אחרית

מאנגלית: ארז וולק

 

אני גאה לקרוא לעצמי בנו של אבי

אבל אני גאה עוד יותר לקרוא לעצמי קוראו של אבי

הספרים שכתב

הרומנים הקלסיים שחיבר

הספרות החלוצית שאבא התמיד ויצר נגד כל הסיכויים הייתה קריאה לפעולה

כתב אישום ישיר

ביקורת משולהבת

מחאה משולהבת נגד תרבות שהכיבודים הגבוהים ביותר בה הם במהותם בגידות

 

"אם אפשר רק לשים את זה בצד", אמרה הדיילת, "אנחנו לקראת המראה", ואָקֶר חדל מהקלדתו הרעועה, סגר את המחשב ואפסן אותו בכיס מושב מחלקת העסקים שלו, וכשהמטוס התייצב בתור להמריא, כשהמטוס האיץ והתרומם ונסק, כל מחשבותיו כמו נותרו מאחור על הקרקע, כולן חוץ מאשר: פישלתי בגדול.

למוחרת בערב ייפתח הפסטיבל לזכר אביו המנוח באי מידוֹרְקָה שבים התיכון, ובערב הבא אחריו יישא אקר דברים בבּיבְּליוֹטֵקָה פּוּבְּליקה דֶה מידורקה. זה יהיה הנאום הראשי של הפסטיבל, אמרו לו המארגנים, ההרצאה המרכזית, המארגנים ביקשו את אישורו להקליט את הדברים, אך עד כה הוא הצליח לכתוב בעיקר את הפתיחה הזאת: "אני גאה לקרוא לעצמי בנו של אבי, אבל גאה עוד יותר…"

פרט לכך היו לו כמה אנקדוטות משניות שיוכל לנצל כדי לאלתר את אמצע ההרצאה, כפי שאלתר את אמצע חייו, אבל סוף לא היה לו, וגם לא תקווה לסוף: "בהזדמנות זו אני רוצה להודות ל…" זה לא סוף.

הוא תכנן להשלים טיוטה בנסיעות, לנצל את כל זמן העיכוב המת, המבוזבז לרוב בהמתנה בין טיסות ובטיסות, כדי לדחוס את גבב הגיגיו הצאצאיים לצורה מכובדת יותר – רגישה, אינטליגנטית, האם כבר אמר מכובדת? – אבל כששתה וודקה־סודה הרחק מעל לעננים שנראו כמו מוחות קטנטנים או כמו הגלולות הקטנטנות המחלחלות כעת לתוך מוחו, הוא נעשה פתאום ישנוני ושיכור מכדי להתקדם במשהו, ובמקום לנסות להמשיך להקליד עכשיו בתנאים מלעלעים שכאלה ישב רוב הטיסה מניוארק שקוע באיזה זבל על מסך הטיסה המתכוונן, צפה בסרט המקורי ואז בסרט ההמשך ואז בשאר ההמשכים, אבל איכשהו, באופן בלתי צפוי, צפה בהם שלא בסדר.

"– עוד אחד?"

"מה?"

"– קרח?"

"מה?"

"האם אתה רוצה עוד משקה", נאלצה הדיילת לצרוח, "והאם אתה רוצה בו קרח?"

