פשוט אמשיך לבד ואכתוב את השם שלך?" ונועה ינקו אמרה "אוקיי", כאילו היא עושה לי טובה, ואז הניחה את ילקוטה על השולחן ונעלמה מאחוריו היעלמות מסוג ג'ירפה בספר הילדים 'מיץ פטל', ואילו אני התגברתי כארי לעבודת השם של נועה ינקו. כל אותו היום כתבתי את צד' ב' ואת הסיכום וכן תשובה לשאלה "מה למדנו מהתרגיל הזה". נשאלת השאלה: מניין נחלתי את שיר ההלל הזה למה שהתרחש, כביכול, ביני ובין נועה ינקו כאשר חילקנו בינינו את 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד'? בתיכון שלנו לא קראו הֶגֶל. מהי דיאלקטיקה לא ידעתי. סינתזה הייתה רק בפוטוסינתזה, שקיימת בהחלט בחומר הלימודים של מקצוע הביולוגיה לכיתות י', אך גם אותה לא הבנתי. ועם זאת, משהו כנראה ידעתי. משהו בי כנראה היה מוכן למשימה. וכאן אתן רואות את גופי העירום מודבק ברישול על גופו הלבוש של טום קרוז, שנתלה ביד אחת על צוק תלול בצבע אוכרה בפארק הלאומי דֶד הוֹרְס פוינט שבמדינת יוטה. זה באמת גופו של טום קרוז מתחת לגופי העירום. אתן יכולות לשפוט את טום קרוז כאוות נפשכן, לקרוא לו סהרורי, לכעוס עליו בשם קייטי הולמס, לכעוס עליו בשם סוּרי, אבל את הפעלולים אתן לא יכולות לקחת ממנו. את היותו הוא עצמו אתן לא יכולות ליטול. האיש הסהרורי הזה סירב לכפיל. והוצע לו כפיל. למעשה, כמעט נכפה עליו כפיל. בעודו מתאמן ומתכונן למשימה הבלתי אפשרית היה הבמאי מתקשר אליו בעיקשות שבה התקשרתי אני לנועה ינקו ואומר לו, "כל זה לחינם, אתה מכלה את כוחותיך בטיפוס על צוקים לחינם, כי אנחנו לוקחים כפיל". אבל כוח רצון של סיינטולוג זה לא כוח רצון של אדם מן היישוב. הזרוע השרירית, הנאחזת שם בחתכת צוק, היא זרועו של טום קרוז. האם הוא היה מחובר לכבלי בטיחות דקים במיוחד, שעשויים מחומר חזק מאוד, אך כמעט בלתי נראה למצלמות? ודאי. האם הכבלים הוסרו בעריכה הדיגיטלית? הוסרו. האם כל סלע וכל חור אחיזה עברו בדיקות עומס כדי לוודא שהם יציבים ויכולים לתמוך במשקלו? אין שום שאלה. ובכל זאת, אותו מעצמו אין לגזול. מלוא הקרדיט מגיע לטום קרוז על הפעלול, כשם שמלוא הקרדיט מגיע לי על העבודה שלי ושל נועה ינקו. והעבודה הזאת זהרה. המורה לספרות ציין אותה לשבח בפני הכיתה. "כפיים לנועה ינקו ולפלג שלג", הוא אמר. המילה "כפיים" עוד לא הפכה מזוהה עם קהלים שהודרו מבית הספר הזה. לא נראה שלנועה ינקו זה הזיז. היא ממילא כמעט נפחה את נשמתה שם, ומהר מאוד אושפזה. אני המשכתי בהרגליי. אספתי את גזרי ההשרזה. נשקלתי ושקלתי. מדדתי במידה אשר מדדתי בה. חיברתי וחיסרתי. סכמתי וקיזזתי. וכל זאת בהעמדת פנים שאני קוראת ספרים. אחרי ההצלחה המסחררת, הכפיים, השבחים – הקרדיט, אף שהיה חצוי – כמעט לא הייתה לי ברירה. מדובר במערכת תגמול. המסלול המזולימבי שלי לא השאיר לי ברירה. האונה הפריאטלית שלי, לעומת זאת, התנגדה בתוקף. הבנת הנקרא שלי הלכה והידרדרה. עד מהרה התחוור לי כי המורה לספרות לא נשבה בקסמי, ויתרה מזאת, התחוור לי כי הוא היחיד שיודע שאיני קוראת את הספרים באמת, כי במבחן בקיאות אמריקאי על 'הדֶבֶר' של קאמי לא עניתי על שום שאלה. תחת זאת כתבתי מנשר. "מבחני בקיאות הם מנגנון פשיסטי", כתבתי. "איזו חשיבות יש לפרטים הקטנוניים, הזניחים, כגון