השירה העברית שנכתבת היום היא מהפכנית. סוף סוף אנחנו רואים דחייה של הקיום הקטן והחשדן, שמשקיף פסימית על החיים כמבעד לאשנב וגונב הנאות בורגניות קטנות כדי להתמודד עם כעסיו על השמיים ועל הארץ. סוף סוף אנחנו רואים חזרה אל הרוחני, אל עולם האגדה והחלום, אל התמונה הצבעונית, אל הפאר והתפארת, ובעיקר־בעיקר: אל האמת. אל השאיפה הבלתי מתנצלת לאמת שמעבר למאבקי הכוח – ואל האמונה ביכולתה של הלשון להתחכך בדברים.
אחרי שנים שבהן שירת עמיחי שוכפלה במחוזותינו כמו במכונת צילום – ואין זה חשוב אם היא קראה לעצמה "משיב הרוח", "ערס פואטיקה" או אלי אליהו – דור חדש של משוררים מאמץ אבות ספרותיים כהורביץ והרץ, וולך ופגיס. צירופים כמו "בני־אדם פני־כפל" (שני פוקר), "מד זרם חולמני" (ספיר יונס) או "קריסטל־חבקים בלשוני" (גל עזרן) לא נכתבו בשפתנו מאז שנות השבעים של המאה שעברה. ואילו משוררים כמו רעואל שועלי, אייל שלום, תמר רפאל ונח אנגלהרד הם ממשיכי דרכם של אבידן וויזלטיר. נמרוד ברקו – שכבר מזמן אינו בגדר "כותב שירים" מהזן הישן, הוא מיסטיקן שמלאכתו תורת הנסתר – כותב באצ"גית משונה, פנימית. שלא לדבר על האסכולה־של־איש־אחד יואב עזרא, שמדלג בקלילות מעל כל הגדרה הישר אל הנשגב, והוא מהיוצרים הניסיוניים ביותר שקמו לנו.
גם בפרוזה, שתמיד הייתה האח הקטן והאיטי של השירה, אנו עדים לתזוזה טקטונית. גל חדש של מספרים כמו רועי כספי, אמוץ גלעדי ואופק קהילה קורא תיגר על הנוסח הלעוס, המוסרני והצדקני, של "המציאות הישראלית". לא עוד סיפורי ילדות בקיבוץ, ילדות במעברה, ילדות בשנות החמישים, ילדות בשנות התשעים, ילדות קשה, ילדות מאושרת וכל שאר האינפנטיליזציה הזאת. מהדלת האחורית של הסיפורת העברית מתגנבות להן חזרה החרדה, הסטייה וההזיה. מהחלון כבר מציצים קפקא ובקט, וולף ושטיין, תמוז ויהושע המוקדם. השפה שוב חורקת את החריקה הישנה והטובה שמעידה על הפעלתם של גלגלי המוח.
אלא שכל ההברקות האלה מושלכות כפנינים לחזירים. הוצאה כמו "הקיבוץ המאוחד" עדיין תדפיס את ספרה השמיני של משוררת בינונית לפני שתסכין להדפיס משוררת גאונית וחדשנית כשני פוקר, שספרה "מחצית חביוני" הוא מספרי הביכורים המשמעותיים שהיו פה מאז ומעולם. מוסף כמו "תרבות וספרות" עדיין יעדיף לפרסם מסה בת תריסר חלקים של דן מירון על אגי משעול לפני שיקדיש מילה אחת למשיחיות הרכה של עמנואל יצחק לוי, לפני שיבין מילה אחת מהטריפים של נדב נוימן וסער יכין, לפני שיאזור אומץ לדרוך במעבדה הרדיואקטיבית של יונדב פרידמן, המשורר העברי היחיד שכתב כאן על נגיפים, נשאים ואקספוננציאלים – שנה תמימה לפני שכולנו ידענו לדקלם מקדמי הדבקה.
וכשאלה כבר שולחים מבקר, הם שולחים את הסאחי באדם רן יגיל לכתוב על ספר הקאלט "תל אביב היא מים (ועוד מחשבות חופימיות)" של ג'רמי פוגל – שנה אחרי שהספר ראה אור בהוצאתנו וחצי שנה אחרי שחיסל מהדורה וכבר יצא במהדורה שניה. "ציניות", חרץ המבקר, כאילו אדם במצבו ההכרתי של פוגל מסוגל בכלל לציניות. עד מתי אנשים שלא מסוגלים להתעלות רוח, להתרוממות נפש, לאקסטזה דתית אמיתית, יניחו רק מפני שהם לא מסוגלים – שכל השאר מזייפים? רק מפני שהם לא מסוגלים להתרגש מעצם היש – שכל השאר משקרים? עד מתי אנשים חמורי סבר ימשיכו לנזוף בנו על עצם שמחת החיים?
זאת אפילו לא שמרנות, זאת אינרציה. שנות השמונים האיומות פשוט מסרבות להרפות ממוקדי הכוח. האם בני ציפר הוא מאסר עולם? לכמה שנים עוד נידונו לקרוא את אלי הירש? האם כל שיר חדש של רוני סומק ראוי לדפוס? עד מתי אברהם בלבן ימשיך לשוטט בגינות – ומתי מישהו יכנס פה לפרדס? שיריהם הראשונים של מישל פלצ'יק ועומרי דנינו – שנדמה כאילו צמחו מן הרוח, שהרי מאדמת הטרשים הזאת אין צומח – היו צריכים לחולל רעידת אדמה בישראל. ומה קיבלנו במקומה? עוד הספדים למתים. טוב שדור המדינה הולך לעולמו, אחרת לא היה להם במה למלא עיתונים.
הדור הספרותי החדש עולה על כל דור שהיה כאן בחמישים השנים האחרונות, אבל אין לו הד קלוש בתרבות הכללית. שומרי הסף משספים כל אדם בעל כישרון – ונושאים על כפיים כל אדם קל לסחיבה, כלומר משולל הכרה. ולא, זאת לא רק חבורת "הבה להבא". ברפובליקה ספרותית מתוקנת, דרור בורשטיין היה עורך את "תרבות וספרות", ומדי שבוע היה מתפרסם בו שיר פופ עצוב של אופיר נוריאל, כתב סתרים של עמרי לבנת או בול על הלשון של נעה שחם. ובאותו מוסף מדומיין, במקום לקרוא שוב את הגיגיה של חביבה פדיה על אשכנזיותו של נתן זך, היינו נחשפים למגמות של ממש בספרותינו הנוכחית: רוחניות חילונית, ספרות מדעית, פסיכדליה, הפרקטליזציה של החוויה, שובו של הפנפסיכיזם והחלפת ה"עכשיו" וה"זה" של דור המדינה ב"לא" ו"דבר" – שהן אולי המילים החשובות ביותר בשירה העברית המתחדשת. תנו לאורין מוריס לכתוב. תנו למעין איתן, לשמעון אדף, לעודד וולקשטיין.
אבל כתבי העת – אסופות דפים לעת מצוא, שרק דבק חם מחבר ביניהם. הפסטיבלים – יארצייטים למתים. החוגים לספרות – חוגים לסוציולוגיה של הספרות. הפרסים – שחיתות של מרכז הליכוד. העורכים – פירגוני פייסבוק להשכרה. הסדנאות – תרמית פירמידה. הכתבים – לא יודעים ולא רוצים לדעת. והמבקרים – טלילה ציפר.
ספרותינו היא גחלילית בלוע קרנף. עלינו לעורר אותו או לעוף משם.