אילו הייתה זו סצנה באחד מספריו (הקלסיים, החלוציים) של אביו, כך היא הייתה נכתבת: הגיבור, שיכור ומסומם, מלא תיעוב עצמי, מלא גועל עצמי, דוחה ונפוח ובלתי פיכח בעליל, צופה ב"סדרת סרטי גיבורי־על מצליחה", אך כיוון שזו אינה ספרות אלא המציאות, נוכל לומר שאקר, שלא הצליח להשלים את הטיוטה, ישב מסטול מקֵטֶל 1 ומאַמבּיאן וצפה בכל סרטי באטמן. הוא פישל בגדול. כבר שנה בערך ידע על הפסטיבל הזה לזכר אביו המנוח, ועל יום הולדתו המאה של אביו המנוח הוא ידע כבר – מאה שנים בערך? ולמרות זאת, למרות כל ההתראות המוקדמות הללו, הינה הוא טס לאירוע ובאמתחתו רק כמה זיכרונות נעורים רפים, הרגשיים שבהם לא באמת רגשיים והאינטלקטואליים שבהם לא ממש אינטלקטואליים, לצד כתב פלסתר נדוש נגד פוליטיקת הזהויות והבורות התרבותית, כתוב בסגנון שחשב לסגנונו של אביו, ושלא באמת היה סגנונו של אביו. תיאור עצוב־כי־חושפני־מדי של יום הקיץ שבו אביו לימד אותו לצחצח נעליים (ואז נתן לו חצי תריסר זוגות לצחצח והשאיר אותו לעבוד). ניסיון עצוב־כי־חושפני־מדי להפוך את סיפור הצחצוח למטפורה (לְמה?). רישומים קצרים של אביו כנהג גרוע ושחיין גרוע, תיאור מספק אם גם מסופק של התרחקותו כנער מאביו, ובו החמיא לעצמו בתיאורי מזמוטיו עם אחת מחברותיו הצעירות של אביו בסיציליה וחוויותיו המיניות עם אחרת מחברותיו הצעירות של אביו בכרתים, לצד חלק חמוץ־מריר – חלק שאמור להיות הסוף, אבל לא יכול להיות הסוף – שבו סיפר איך גדל במידורקה ואז עזב, כשאימו עזבה והחזירה אותו איתה לארצות הברית, והשאירה את אביו מאחור לכתוב את הספרים שעזרו לפרסם אותו ואת האי.

לפני כעשור חזר אביו למידורקה אחרי שקיבל פרס ספרותי חשוב כזה או אחר ואז, לפי הסיקור בעיתונים, ברגע שנכנס לבית והציב את הפרס על המגש היחיד הפנוי בגומחה הצפופה המוקדשת לפרסים, לתעודות ולשאר כיבודים, לקה בשבץ ומת. הוא נטמן בקבר במרומי צוק בית העלמין, מעל לים, והוספד בפי היפּים עשירים זקנים וידוענים־חברים שבאו בטיסה, ציירים ופזמונאים שהכול מכירים את שמם לצד בנקאי השקעות ומשקיעי נדל"ן, בשעה שהוא, בנו של המנוח, נותר מאחור בניו יורק הצופרת לסעוד את אימו החולה. לא היה אפשר להשאיר אותה לבד. אילו השאיר אותה לבד בחורף ההוא בניו יורק האכזרית הקרה הנוקבת וטס להלוויית אביו במידורקה, האחיות והרופאים הרבים הצובאים על מיטתה היו מספרים לה איפה הוא, והיא הייתה מקוננת וזועמת ותולשת את הצינורות והחוטים מגופה ההרוס וצונחת מתה בו במקום, כפי שמת אביו, וזה בניגוד למה שקרה באמת, והוא שהכרתה הבהבה ודעכה עד שגוועה בשלווה כעבור ימים אחדים.

אביו מת ביום שני, אימו מתה ביום שישי, משהו כזה, ובעיתוני סוף השבוע, הנרחבות שבהודעות על פטירתו של ג׳פרי אקר – "מחבר ספרים עטורי שבחים שקרעו לגזרים אמונות עיוורות קפיטליסטיות" (טיימס), "שתיעד את האמריקניזציה של אירופה ואת הבנליזציה של אמריקה" (גרדיאן) – הוסיפו וציינו בעדכון שאשתו הראשונה האריכה רק ימים ספורים אחריו.

 