מי אומר מה ולמה, מי עושה מה ולמה", שאלתי. "הלא מה שחשוב הוא היכולת להבין את מעמקי היצירה", כתבתי, "את הרוחש בה מתחת לפני השטח של הטקסט, את תילי התילים של המשמעויות שבהם אפשר לדון בלי להזכיר עובדה יבשה אחת". חשבתי ששנית ימחאו לי כפיים. לא מחאו. חשבתי שייתנו לי מאה. לא נתנו. כן נתנו לי לבחור בין אפס מאופס, אם נותיר את העניין מאחורינו, ובין ציון עובר, חמישים וחמש ולא יותר, אם אצליח לומר משהו על תילי התילים של המשמעויות. שילבתי את ידיי ושתקתי את שתיקתי. "פֶּלֶג, האם קראת את הסֵפֶר?" שאל המורה לספרות. "פֶּלֶג שֶלֶג, האם קראת את הסֵפֶר 'הדֶבֶר'?" שאלה המנהלת. "כמובן שקראתי", אמרתי. וזה לא היה שקר, אכן קראתי אותו, אלא שחשבתי, תוך כדי קריאה בו, על דברים אחרים. אוצר המילים שלי התרחב בוודאי, מבנים תחביריים נטמעו אולי, ואילו היו מבקשים ממני לכתוב דיגום סגנוני, אך לבחור בעצמי את התוכן – למשל קלוריות, למשל נועה ינקו, למשל ערוץ E! – היה לי סיכוי. אבל הם לא רצו דיגום סגנוני. הם רצו בקיאות. בקיאות או פשרה. בקיאות – או תילי תילים של משמעות. תילי תילים של משמעות – או בקיאות. "יותר לא תראו אותי פה", אמרתי. "איבדתם לקוחה". כעבור חודש צלצלה אליי המנהלת וביקשה שאפגוש את המורה לספרות בכיתה ריקה, ואני החלטתי לתת לו ניסיון נוסף. המורה לספרות לקח אותי לכיתה ריקה, השאיר את הדלת פתוחה, התיישב על שולחן ואמר, "את עושה טעות. אל תעזבי את התיכון". אמרתי, "אה־הא". הוא אמר, "אחותי עזבה את התיכון והיא מתחרטת על זה עד היום. היא בת שלושים וחמש, משוררת וסופרת עטורת פרסים וציונים לשבח, ועדיין מתחרטת על כך שנשרה מהתיכון. היא תסכים לדבר איתך אם את רוצה". אמרתי שאין צורך. הוא אמר, "זה פשוט רעיון גרוע. זה כנראה הרעיון הכי גרוע שהיה לך, ואם תעשי את זה יהיו לך עוד המון רעיונות גרועים, ובאיזשהו שלב ייגמרו לך הרעיונות הגרועים החדשים ותהיי לכודה בסחרחרה של אותם רעיונות גרועים חוזרים ונשנים, ואת תהיי לבד, ואת תישכחי מלב, ואת תשאלי את עצמך אם מישהו מתגעגע אלייך, והתשובה תהיה שלא, אף אחד לא מתגעגע אלייך, אף אחד לא זוכר שעזבת כי אף אחד לא זוכר שהיית, ויהיה לך קשה מאוד להשתלב במסגרות, ולא יהיה לך מוסר עבודה, ואולי גם לא מוסר אחר, וזה אולי נראה לך לא חשוב, אבל זה כן". שאלתי, "זה הכול?" כי חסַר לי שם משהו. היה עליו לשלם איזה מס כדי שאקשיב לדברי ההבל האלה, ואת המס הזה הוא לא שילם. אילו אמר, "דווקא את, פלג שלג, דווקא עם הכישרון שלך, הייחודי; דווקא עם הקסם האישי שלך, היוצא דופן; והיופי שלך, המרהיב; והאינטליגנציה שלך, הפרועה – שעשויים להכשיל אותך אם לא תרתמי אותם לשירותך – דווקא את צריכה להישאר פה, ואני אעשה הכול כדי שתרצי לבוא לכאן, כי אחרת תחסרי לי, כי אני חושב עלייך, כי איני מפסיק לחשוב עלייך, כי אני מאונן עלייך", אולי אז הייתי נשארת. אילו היה צועד צעד לקראתי, או שלרגע היה מתחלף מבטו ממבט מפעיל סמכות למבט מנצל סמכות, ייתכן שהייתי נשארת. אבל הוא אמר, "כן, זה הכול, אני מקווה שתישני על זה". עזבתי אפוא את התיכון. ונועה ינקו עזבה את העיר. על כך שמעתי באחת משיחות הטלפון שניהלתי עם אחת החברות האחרות מבית הספר, שהיו