בשעה טובה התחתנו הסנטימנטליות התרבותית והאינפנטיליות המסחרית. השיקוץ שהולידו: פוליטיקה בחרוזים. כמו אלתרמן. אבל לא כמו אלתרמן של "הטור השביעי", כמו אלתרמן כשהיה תלמיד בית הספר העממי וכתב בספר המחזור: "לאנה עיניים כחולות מדהימות / אנה חביבה על הבנים והבנות / לרקוד ולשיר היא אוהבת / עם חברותיה תמיד מצחקקת / ובלימודים כמו מטאור מתקדמת".
הנה, למשל, הלהיט הוויראלי של חרזן בשם יוסי צברי: "תרשמי, מירי! / תרשמירי! / גם אני ערבי. / אבל בניגוד לדרוויש מחמוד / אני ערבי מן אל יאהוד / הוריי נולדו בתימן / והיגרו לכאן לא מזמן. / יש לי צבע עור שחור / ומבטא של בני האזור". לא יוסי, הניגוד בינך לבין מחמוד דרוויש אינו שדרוויש ערבי-מוסלמי ואתה ערבי-יהודי, הוא שדרוויש משורר ואילו אתה חורז כמו ילד מפגר.
ולא תגידו שצברי חורז "שחור" עם "אזור" על במת אימפרוב במתנ"ס גבעת עדה. צברי חורז במסגרת פינת חריזה קבועה בתכניתו של נדב בורנשטיין, "חי בלילה". בפינה יושבים בגירים, כלומר בני אדם הרשאים לקיים יחסי מין, לשתות אלכוהול, לנהוג, לבחור ולהיבחר, שבוחרים להציג את עמדתם בנושאי ממשל וחברה – בחרוזים.
התאקלמות הבזק של מה שנקרא "פואטרי סלאם" ("שירה מורקת"?), "ספוקן וורד" ("מילה מדובבת"?) ו"ערס פואטיקה" ("פואטרי סלאם"?) בטלוויזיה המסחרית אומרת דרשני. לא רק על היעדר מרכיב השירה במה שנקרא היום "שירה פוליטית", אלא בעיקר על העדר מרכיב הפוליטיקה שבה.
כמו עבודות מלצרות ברשתות המהירות ביותר, גם כאן חשוב יותר הלוגו על הכובע מיכולת ההקצפה. לכן רוב הלהיטים בז'אנר הם מסוג הווידוי: החרזן מתוודה על כך שהוא "האחר" זה או אחר, וזהו פחות או יותר. אין צורך לטעון טענות, לגבש עמדות, להציג עובדות או בכלל לחרוג מן המקרה הפרטי לכללי. חוקי הז'אנר: להישיר מבט יאיר לפידי למצלמה ולהקריא חמשירים מטלפרומטר. למתקדמים: תנועות ידיים של ראפ מהאייטיז.
כך, למשל, פרצה החרזנית לוסי איוב עם השלאגר: "יש לי רק וידוי אחד / נולדתי ע-ר-בי-יה. ובתור אחת שכזאת (לא אחזור על המלה) / אני חיה עם זה בסדר, ביסמיללה! / ובאמת באמת שלא היה לי אכפת / אם רק לא היה נמאס לי לשמוע שוב ושוב את המשפט: / 'וואו, מה באמת? את בכלל לא נראית! / את כזאת יפה, ואיזה יופי את מתלבשת / אני בחיים לא הייתי מנחשת'".
אז לכל חרזני הווידויים "אני הערבייה", "אני המזרחית", "אני הבכר, שזה הילד של הגמל", לכל מנופפי היד גנגסטה סטייל (איסט קוסט תיכון מאדרפאקרז): יו יו יו ביצ'ס, לא לריב! כולכם אמריקאים באותה מידה. אתם אותנטיים בערך כמו האורגזמות של דיוויד דוכובני ב"יומני הנעל האדומה".
מאידך גיסא, מה לנו כי נלין על הנימיות של הצל כששר החינוך של מדינת ישראל קורא ללמד אנגלית שהיא "פחות שייקספיר, יותר מעשי"? הסר דאגה מראשך הביצתי, בנט. שייקספיר זה לא. וגם איום פוליטי זה לא. זה בידור. מה שנקרא בעגת הערס פוליטיקה: "פאן".