ובכן

ובכן כל האישונים נתרחבו.

הנרקיס טבע, הבוגינוויליה מכונמת, משורר הפרברים מת.

כל חייה ניסתה השירה האנקדוטלית של סוף המאה שעברה לשחק אותה אגבית. כל חייה היא היתה בודדה – ולכן חרדתית ורכושנית. היא שתתה קפה עם סוכרזית. היא רעדה. אל כל מגע ארעי עם הזולת נצמדה שירת שנות השמונים והתשעים כאל דיאליזה נפשית. כל מגע סתמי עם הזולת הזכיר לה שהיא "רק אנושית".

אבל הצירוף "רק אנושי" מזלזל בנו, בני האנוש. אנו מסוגלים גם למעשים מרחיקי לכת ולמחשבות מרחיקות ראות, לא רק לחולשות קטנות ולהתקטננויות בנוסח סיינפלד.

המחאה החברתית הוכיחה ברגליים מסונכרנות להדהים שלא היו אלה עוד חילופי גברי או דורות בשירה העברית: שירה חדשה נכתבת בחברה חדשה – והיא נכתבת בגוף ראשון רבים. תנועת אוקיופיי הכל בסך הכל צילמה לעיני הטלוויזיה של הורינו את מה שהיה גלוי לנגד עינינו כבר קרוב לעשור: אותנו, כשאנו שוב צועדים בסך, כשאנו שוב צועדים בזמן.

ההיסטוריה התחדשה: שוב יש סך וזמן, שוב תנועה, שוב אנחנו.

אך ממתי עד מתי הזמן, מאין ולאן התנועה, מי אנחנו ה"אנחנו"?

משוררי המגאפון מאשימים את כתב העת שלפניכם באסקפיזם. אסקפיזם, על שום כך שמשורריו אינם אצים-רצים עם המגאפון לכל מצור תקשורתי, לשורר הלל לצד הנצור (כמובן) והצודק (כמובן מעצם היותו הצד הנצור). אבל אקטואליה היא לא פוליטיקה. אקטואליה היא פוליטיקה נואשת, דחוקה, נמהרת, מפולגת, ממותגת ומיוחצנת. אקטואליה היא פוליטיקה לאסקפיסטים.

משוררי המגאפון פוחדים מהפוליטיקה הגדולה, מהזמן הארוך, מהאנחנו השלם. משוררי המגאפון למדו בגילמן מה עוללו תנועות ההמונים של המאה העשרים (הו, המאה ה!), שיומרותיהן השתוו רק לשואותיהן. לכן שירת המגאפון מבקשת לתת קול לכל מיעוט וזהות, רק לא לזהות הכל. לכן שירת המגאפון מבקשת להיות שירת הקקופון. לכן שירת המגאפון תמיד צועקת את האנחנו שלה כנגד איזה הם.

ואנחנו אומרים: שואות המאה ה לא התחוללו בגלל יומרנות יתר, אין בכלל יומרנות יתר, יש רק שמרנות על, כי אנחנו לא רוצים רפורמות, אנחנו רוצים מהפכות, גאולה, תיקון עולם, כי אנחנו ה-100%, כי כולנו אוברקווליפייד, אנדררייטד, אנדרפייד, כי אין לגוגל מספיק נקודות כסף או רייטינג לנקד נשיקה אחת שלי, כי

אֵין צֹרֶךְ לְאַלְחֵשׁ
יֵשׁ
חֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר
וְהַנִּתּוּחַ פָּשׁוּט
כְּמוֹ תָּכְנִיּוֹת יְלָדִים
אֵיבָרִים שֶׁחָלְמוּ עַל עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
יֻשְׁתְּלוּ בִּילָדִים אֲחֵרִים

הָבָה לְהַבָּא נרחיב את היסטוריציזם המאה ה לנבואת העתיד ולנביעת "הפרה-היסטוריה", כי ההיסטוריה לא התחילה ביוון הקלאסית ונגמרה בגרמניה הנאצית, כי יריחו, לא ירושלים או חברון, היא העיר העתיקה בישראל ואחת הערים העתיקות בעולם – אבל עליה, משום מה, לא עפים – כי אנחנו רק בהתחלה, וכבר מתעייפים?

הָבָה לְהַבָּא נרחיב את הומניזם המאה ה לטרנסהומניזם שמעבר לאדם, כי אפשר לראות את החלל מהחומה הסינית, כי אפשר לחיות חיים טרנסאנקדוטליים, כי אנחנו, כמאמר הפסיכונאוט עידו הרטוגזון, לא שותפים "לעבודת האלילים הדתית וההומניסטית, שרואה את הישות הנוכחית ששמה אדם כמטרה סופית שיש לקדש", כי הישות הנוכחית ששמה אדם פגומה, אלימה, תלותית, חולנית, מזדקנת, כי

כּוֹחַ אָדָם בּוֹ
לִפתֹּחַ יוֹם בְּאָדָם
לִזרֹחַ

הַזְּמַן זָ כָּל כָּך
הַזְּמַן זָ
וּמִתמַזֵּל
דּוֹחֵף אֶת הַקִּירוֹת בְּכוֹחַ מְעַניֵן
שֶׁיּוֹתֵר נִשׁמָע מֵהֶם
וּפָחוֹת מֻכָּר
וְלֹא נִראֶה שֶׁאֶפשָׁר
לִנגֹּחַ בּוֹ
וְלָנוּ הַדּחוּפִים נוֹתָר
לְהִדָּחֵף
לְהִדָּחֵף הֲכִי חָזָק קָדִימָה
בָּרָצוֹן הֲכִי גָּדוֹל
הֲכִי שָׁחֹר

!