לא רזות דיין ולא חכמות דיין בשביל לתת בהן סימנים. את שיחות הטלפון הייתי יוזמת אחרי לילות שבהם איומיו של המורה לספרות גזלו את שנתי. הייתי חושבת, "אכן נראה שאף אחד לא מתגעגע אליי", ולא נרדמת, ואז נרדמת, ואז מתעוררת בערך בשעה שבה חבריי לכיתה סיימו את יום הלימודים שלהם, ומצלצלת לאחת החברות הלא רזות, הלא חכמות, ושואלת, "מה נשמע? התגעגעת אליי?" ונענית ב"ברור", ב"הכי בעולם", ואז פחות או יותר מפסיקה להקשיב, עד שהוזכר משהו חשוב, כמו השמועות על כך שג'וי תורג'מן עשתה הפלה, והשמועות הסותרות על כך ששום הפלה ושום נעליים, שהרי ג'וי תורג'מן לא קיבלה מחזור מאז הצונאמי של 2004, שהיה בהחלט המחזור האחרון של ג'וי תורג'מן שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, הודות למשפט "אם כבר מדברים על צונאמי", שהיה נדמה לה שהיא לוחשת לחברתה הלא כל כך רזה ולא כל כך חכמה באמצע שיעור לשון, אבל חברה לא רזה ולא חכמה אחרת שמעה את המשפט מקצה אחר של הכיתה וגם הבינה אותו, ופרצה בצחוק, ומאז רחשו השמועות שהטראומה חָבְרה לתת־התזונה והעלימה את המחזור החודשי של ג'וי תורג'מן כליל, אבל כעת צצו שמועות שכנגד על היריון והפלה. וכאן אתן רואות מונטאז' של אזורים מוכי אסון מהעשור הראשון של שנות האלפיים – לפני, תוך כדי ואחרי. הינה סרי לנקה לפני הצונאמי, הינה ניו אורלינס תוך כדי הוריקן קתרינה, הינה סצ'ואן לאחר רעידת האדמה, וכן הלאה וכן הלאה, והינה גופִי העירום. באחת משיחות הטלפון ההן נאמר לי גם שנועה ינקו עברה דירה. מה זאת אומרת עברה דירה, אפשר לשאול. כיצד אדם שמאושפז בכפייה ומחובר לזונדה עובר דירה? אפשר לשאול, אך לא צריך. אין חידה ואין מסתורין. הוריו אורזים את ארגזיו. זה הכול. נועה ינקו עברה דירה, משמע משפחת ינקו עברה דירה. מהעיר אל המושב. זה הכול. אלא שהמאזין לשיחות הטלפון של נערות יכול לשכוח שהן מחוברות בכלל לתא משפחתי כלשהו ולטעות במחשבה שהן פועלות כסוכנות חופשיות בעולם, כאחד היתומים בספריו של צ'רלס דיקנס. לא ולא. לנועה ינקו הייתה משפחה, והמשפחה עברה מהעיר אל המושב, וכשעלתה נועה ינקו במשקל ושקלה סוף־סוף לא פחות מאחד היתומים בספריו של צ'רלס דיקנס ושוחררה לסופ"שים בבית, לא אל העיר היא שוחררה אלא אל המושב. ופייסבוק עוד היה בחיתוליו. ואינסטגרם עוד לא היה בכלל. ואנחנו – אני והחברות שלא התגעגעו אליי, אני והחברות שהתגעגעו אליי הכי בעולם – לא ידענו עוד איך נועה ינקו נראית. לא ידענו עליה יותר שום דבר. לא ידענו גם מתי השתחררה סופית מן האשפוז, אם בכלל. חלף הזמן והתוודענו לפייסבוק. התרגלנו להקליד את שמה של נועה ינקו בסרגל החיפוש פעם ביום, אך לשווא. את ג'וי תורג'מן ראינו שם, שרועה על כיסאות חוף צהובים, נעשית צהובה יותר ויותר בעצמה, שותה בקשית משקה מתוך דלי עם עוד עשרה אנשים, נשארת מודל לשיעור אנטומיה – כבר לא לשיעור על עצמות, כעת לשיעור על שרירים – תלויה תחילה על זרועו של החבר שלה, שלמד שנה מעליי, ולאחר מכן תלויה על זרועות גברים רבים אחרים. ולנועה ינקו לא היה זֵכֶר. באחד הימים צצה איזו נועה ינקו אחרת, שכתבה את שמה בעברית, אבל היא הייתה בת עשר, ולא היה מקום לבלבול. כאן אתן רואות את נועה ינקו שהייתה אז בת