המצב היה לאחר ייאוש. לא הייתה ראוּת. הכול התכסה באד לבן, סמיך כמו צמר גפן. אפילו למרחק מטר לא יכולתי לראות, ואפילו לא את גופי שלי. הרמתי את ידיי כדי להתבונן בהן מקרוב. נדמה היה לי שאני שולה אותן ממים עמוקים: הן היו כבדות, זרוּעות עקצוצים. כופפתי את האצבעות ומתחתי אותן לסירוגין, אבל לא הצלחתי להיפטר מהתחושה הזאת. את שאר הגוף בקושי הרגשתי. ניסיתי להזיז את רגליי; הן היו מאובנות. שמטתי את ידיי בחזרה. עצמתי את עיניי. הטיתי אוזן. רחש דק עלה מתוך האד, כמו התקמטות של דפי נייר דקיקים, פריכים, שמישהו הופך לאט. כמו דפי עיתון ישנים. נדמה היה שבנקודה כלשהי בתוך האד, מישהו יושב בכורסה ומעלעל בעיתון. בוודאי נמסרו ידיעות מהחזית. המצב היה לאחר ייאוש, מספר המתים היה גדול. מיתות משונות הם מתו. רובם נקרעו לגזרים; מקצתם התאדו. מלכתחילה היה ברור שזה יסתיים בטבח המוני. מן הסתם צוּטטו מצביאים ואנשי רוח שאמרו שמותם לא היה לשווא. מן הסתם הופיעה תמונה מביקורו של המנהיג אצל אחת המשפחות האבלות. פקחתי את עיניי. עדיין לא הייתה ראות. שבתי ועצמתי אותן, הטיתי אוזן. הרחש של דפי העיתון כבר לא נשמע, אבל משהו עדיין עלה מתוך הדממה, מין הד עמום של קולות ייחום אנושיים, התחבטות של גופים כחושים, גניחות, נאקות. לא הייתה תשוקה או חדווה בקולות האלה. מדי פעם הגיעה לאוזניי קריאה רמה יותר, אורגזמית, שנשמעה כמו זעקת שבר. הרי הגברים הבריאים נשלחו לחזית. בעורף נשארו רק נכים וחולים, שנחלשו עוד יותר בשל הרעב. איברי המין היו חרבים, סרוחים בין הרגליים כמו דגים מתים. בנסיבות הנוכחיות, יחסי המין נבעו מיצר הישרדות גרידא. המצב היה לאחר ייאוש, נדמה היה שהאויב עומד להשמיד את כולנו, ומי שעוד שרד לרגע נדחף למשימה של הצלת הגזע. נשים כרעו ללדת בין עיי חורבות. ודאי, החיים לא היו מתנה בנסיבות האלה, אבל אנשים המשיכו להזדווג במחשבה שחייבים לשמר את הגזע ושכל עוד נמשיך להוליד, האויב לא יעמוד בקצב ולא יצליח להשמיד את כולנו, ואז, אחרי שהכול ייגמר, בעוד אלף שנה, צאצאינו יתהלכו חופשיים על פני האדמה הזאת. אמנם, באותו רגע נראו החזיונות האלה מופרכים, כי המצב היה לאחר ייאוש, אבל בחשבון אחרון היה הסיכוי חמישים־חמישים, כמו תמיד.