אקר מעולם לא הסתדר עם אביו – האיש שאליו התכוונו הכול כשאמרו "אקר", האיש שאפילו הוא עצמו התכוון אליו כשאמר "אקר". הוא היה הבן הראשון של אביו מאשתו הראשונה. הוא היה הבן היחיד למעשה, הצאצא היחיד למעשה, של הרעיה הראשונה מבין שתיים. היו גם שלושה מחברי ביוגרפיות, חמישה מתרגמים וכתריסר חוקרים מדובללים ומבולבלים מאירופה, שכולם נאספו יחד בציריך, ליתר דיוק בנמל התעופה של ציריך, ליתר דיוק בטרמינל קטן ושכוח שממנו יצאו טיסות השׂכר הקטנות יותר בחברות תעופה שאינן אמורות להתקיים, חברות תעופה שאינן קיימות, טיסות שכר מיוחדות שיש להן שמות חסרי פשר וסמלילים חסרי עקביות שמשתנים בלי הפסקה. משהו בשם אירוֹסְקיי עם פרה מכונפת. משהו בשם פְלינְגְלינג בגופן בועות בצבעי אש. השער לטיסת מיד־אייר (המיוצגת על ידי עץ דקל שכפותיו הן גם להבי מדחף מסתחררים, ושמה כתוב באלפבית פרוטו־פיניקי) היה בקצה האולם הרחוק ביותר, נקודת התאספות אפלולית, אפרורית שטיח, חסרת שירותים וחסרת בית קפה אשר לאט, בהדרגה, בנתיבו הטרוט של היום, התאכלסה מומחים, אקדמאים, גברים (רובם גברים) כפסע מהאמריטוס, שכולם כמדומה הכירו זה את זה אישית או לפחות שמעו זה על זה ובירכו זה את זה בלחיצות יד נוקשות (הגרמנים) או בחיבוקים ובנשיקות (הצרפתים והפרנקופילים) והחליפו באנגלית ערבת־מבטא ציטוטים שנונים של שורות אהובות מכּתבי האיש שאחריתו חיברה ביניהם ("בנתיבו הטרוט של היום"). היו שחיכו כבר שעות וחשו הקלה שסוף־סוף אפשר להתלונן – מוכי היעפת שזה עתה נחתו ממקסיקו סיטי, מהונג קונג ומסיאול. מדי יום יצאה טיסה אחת מציריך למידורקה, ונראה שרוב הפסטיבל יטוס בה. במאי הסרט התיעודי על אקר, שירואיין על הבמה אחרי ההקרנה שתהיה הבכורה העולמית של הסרט התיעודי על אקר. מחבר פרקי הזיכרונות הפסיבים־אגרסיביים על ימיו בתור תלמידו הלא־רשמי ואפילו מזכירו הלא־רשמי של "ג'פרי", שהתייחס שוב ושוב לאביו של אקר בשם "ג'פרי", בדפוס ובעל פה, בכל הזדמנות שנקרתה. אקר הגיע אחרון – אחרון ובאיחור – אפילו אחרי הטיסה המאחרת־בשל־הטייס־המאחר מלוס אנג'לס, והטיסות המאחרות־בשל־הר־געש מסקנדינביה. הם חיכו לו, הם כמהו לו, הוא הרגיש את זה. כשהסיע את מזוודתו ההדורה בשריון מתכת במורד הפרוזדור אל עבר השער, הוא חש את עיניהם נוסעות עליו כמו גלגלים, ובקיבתו, ובגרונו, הרגיש בחילת חלחלה גואה. הינה זה בא, חשב. בא הזמן להיות הבן והיורש, ראש בית האב, שומר שער הלהבה, שומר שלהבת השער, נושא הנס של הטוב אלוהים די. כן – יש לך אישור לצטט את כך־וכך שאבא שלי כתב על זה־זה. כן – יש לך אישור להדפיס את הטקסט האמור, להדפיס את התצלום הזה, להפיץ את הסרטון ההוא. אבל לא – אינך רשאי להשתמש באף אחת מרשומות היומן הישנות שבהן המפלצוגרף הפריז בשנאת נשים (אילו רק –– הייתה מקסימה כמו הציצים המקסימים שלה) או בגזענות (נדמה ש–– חושב שמגיעה לו פרנסה רק כי הוא נולד אפריקני בור ושבור). הו אבא! הו ג'ף! בא הזמן להיות הפָּנים שלו – היה דמיון רופף בסנטר רופף, שהכול ציינו מוכנית – הזמן להיות הממשק לקבוצת אנשים שלכל אחד מהם יחסים ועניינים משלו: אנשים שהייתה להם נגיעה מסוימת לאביו ואז ניפחו את השאר, אנשים שניפחו טענה כלשהי ודמיינו את השאר. החוקרים שקנו את קביעוּתם בפרשנות הרומנים המוקדמים של אביו או הרומנים המאוחרים של אביו או הטקסטים הלא־בדיוניים הנעשים מנותקים ואליטיסטיים שכתב לציון השנים שבתווך; המרקסיסט לשעבר בבגדי עור שמתעניין באקר רק בתור מרקסיסט לשעבר; היהודי השמנמן המלנכולי שמתעניין באקר רק בתור יהודי; האסטוני־ג'מייקני הליברלי עוטה הראסטות שכתב את המאמר ההוא על "אסתטיקת היפוך המראָה הגולה" של אקר ונבוקוב; ורוכב האופניים הקירח, הגיי, הבריא מאוד מאמסטרדם שהביא את אופניו המתקפלים לצד עותקים מהמונוגרפיה המז'ורגנת שחיבר, וכותרתה "השפעות הטרו־קונסרבטיביות ברומן הפסבדו־רדיקלי: הסיפורות הסיס/טמיות של ג'פרי אקר", חיבור שכרה משמעויות נפלאות משגיאות הדפסה מופלאות וגזר היקשים פאליים כטוב ליבו של המחבר מכל כלי תחבורה – מונית, אוטובוס, רכבת, סוס – ששימש אי פעם את גיבוריו של אקר.

