Fiscus Judaicus

לפעמים יש לאשרר גם מושכלות יסוד. דורי מנור אומר על הוצאת 'אלטנוילנד' שלו: "עד מלחמת העולם השנייה, התקיימה באירופה ספרות שוקקת שנכתבה בעברית". נו כן, אבל מה קרה במלחמת העולם השנייה? מה קרה לכל אותם סופרים ומשוררים שפעלו בברלין, בוורשה, בווילנה, באודסה? מי שלא עלה למדינת היהודים – נרדף ועונה והומת. הפרס המתחרה שלהם לפרס ספיר נקרא "פרס פוגל", על שם דוד פוגל, שעליו נכתב במגזין 'שפיץ' העברי־ברלינאי שהוא "כתב את יצירתו בעברית בווינה, ברלין ופריז". יש להזכיר שהוא גם נרצח בגרמנית באושוויץ.

אינני יודע כמה כסף קיבל הזוג מנור את סקאל מאותו נדבן גרמני פלמוני כדי לייסד את הוצאתם האנטי־ציונית. אומרים מיליון יורו (עם ישראל שְׁנוֹר!). ההוצאה החדשה נקראת 'אלטנוילנד', דהיינו הארץ הישנה־חדשה היא גרמניה. לו היה חי, נדמה לי שהרצל היה תובע את הצמד מנור־סקאל על העיוות הנורא של מורשתו, אבל זה היתרון הנודע של כלבים חיים על פני אריות מתים.

'אלטנוילנד' מגדירה את עצמה "ההוצאה העברית הראשונה שפועלת מחוץ לישראל מאז 1948", רוצה לומר: אנחנו – דורי ומושיק – חיים מדהים בברלין על חשבון הפריץ הגרמני. יפה אנחנו משכשכים את רגלינו באגמיה הבדולחיים, שעה שאתם מזיעים מהגבות בשבוע הספר (שוויצבאד). בריאיון לרונן טל (אלא למי?) ב'גלריה' (אלא איפה?) סיפרו השניים שבשנים האחרונות התבססה בברלין "קהילה מגוונת של יוצרים ואומנים דוברי עברית". כמובן. לכן הכותר הראשון בהוצאה הוא רומן של לאה איני. לאה, נו. לאה שלנו. מתל אביב.

"יותר ויותר כותבי עברית חיים כיום מחוץ למדינת ישראל", משקר מנור הנהנתן, שיחזור לארץ ביום שבו ייגמר הכסף. אלא שיש יותר דוברי עברית בקרב ערביי ישראל מאשר ב"דיאספורה" שלהם כולה. אילו מטרתה של 'אלטנוילנד' באמת הייתה לקדם את הספרות והשפה העברית, היא הייתה מטרגטת אותם במקום קהילות של כמה אלפי אקס־פטריוטים בברלין, שרובם ככולם מבקרים בארץ מדי כריסמס (קר, האגמים קפואים) ויכולים לקפוץ לחנות הספרים ולהצטייד בכל החסר להם (שלא לדבר על המצאת האינטרנט, דואר אוויר וכו'). צריך לומר: סופרים עבריים שמפרסמים ספרים פה וכותבים אותם שם אינם "העולם הגדול", הם ההגדרה המילונית לפרובינציה: לוויינים של הרפובליקה הספרותית העברית, שקיומם תלוי בקיומה.

אלמלא היה המפעל כולו ציני ונצלני עד הסוף, הוא היה כמעט מכמיר לב: יהודים שחושבים שאם הם יקראו לעצמם "דיאספורה" במקום "ישראלים", מישהו יאהב אותם. "הבעיה הגדולה ביותר הניצבת לפני השמאל הישראלי", אמר לי ג'ושוע כהן, חבר המערכת החדש של כתב העת שלפניכם, "היא שמה שנותר ממנו איבד את הקהל הבין־לאומי שלו ולעולם לא יקבל אותו בחזרה". הם בקושי מוכרים לנו תרגומים, אז אנחנו נמכור להם מקור? איזו חנות בניו יורק תפיץ היום את לאה איני? איזו חנות בלונדון?

מסכנה לאה. מסכנים כולם. מוכרים להם אמריקה. שוב מוכרים ליהודים אמריקה. האמת היא שכל קוראיהם כאן. אבל המו"לים שלהם שם. הם לא יזיעו עימנו בשבוע הספר. הו לא. Ach so.

