מתוך ספר בכתובים
אמרתי אני ולא פתחו. אמרתי אני ולא נפתחו שערי שמיים.
בעל-חלל תן לי חללך, בעל-חלל רק לי.
בעל-חלל, אני ממציא אלים, מלאכים, כוכבים, מזלות, משהו שימלא לי חלל. אבל בקומי אני רואה שראיתי לילה. סתם לילה.
בעל-חלל, עשה שזה לא יהיה סתם לילה.
בעל-חלל, עשה לי יקום מלילה.
בעל-חלל, באשר אינך, תן לי כוכב-אני אחד, דבר-אני אחד או מושג-אני אחד, מה זה חשוב? הוויה אחת שהיא אני-אני, בלי פסיכולוגיה, בלי סוציולוגיה, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, הוויה אחת שהיא אני-לוגיה, שהיא אנלוגית רק לי.
אבל אתה בדיה, בעל-חלל. אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה.
גם אני אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה.
אבל כשיעלה היום אני אמשיך להיות אמצעי ספרותי ואילו אתה תהיה חלל באמת, שלם באמת, בעל חוקיות מובחנת, בדידה.
ואילו אני המקיף אותך אהיה בודד מבלי להיות לבד, אהיה עם עצמי אפילו מבלי שיהיה לי עצמי להיות איתו.
אני שומע צל צולל בכלום ויודע: חיי הם אונומטופיאה ליקום.
מה ביקשתי? להשחיל מילה משל עצמי, לפתוח את פי מבלי שיישפכו לי רוח ומים לא לי, שבחישוב הכללי, כשייחתם ספר היקום, יימצא שסכום כל האנרגיה לא היה אפס, שהיה אפס פלוס אחד קטן, או אפס מינוס אחד קטן, מה זה משנה? שאני הקטן, הזעיר, הוסיף אחד או גרע אחד, אבל שלא היה אפס, שלא היה סתם.
שהיה אחד כזה, כרמלי. משהו כזה.
כשפגשתי אותך האמנתי שיש לך את הטכנולוגיה לחלץ אותי מכאן. כל אישה שאהבתי האמנתי שיש לה את הטכנולוגיה לחלץ אותי מכאן. מה שהתברר כנכון כשנחלצת ממני, כשנטשת אותי במחנה העקורים כדור הארץ.
כל אחד מבני האדם עכשיו, בחיי, באשר אינם, כל אחד מבני האדם עכשיו, שיהיה כל אחד רק שיהיה, רק שלא אצטרך לבצע את הליכת החלל הזאת לבד, את הליכת החלל ששמה חיים, הליכת חלל משום מקום לכלום, ללא משימה, ללא כלי עבודה ולא בחלל בכלל – אבל עם כל האימה של הליכת חלל, עם כל הבדידות.
אז האם אנחנו לבד ביקום? לגביכם אני לא יודע. אני כן.
כשהייתי ילד ההורים קראו לי "אסטרונאוט" כשם גנאי.
הלוואי.
אני לא מרחף. אני סתם מנותק.
ואני רואה איך אני חי.
מה אני חושב, שאני לא רואה?
אני רואה איך אני חי.
ואפשר לנצח בבחירות בלעדיי. ואפשר למלא את האצטדיון בלעדיי. ואפשר להתחיל לאכול בלעדיי. ואני יכול להמשיך, אבל אתם יכולים להמשיך בלעדיי.
העץ לא מעניק צל, הוא אוכל את השמש. ואני לא כותב ספרות, אני אוכל את הלב.
וחבל, כי היה לי פוטנציאל. היה לי פוטנציאל לא לכתוב את הספר הזה. היה לי פוטנציאל גדול לא להיות. ולא מימשתי אותו כשמימשתי אותי.
חבר שואל: מה רע? מה יש? יש שמש יש ירח יש צחוקים, ותמיד יש אחת שרוצה, כי תמיד יש תמיד, ותמיד יש יש, יש יש יש!
ורק לי לא טוב?
ורק לי לא בא? לא הולך?
לא חבל?
חבל, אבל רק לי.
ואבא שואל: ואיך אתה עם כסף? אתה מסתדר עם כסף? אתה בסדר עם כסף עכשיו? ומוסיף: לא, כי אתה כבר לא ילד.
כתבתי שירים, אבל כדור הארץ היה משקולת נייר.
ואמא שואלת: ולא קר לך ככה בחלל?
קר. ומוטב היה לו נשארתי בבטן אמי. ולפני כן מוטב היה לו נשארתי בבטן כוכבי. ולפני כן מוטב היה לו נשארתי מפוזר ומעורפל בערפיליתי, לא פוגע ובלתי פגיע, ובתוך כך נוגע בחיים רבים יותר מכפי שאי פעם אגע בצורתי הצרה, הצרורה.
וסבתא ז"ל שואלת: לחלל כן, אבל להרים טלפון לא היה לך זמן?
לא. לא היה לי זמן לנשום. לא נשמתי בכלל. ולהזכירך: את כל חייך לא נשמת פעם אחת. אני בא משושלת ארוכה של לא נושמים. אנחנו לא נשמנו עוד לפני שהיו די אצות כחוליות בעולם כדי להפיק חמצן. אנחנו לא נשמנו עוד לפני שהיה זמן. הנשימה האחרונה שלנו הייתה גם הראשונה, וגם היא הייתה יותר מדי.
המוות-לילה מערטל את התחבולה. האוויר מעולם לא היה לנשימה. כל הזמן הזה הוא היה חלל. סתם חלל כחול.