הכותרת לא מוצלחת. רוצה לומר: הוצאת 'תשע נשמות' אקלקטית ולכן סטנדרטית, אקראית ולכן בינונית. אם היה לה קו, הוא מזמן נשטף בבולמוס הדפוס של המו"ל אוריאל קון.
לקון זכויות מסוימות כעורך. בסדרות 'ליברו' ו'אלדורדו', ואחר כך בהוצאות 'סמטאות' ו'זיקית', הוא חשף את הקורא העברי לסופרים עכשוויים מעניינים מאמריקה הלטינית, כגון ססר איירה, סרחיו ביסיו ומריו לבררו (הם לא בולניו, אבל מי כן?). לסופרים אלה היה סגנון מובדל של ריאליזם מאגי ופנטסטי (אם להאמין לבחירותיו של השגריר קון למען הכלל, בעולם שמדרום לארה"ב מעולם לא השתחררו מהשפעות בורחס ומארקס). גם אם העורך הציג עצמו כממציא התרגום או כפטרונו, שני רק להירונימוס הקדוש, היו אלו ידיעות חשובות, ולכל הפחות ראויות, שהביא לנו מעבר לים.
ב'תשע נשמות', לעומת זאת, כשהוא משוחרר מכל עול של מו"ל או עורך שותף, נתן צ'ילי קון קרנה דרור למאניה שלו והחל מדפיס כל ספר שנתקל בו (אין הסבר אחר לעניין), תוך הטפה (הטפה? מבול בראשיתי) שהוא גאוני, מבריק, חושף את ערוותה של הספרות העברית (ספרות שהוא כפי הנראה לא קרא מעולם). במו אוזניי שמעתיו מצהיר ש"ברנר מיושן". ברנר! מיושן! האם זו עמדתו הממשית או ניסיון־נפל לזעזע את הקהל כדי למכור כמה עותקים? פרדוקס הטרול.
'תשע נשמות' מוגדרת כהוצאה ל"ספרות עולם" (שנו את "ספרות" ל"מוזיקת" ותיווכחו עד כמה ההגדרה נלעגת). בתפיסת העולם הקון־ארטיסטית, ישראל = ארה"ב = רע, משמים, ריאליסטי, בורגני־ציוני־דכאני, שעה שכל שאר העולם הנאור (דהיינו מערב אירופה ודרום אמריקה) מקושר ברשת קריאה וכתיבה תוססת (המילה "תוססת"!) של ספרות אמיצה וחדשנית. אך אבוי, המאה אינה ה־19. יש לנו אינטרנט ולא ימכרו לנו שמן נחשים. אנחנו יודעים שהזבל שיוצא כאן זהה לזבל שיוצא שם. זאת ועוד, ישראל היא מעצמת תרגום, ושוק הספרים המקומי מוציא יותר כותרים מתורגמים לנפש מארה"ב, מקנדה או מברזיל, לרבות כותרים רבים – ולרוב החשובים יותר – של סופרי הוצאת 'תשע נשמות', למשל נטליה גינצבורג, יוזף רות או כן, הו כן, שטפן צווייג.
כל העסק הופך מביך שבעתיים כשבוחנים את תרגומי ההוצאה מספרות אנגלית. נבחן, למשל, את 'המופע של גארי' לנל ליישון. זהו ספיישל חג מולד בערוץ הולמרק, ממתק על בסיס סוכרזית שעד לפני עשור וקצת היה נחשב ספרות לבני הנעורים. אם זו הבשורה הגדולה מהעולם הגדול, כבר עדיף לקרוא גרוסמן. וחשוב מכך: איך זה לא גרוסמן? הינה ציטוט מייצג – לא משהו שנשלף באקראי, כן? סוף פרק שאמור לסכם ולרגש ולעניין: "אל תשכח את זה, ילד. אל תשכח. ואני לא אשכח. זה אחד מהרגעים האלה שאתה יודע שלא תשכח אותם. שלא משנה מה יקרה לך בחיים זה יישאר תקוע לך בראש". לא, זה לא.