הוצאת 'תשע נשמות' לא טובה

הכותרת לא מוצלחת. רוצה לומר: הוצאת 'תשע נשמות' אקלקטית ולכן סטנדרטית, אקראית ולכן בינונית. אם היה לה קו, הוא מזמן נשטף בבולמוס הדפוס של המו"ל אוריאל קון.

לקון זכויות מסוימות כעורך. בסדרות 'ליברו' ו'אלדורדו', ואחר כך בהוצאות 'סמטאות' ו'זיקית', הוא חשף את הקורא העברי לסופרים עכשוויים מעניינים מאמריקה הלטינית, כגון ססר איירה, סרחיו ביסיו ומריו לבררו (הם לא בולניו, אבל מי כן?). לסופרים אלה היה סגנון מובדל של ריאליזם מאגי ופנטסטי (אם להאמין לבחירותיו של השגריר קון למען הכלל, בעולם שמדרום לארה"ב מעולם לא השתחררו מהשפעות בורחס ומארקס). גם אם העורך הציג עצמו כממציא התרגום או כפטרונו, שני רק להירונימוס הקדוש, היו אלו ידיעות חשובות, ולכל הפחות ראויות, שהביא לנו מעבר לים.

ב'תשע נשמות', לעומת זאת, כשהוא משוחרר מכל עול של מו"ל או עורך שותף, נתן צ'ילי קון קרנה דרור למאניה שלו והחל מדפיס כל ספר שנתקל בו (אין הסבר אחר לעניין), תוך הטפה (הטפה? מבול בראשיתי) שהוא גאוני, מבריק, חושף את ערוותה של הספרות העברית (ספרות שהוא כפי הנראה לא קרא מעולם). במו אוזניי שמעתיו מצהיר ש"ברנר מיושן". ברנר! מיושן! האם זו עמדתו הממשית או ניסיון־נפל לזעזע את הקהל כדי למכור כמה עותקים? פרדוקס הטרול.

'תשע נשמות' מוגדרת כהוצאה ל"ספרות עולם" (שנו את "ספרות" ל"מוזיקת" ותיווכחו עד כמה ההגדרה נלעגת). בתפיסת העולם הקון־ארטיסטית, ישראל = ארה"ב = רע, משמים, ריאליסטי, בורגני־ציוני־דכאני, שעה שכל שאר העולם הנאור (דהיינו מערב אירופה ודרום אמריקה) מקושר ברשת קריאה וכתיבה תוססת (המילה "תוססת"!) של ספרות אמיצה וחדשנית. אך אבוי, המאה אינה ה־19. יש לנו אינטרנט ולא ימכרו לנו שמן נחשים. אנחנו יודעים שהזבל שיוצא כאן זהה לזבל שיוצא שם. זאת ועוד, ישראל היא מעצמת תרגום, ושוק הספרים המקומי מוציא יותר כותרים מתורגמים לנפש מארה"ב, מקנדה או מברזיל, לרבות כותרים רבים – ולרוב החשובים יותר – של סופרי הוצאת 'תשע נשמות', למשל נטליה גינצבורג, יוזף רות או כן, הו כן, שטפן צווייג.

כל העסק הופך מביך שבעתיים כשבוחנים את תרגומי ההוצאה מספרות אנגלית. נבחן, למשל, את 'המופע של גארי' לנל ליישון. זהו ספיישל חג מולד בערוץ הולמרק, ממתק על בסיס סוכרזית שעד לפני עשור וקצת היה נחשב ספרות לבני הנעורים. אם זו הבשורה הגדולה מהעולם הגדול, כבר עדיף לקרוא גרוסמן. וחשוב מכך: איך זה לא גרוסמן? הינה ציטוט מייצג – לא משהו שנשלף באקראי, כן? סוף פרק שאמור לסכם ולרגש ולעניין: "אל תשכח את זה, ילד. אל תשכח. ואני לא אשכח. זה אחד מהרגעים האלה שאתה יודע שלא תשכח אותם. שלא משנה מה יקרה לך בחיים זה יישאר תקוע לך בראש". לא, זה לא.