עשר. היא שמנה. ובדיוק כשהתחלתי להשלים עם המחשבה שלעולם לא אראה שוב את נועה ינקו, ביום אביב נאה של השנה שבה רוב בנות כיתתנו כבר השתחררו מהצבא, ראיתי אותה. את נועה ינקו. בעיר. בתור לנוירולוגית. מה יותר הגיוני? אין יותר הגיוני. המתנתי לד"ר דקל בתקווה שיימצא מרפא למיגרנות שלי, בתקווה שמאחורי המיגרנות נמצאים מאגרים של אינטליגנציה שעד כה לא היו נגישים לשימוש, ושעצם סכירתם של מאגרי האינטליגנציה הללו היא מחוללת הכאב, ולא, כפי שטען רופא המשפחה, התמכרותי מגיל צעיר למשקאות נטולי קלוריות ועתירי קפאין. ישבתי על ספת עור אדומה וצפיתי בטלוויזיה עבת מסך, ששידרה חדשות פושרות של אמצע היום. הגעתי לסוף הדיווח על כך ששר האוצר השעה את עצמו מתפקידו, ומייד לאחר מכן החלה כתבה על שינייד אוקונור, שהוציאה אז אלבום בשם 'תאולוגיה' ודיברה בשל כך על תאולוגיה. בכל דתות העולם יש משהו שמרתק אותה, אמרה שינייד אוקונור, והוסיפה שלמעשה אין ביניהן כל סתירה, ושלמעשה עולה הדומה ביניהן על השונה, וציינה אגב אורחא שהיא מתמודדת עם מחלה של כאב ועייפות כרוניים (מייד עלה על דעתי שגם אני מתמודדת עם מחלה של כאב ועייפות כרוניים), ולכן היא רק מבקשת להשתייך לדבר מה גדול, עוצמתי וטמיר ממנה עצמה. גם אני לא יכולתי לחשוב על הרבה דברים גדולים, עוצמתיים וטמירים יותר משינייד אוקונור עצמה. גם אני הגעתי מייד אל מחוזות התאולוגיה שאליהם הגיעה שינייד אוקונור, כשאמרה, בחיוך מבויש, "אחת הדתות הגדולות, למשל", כי עוד לא החליטה איזו, כי עוד לא עמדה על השונה המכריע בכל זאת את הדומה, שהרי אילו היה הדומה מביס באמת את השונה לא היו הדתות הגדולות אלא דת גדולה אחת, והיא לא הייתה ניצבת מבולבלת ומתלבטת ונבוכה נוכח ההיצע. את כל זה קראתי בכתוביות, שכן הווליום היה נמוך מכדי לשמוע את שינייד אוקונור מדברת, אך לא נמוך מכדי לשמוע את השיר שבו בחרו עורכי מגזין התרבות לחתום את הכתבה, שהיה כנראה השיר היחיד של שינייד אוקונור שהכירו, שהיה, כמובן, Nothing Compares 2 U, כלל לא מתוך האלבום 'תאולוגיה', וכלל לא השיר שהייתי רוצה להיזכר באמצעותו אילו הייתי שינייד אוקונור. האם שינייד אוקונור הייתה זקוקה לאחת מדתות העולם להתנחם בה אילו השירים שכתבה והלחינה היו מזוהים איתה יותר מגרסת הכיסוי הזאת לשיר של אומן אחר שלעולם לא תשתווה אליו? כך תהיתי כשישבתי שם על הספה האדומה. למעט המייתה של החילוניות הגוועת על מסך הטלוויזיה והרמוניית הניירת וההקלדה של פקידת הקבלה, המרפאה דממה. יום האביב היה יפה כל כך, שלא היה צורך בחימום ולא בקירור. תכול השמיים שמחוץ להישג ידינו ופריחת הפרחים שפרחו לא בשבילנו היתרגמו במרפאה שבבניין המשרדים לדממה קטיפתית שעמדה נינוחה וניצחת מתחת לכל צליל אחר. ולכן, בשל הדממה הזאת, נדרכתי לשמע הפעמון החשמלי של דלת הכניסה כשצלצל, והוספתי להידרך לשמע זמזום ההרשאה שזמזמה מזכירתה של ד"ר דקל, גברת הד, ומבחינה עצבית, מבחינה מוליכית, לא הייתה לי ברירה אלא להסיט את מבטי מהטלוויזיה אל עבר הדלת הנפתחת. מבעדה נכנסה זו שבכל מקום חיפשתי, הנערה שלה פיללתי, היא ולא מלאך, ואני הבטתי בה ודמעתי. הבטתי וחשבתי: בוודאי. הבטתי בבגדים שלבשה – סמרטוטים שהיו עשויים אך ורק