בשדות־דליריום היינו משתהים: על שפת התעלה, שם נער מושיט ידו—שניים, שתיים—לא לי; הו שדות־דליריום, נמתחים עד אין־סופי, מתוכי, כפי שתיקות ומעגלים (על־יד גברים מתגנבים, מתפשטים, נצבעים מחדש בעיני־רוחי, משמיעים קולות חרוכים, בטוחים, משתברים, חולצים נעליים, רצים, משתרכים מאחור, חלקים, מעלים ריח־זיעה, סורגים את המתח בין היתכנות ומציאות). שדות־דליריום—זיכרון עכור של עננים נופלים—לא נוגעים: סניה, סניה, סניושקה, תנועת־מחוגיי, צרור־מחשבותיי, גזע־צעדיי, הכול עמום!—מי חורש שדות־דליריום, מי נוטע עצים, מי מעניק מקום לבעלי־כנף באים בחלוני, מי חוכך שקר בשקר. הו שדות־דליריום לשכב בכם, שדות־דליריום להתבקע תחת שמשות בכם, לבצוע נפש מגוף. הו סניה, הו שדות־אליסיום, כמה ימים עוד להלך—ולאן, ומי מחכה מעבר—שלולית־דליריום, שיגיונותיי, אני כוס מים רוגשת—לדבר בשבחי כוס מים בודדת, תהומית, מופקעת, שאולה. אוי סניה, אוי קעקועים נטושים על גופי, מנורת־לילה צעופה בשדות־דליריום, שמיכות־דליריום ופנתרים, שמיכות־אליסיום וחשרת־עבים, זיכרון שקוע של עננים נופלים (בכיכר, בסטודיו, תחת גשרים)—הראשון לדעת אותי: האחרון—שדות־דליריום, שדרות־אליסיום, אוי סניה, כיצד היינו בודים ופורמים מעשיות—יכולנו לצייר מה שרצינו: אין שמש, אין שביל, אין ציפור, אין אופניים, אין נערים שיכורים, אין בגדים בפינת־החדר, אין אצבע מורה, אין מטוסים, לא היו מטוסים מעולם: שדות־סניה לוכדים גופים—מיטה היא שלולית! בשר הוא שלולית!—בא אחד עושה בי ניסויים של היתכנות (הופך אותי אדם־בר), משאיר אותי ח"י שנים בשדה, בחצר אחורית, פראית, פעורה—לא מפוארת, לא גדורה, לא פרוצה: כמו חיה מדברת, כאב מהבהב—סוגר, הולך.