טייסי הטיסה ואנשי צוותה הגיעו טרודים אל השער והחלו בבדיקותיהם, ואקר הציג את עצמו לאנשים ששכח שכבר פגש והוצג לאחרים שאיתם התכתב במעורפל, וניסה לשמור על כולם מופרדים ומפויסים בנחיל כותבי ההספדים המרופטים שאיתם יהיה מסוגר בשבוע ההלל הקרוב על חוף ושפת בריכה באתר הנופש המכוכב מדי שבו ישוכנו. הוא שאל איפה האיש שערך את האוסף ההוא של מכתבי אביו (אקר היה חייב לו דואר אלקטרוני) ואיפה ההוא שאמור לכתוב כתבת פרופיל עליו ועל הפסטיבל למגזין כלשהו (אקר לא היה בטוח לגמרי איזה מגזין והיה להוט לאשר לניו יורקר). "…אבל סיפרו לך על הפאב שם?" שאל אקדמאי ממוסד כלשהו באנגלִיה שאינו אוקספורד או קיימברידג', "פאב־מסעדה בשם אקר'ס – לא ברור אם זה תמיד היה השם או ששינו את השם לכבוד האירוע שלנו".

בעוד אקר שוקל להתלוצץ אם יוכל לשתות ולאכול שם חינם שאל אקדמאי אוסטרלי, "חזרת לשם מאז מות אביך?"

אך לפני שהספיק אקר לענות הצטרפו לשיחה עוד כמה פרופסורים סביבו ואמרו איך "האי השתנה מאוד, לרעה, כמו רוב הדברים" ו"הוא נעשה כולו תיירותי וממוסחר, עכשיו שהפלגות הנופש התחילו לעגון שם" ו"לא באמת נשאר שום דבר מהתקופה של הוריך, כשהגל של תרבות הנגד סחף את האי, אני מניח שקראת את הספר של…"

"לא יצא לי", אמר אקר, ואף שעדיין ענה על השאלה הקודמת, והתכוון שלא ביקר במידורקה מאז מות אביו, המתרגם הפורטוגלי של אביו חשב שאקר אומר שהוא לא קרא את הספר שהוא המליץ עליו (ואקר לא קרא אותו, בכל מקרה), ספר שהציע לשלוח אליו (ולזה אקר הנהן באופן שהיה עשוי לסמל תודה, בכל מקרה).

איש שהציג את עצמו כ"קול של אביך בפולנית" אמר, "אני חושב שעשו עבודה מעולה, למען האמת, כשהפכו את בית אביך למוזאון ההוא".

"קאסָה אקר", אמר הבריטי. "עבודה מצוינת".

"והם שומרים על הקבר", אמר האוסטרלי. "הייתי שם לחנוכת האנדרטה".

"אתה יודע," אמר אָקֵריסט מפריז, "תרמתי לא מעט מחקר וייעוץ למוזיאון כשפתחו אותו, בזמן שעבדתי על הדיסרטציה שלי".

"אם במחקר וייעוץ אתה מתכוון שתרמת משגלים לעוֹבדות ולתיירות מדנמרק, אז בהחלט, אין ספק שתרמת", אמר אקריסט מפרנקפורט.

החסידים התגודדו סביב הבן החי, שאפו את אוויר הטרמינל המעופש הממוחזר ונשפו אותו בדמות התנצחות ולהג בזמן שהתכוננו להתייצב בתור לעלייה למטוס, הצפינו בתיקי הגב את העותקים המהוהים של ספרי אביו והסיטו את כובעי הקש השחצניים ואחזו בידיות מזוודותיהם החבוטות, כאילו היו מקלות הליכה או הליכונים – עזרי התניידות שהם במקרה גם מזוודות, מכוסים מדבקות הקוראות לשלום עולמי ומכריזות על קשרים למוסדות אקדמיים מהוללים.