מכותנה, חן וחסד, בגוונים דהויים של סגול. המכנסיים היו גדולים עליה, ועם זאת, הגומי היה בדיוק בגודל הנכון, והשילוב הזה, של עודף בד וגומי בגודל הנכון, יצר גלישה מפוארת מעל האגן שלה, מעל הירכיים שלה, שהרווח ביניהן היה כה גדול, מעל האגן והירכיים המרווחים שנראו יחד כמו שולחן, ממש כמו שולחן, כמו שולחן מתכוונן של איקאה, שיש לו שתי רגליים ממתכת ופלטת עץ, והרגליים ממוקמות בדיוק באמצע הפלטה, והעצמות, עצמות האגן שלה, אלוהים, הן היו כחזית הפלטה, שבולטת הרבה מעבר לרגלי המתכת. וכאן אתן רואות את גופי העירום נשען על שידת איקאה. הייתן מעדיפות שיהיה זה גופה העירום של נועה ינקו, לפחות כדי להבין על מה אני מדברת, אבל זה גופי העירום על שידת איקאה, ובעומק השדה אתן רואות דמות מטושטשת באפודה צהובה ששועטת לעברי בניסיון לתפוס אותי ולהביא אותי למעצר על ביזוי פתרון אחסון. חשוב לציין שהיא נראתה הרבה פחות חולה. רזונה היה כרזונה כאשר הכרנו ביום ההיכרות של בית הספר ולא כרזונה לפני שאושפזה. עורה היה כמוש ופצוע, אבל הוא היה כזה גם לפני שמצבה החמיר. שְׂערה היה מדובלל כמתחייב, אבל גם שׂערי היה מדובלל, אף שכבר מזמן הודיתי בכישלוני בהפרעות האכילה ופרשתי מהתחום כדי לפנות מקומות לכישלונות חדשים. קולה היה חרישי ומתרשרש, ובקושי, בקושי, בקושי הצלחתי לשמוע כשרכנה אל עבר גברת הד עם כרטיס קופת החולים בידה ומלמלה רק "נועה". את שם המשפחה לא שמעתי. דמעתי והודיתי לאלוהים על שזימן לי הזדמנות נוספת להביט בחן הזה, בחסד הזה, בגשם הסגול הזה. לחזות שוב בגאון בפעולה. האמנתי שאני מתוגמלת על משהו. עוד לא יכולתי להעלות על דעתי שזה פשוט צירוף מקרים, צירוף מקרים צרוף, שהיום נראה לי ולכל מי שאני מכירה לא יוצא מגדר הרגיל, אבל אז היה נשגב מבינתי לחלוטין. היא טמנה את כרטיס קופת החולים שלה בתיק צד מתפורר, וגם כשפנתה מאזור הקבלה אל אזור ההמתנה ליוויתי אותה במבטי, עד שעמדה ממש מולי והתלבטה אם להתיישב לימיני או לשמאלי – שכן ישבתי במושב האמצעי מבין שלושה – ובכל זאת מיאנה לזכות אותי במבט. עיניה הירקרקות־עכורות דילגו מעליי שמאלה וימינה, רצוא ושוב, ואני לא יכולתי שלא להבחין כי משהו במבטה התבהר מאז הפעם האחרונה שראיתיה. לא יכולתי שלא לחשוב שהקילוגרמים הללו, שהעלו אותה בחזרה מדרגת רזון עולם שלישי לרזון עולם ראשון, הדליקו בתוך תוכה משהו שהיה כבוי עד אז, ותהיתי אם מדובר בדבר מה גדול, עוצמתי וטמיר, והאם בשל כך היא מתעלמת ממני, או שמא היא מתעלמת ממני כהמשך ישיר לאדישות שגילתה כלפיי מרגע שהפסיקה להזדקק לאוזן קשבת. לא יכולתי לשאת עוד את אי־הוודאות. וכאן אתן רואות דימוי של אי־ודאות, שאינו זהה לדימוי ההתלבטות, אבל כמה מכן בוודאי יכלו להתבלבל, או פשוט לא לשים לב. וכאן אתן רואות דימוי של בלבול, וכאן אתן רואות דימוי של חוסר תשומת לב, ואתן בוודאי שמות לב שהם שונים בתכלית ושאי אפשר להתבלבל ביניהם. "נועה", אמרתי, והיא אמרה "כן", ולרגע חשבתי שהיא אומרת זאת באדישות הטיפוסית, באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה "אנחנו זוג", באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", באותה אדישות שבה אמרה לי "אוקיי" כשאמרתי לה, "אני