כדי להוסיף גלגול עיניים להקפצת רגל נבוכה, קון מרבה לתרום לספרי ההוצאה (הדקיקים, הסובלים משחפת) רישא או סיפא פרי עטו (למטרות ניפוח הבלון). אצטט מאחרית הדבר ל'עם הזרם' של הויסמנס בתרגום בני ציפר (בבחינת מצא טרול את טרולו), שלדעתי מתמצתת יפה את תפיסת העולם הלקונית:

"במבט חטוף על הפרה־היסטוריה, אל הקומונה הפריזאית, ועד לאדם שהזמין חתיכת גבינה אצל הויסמנס, נראה כי בראשית היה ההומו סאפיינס". אתנחתא מתודית: באמת נזקק הכותב לקומונה הפריזאית ולהויסמנס כדי לדעת כי בראשית היה ההומו סאפיינס? על אותו משקל אפשר לומר שבמבט חטוף מהקוסמולוגיה, דרך המהפכה הבולשביקית ועד אומן התענית אצל קפקא, נראה כי בראשית היה המפץ הגדול. הלאה לשלב המסקנות: "ברגע קצר של השראה ואקטיביזם נוצר ההומו ליבראטוס". אתנחתא אינטלקטואלית: גם הנאצריזם נולד ברגע קצר של "השראה" ו"אקטיביזם". מה לא? כלומר, מה זה אומר? נמשיך: "אך מאחר שהחופש אינו דבר פשוט להכלה, נולד לו הגולם, הדופלגנגר שלו, ההומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה". הבנת את זה, יובל נח הררי? הקומונה הפריזאית (!) הייתה רגע יחידני של חופש בקורות האדם, "חלון הזדמנויות יחיד בהיסטוריה". אבל מאחר שחופש "אינו דבר פשוט להכלה" (מה לעשות), היא חוסלה ועל חורבותיה קמה חברת הצריכה המודרנית.

בשלב זה יניח הקורא התם ש'עם הזרם' מגולל את חיי הקומונה הפריזאית. אבל לא. הו לא. בצירוף מקרים חי הויסמנס בימי הקומונה הקצרים, וקון שלנו מת על צירופי מקרים: "הקומונה הפריזאית התקיימה בין 18 במרס ל־28 במאי, תקופה התואמת לימי הסגר הראשון בגל הקורונה. קומונה־קורונה לכאורה. כדי להפוך קורונה לקומונה נדרש מאיתנו להחליף אות אחת, אך בפועל מדובר במלאכה בלתי אפשרית". מילים כדורבנות! או מילים כדורבנים! הבדל של שתי אותיות.

לאחרונה התרחבה הוצאת 'תשע נשמות' גם לספרות מקור, ובעברית, עפעס, אין אפילו מחסום שפה לכסות על המבושים. האומנם 'שרב ראשון' של דורי מנור הוא הבשורה האומנותית הגדולה של 'תשע נשמות'? האם '26 סיפורים על סקס' זו דרכה להוכיח את ההוצאות הממוסחרות, היחצניות? בספרדית עוד אפשר לעבוד עלינו. בעברית ברור שזו עוד הוצאה מסחרית, עוד 'מודן' או 'כנרת', עם סיכוי סטטיסטי זהה וזניח להדפיס ספר חשוב. וכמוהן היא עושה יותר נזק מתועלת בהגדשת המדפים בעשרות כותרים קצרי חיים וחסרי משמעות. בהבדל אחד: כשמזמינים את 'מגלן' של צווייג מ'מודן' מקבלים רומן של צווייג, אך כשקונים את 'מרד המציאות' של צווייג מ'תשע נשמות' מקבלים גם גלויה מאוירת של חתול היושב על שלושה כרכים: "ספרים", "יין" ו"חתולים". השילוש הקדוש.

כי זה סוד העניין כולו: הפרסום העצמי תחת התווית הגנרית "איכות" הוא תו איכות בדוק לכך שהמפרסם נגוע עד ללא מרפא במחלה הלשונית, הרוחנית והאידאולוגית של זמננו: חוסר היכולת לדבר אלא בסופרלטיבים אקסקלוסיביים־לכאורה, כמו קופסת "גורמה" (סלט חומוס), מסעדת "בלאדי" (שיפוד בפיתה) ומלון "בוטיק" (בן אלף חדרים בחדרה). ב'תשע נשמות' (אוריאל) לא יודעים (יודע) להגדיר אם הם (הוא) הוצאה לספרות מודרניסטית או לא, מה יחסם לפוליטיקת זהויות, מה יחסם לריאליה ולייצוג, או לכל אחד מהעניינים הטורדים את מנוחתו של האדם החושב בן זמננו. בהיותם משוללי כל יכולת ממשית לקבוע טעם ולחנך אליו, למצער הם יודעים להצביע על השילוב המנצח של ספרים, חתולים ויין. ולא סתם יין – יין איכות. בוטיק. ריזרב. והמהדורה? פטיט.