כדי להוסיף גלגול עיניים להקפצת רגל נבוכה, קון מרבה לתרום לספרי ההוצאה (הדקיקים, הסובלים משחפת) רישא או סיפא פרי עטו (למטרות ניפוח הבלון). אצטט מאחרית הדבר ל'עם הזרם' של הויסמנס בתרגום בני ציפר (בבחינת מצא טרול את טרולו), שלדעתי מתמצתת יפה את תפיסת העולם הלקונית:
"במבט חטוף על הפרה־היסטוריה, אל הקומונה הפריזאית, ועד לאדם שהזמין חתיכת גבינה אצל הויסמנס, נראה כי בראשית היה ההומו סאפיינס". אתנחתא מתודית: באמת נזקק הכותב לקומונה הפריזאית ולהויסמנס כדי לדעת כי בראשית היה ההומו סאפיינס? על אותו משקל אפשר לומר שבמבט חטוף מהקוסמולוגיה, דרך המהפכה הבולשביקית ועד אומן התענית אצל קפקא, נראה כי בראשית היה המפץ הגדול. הלאה לשלב המסקנות: "ברגע קצר של השראה ואקטיביזם נוצר ההומו ליבראטוס". אתנחתא אינטלקטואלית: גם הנאצריזם נולד ברגע קצר של "השראה" ו"אקטיביזם". מה לא? כלומר, מה זה אומר? נמשיך: "אך מאחר שהחופש אינו דבר פשוט להכלה, נולד לו הגולם, הדופלגנגר שלו, ההומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה". הבנת את זה, יובל נח הררי? הקומונה הפריזאית (!) הייתה רגע יחידני של חופש בקורות האדם, "חלון הזדמנויות יחיד בהיסטוריה". אבל מאחר שחופש "אינו דבר פשוט להכלה" (מה לעשות), היא חוסלה ועל חורבותיה קמה חברת הצריכה המודרנית.
בשלב זה יניח הקורא התם ש'עם הזרם' מגולל את חיי הקומונה הפריזאית. אבל לא. הו לא. בצירוף מקרים חי הויסמנס בימי הקומונה הקצרים, וקון שלנו מת על צירופי מקרים: "הקומונה הפריזאית התקיימה בין 18 במרס ל־28 במאי, תקופה התואמת לימי הסגר הראשון בגל הקורונה. קומונה־קורונה לכאורה. כדי להפוך קורונה לקומונה נדרש מאיתנו להחליף אות אחת, אך בפועל מדובר במלאכה בלתי אפשרית". מילים כדורבנות! או מילים כדורבנים! הבדל של שתי אותיות.
לאחרונה התרחבה הוצאת 'תשע נשמות' גם לספרות מקור, ובעברית, עפעס, אין אפילו מחסום שפה לכסות על המבושים. האומנם 'שרב ראשון' של דורי מנור הוא הבשורה האומנותית הגדולה של 'תשע נשמות'? האם '26 סיפורים על סקס' זו דרכה להוכיח את ההוצאות הממוסחרות, היחצניות? בספרדית עוד אפשר לעבוד עלינו. בעברית ברור שזו עוד הוצאה מסחרית, עוד 'מודן' או 'כנרת', עם סיכוי סטטיסטי זהה וזניח להדפיס ספר חשוב. וכמוהן היא עושה יותר נזק מתועלת בהגדשת המדפים בעשרות כותרים קצרי חיים וחסרי משמעות. בהבדל אחד: כשמזמינים את 'מגלן' של צווייג מ'מודן' מקבלים רומן של צווייג, אך כשקונים את 'מרד המציאות' של צווייג מ'תשע נשמות' מקבלים גם גלויה מאוירת של חתול היושב על שלושה כרכים: "ספרים", "יין" ו"חתולים". השילוש הקדוש.
כי זה סוד העניין כולו: הפרסום העצמי תחת התווית הגנרית "איכות" הוא תו איכות בדוק לכך שהמפרסם נגוע עד ללא מרפא במחלה הלשונית, הרוחנית והאידאולוגית של זמננו: חוסר היכולת לדבר אלא בסופרלטיבים אקסקלוסיביים־לכאורה, כמו קופסת "גורמה" (סלט חומוס), מסעדת "בלאדי" (שיפוד בפיתה) ומלון "בוטיק" (בן אלף חדרים בחדרה). ב'תשע נשמות' (אוריאל) לא יודעים (יודע) להגדיר אם הם (הוא) הוצאה לספרות מודרניסטית או לא, מה יחסם לפוליטיקת זהויות, מה יחסם לריאליה ולייצוג, או לכל אחד מהעניינים הטורדים את מנוחתו של האדם החושב בן זמננו. בהיותם משוללי כל יכולת ממשית לקבוע טעם ולחנך אליו, למצער הם יודעים להצביע על השילוב המנצח של ספרים, חתולים ויין. ולא סתם יין – יין איכות. בוטיק. ריזרב. והמהדורה? פטיט.
אבל מה אני שופך חמתי על האיש? הקון־ארטיסט כבר מזמן אינו מו"ל, אפילו לא קון־ארטיסט. אחרי שלא הלך עם היין ועם החתולים, ב'תשע נשמות' ערקו צד והפכו להוצאה לעו"ש. והקון־מן – שיהיה לי בריא, אפס מודעות עצמית – הוא היחיד שמפרסם בריש גלי תעריפון (השאר מתביישים, ובצדק): מי שרוצה להוציא ספר ב'תשע נשמות', שישלם 35,000 עד 50,000 שקל. הא לכם תו איכות. הא לכם שמאלנות (אין לך 50,000 שקל? אין לך כישרון). הא לכם ה"הומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה".