מפגש עם הפיקציה המתמטית
"אדוני יודע, אני בעצם רק פיקציה מתמטית", אמרה בחיוך הפיקציה המתמטית, מקושטת קמעה, שניצבה לפתע ניכחו, קדה בפניו קידת נימוסין וטענה בתוקף כי היא כשלעצמה נוסחה צורנית בלבד, בלי היבט חומרי כלשהו, אף כי בינתיים – כנראה בהתאם לפעולתה, או בעקבות פעולות על-פי נוסחתה, החל להשתנות סביבו כל המרחב החללי והגופני באופן לאו דווקא מתמטי. "הרי אני הומצאתי ופותחתי רק במהלך המאה שעברה", המשיכה לטעון הפיקציה, "על-ידי לוגיקן פולני ידוע, תוך קשר להצעותיהם של קנטור והילברט, וחוץ מזה אני מתייחסת רק לענייני המיקרו, בתחום הזעיר מכל זעיר, ואין לי עניין בכלל עם מה שמתרחש בחלל הרגיל", הוסיפה בחיוך הפיקציה, בזמן שכל המרחב מסביב הוסיף להשתנות בצורה יוצאת דופן בעת פעולות על-פיה, כשבכלל לא ברור אם היא מתארת באמת מצבים בתחום זעיר מכל זעיר, או שהיא עצמה נתון צורני יחיד שאפשר לציין מתחת לגודל מסוים, תחום המונח ביסוד כל שאר התחומים אמנם, שלא ברור בו מה הוא איבר במשוואה מתמטית ומהו קיום פיזי מוזר ככל שיהיה.
צדדים של מוזרות
עכשיו, יותר מתמיד, התחיל לגלות מדי פעם בעצמו צדדים מוזרים נוספים, האם תודעתו, או כל מה שהיווה את עצמו, היה למעשה בגדר יבשת מלאת הפתעות, או בכל מקרה אזור מלא אפשרויות של הפתעות, שחלק ניכר מהן טרם יצא מהכוח אל הפועל, אבל חלק מיבשת פנימית זו או מתחום פנימי זה היה אולי אף מוזר יותר מכדי שישתבח בו בעל התחום הזה, או מי שבעצם היה בעצמו התחום, מלא הברקות, כישרונות ומוזרויות באספמיה. ריבוי המוזרויות הזה הפתיע לעיתים גם אותו, למרות שאחדות מהן לא היו בעצם בלתי-צפויות, ולעיתים אף התנהגו כידידות ותיקות לכל דבר. אבל הוא נהג בהן בצינה נימוסית, כי מי רצה לשקוע ולשכוח את אופי עצמו כמתכנן רציונלי גדול בקרב ידידות מוזרות כאלו, שכבר חיבקו אותו מתוך קירבה, שאולי הייתה אמיתית, או אולי דווקא מזויפת, או הפחות מלאכותית למדי. בינתיים, מתוך ניסיון לא לקחת את כל הדמויות הללו ברצינות רבה מדי, חיבק עתה דווקא את המוזרות שהייתה בינתיים הקיצונית ביותר והתקדם חבוק איתה בצעדי מחול, תוך זימרה נונשלנטית של מנגינות מקרקסי ילדותו, כאות שבעצם איננו לוקח גם אותה ברצינות רבה מדי, כאשר מרכז המציאות שלו מופעם אמנם מהמוזרויות, ובמיוחד מזו שהייתה בינתיים הקיצונית שבהן ומתחולל איתן, אך הוא עצמו מצוי בכור המצרף של רצינותו, ניצב הרבה מעל כולן, ספון במעיל הכוכבי של רצינותו המוחלטת. לשווא זעקו ונזפו בו המוזרויות העיקריות: "מה היית בלעדינו?! אתה ניזון מכוחנו!" אבל הוא, ספון באפוד-הכהונה של רצינותו החמורה והמוחלטת, בלב עיצומן של ההפשטות, החליט לקיים וקיים באמת (או לפחות בדמיונו החלומי) שיח רק עם ההפשטות, שהיו בעצם המפות הנכונות ביותר של מרכז הקיום של כולן גם יחד, והתעלם ממחול המוזרויות המוחשי שהקיף אותו מכל עבר, וגם סביב פנים מהותו, ושמתוך הושטת אלפי זרועות ניסה למשוך אותו לתוכו, ואף השמיע השבעות שכנוע: שלך אנחנו! מתוכך צמחנו! מה היו יכולותיך בלעדינו? אתה מוזר עוד יותר משאתה חושב! תן תודה! אבל אז הופיעה המוזרות הפנימית האמיתית שלו וגירשה אחת ולתמיד את כל המוזרויות האחרות, לא בניגוד, אלא מתוך קרבה מסוימת, אל ההפשטות עצמן.