אבל מה אני שופך חמתי על האיש? הקון־ארטיסט כבר מזמן אינו מו"ל, אפילו לא קון־ארטיסט. אחרי שלא הלך עם היין ועם החתולים, ב'תשע נשמות' ערקו צד והפכו להוצאה לעו"ש. והקון־מן – שיהיה לי בריא, אפס מודעות עצמית – הוא היחיד שמפרסם בריש גלי תעריפון (השאר מתביישים, ובצדק): מי שרוצה להוציא ספר ב'תשע נשמות', שישלם 35,000 עד 50,000 שקל. הא לכם תו איכות. הא לכם שמאלנות (אין לך 50,000 שקל? אין לך כישרון). הא לכם ה"הומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה".

נ"ב

כשהוצאות לעו"ש הולכות ברחוב, מן הסתם בדרכן אל הבנק, לפדות את חלומותיהם של אחרים, הן חולפות על פני יושבי הקרנות. אלו נשמות טובות (באמת) כמו 'דחק', שמוציאות את מה שנותנים להוציא. מקבלים 10,000 שקל מקרן רבינוביץ או ממרכז הספר והספריות או ממפעל הפיס לתרגום קלאסיקה נידחת, משהו שאי אפשר לסרב לו – איזה מאמרון של וירג'יניה וולף, איזה סיפורון מאת פול ואלרי, מה רע?  – ומדפיסים 250 עותקים. הספר רווחי מייד עם צאתו, וכל הוצאה נוספת יוצאת בהפסדה. בלי יחסי ציבור, בלי שיווק, בלי הפצה, עם עטיפה מוורד ארט. אחר כך מתאוננים שאין קוראים (איך יהיו קוראים אם הספר לא בחנויות?) ועוברים הלאה לקלאסיקה הבאה. ווין־ווין לתחושת הנרדפות והעִלִּיתָנוּת, אבל במה כל זה מועיל לתרבות הכללית?

שירות לציבור

לאחרונה מתרבות התלונות על הוצאה לאור אחת, נקרא לה כאן: 'המושב המפורק'. ב'מושב' מצאו פתרון יצירתי למשבר בשוק הספרים: אם אי אפשר למכור ספרים לקוראים – הם ימכרו אותם להוצאות לאור אחרות! בי נשבעתי: הם הוציאו סימן מסחרי על "דירה להשכיר" ועל "מעשה בחמישה בלונים". הם עלולים לתבוע אותי אם אכתוב, למשל, "מעשה באפס ביצים" או "מעשה באפס שאר רוח רוחני". על כך יש להוסיף את מעלליו הנודעים של עורך סדרת 'הכוננית הישנה', שמדי שבוע מאיים לתבוע את כל העולם ואשתו על הפרת זכויותיו היקרות. כך למשל דרש מהלית ישורון להסיר את כל שירי אבות ישורון (אביה מולידה!) שהוקלדו והועלו בדי עמל לפרויקט בן־יהודה הנפלא והחינמי.

אמר לי עיתונאי אחד (וחבל שאנשים כותבים את הדברים בפרטי ולא בפומבי): "הם עושים פיגוע בתרבות העברית". אבל הבריון מבריין כי נותנים לו, לא כי הוא באמת חזק. פעמים רבות האיום ריק, באקדח אין כדורים. שיטת מצליח, נו. ואנשים סתם משלמים אלפי שקלים – ונורא מכך: נמנעים מיצירה – אך ורק כי הם אינם מודעים לא ללשון החוק ולא לבעליהם הממשיים של זכויות היוצרים.