פשוט אעשה הכול ואתן לך חצי מהקרדיט", אבל לא יכולתי שלא לשים לב למשהו נוסף, נוגד אדישות – לא גדול ולא עוצמתי, אך במידה מסוימת טמיר – שצץ מבעד לאדישות שבה אמרה לי "כן" בחדר ההמתנה לנוירולוגית. עיניה הירקרקות משזכרתי התמקדו בי לבסוף, לראשונה מאז שהייתי לה אוזן קשבת. אמרתי "היי", ועמידתה על טיבי העמיקה. ראיתי כיווץ דק מן הדק של גבה. אמרתי "וואו", והיא נשכה שפה. אמרתי "מה נשמע?" והיא אמרה "בסדר", אך לא שאלה אותי בחזרה. ושוב אמרתי "וואו", אבל הוספתי, "כמה טוב לראות אותך", והיא כבר פרעה את תווי פניה בחוסר סבלנות, הביטה לכיוון אחר ואז שוב בי, כמעט הוציאה הגה, אך נמלכה בדעתה. "את נראית כל כך טוב", אמרתי, והיא כמעט חייכה, אך שוב נמלכה בדעתה. "אפשר לחבק אותך?" אמרתי, "אני פשוט לא מאמינה". וכבר הושטתי את ידיי, אך עוד לא קמתי, כשהיא אמרה, "סליחה, אבל מי את?" חשבתי, אלוהים, מה עושים להן במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל השומר? אולי הנוירוזה התפתחה לפסיכוזה והיא חזרה אלינו מתת־עולם נפשי נוסף המצוי מעבר לתת־העולם של תת־המשקל ותת־התזונה? אבל גם אם כן, חשבתי כשישבתי שם עם זרועות מושטות על הכורסא האדומה, גם בהשפעת כל טיפול תרופתי שאפשר להעלות על הדעת שתציע הרפואה המודרנית לאדם בתת־עולם, כיצד הגיעה למצב שאינה זוכרת בן אדם שלם, חברה שלמה לכיתה? כיצד הגיעה למצב שאינה זוכרת אותי? האם הטיפול בנזעי חשמל חזר לאופנה? לובוטומיה? בתוך שניות ספורות כבר הייתי על סף בכי ורציתי לנשור מהתור וללכת בלי לומר שלום. המחשבה על חיים שלמים של מיגרנות חשוכות מרפא ובינה מנוטרלת העציבה אותי פחות מהמחשבה על הישכחות גמורה כל כך מליבה של נועה ינקו. בכל זאת נשארתי, ואת דמעותיי בכל זאת כבשתי. אמרתי "פלג", והבעת פניה השתנתה באחת, וחשבתי שהינה היא נזכרת, הינה היא מזהה, אבל היא לא נזכרה, לא זיהתה. היו אלה רק מבוכה ורגשי אשמה שהמסו כל קור קודם בפניה. ואמרתי "פלג שלג", והיא שאלה "פלג שלג?" כמתפלאת, בעליזות, כמתפעלת, וכמעט איבדתי תקווה, אך בכל זאת אמרתי "למדנו ביחד". אמרתי זאת חרש. כבר לא הבטתי בה. כבר לא יכולתי לשאת את מבטה. "אני לא חושבת", היא אמרה. נשמתי עמוק. התאפקתי לא לצרוח. מה שרציתי לצרוח היה "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", אבל לא צרחתי, ולא את זה. "עזבתי בכיתה י'", אמרתי בווליום סביר, והתכוונתי לומר, "אבל את נעלמת עוד קודם", כי דבר אחר לא הייתי מוכנה לשמוע, והוא שהמורה לספרות צדק, שנבואתו התגשמה, שבשל נשירתי מבית הספר נשתכחתי מלב. הרי ידעתי בוודאות שגם נועה ינקו לא חזרה ללמוד שם, ולפיכך לא ייתכן שבשל כך נשתכחתי מליבה. לא הספקתי להשלים את המשפט. היא שאלה "איפה למדת?" ואני אמרתי איפה. "לא למדתי שם בחיים", היא אמרה, קלילה וזוהרת, גדולה ועוצמתית ולא טמירה בכלל, והקור שהיה בה, הנוקשות שהייתה בה, העוינות שהייתה בה כלפיי – כולם נעלמו בן רגע. "את לא נועה ינקו?" שאלתי. היא אמרה "לא, אני נועה מילר, נעים להכיר", והושיטה לי את כף ידה הכתומה וחייכה חיוך לבבי, עם שיניים שבאמת לא דמו כלל לשיניה של נועה ינקו. כך הפכה נועה מילר לחברתי הקרובה, לנפשי התאומה, לבשר מבשרי, במשך