אוח

בְּתוֹךְ נְשָׁמָה
מֵתָה
שׁוֹכֵן אוֹחַ חַי.
אֲנִי חַי! מְצַוֵּחַ הָאוֹחַ,
אֲנִי חַי!
וְאֵין מִי שֶׁיִּשְׁמַע.

מַשַּׁק כְּנָפָיו בַּחֲלַל הָרֵאוֹת.
לוּ יָכֹלְתָּ, הָיִיתָ נוֹתֵן לוֹ רִמּוֹת.
אֲבָל מָה לַעֲשׂוֹת?
אִם תִּפְתַּח לוֹ חָרָךְ
הוּא יִבְרַח.

וְהָאוֹחַ צָרוּד וְעָיֵף:
פְּחַע, פְּחַע! עוֹדֶנִּי מִתְעוֹפֵף
וְאֵינֶנִּי יָכוֹל לִבְרֹחַ
שֶׁמָּא תִּחְיֶה הַנְּשָׁמָה
וְהָאוֹחַ יוּמַת.
וְעוֹדֶנִּי
אוֹהֵב אֶת נִשְׁמַת.

וּלְפֶתַע קָרָה דָּבָר מֻפְלָא:
כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים הִפְצִיעָה חַמָּה
וּכְצֵאת הָאוֹחַ
יָצְאָה הַנְּשָׁמָה