כבר עכשיו – מוקדם מדי, מוקדם מדי – חש אקר חשק לנוס, להימלט, אבל זה לא יהיה קל כל כך. מחלקת העסקים בטיסה הזאת לא הייתה מחלקת עסקים אמיתית, לפחות לא כמו בטיסה מניוארק לציריך, שבה היה לו תא פרטי לעצמו, מצויד במסך מסתחרר ובמושב שנמתח ונפרש לכדי מיטה. כאן, מחלקת העסקים שביקש מהמארגנים – שדרש מהמארגנים, מרגע שבתו התעקשה שלא יוותר וימשיך לדרוש – הייתה רק מושב קדמי, בשורה הראשונה לצד החלון, ושם כל מי שעלה חלף מולו ובירך אותו שוב לשלום ושוב החליף איתו כמה מילים או נפנוף ונטר לו טינה על המקום לרגליים.

נוסף על משתתפי הפסטיבל החולפים על פניו הוא הבחין גם בכמה תיירים רגילים או אנשים שהחשיב לתיירים רגילים, רובם בגיל פרישה, שפרצופיהם השזופים להפליא בטרם עת גם נמתחו ומוצקו באופן שרק הגדיש את בלבולם כשנתקלו בתולעי הספרים המרופטות האלה המלהגות זו עם זו וחוסמות את המעברים: חשבנו שאנחנו בדרך לחופשת גולף וטניס ועיסויי ספא! מי כל הלוזרים האלה, שמנסים לדחוס ילקוטים מלאים ספרים לתאי הכבודה?

אקר ישב ליד החלון בשורה הראשונה שהייתה כביכול מחלקת עסקים, לצד מושב מעבר פנוי, וכל הזמן הביט במושב ההוא ובחן את הנוסעים העולים למטוס כשחלפו במעבר וחשב לעצמו: "בבקשה עשה שאשב פה לבד". או "בבקשה, אם לא יתמזל מזלי לשבת פה לבד, עשֵה שאחלוק את השורה הזאת עם אחת מהנשים המבוגרות יותר, ודאי חסרות הבעל, עם המחשוף". הוא לא ידע למי הוא מתפלל ונהנה לרגע להעמיד פנים שהוא מתפלל לאביו.

מחברת אחת הביוגרפיות – לא הביוגרפיה האקדמית כביכול ולא הביוגרפיה הפופולרית כביכול אלא מחברת הביוגרפיה הרוויזיוניסטית כביכול – התיישבה במושב הפנוי לצד אקר. אישה שגינתה את אביו של אקר ומתחה ביקורת על "פנייתו פנימה וימינה", שהוכיחה אותו על יחסו לנשים שהיה "עלוב בסיפורת כמו בחיים", הוקיעה אותו על העמדה שנקט או שלא נקט לגבי תנועת זכויות האזרח בארצות הברית, ובאופן כללי רדפה את האיש בלהט ובשכנוע של אישה שבאמת אהבה אותו בעבר וחשה דחויה, אף כי לא היה ברור לאקר אם השניים אי פעם שכבו. היא מבוגרת עכשיו, חשב אקר, היא בת גילי. "אני תמיד מבקשת לשבת ביציאת חירום או מקדימה", אמרה האישה, "בגלל הברך שלי". אקר אילץ את עצמו לחייך והביט מטה אל ברכה. הברך נראתה רגילה מתחת לג'ינס הנמתחים. אולי קצת גדולה. אולי הברך שלה קצת נפוחה או שהיא לובשת תומך. אקר לא רצה לשאול אותה על הברך וגם לא רצה לדבר על הביוגרפיה שכתבה, שעתידה לצאת במהדורה מחודשת לכבוד חגיגות המאה לאביו, וגם לא על הנושאים האחרים שהיא רצתה לדבר עליהם, החל בעובדה המצערת שהביוגרפיה מתפרסמת מחדש בהוצאה לאור גרועה יותר מזו שהוציאה אותה במקור ("אבל בימינו החלופה להוצאה גרועה זה שאין הוצאה בכלל"), וכלה בעורך המחבל שמסרב לתת לה לשלב שינויים או תיקונים ("הפעם השגיאות לא באשמתי") ומחלקות הפרסום והשיווק הפושעות שפחות או יותר החליטו שהספרות של ג'פרי אקר כנראה לא תצית עניין בבני הדור הצעיר ("שמבלים את כל הזמן ברשת, ואתה אפילו לא סרקת את הארכיונים של אבא שלך…")

