לילה אחד בקיץ 02011 ריססנו כתובות נאצה על בנקים בשדרות רוטשילד. למשל, על שמשת סניף בנק דיסקונט ריססנו "68 שקלים דמי עמלת חריגה? נתלה אתכם בכיכר העיר!". אבל למשורר, כפי שהיטיב להדגים רעואל שועלי, כלים משלו למחאה: שועלי ריסס על שמשת בנק לאומי את המילה "בנק". כן, הוא קרא לבנק – "בנק"! למה לקרוא לבנק בשמו? כי אין איום מפורש יותר על עצם קיומו של משהו מאשר קריאה סתומה בשמו.
ובכן, אנחנו כותבים שירה כי שירה היא הסתומה באמנויות. סיפור על בנק יתאר את סניף הבנק, יגולל את מעללי פקידי הבנק וכיוצא באלה פרטים, עד שמלאות הסיפור תמלא את אפשרות הבנק בחצץ המציאות. כל סיפור על בנק – ביקורתי או בדיוני ככל שיהיה – סופו לתקף את מציאות הבנק בלהג אינסופי. רק השיר יכול לקרוא לבנק "בנק" ולסתום את הפה שם.
כי השיר אינו מוכשר לתאר או לגולל שום דבר, בקושי את עצמו. השיר מרוכז בעצמו ומאוהב בעצמו וחושב אך ורק על עצמו. ובדיוק בגלל שהשיר כל כך מלא בעצמו – אין מוכשר ממנו לבטל עולם ומלואו. רק השיר יכול לחסל את כל המציאות באבחה אחת של השראה מתוקה של אחד, חזי לסקלי: אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם / לְבַד / מֵאָמָּנוּת. / אֵין רָעָב / אֵין מְדִינִיּוּת / פְּנִים וְחוּץ // אֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים / אֵין וְרָדִים / אֵין נַעֲלַיִם לוֹחֲצוֹת / אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלָאוֹת יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת אֶצְבָּעוֹת נֶהֱדָרוֹת / אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי / אֲדָמָה // אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד / מָוֶת. רַק אָמָּנוּת".
במובן הזה, שירה היא אכן אמנות ליודעי ח"ן: היא מתייחסת למציאות רק במינימום ההכרחי כדי להפוך את ההתעלמות ממנה להפגנתית, כלומר למשמעותית. יתכן, למשל, שחייזר מוכשר יוכל להבין דבר או שניים על המציאות שלנו מקריאה ברומן היסטורי, אפילו מרומן מדע בדיוני. אך ספק אם אי פעם יעלה בידו להבין מה ההרבה הזה שתלוי, משום מה, במריצה האדומה של ויליאם קרלוס ויליאמס.
וספק אם אנחנו עצמנו מבינים מה ההרבה הזה שתלוי, משום מה, במריצה האדומה של ויליאמס. מה שכן, אנחנו מבינים שכל מה שתלוי במריצה הריהו משוחרר מכל שאר השלשלאות שחישלנו במרוצת השנים. כי מה שתלוי במריצה אדומה וכמה תרנגולות בגשם אינו יכול להיות תלוי במערכת הבנקאית. ואם הרבה מאוד תלוי במריצה אז מעט מאוד תלוי במערכת הבנקאית. בשירה די במבט חטוף אחד במריצה אדומה אחת כדי להפוך לחייזר מוחלט לגבי בנקים.
לא במקרה הטענה השגורה ביותר כנגד כל הצעה לשינוי המציאות בישראל היא "המציאות הישראלית". כי מציאות לא ניתן לחסל מתוך עצמה – יש לעוט על אי המציאות, ולכל הכיוונים, כמו רוח. כי אין בכלל ספק ששירה מינורית, לוקלית ופרוזאית מתארת טוב יותר את מציאות חיינו המינורית, הלוקלית והפרוזאית – אבל שירה אסקפיסטית מתארת טוב יותר את חיינו כפי שהם יכולים להיות, אם רק נבין שאין בכלל אסקפיזם בעולם, רק אפשרויות שגורות יותר ופחות.
אם לצטט את רוברט מוסיל, אנחנו מאמינים שאין מוכשר מהשיר "לחסל את המציאות", "להגיע לדיוק פנטסטי בניגוד לדיוק פדנטי", "לעשות היסטוריה של אידיאות ולא היסטוריה עולמית", ובסופו של דבר "להשתלט על אי-המציאות, עד שאולי אפשר יהיה לחיות כאילו אין אתה יצור אנושי אלא דמות מתוך ספר, שהסופר השמיט ממנה כל שאינו מהותי כדי שהנותר יתגבש באורח מגי". להשמטה הזו אנו קוראים שירה.