עשור. אלמלא היה השם נועה נפוץ כל כך, לא הייתי מוצאת לי נפש תאומה או חברה קרובה אף פעם. כך חשבתי, על כל פנים, במשך עשור. חשבתי שאלמלא היה שמן נועה, לא היה סיכוי שתהיינה גם כה דומות וגם בעלות אותו שם. עולמי היה צר כל כך אז, שלא הבנתי עד כמה נפוצים צירופי המקרים הנדירים האלה. הייתי צעירה ובורה ביחס לסטטיסטיקה הטריוויאלית שכולם נולדים בורים ביחס אליה, אך מפתחים כלפיה חוש, כשלוחה מעודנת יותר של חוש זמן, ויודעים בסופו של דבר מתי להתרגש מצירוף מקרים ומתי להישאר שווי נפש. נועה מילר הייתה עתה בלתי נפרדת ממני, ועם זאת, המשכתי להקליד את שמה של נועה ינקו בתיבת החיפוש ולהתאכזב. נועה מילר מילאה כל חלל וכל שתיקה במלל אין־סופי, ועם זאת, שמעתי את שתיקותיה של נועה ינקו בכל מרווח. גם את ג'וי תורג'מן ראיתי, בפינות בתי הקפה שבהן התכוננה החברוּת האמיצה שלי ושל נועה מילר, שנראתה ככל החברויות האמיצות האחרות. בתי הקפה היו מרוהטים באוצרות שהוצלו מגריטה והעלו ריח חלודה ועובש, ונועה מילר ואני בלענו את הפיתיון והתמוגגנו מן האחדות שנוצרה בתוך המגוון הסגנוני הודות לזוהמה ולבלאי. בינות לכורסאות זהות מרוב יושן ראיתי את פניה של ג'וי תורג'מן מבליחים לרגע כלהבה בחשכה ומייד נעלמים. ראיתי גם את מי שהיה החבר שלה, שלמד שנה מעליי. ראיתי את כולם בכל מקום. נועה מילר כבר הכירה את המבט המזהה, את הידרכות הגוף לקראת זיהוי, ולכן אתן רואות עכשיו אייל דרוך – לקראת טרפו? לקראת טורפו? – ביער. נועה מילר כבר התרגלה לשאול "את מי אנחנו מזהות סלש הוזות עכשיו", בגוף ראשון רבים, כפי שדיברה אליי בדרך כלל. את מבט האייל הדרוך שלי היא כללה ביצירת הווידאו שליוותה את הגשת מועמדותה לעשרות בתי ספר לאומנות ברחבי העולם, ולרובם היא התקבלה. בזו אחר זו היא קיבלה את התשובות בדואר, ואני קיבלתי בדואר את ציון הפסיכומטרי הבינוני שלי. תחילה ניסתה נועה מילר לעודד אותי במישרין. היא ערכה רשימה של כל חוגי הלימוד הסגורים בפניי והסבירה לי מדוע ממילא לא הייתי רוצה ללמוד באף אחד מהם. רק לאחר מכן, כשראתה שאיני מתעודדת, הציעה לי להתנחם בחופשה בברלין, ואני כמובן שאלתי, "ברלין? מי נוסע לברלין?" מכיוון שהשנה הייתה 2008. נועה מילר אמרה, "ברלין היא הדבר הבא", ואני אמרתי, "אבל קפוא עכשיו בברלין", בלי להיות בטוחה שזה נכון, מתוך אינטואיציה בלבד, ואכן, היה חודש מרץ, היינו חברות כבר שנה, ובתל אביב השמש זרחה ובברלין היה קפוא, ונועה מילר אמרה, "בכל זאת", ורתמה לכך את כוח השכנוע שלה ואת יכולת הביצוע שלה, ותוך שבוע כבר נטשה אותי בברגהיין, זאת אומרת כבר דרשה להינטש על ידיי בברגהיין, זאת אומרת לא הסכימה לעזוב איתי את הברגהיין. לעבור את הסלקצייה היה קל מאוד. נועה מילר הלא ידעה הכול תאורטית ופרקטית, ידעה שצריך להתלבש כך וכך וידעה כיצד להתלבש כך וכך, וגם אמרה לי, "פלג שלג, ככה את צריכה להיראות תמיד", כשעמדתי מולה בחדר המלון לבושה כמו שצריך להיות לבושים בתור לברגהיין. ואולם, כשלא הסכמתי להישאר איתה וללקק גופים של אנשים שנראו לי שקועים בתרדמת, היא אמרה שהיא בכל זאת נשארת והזכירה לי לאסוף את המצלמה שלה, שהופקדה כמובן בדלפק שמירת החפצים. בית המלון שלנו היה מעל