בשלב זה הם כבר היו באוויר – מרוב הלהג העיקש של הביוגרפית אקר כמעט לא שם לב להמראה. הוא רצה לראות את ציריך מלמעלה, אבל עד שהרפתה ממנו הביוגרפית ואפשרה לו להביט מהחלון כבר הייתה העיר מאחוריהם. גשם זלג במורד החלון והם היו מעל לגשם, באוויר המטלטל. אקר אמר במעורפל ששיחות בטיסה עושות לו בחילה. הביוגרפית אינה יכולה לשבת בברך כפופה במשך שעות, ואקר אינו יכול לדבר בטיסות, או למעשה, הסביר לה, תוך כדי תנועה מכל סוג.

הביוגרפית הנכלמת משכה בצמתה הלבנה הארוכה והתנצלה, ובעוד אקר מבטיח לה שבאמת אין על מה נפתח כמו פרח בעיני רוחו זיכרון של האישה הזאת מושכת בצמתה באותו האופן לפני שנים, בבית אימו בניו יורק: היה מין מפגש שו"ת שאימו הסכימה לקיים, אם כדי לקדם את האג'נדה שלה נגד המוניטין של בעלה לשעבר ואם פשוט כי רצתה תשומת לב לעצמה, אבל ש' של הביוגרפית עצבנה את אימו, ובמקום לספק ת' היא איימה לזרוק אותה לרחוב, והביוגרפית, כשניסתה לחכות שיעבור זעם אימו, אמרה "סליחה ממש סליחה" ובאותו אופן עצבני־חרד ליטפה את צמתה וצבטה אותה ומשכה בה, בצמתה הארוכה שהייתה שחורה אז, לא לבנה, משכה אותה כמושכת בחבל המצלצל בפעמון בכנסייה לצד בית הקברות במידורקה… ואז מה? אקר לא זכר את המשך היום ההוא… האם אימא נרגעה ונתנה לה להישאר?

בפעם הבא שנפנה אקר מהחלון, הביוגרפית כבר ישנה, היא נחרה, ואז – חרף קוטנו המצופף של המטוס וקוצר הטיסה והטלטלות מעת לעת – גם הוא שקע. בגלל האלכוהול, בגלל הכדורים, בגלל המחויבויות החברתיות המצטברות לצד ההבנה הפתאומית שלא ישן כל הלילה – ראשו נשמט בדיוק כשהאדמה שמתחת התחלפה בים, וגם חלומותיו נעשו מימיים: אימו, לפני שנים, נותנת לו איזה מסמך עורכדיני לקחת כשייסע אל אביו לאחד הקיצים המשותפים באי, מסמך שחשוב שיביא לאביו ויחתים אותו ויחזיר, אסור שישכח, אבל אז הוא שכח… בתו רק אתמול, שלא נראה כמו אתמול, מורידה אותו בניוארק הקרחי, התזזיתי, ואומרת שוב כמה אשמה היא מרגישה שהיא לא יכולה להצטרף אליו, אף על פי שלמען האמת היא לא הוזמנה רשמית והוא עצמו לעולם לא היה מזמין אותה לא־רשמית, ואז אומרת לו, "אני יודעת שלא שאלת אותי, אבל אם היית שואל אותי הייתי אומרת שאתה לא יכול לנסוע ולדבר על סבא בלי להודות איזה חתיכת חרא הוא היה" – אף על פי שלמען האמת היא פגשה את אביו של אקר רק פעם אחת – "שהתייחס לסבתא כמו חרא, שהתייחס אליך כמו חרא, פשוט חתיכת חרא נרקיסיסט מתעלל שתלטני שלך אכפת ממנו רק", וכאן התחלף קול בתו בקול אימו, "בגלל הכסף שהוא מכניס, התמלוגים והזכויות והיוקרה שאתה לא יכול לחיות בלעדיהם", וכאן התחלף קול אימו בקול אביו, "כי אתה עצמך אף פעם לא היית מסוגל לעשות שום דבר… שום דבר משלך… שום דבר מקורי… פשוט שייטת לך בחיים כמו טפיל מיוחס ש…"