שמעתי על פודקאסטר שלא הקריא שיר של זך כי פחד "להסתבך". תגידו, אתם השתגעתם? חוק זכויות יוצרים תשס"ח–2007 (שלמרות שמו לא בא להגן על בעלי הזכויות, אלא להפך – לעודד יצירה חופשית ודיון פתוח) מחריג שימושים הוגנים ביצירות: "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". רוצים לדבר על שיר של זך בפודקאסט שלכם? רוצים לחלק זלדה לתלמידים בסדנה? אתם לא צריכים לשלם שקל, אפילו לא לבקש רשות, אפילו לא לתת קרדיט.

ומה בנוגע לשימוש שאינו מוחרג בחוק – דהיינו שימוש מסחרי? מה אם אני רוצה לכלול שיר של יונה וולך באנתולוגיה, ולמכור את האנתולוגיה הזאת בכסף? כאן אין חוק, כי הדברים תלויים בהסכם שבין מחבר הספר להוצאה – אבל תמיד, תמיד כדאי לפנות למחברים עצמם, או ליורשיהם, ולא להוצאה. הם לרוב בעלי הזכויות העיקריות, ולהוצאה זכויות משניות בלבד (למכור את הספרים לכך וכך שנים). ובמקרה של ספרים שאזלו מזמן, גם הזכויות המשניות הללו פקעו – כך שהזכויות שייכות במלואן ליוצרים וליורשיהם (גם אם הם עצמם אינם מודעים לכך).

יורשיה של יונה וולך, למשל, מיוצגים באקו"ם. רוצים להדפיס את "יונתן" של וולך (שאגב יצא בהוצאת 'עכשיו' ולא בהוצאת 'המושב')? פשוט שלמו לאקו"ם (125 שקל לפי התעריפון המעודכן), והם ישלמו ליורשים (ולא להוצאת 'המושב'). בלי רשות ובלי בטיח. למעשה, כאשר אתם משלמים להוצאת 'המושב' בגין העתקה של שיר, ספק אם היא משלמת למחברים וליורשיהם, כי אין מדובר בתמלוגים על מכירת הספר. כלומר, לא זאת בלבד שהם גובים תשלום שאינו מגיע להם – הם אינם משלמים לאלה שהתשלום מגיע להם: היוצרים ויורשיהם.

ואם 'המושב' מאיימים עליכם בתביעה, תנשמו עמוק ותשאלו: על סמך מה? תבקשו לראות את החוזה על המפית מ־1962, ושיפנו את תשומת ליבכם לסעיף בחוזה־המפית שקובע כי בעל הזכויות העניק את כל זכויותיו להוצאה לעולם ועד. רמז: אין כזה.

הינה, במקרה התגלגל לידי ההסכם שנערך בין עורך 'הכוננית הישנה' ליונה וולך להוצאת 'צורות'. החוזה פג תוקף ב־1984 (עוד לפני ש'צורות' יצא)! אם כן, על סמך מה ממשיכים להדפיס ולמכור מהדורות של 'צורות'? אין לי מושג. האם 'המושב' משלמים תמלוגים לאקו"ם, כלומר ליורשי וולך, בגין המכירות של 'צורות'? אין לי מושג. האם כל אחד יכול מחר בבוקר לשלם לאקו"ם ולהדפיס את כל 'צורות'? כן.

ולאנשי 'המושב' הטובים: הלוואי שתחזרו להדפיס שירים ותחדלו ממחיקת שירים. אתם כורתים את הענף שעליו כולנו יושבים, ואין כוונתי רק לענף הספרים – אלא לעץ הענֵף הזה שנקרא עברית. לכולנו קשה, אבל יש עוד דרכים להתפרנס. כפי שכתבה יונה וולך בשיר שפורסם בספר כלשהו שראה אור בהוצאה כלשהי (ונראה אתכם תובעים אותי, כי שילמתי לאקו"ם 125 שקל חדש):

אדם מת מוות רוחי

אָדָם מֵת מָוֶת רוּחִי
וְאַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
עוֹד פָּחוֹת מִמָּה שֶׁבַּשִּׁיר שֶׁל אֵלִיּוֹט
נַעַר נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם
וְאַף אֶחָד לֹא מַרְגִּישׁ,
אָדָם מֵת מִיתָה רוּחָנִית
גּוֹסֵס מַר מְאֻכְזָב
וְהוּא עוֹשֶׂה מִזֶּה הוֹן
וְאַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר לוֹ
הֵי חַבִּיבִי אַתָּה הוֹלֵךְ לָמוּת
אוֹ הֵי חַבִּיבִי
תַּפְסִיק
אַתָּה עוֹד יָכוֹל לָמוּת מִזֶּה.