פארק, ואני הלכתי דרך הפארק הקפוא, הלא באמת קפוא כי אין בברלין שלג רציני, הסתם קר, הסתם קר מדי, ובפארק הסתם קר מדי ראיתי מרחוק הליכה שזיהיתי כישראלית. השנה הייתה 2008. עוד לא הייתי הרבה בחו"ל, ועוד התלהבתי כשזיהיתי ישראלים מרחוק. על כן הוצאתי את מצלמת הווידאו של נועה מילר וצילמתי את האיש. "תראי איך אני מזהה שהוא ישראלי", קולי נשמע עד היום בהקלטה. "תראי, תראי, תראי אותו הולך, כולו כזה, 'אני גבר ישראלי'. בואנה, נועה מילר, אני נראה לי מכירה אותו. זה הגיוני? זה, נועה מילר, פאקינג שיט, זה המורה שלי לספרות". אצבעותיי החשופות הכחילו ופרקי ידיי כאבו, כי לא הייתי מורגלת בנשיאת מצלמה. המורה לספרות נראה בלונג שוט במוניטור שלי, מסתכל ימינה ושמאלה, בוחר לו ספסל, משפשף כפפות, נושף, מעלה אדים ופותח ספר. נראה שלא הבחין בי. נראה שלא הבחין במצלמה המכוונת אליו, גם לא כשהתיישבתי על הספסל שכנגד. "אני לא צוחקת", לחשתי למצלמה, "אנחנו לא הוזות. זה פאקינג הוא. קלטת את הספר בעברית שהוא פתח? קלטי אותו. זה בעברית, זה עברית בוודאות, לא? אני לא מצליחה אבל לקרוא את הכותרת. עוד שנייה הוא קולט שאני מצלמת אותו, אמאל'ה. אני צריכה לסגור? אבל פאקינג מה כתוב שם, דאם איט נועה מילר, את בדוק תצליחי לקרוא, כתוב שם 'דיוקן'? הוא קורא את 'דיוקנו של דוריאן גריי'? מה הוא מפגר? לא, אומייגד, פאק, נראה לי כתוב שם 'אלבר'. נראה לי כתוב שם 'אלבר קאמי'. זה הזוי. אין מצב. את מכירה את הסיפור". בלחישה עבה חיקיתי את המורה לספרות אומר, "פלג, את קראת את הספר?" ובלחישה דקה חיקיתי את המנהלת אומרת, "פלג שלג, את קראת את הספר 'הדבר'?" ואז נזכרתי שהמצלמה מצוידת בפונקציית תקריב. קירבתי, קירבתי, קירבתי, ואמרתי, "את מתה, נועה מילר, את מתה. זה לא אלבר קאמי. זה אלבר ממי. הו דה פאק איז אלבר ממי, נועה מילר? מה זה 'דיוקן הכובש ולפני כן דיוקן הנכבש'? האם אנחנו בכל זאת הוזות, נועה מילר? אני פאקינג חולמת?" התיעוד הזה, שאתן צופות בו, רועד עכשיו ולא בכדי. אני זוכרת את הרעד שאחז בי, עמוק ואימתני מכל פרכוס של הרעלת קפאין על קיבה ריקה, וגם אפשר לשמוע זאת בקולי שמפסיק לעלוץ ונעשה חלול כשאני אומרת, כפי שאתן שומעות, "את יודעת מה? אני פשוט אגש אליו". כך נגמר הסרט, שצפיתי בו עשרות פעמים מאז כדי לשרוף כליל את צריבת ההשפלה. נשמתי עמוקות והתיישבתי לידו על הספסל. הוא הפנה אליי מבט רווי גועל, גלש אל קצה הספסל ושוב נתן עיניו בספר. "כולם נשא הרוח", אמרתי. הוא פזל אליי ונשך את שפתיו כדי לא לצחוק, אבל אני המשכתי. "כולם סחף האור", אמרתי, ועצרתי, כי לרגע לא זכרתי איך זה ממשיך, כי עברו בכל זאת כמה שנים מאז שלמדנו את השיר ואף שלא התבקשנו לשננו בעל פה אני שיננתי. עברו כמה שנים מאז שבכל זאת ששיננתי, ולקח לי רגע להיזכר. "שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה", אמרתי, וקמתי, ונעמדתי מולו, ובעומדי מולו צעקתי, "ואני גוזל רך נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה". וכאן אתן לא רואות את פניו. אתן רואות את פניי. המורה לספרות רואה את פניי. נועה ינקו רואה את פניי. ואני לא כותבת מכתב לגדי אלכסנדרוביץ'. גדי אלכסנדרוביץ' רואה את פניי.
