אבל השירה רצתה יותר מזה, אחרת לא היה צורך לכתוב שירה
– בנימין ה.
לָדַעַת אֶת הַהַגָּעָה כַּעֲצִירָה
לְהַכּוֹת בַּמַּקֵּל
אֵין פֵּרוּשׁוֹ לְבַקֵּשׁ עֹנֶשׁ
לֹא לְהִזָּכֵר,
לָנוּעַ בִּקְפִידוּת אֶת הַמָּחוֹל
שֶׁמִּתְקַבֵּץ עָלֵינוּ, דּוּמָם.
מָה שֶׁנּוֹצָר שֶׁאֵינוֹ מֵטָפוֹרִי
שָׁב וְדוֹרֵשׁ אֶת הַמֶּחֱוָה
חוֹשֵׁק בָּעֲטָרָה
כּוֹאֵב בַּפִּנּוֹת שֶׁפַּעַם הָיִינוּ גֵּאוֹת
מְכַתֵּר מִבִּפְנִים
מְסַמֵּא כַּהִשְׁתַּקְּפוּת
"מִי הָיָה מַאֲמִין"
הַלֵּב הוֹלֵם כִּי עֲדַיִן יֶשְׁנָהּ בּוֹ הַתַּאֲוָה,
נוֹצֵר אֶת הַמַּדְרֵגוֹת
"כֵּן, הֵם מְשַׁיְּרִים אוֹתָנוּ לַשֵּׁבֶט"
כְּמוֹ הַבְּעֵרָה לִפְנֵי שֶׁמְּאַכֶּלֶת
וְאָז בְּתַלְאוּבוֹת
הָאֲגָלִים מְשַׁמְּשִׁים כְּעֵדוּיוֹת.
הַמַּגְדִּיר נִפְתָּח בָּנוּ גְּלוּיוֹת
מָשָׁל גִּדַּלְתִּי אָנָנָס
עַל בִּרְכַּי הַמַּמְתִּינוֹת
עֵינַיִם מִצְטַבְּרוֹת כְּמָשׁוֹשִׁים
וְזֶה דּוֹקֵר
אָסוּר לְוַתֵּר.
יֵשׁ בָּנוּ הַנֹּפֶת וְלָכֵן
אֲנַחְנוּ קָצִים בַּמָּתוֹק.