1.
כאשר בני אדם חולים בנפשם או בגופם ממליצים להם על צמחי-מרפא, ולא רק על אכילתם או לגימתם, אלא אף מספיקה, כפי שיטענו מומחים בעלי-שם, חזרה על שמותיהם הלטיניים בעל-פה; ובעזרת הדרכה מעטה של הדמיון יכולות המילים להשתרש בפה כצמחים מאוירים במגדיר ישן; כדי לחוש בטעמם הירוק, הצומח; פורח בכל חלקי הגוף פרח-תרופתם האדום; כשעלי-כותרת מכסים כיד מנחמת לב; גבעול נשלח מטה למקור הכאב – אל השיתין האפלים שמתחת לחיים – ונמזג עמו. לרוב צמחי-מרפא לא יפים כלל, הם צומחים למרגלות גזע-עץ, או בחורשה על דרך צדית, בחצר מוזנחת שלא טופלה כראוי, נדמים לעשבים שוטים ושעירים ביחס למראם של הפרחים האציליים מלאי שיעור הקומה שלבלבו בתנאים מושלמים. אולם השמות שניתנו להם מכסים על מראיהם, כמו שמותיהם של קדושים, של מלאכים.
2.
אדם, עליו לראות עצמו כגולם: לפתע ניעורו מלאכים במטבח, עומדים סביב לשולחן, מכונפים, מזהיבים בכנפיהם הגדולות על המנורה; מכופפים ראשיהם מטה, באין ברירה, מחמת גודלו של חדר, בעוד הוא יושב תחתם חסר-חיים, סיבי האור היוצאים מזוגות כנפיהם היו לחוטים על גופה של מריונטה חיוורת. למלאכים לא היו פנים, מחוקים כפי תמונה ישנה שהושחתה, ועם-זאת ניחנו במן ארשת צחוק אלימה; תחת כנפיהם עמד השולחן, על ארבע רגליו, והכיור שברז דולף בו, במן טפטוף איטי ולא-פוסק; אף נבלו הפרחים בשל עוצמת המלאכים שהיו סוככים זה על זה עם כנפיהם, וראשם נוגע. אבל האדם, שמא הגולם שיושב שם, זע לפי צחוקם, קם מהשולחן ונשען מוכנית אל אגרטל המרגניות, מריח את עצב הפרחים ופניו נובלות אף הן.
3.
לפתע זעקה עולה, מפציעה מתוך הדממה כצמח שאינו יודע שמש מבין סורגי הכלא, צעקה של אסיר שהוא הכלא עצמו; קול שהוא השלמה על היותו יצור; על הכאב הדורש לריסונו, שלא יהפוך עצמו לרוצח. האסיר הזה, זמן רב מדי סמך על הסוהר; אך מתי ראיתם את הסוהר עוזב את תחומי הכלא, אסיר גם הוא. בלילה, בדממה, לא היו עוד בני אדם, היו יצורים מכונפים, חלושים, מוזרים, פצועים, יפים עד לאין שיעור, ומכוערים עד כדי כך; אבל לעין כבר לא היה אכפת; רק זעקה נשלחת כיד מושטת בתחינה מתוך האלם, מתוך אוקיינוס, מייללת שדבר-מה יפגוש בה.
4.
בלילה שמע, כששר לעצמו בשכיבה, שמצטרפים אליו בשירה כחולה; מקהלה כחולה מצטרפת אליו ברגעי השיא של השיר, שרים עמו בשמחה גדולה, מצטרפים לניגונים; או שהוא הצטרף אליהם, ורק נתנו לו הזכות לשיר את הבתים, והם השרים הכחולים, מצטרפים בין הבתים; עומדים בהיכל כחול, ככוכבים שמבחינים בהם רק בלילה, והם בוהקים בשירתם בצבעי החשמל הזורם מאחורי קירות הבתים. כשעצם עיניים, לא נאבק בשחור, אלא ביקש לשכב בו, להשלים, עם החשכה; וכמעט ויתר, ולו רק לרגע, על העולם הנראה, כדי לשמוע מקהלה כחולה ששרה איתו בהיכלות כחולים, אוספים אותו לשירתם: שירה המהדהדת כמו מפגשים עם אהובים שלא ראינו זמן רב, בלב ים, ועכשיו אנחנו שרים יחד, והשירה היא מצוף, מה טוב ומה נעים.
5.
שיירת מלאכים עומדת לפני המלך. אוחזים המלאכים את כנפיהם בנדנם, כחרבות נופלות, כרצפה הנשמטת; אף המלאכים נופלים, כדי לאחוז תמיד בחרב, בכדי שיוכל המלך לעבור, בכדי שיוכלו לומר: השם וכל צבעיו; כל דרכיו צבע שמח ועליז, ארגמן, זהב וטורקיז; אבל האפור בצד התמונה, כמעט על-יד המסגרת, כבית נטוש ומקולף, אפילו הקירות עוזבים אותו לקור. מתי יסטה המלך ממסלולו לפגוש בעני, בפיסח, בשד – מתי ירד מרכבו ויצטרף לעמוד בצדי הדרך, יסיר מעליו את הכתר כדי שהצבע יימרח לעדי-עד.