הוא ניעור בטלטלה. המטוס היטלטל. ובאופן שאביו המת לעולם לא היה כותב, המטוס רעד. באופן שרק מחברו המת של היקום היה כותב – וכותב בלי שאיש יעיר דבר, כי מי ימתח ביקורת – הוא התנודד ורעד והשתקשק. במה שלימים יכונה, בפי אחד ממארגני הפסטיבל שכבר היה אז על אדמת מידורקה, "התקף זעם של צירופי מקרים", ובפי כתב המגזין שנשלח לסקר את הפסטיבל וביטל ברגע האחרון בגלל וירוס, "עלבון לעידון של גוף היצירה של אקר", הוא נטה ורטט וצלל. המגש מול אקר השתחרר והתחבט ומסכת החמצן שצנחה מלמעלה פרפרה כמו כנף מול פיו כמתחננת שיבלע אותה והביוגרפית סרחה מעוקמת בכיסאה ובהתנשפות, כמו נוחרת מתוך ערות, התחננה בפניו, בפניקה גוברת, הראתה לו דם על מכנסי הג'ינס שלה, דם על חולצתה, דם על ראשה. מצחה נחבט במשהו – במחיצה שמולה, המרוחה עתה בדם. אקר חש כאב בבטנו, בַּמקום שהוטח באבזם חגורת המושב. הוא שלח יד לשחרר את האבזם, לשחרר את החגורה, אבל היא הייתה הדוקה מדי, משקלו נח עליה והכאב נותר. המטוס צלל, הזדעזע וצלל, ותאי הכבודה נפערו כצחוק ותרמילים ותיקים נפלו מהם וספרים נפלו מהתיקים ותיקים אחרים מאחורי המטוס גלשו והתגלגלו במעבר, מתחת למושבים לקדמת המטוס, כשהמטוס התנודד ונטה והמשיך לנטות ולהתנודד לפנים בזווית חדה יותר ולהשתנק ממהירותו שלו, עד שלשבת בו היה לשבת בשיפוע כשכוסות פלסטיק רטובות ופחיות ובקבוקים וקוביות קרח ופופקורן ותערובת אגוזים ונעליים והספרים שהנוסעים גם קראו וגם העמידו פני קוראים ואפילו כתבו בעצמם מתגלגלים מטה אל השורה של אקר ונאספים לרגליו. הביוגרפית לפתה את ברכה הכואבת והטיחה את רגלה האחרת בפסולת שהתגלגלה לעברה על רצפת המטוס, אשר בשל השיפוע ההולך ומקצין נעשתה כמעט לקיר המטוס. עשן שחור סמיך הסתיר את חלון השורה שלהם ואת החלון שבצד הנגדי. מתחת להם, או מאחוריהם, או איך שאפשר לקרוא למקום שכפות רגליהם נמצאו בו, טלפון צלצל, רעד כמו שהמטוס רעד, צלצל. אקר לא שמע אותו מצלצל, אבל הוא רטט והאיר בתוך גל הספרים והנעליים הקלות ונעלי הספורט בשלל מידות שונות, ולרגע הוא לא זיהה שהטלפון הוא שלו. הביוגרפית צרחה – היא ניסתה לצרוח משהו לאקר, ותוך כדי כך ניסתה גם לשחרר את צמתה ממסכת החמצן ולאחוז בידו של אקר, ואקר סילק מעליו את המסכה והרים את משענת היד ואחז בידה של האישה והחזיק אותה בכוח והרגיש את הדם חמים וחלקלק ולופת ביניהם. זהו זה, חשב, זה הסוף – תקוע עם חבורת מומחים חסרי אונים חגורים במושבי אולם הרצאות מעופף הנוטה עכשיו מעבר לצירו, מתהפך שוב ושוב ושוב סביב עצמו ומסתחרר מטה־מטה מבעד לעננים ונבקע באוויר, קורבן ללהקת ציפורים שחורות גדולות שעד לרגע האחרון ממש בחייהן, כשהמנועים ריסקו אותן, לא היו סמל.