הכנה לערבות

זֹאת הָיְתָה הַתְּקוּפָה שֶׁבָּהּ פָּרִיז הָיְתָה כָּל יְהָבִי. כִּי תָּלִיתִי
עָלֶיהָ יוֹתֵר מִמָּה שֶׁיָּכֹלְתִּי לָשֵׂאת עַל גַּבִּי. כְּמוֹ שֵׁבֶט בַּלֶּחִי,
כְּמוֹ שׁוֹט, חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה חוֹרֶשֶׁת רָעָה
כִּי עָלַי לְהָמִית נְפָשׁוֹת, וּבַלַּיְלָה חָלַמְתִּי
שֶׁאֲנִי מְמִיתָה. (וְחָלַמְתִּי לִשְׁבֹּר גּוֹרָלוֹת זֶה קַל
וְנִמּוֹחַ; קָצָר. עַד שֶׁבַּבֹּקֶר סְגֻלִּים הֶעִירוּנִי
עַד שֶׁבַּבֹּקֶר קִפְּאַנִי צַוָּאר)

זֹאת הָיְתָה הַתְּקוּפָה שֶׁבָּהּ הִסִּיתִי דָּמִים
כְּדֵי לֹא לְעוֹרֵר מְהוּמָה. זֹאת הָיְתָה הַתְּקוּפָה שֶׁבָּהּ תִּרְגַּלְתִּי הֲבָנַת הַנִּשְׁמָע.
אִם שְׁאָלוּנִי מָה אַתְּ רוֹצָה, עָנִיתִי: אֲנִי מְחַכָּה לִתְשׁוּבוֹת בִּדְבַר גּוֹרָלִי
אִם שְׁאָלוּנִי מָה זֶה בַּיִת, עָנִיתִי: הִנֵּה צִפּוֹר
אִם שְׁאָלוּנִי מָה זֹאת אַהֲבָה, אָמַרְתִּי: צָרִיךְ לִקְרֹא אֶת הָאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת
לֹא לְפַסְפֵס אֶת הָאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת!
וְחָבֵר מֵאֵן לְהַרְפּוֹת,
"אֲנִי יָכוֹל לִשְׁאֹל אֶת זֶה קָשֶׁה יוֹתֵר"
וְאָז הִתְפַּצַּלְנוּ בַּשְּׁבִילִים.

זֶה לֹא שֶׁסֵּרַבְתִּי לַעֲנוֹת
פָּשׁוּט לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר מִלִּים שֶׁהֵן רֶצַח: תַּחְבִּיר שֶׁהוּא לוֹם.
לָכֵן לֹא אָמַרְתִּי לְשׁוּם אֲהוּבָה: הִנֵּה הַדֶּלֶת, תּוֹדָה וְשָׁלוֹם.
כִּי יָדַי הַכְּבוּלוֹת. כִּי הַשֶּׂה הַנִּפְחָד. כִּי הַקָּרוֹן הַהוֹלֵךְ לַמָּקוֹם הָאֶחָד
כִּי אֶת הֶמְשֵׁךְ חַיַּי יַכְרִיעוּ כּוֹכָבִים – אוֹבְּיֶקְטִיבִית! – יְפַלְּסוּנִי
מִבַּעַד סְבָכִים. וּכְשֶׁאַגִּיעַ לַיַּעַד עִם שֶׁמֶן פַּכִּים
לֹא אַגִּיעַ מוּכָן. וּמִן שֶׁמָּלְאוּ כִּיסַי אֱגוֹזִים

כְּבָר יָבְשׁוּ וְקַלּוּ כְּפֶחָם. אֲבָל חָשַׁבְתִּי אָנוּ שְׁתֵּי נָשִׁים
נוּכַל לִכְרֹךְ גּוֹרָלוֹת בְּאָפִיק יְצִירָתִי
מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵינֶנּוּ אֹנֶס אַךְ נִכְפֶּה כְּמוֹ דֶּבֶק מַנְגִּינָה
שֶׁדָּמֵנוּ כְּבָר בָּלוּל וְלִבֵּנוּ בְּלִי מֻשָּׂג
מִי הִצְבִּיעָה עַל מִי לָרִאשׁוֹנָה